פוסטים בנושא: צה"ל

המלחמה והכלכלה

אורי כץ | 27.07.2014 | 09:26

אירועי השבוע האחרון מספקים הצצה חטופה לאחת הסיבות ההיסטוריות המרכזיות לפיגור היחסי של המשק הישראלי בהשוואה למדינות מערביות אחרות. בדרך כלל נהוג לומר שמצב של שלום הוא טוב לכלכלה מכיוון שהוא מוריד את רמת אי הוודאות ומשפר את יחסי המסחר עם מדינות סמוכות, אך ישנו נתיב נוסף שדרכו מזיק המצב הביטחוני לכלכלה: הסטת תשומת הלב הציבורית והפוליטית מהכיוון הכלכלי ומההתנגדות לקבוצות לחץ לכיוון שהוא יותר פטריוטי ורגשי, מה שמאפשר לקבוצות הלחץ לבצר את מעמדן ומגדיל את התמיכה במעורבות ממשלתית בכלכלה מהסוג הלא נכון.

אני לא טוען כאן שנדרש להפסיק כרגע את מבצע צוק איתן או לחתום על הסכם כזה או אחר. אין לי שום כוונה להיכנס לוויכוח הזה, וגם לא לתאר את השפעת המלחמה על ביצועי הבורסה או לספר לכם סיפורים על נפלאות המסחר עם הפלסטינים. בשבוע האחרון עלו בדיון הציבורי שלוש טענות שמדגימות את אותו הנתיב שתיארתי, את הנטייה להיכנע לקבוצות לחץ ולתמוך במדיניות כלכלית המבוססת על רגשות פטריוטיים ולאומיים ולא על שכל ישר. עבור הטענות הללו נדרשת תשובה מיידית, חד משמעית וברורה, על מנת למנוע מהמצב הביטחוני להשפיע לרעה על המשק הישראלי באופן עקיף, השפעה שיכולה למחוק את ההישג העיקרי של המחאה החברתית: העברת המיקוד הפוליטי מנושאים בטחוניים לנושאים כלכליים.  

 

טענה ראשונה: חיילינו מתים בעזה בגלל הקיצוצים בתקציב הביטחון

טענה זו הופיעה מיד לאחר תקרית הנגמ"ש המיושן שנפגע מאש המחבלים, ועל פיה התמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון עולה לנו בחיי אדם עקב מחסור בציוד חדיש. למשל, העיתונאי בן כספית כתב במעריב שהוא מתנצל על כך שתקף בעבר את קציני צה"ל בנושא זה, והוא חוזר בו מתמיכה בקיצוץ תקציב הביטחון.

אני לא ארחיב יותר מדי בנוגע לנקודה זו, מכיוון שכבר כתבתי על כך בעמוד הפייסבוק של הבלוג ומכיוון שגם מספר עיתונאים אחרים שאינם מרגישים צורך להתנצל התייחסו לנושא (ביניהם שאול אמסטרדמסקי, גיא רולניק ונחמיה שטרסלר). אם נסכם בקצרה את הדברים שאני ואחרים כתבנו בנידון, ישנן שלוש סיבות עיקריות שבגללן הטענה איננה נכונה:

1. הקשר הסיבתי שגוי:

לצה"ל יש מספיק נגמ"שים ממוגנים, ההחלטה לא להיכנס איתם לעזה הייתה משיקולים אחרים שאינם תקציביים.

2. התנצלותו של כספית נובעת מבלבול מוסרי:

אף אחד לא טוען שאלופי המטה הכללי וראשי מערכת הביטחון הישראלית הם אנשים רעים וציניים. הם לא. הם אנשים טובים ואמיצים שהתגייסו לצה"ל על מנת להילחם, ולא על מנת להחליט כיצד לקצץ תקציבים. הם צמחו בתוך המערכת ובאופן טבעי לחלוטין הם מזדהים עם האינטרסים של המערכת, שהם זהים עבור כל מערכת בירוקרטית: שימור עצמי והרחבת תקציבים. רובנו היינו מתנהגים באותו האופן לו היינו במקומם. מפקדי צה"ל יכולים בו זמנית להתנהג גם כחיילים אמיצים וגם כמוביליה של קבוצת לחץ, ואנחנו יכולים בו זמנית גם להעניק להם עיטורי גבורה וגם לבקש מהם יפה לוותר על מתן הטבות פנסיוניות מוגזמות לחבריהם או לסגור יחידות מיותרות. אין טובים או רעים בעולם האמיתי, הכל אפור.

3. הנחת הקיצוץ האופטימאלי:

אפילו אם הטענה לקשר הסיבתי בין הקיצוץ לנגמ"שים הייתה נכונה, הטענה הכללית יותר שלפיה אסור להגביל את תקציב הביטחון הייתה נשארת שגויה מכיוון שהמערכת איננה מקצצת במקומות הנכונים. כאשר ארגון שאינו חברה הפועלת בשוק תחרותי נדרש לקצץ תקציבים (או להרחיבם) הקיצוץ אף פעם לא נעשה באופן אופטימאלי לפי המטרות המוצהרות של הארגון, אלא לפי כיפופי ידיים ומלחמות פוליטיות פנימיות בין מנהלי המחלקות השונות. רק פיקוח חיצוני חזק על חלוקת התקציב בתוך מערכת הביטחון יכול להוביל לכך שקיצוצים יעשו בשומנים ולא בבשר החי. כל עוד אין פיקוח כזה, למרות כל רצונו הטוב של הרמטכ"ל מרבית הקיצוצים ייעשו היכן שנוח לקצץ ולא היכן שצריך. במילים מפורשות יותר: כל עוד גלי צה"ל וחיל החינוך קיימים, הרמטכ"ל לא יכול לטעון שאין לו ברירה אלא לקצץ בשריון של נגמ"שים או לסגור טייסות קרב.

 

טענה שנייה: "המצור האווירי" על ישראל מצדיק תמיכה בחקלאות המקומית

מעניין להשוות את דבריהם של שני אישים שונים המצוטטים בעיתון דה-מרקר בנידון. הראשון הוא אבשלום וילן, נשיא התאחדות החקלאים, שאומר אמנם כי "סגירת השמים היא עליית מדרגה" אך מזכיר שהיצוא והיבוא החקלאיים בישראל מתבצעים ברובם דרך הים והיצוא האווירי מתבצע גם על ידי חברות ישראליות, כך שזו לא בעיה משמעותית. אמנם אבשלום וילן הוא לוביסט וותיק של החקלאים, אבל הוא מספיק הגון על מנת שלא לסלף את המציאות בעת מלחמה למען רווח כספי.

לעומתו דובי אמיתי, נשיא התאחדות האיכרים, אומר דברים אחרים לגמרי:

"עכשיו כולם מבינים את החשיבות של ביטחון במזון. כדי לספק תוצרת חקלאית טרייה נדרשות אחריות ומקצועיות. המדינה צריכה להבין שהיא לא יכולה לשחק דרך החור של הגרוש והיבוא. לפעמים בייצור כלכלי עצמי יש תועלות. אולי מישהו יתפכח ויבין שפתיחת יבוא והורדת מכסים אינם הדבר הנכון כיום. גם אם לתוצרת עצית יש מחיר שהוא מעט יותר גבוה מיבוא, שווה לעיתים לשלם אותו בצורה מפוכחת וללא חזירות מצד החקלאי. צריך לשמר את העצמאות החקלאית הכלכלית. אם המבצע יימשך, והוא אמור להימשך עוד 10-14 ימים, ייתכן שיופעלו עלינו עוד סנקציות כלכליות, שיגידלו את חשיבות הייצור העצמי של המזון."

ובכן, אין שום מצור על ישראל שמצדיק "עצמאות חקלאית", אפילו לא משהו קרוב לזה. אפילו על צפון קוריאה אין מצור שמצדיק זאת. אני לא חושב שישנה דוגמה כלשהי מאז מלחמת העולם השנייה למדינה שחוותה מצור כזה, וגם במסגרת מלחמת העולם השנייה מדינות התקשו מאוד להטיל מצור כזה על יריבותיהן והוא אף פעם לא היה מושלם והרמטי. אותו איום אפוקליפטי במצור הוא ככל הנראה השקר הכי ציני ועלוב שהפריחה קבוצת לחץ ישראלית כלשהי אי פעם.

מעבר לסיכויי ההתרחשות של מצור כזה, חשוב להזכיר שיש דברים שאנחנו חייבים לייבא מחו"ל, ואחד מהם הוא נפט. אין "יצור עצמי" של נפט בארץ. ובלי נפט, כפי שכתב כאן בבלוג אסף צימרינג בעבר, גם ריצוף מוחלט של הנגב כולו בשדות חיטה פורחים וציוניים למהדרין לא יעזור בשום דבר. בלי נפט אין חקלאות תעשייתית, ואין הובלה של מוצרים חקלאיים עד לסופרמרקט הקרוב לביתכם, ואין חשמל, ואין שאיבת מים מהכינרת, ואין עוד הרבה דברים אחרים. בלי נפט אין חיים. ואם יש נפט, וממשיכים לייבא אותו, אז אפשר גם להמשיך לייבא מוצרי מזון.

קאט דה בולשיט. מכסי יבוא על מוצרי מזון היו ונשארו העברת כסף מכלל הציבור לקבוצת אוכלוסייה מצומצמת, לאו דווקא ענייה במיוחד, ואין שום דבר שמצדיק אותם בשום מדינה בעולם.

 

טענה שלישית: תמחור כרטיסי הטיסה על ידי אל-על מצדיק מעורבות ממשלתית בתחום ובכלל

טענה זו הועלתה על ידי מספר רב של אנשים בשבוע שעבר, מימין ומשמאל. את הדגל נשאה כמובן בגאווה שלי יחימוביץ', המדברת על הזנקה "חזירית" של המחירים, על הטעות שבהפרטת אל-על, על הירתמותם של גופים לא מופרטים לעזרה בזמן מלחמה (כאילו שחברות פרטיות לא נרתמות לשליחת מזון וביגוד לחיילים) ועל "אובססיית ההפרטה" באופן כללי יותר.

כרטיסי טיסה דחופים, מהיום למחר, תמיד עולים יותר מאשר כרטיסי טיסה שהוזמנו מראש. לא ברור האם אל על באמת ביצעה שינוי במדיניות התמחור שלה בתגובה לנטישתן של חברות התעופה האחרות. בכל מקרה, גם אם כן, הטיעון הזה שגוי ממספר סיבות

1. יחימוביץ' איננה מציעה פתרון הגיוני לבעיה:

אל-על לא יכולה להגדיל מהיום למחר את מספר הטיסות בכמות הנדרשת, ועל כן נוצר מצב שבו הביקוש לטיסות גדול מהיצע הטיסות. במצב כזה נדרש לקבל החלטה פשוטה: מי יזכה בכרטיסי הטיסה המעטים שישנם. אפשר להחליט שהאשכנזים יזכו בכרטיסי הטיסה, שהמבוגרים יזכו בהם, הצעירים, הנשים, הגברים, הג'ינג'ים, בעלי המשפחות או לפי כל קריטריון אחר שתבחרו. אפשר גם להחליט שמי שהזמין קודם יזכה, ואז מדובר למעשה בהקצאה אקראית של הכרטיסים לפי קריטריון שרירותי שאין שום סיבה להאמין שהוא הוגן. לשוק החופשי יש קריטריון אחר: מי שמוכן לשלם מחיר גבוה מספיק הוא שיזכה בכרטיסים. יחימוביץ' וחבריה שונאים את הקריטריון הזה, מכיוון שהם חושבים שבמצב כזה רק העשירים יזכו בכרטיסים. הם טועים. למעשה, הקריטריון הזה מאפשר לציבור הנוסעים להביע את העדפותיהם.

ברמות המחיר המדוברות, לפחות 80% מאזרחי מדינת ישראל מסוגלים לממן כרטיס חד פעמי שכזה בלי שום בעיה. מרבית הישראלים שבחו"ל הם ישראלים שאינם עניים או עשירים במיוחד, והם די שווים מבחינת יכולת המימון שלהם, אבל הם נבדלים אחד מהשני בהעדפותיהם: ישנם כאלו שממש רוצים לחזור במהרה לארץ, וישנם אחרים שלא אכפת להם לחכות עוד כמה ימים בחו"ל. בתנאי השוק מי שיזכה בכרטיסים הם לא העשירים ביותר, אלא מי שהכי רוצים את הכרטיסים – הבחור הצעיר שקיבל צו שמונה ורוצה להתייצב למילואים, האישה שצריכה להגיע להלוויה של קרוב משפחה, הילד שמתגעגע אל הוריו. יחימוביץ' מציעה בסופו של דבר לחלק את הכרטיסים באקראי, ולמנוע מהאנשים שהכי זקוקים להם להביע את העדפותיהם ולקבל אותם.

2. אין שום סיבה לצפות מחברה מסחרית להתנהג באופן "מוסרי":

חברות מסחריות הן לא בני אדם. הן מתחרות בשוק. הן יכולות להתנהג באופן מוסרי מטעמים שיווקיים (לפי מחקרים אמפיריים רבות מהן אכן עושות כך, למשל בתי מלון לא מעלים מחירים בתקופות השיא כפי שהיו יכולים), אבל אם הן יתנהגו באופן מוסרי מעבר לכך, תוך פגיעה ברווחים שלהן, אז בטווח הארוך הן יפסידו בתחרות ויוחלפו על ידי חברה פחות מוסרית. אם מנהל של חברה בשוק תחרותי יחליט לנהוג באופן מוסרי, בעלי המניות יחליפו אותו באחר. החובה היחידה של חברות היא להישמע לחוק. בניגוד לחברות, בני אדם פרטיים כן יכולים להיות מוסריים מעבר למה שנקבע בחוק. רובנו באמת כאלו. בני אדם פרטיים לא מתחרים אחד עם השני בג'ונגל תחרותי שבו המוסרי נאכל על ידי הפחות-מוסרי. חברות מסחריות כן מתחרות אחת עם השנייה בג'ונגל כזה. זהו הבדל משמעותי.

על כן, ענייני המוסר הם תפקידם של המחוקקים, של הממשלה, ולא של חברות מסחריות. המחוקקים יכולים להחליט על כללי המשחק של הג'ונגל ולכפות על כל החברות כלל מוסרי כזה או אחר, ורק אז הציות לכלל המוסרי אינו פוגע ביכולת התחרותית של חברה ספציפית, מכיוון שכל החברות חייבות לציית לחוקי המדינה. כל עוד אין חוק שמונע זאת חברות מסחריות ינסו למקסם רווחים בכל מצב, וכל מי שמצפה מהן למשהו אחר אינו מבין את האופן שבו העולם עובד. אני לא טוען ש"כך זה צריך להיות", אני פשוט טוען שזה המצב וזה תמיד יהיה המצב, וכך חברות מסחריות מתנהגות גם בשבדיה, בשוויץ, בצרפת ובפינלנד. אין שיטה כלכלית אחרת (מלבד קומוניזם), ומי שאומר לכם אחרת משקר.

3. הלאמה איננה הפתרון:

הלאמת אל-על ומניעת התחרות הייתה מבטיחה מחירי כרטיסי טיסה גבוהים במשך כל השנה, ולא רק בעת מבצעים צבאיים, תוך כדי תמיכה בדורות חדשים של פרזיטים בסגנון של נמל אשדוד. "אובססיית ההפרטה", כפי שקוראת לה יחימוביץ', קיימת לא רק בישראל אלא גם במדינות הנורדיות הסוציאל-דמוקרטיות, במערב אירופה ובמזרח אירופה ובכל רחבי העולם המערבי. יחימוביץ' לא מייצגת תפיסה סוציאל-דמוקרטית אירופאית, אלא משהו אחר לגמרי. רק במדינות הנחשלות ביותר של דרום אמריקה הלאמה נשארה פופולארית, בשאר העולם המפותח הבינו כבר מזמן שהדרך היחידה להבטיח לציבור מחירים נמוכים ואיכות גבוהה היא תחרות חופשית והפרטת חברות שאין סיבה שינוהלו על ידי הממשל המרכזי.

 

סיכום

שלוש הטענות שהצגתי מהוות צעד לאחור מבחינת ההישגים של השנים האחרונות: התמיכה הציבורית ההולכת וגדלה בקיצוץ תקציב הביטחון, פעילותם של נפתלי בנט ופקידים במשרד האוצר כנגד קבוצות לחץ חזקות ובעד יבוא חופשי, והתמיכה בתחרות וההתנגדות למעורבות ממשלתית מוגזמת בכלכלה.

זה לא מקרי ששלוש הטענות הללו הולכות ומתחזקות דווקא כשאנו במצב של לחימה ומקבלות תמיכה מימין ומשמאל. מצבי לחימה מעבירים את הציבור הישראלי למוד רגשי, פטריוטי וקולקטיביסטי, במסגרתו טיעונים כגון "חשוב לתמוך ב-[גוף ישראלי כזה או אחר]" נשמעים לנו חזקים וחשובים הרבה יותר. באווירה כזו קבוצות לחץ משגשגות ופורחות, דורסות את המתנגדים המעטים מלכתחילה על ידי פנייה לרגשותיו הפטריוטיים של הציבור, ופוליטיקאים מעדיפים להגדיל את מעורבותם ושליטתם על הכלכלה. כל תפקודו של המשק נשפט אך ורק דרך הפריזמה הצבאית, על פי יכולתו לתמוך במכונת המלחמה, ונושאים כגון יוקר המחייה נדחקים הצידה. החקלאים הם "משלנו", איך אפשר לפגוע בהם? ועוד בזמן כזה? חלקם גרים בדרום!

עכשיו, אתם כמובן יכולים לבוא ולומר: בסדר גמור. אז זו האווירה כאן. אנחנו עם בעל רגשות פטריוטיים וקולקטיביים חמים. אנחנו לא אמריקאים. מה רע בקצת סולידריות? מדוע זה מפריע לך כל כך? אין שום דבר רע בסולידריות, אבל מעבר לגבול מסוים היא מזמינה ניצול על ידי קבוצות לחץ ופוליטיקאים בעלי אידיאולוגיה סוציאליסטית קיצונית.

ישנה סיבה שבגללה ארצות הברית היא המדינה העשירה ביותר בעולם: האינדבידואליזם האמריקני, הקפיטליזם האמריקני, הדגש על חופש הפרט. כאשר אנשים מתעניינים במחירי הקפה יותר מאשר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה יורדים, הממשלה תומכת בתחרות, בתי הקפה נעשים יעילים יותר, המפעלים נעשים יעילים ותחרותיים יותר, הטובים ביותר הולכים לעסקים, גם הייצוא נעשה תחרותי יותר, המשכורות עולות והכלכלה כולה צומחת כלפי מעלה. כאשר אנשים מתעניינים יותר בקורותיהן של יחידות קומנדו מיוחדות מחירי הקפה נשארים גבוהים, קבוצות לחץ מונעות מהממשלה ליצור שוק תחרותי, הטובים ביותר נשארים בצבא והכלכלה איננה מממשת את מלוא הפוטנציאל שלה.

זהו הסיפור ההיסטורי של מדינת ישראל: פוליטיקה הסובבת סביב נושאי ביטחון ושלום, קבוצות לחץ החוסות תחת דגלי הפטריוטיות והסולידריות וציבור שהוא ברובו בור מוחלט בנושאים כלכליים. המחאה החברתית של 2011 עזרה לשנות את הפוקוס של הציבור והפוליטיקאים, אך המבצע הנוכחי מחזיר אותנו אחורה. איני יודע מהו המהלך הצבאי או המדיני האופטימאלי בשלב זה, אך ברגע שהמבצע יסתיים עלינו לפעול ככל יכולתנו על מנת לחזור ולמקד את הציבור ואת הפוליטיקאים במחירים, בתחרותיות ובקדמה כלכלית – במקום בהצהרות חסרות כיסוי אודות "מיטוט החמאס" מצד אחד או גן העדן הנפלא שהיה יכול להיות פה אם רק היינו חותמים על איזה שהוא הסכם שלום מהצד השני. מיקוד הדיון הציבורי בתחום המדיני-בטחוני הורס את בסיס הכלכלה שלנו, וההיסטוריה של העשורים האחרונים מלמדת אותנו שהדיון הזה לא תורם דבר לסיכויי השלום או לביטחון אזרחי מדינת ישראל.

 

 

להמשך הפוסט

להיכן נעלמו האנשים השפויים?

אורי כץ | 14.07.2014 | 09:20

לא רואים הרבה אנשים שפויים בימים האחרונים. אני מטייל בארץ רחוקה, קורא חדשות מישראל, עובר על המאמרים, מתעדכן ברשתות החברתיות, מחפש אותם ולא מוצא.

איפה האנשים האלו שמסוגלים להבין מדוע רשתות תקשורת זרות מסקרות את המצב בעזה – היכן שאזרחים מתים בהמוניהם – באינטנסיביות רבה יותר מאשר את המצב בישראל, ובכל זאת חושבים שטוב שיש לנו את מערכת כיפת ברזל? היכן נמצאים כל האנשים שמסוגלים להרגיש עצב כאשר ילדים נהרגים ונפצעים ללא קשר למוצאם האתני של אותם הילדים, ולא מרגישים צורך עז ומיידי לדחוף את המשפט "אבל זה באשמת החמאס"? היכן מתחבאים כל הישראלים שיודעים שצה"ל הוא צבא מוסרי ושחייליו לא טובחים בפלסטינים להנאתם, ובכל זאת לא מאמינים לכל מילה שמוציא דובר צה"ל מפיו? איפה כל האנשים שמאמינים שגם הפלסטינים אשמים במצבם במידה רבה, ובכל זאת לא תומכים בסגירת אספקת החשמל לרצועת עזה כולה? היכן הם כל האנשים שלא בטוחים שניתן להגיע עם הפלסטינים להסכם שלום, אבל אינם חושבים שהאופציה החלופית היא מדינה שבה למיליוני אזרחים אין זכות הצבעה לרשות המחוקקת האחראית לחייהם? לאן נעלמו כל הגברים והנשים שמסוגלים להתעצבן באותה המידה גם על חנין זועבי וגם על דני דנון כשהם מדגימים בשידור חי עד כמה נמוך הרף התחתון לאינטיליגנציה בכנסת ישראל כיום?

האם נכחדו כל הישראלים שאינם בטוחים בעצמם? שלא חושבים שיש ברשותם פתרון יחיד ומושלם למצב שאליו נקלענו? שאינם מאמינים באמונה שלמה וודאית כמו ברזל מלובן באש שהם ורק הם צודקים וראש הממשלה והשרים והאלופים והפרשנים והמומחים וכל שאר אזרחי המדינה פשוט חלשים, טיפשים או לא החלטיים מספיק על מנת לעשות את הדבר היחיד הנכון? כל האנשים האלו שלא חיים בתוך תיבת תהודה אטומה לרעשים מבחוץ, שכל מה שניתן לשמוע בתוכה זה את אותם ההדים חוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב?

האם הם כבר ירדו מהארץ?

 

כי אני זוכר אז, כשעליתי על המטוס, בסך הכל לפני שבוע וחצי, שהיו די הרבה ישראלים שפויים. אני לא יודע בוודאות, אבל הייתי מעריך את מספרם בשישה או שבעה מיליון איש, אולי יותר. למשל, אני זוכר את נהג המונית שהסיע אותי לשדה התעופה. דיברנו על הנער הערבי שנרצח והנהג אמר שזה לא בסדר, והסכמתי, ושתקנו – כי לאנשים שפויים אין עוד מה לומר במקרה שכזה. להיכן נעלם נהג המונית הזה? אנשים לא שפויים היו אומרים לכם שכל הימניים כאלו, או שכל הדתיים כאלו, או שזה בכלל בסדר גמור ומגיע לכל הערבים למות, ומה אנחנו מתעסקים עם זה, ולמה אף אחד לא מדבר על סוריה, ובכל מקרה, כך או אחרת, זה מוכיח את זה שהם צדקו לאורך כל הדרך. האנשים השפויים לא חושבים שכל דבר שקורה מוכיח את צדקתם. בדרך ככלל הם פשוט שותקים בעצב.

אני לא בארץ עכשיו לצערי אז אני לא יכול לראות אותם, אבל אני מנחש שזה מה שהאנשים השפויים עושים כרגע – יושבים להם אי שם במרחק לא גדול מחדר מוגן, ושותקים בעצב. לפעמים אני רואה שהם מעלים איזה שהוא משהו לא קשור לפייסבוק, מנסים להסיח את דעתם מהמצב. מקשקשים על המונדיאל. אין להם משהו חשוב או חזק במיוחד לומר. הם לא נכנסים אל הויכוחים הפוליטיים כי הם לא בטוחים מהו הדבר הנכון לעשות. הם לא מתנגדים למבצע, אבל הם חוששים מתוצאותיה של כניסה קרקעית. הם מקווים שאלופי צה"ל יודעים מה הם עושים. הם היו רוצים להפיל את החמאס, אבל הם לא בטוחים שזה אפשרי או שהמצב ישתפר לאחר מכן. אולי הם אפילו מרוצים מההססנות של בנימין נתניהו. הם בעיקר עצובים, ושותקים.

 

הלוואי שזה לא היה כך.

הלוואי שהאנשים השפויים לא היו שותקים. הלוואי שהם היו קמים, ביחד, ויוצאים מהבית, ועומדים כגוף אחד, מיליונים רבים רבים של אנשים, מכל שכבות האוכלוסיה ובכל הגילאים, כנגד הקיצוניים מימין ומשמאל, ופשוט אומרים להם שיסתמו כבר את הפה כי נמאס לשמוע אותם חוזרים על אותן השטויות שוב ושוב, ואז הקיצוניים היו מבינים שהם בעצם מיעוט זניח, שהם אלו שלבד, ואז אולי הם היו קצת פחות בטוחים בעצמם, קצת פחות יהירים, קצת יותר צנועים… האם הקיצוניים בכלל מסוגלים להשתנות? אינני יודע, אולי חלקם היו שפויים פעם, אולי חלקם היו שפויים לפני שבוע וחצי.

הלוואי.

זה ככל הנראה לא יקרה. יש שיאמרו שהרוב השפוי בישראל בכלל איננו רלוונטי – כפי שהרוב השפוי בעולם הערבי לא היה רלוונטי בפיגועים במגדלי התאומים, כפי שהרוב השפוי בגרמניה הנאצית, ברוסיה הסטאלניסטית או ביפן האימפריאליסטית לא היה רלוונטי, וכך לגבי כל תקופה אחרת שבה קבוצה קטנה ונחושה של אנשים בטוחים בעצמם דרדרה מדינות שלמות לעבר התהום. גם אז הרוב השפוי והלא-בטוח בעצמו ישב ושתק בעצב.

 

יותם לא נראה לי עצוב בשיחות הסקייפ שניהלתי איתו ועם אמא שלו. הוא מסתגל. ילדים בני ארבע מסתגלים לכל דבר, הם לא זקוקים לכל הפסיכולוגים האלו שמנסים לדחוף להם. הם אופטימיים מטבעם.

לפעמים נראה לי שדווקא אנחנו, המבוגרים השפויים, זקוקים לפסיכולוגים או לפסיכיאטרים, שירשמו לנו איזה כדור שיהפוך אותנו לאופטימיים ושמחים ובטוחים בעצמנו כמו כל אותם אנשים לא שפויים שזועקים בקולי קולות את דעתם. אנחנו זקוקים למישהו שישכנע אותנו שלא השתגענו, שימנע מאיתנו להשתגע, שיגיד לנו שישנם עוד אנשים שפויים כמונו שפשוט שותקים בעצב ולכן לא שומעים אותם. מישהו שיבטיח לנו – כנגד כל הסיכויים – שיום אחד הילדים שלנו יוכלו לגדול במציאות שפויה יותר.

הלוואי.

 

 

 

להמשך הפוסט

מגש הכסף

אורי כץ | 07.05.2014 | 14:39

ועכשיו, לאחר שבוע של זיכרון ואבל, יש לומר זאת באופן מפורש: אנחנו חיים. אנחנו לא מתים. אני, אתם, האנשים שהולכים ברחוב, אנחנו כאן ואנחנו בחיים. אנחנו זוכרים את הנופלים, אנחנו מתגעגעים אליהם, אבל הם טמונים שם עמוק מתחת לאדמה בחשיכה הדוממת והשלווה, ואנחנו כאן למעלה, מעל האדמה, באור השמש, נאבקים עם החיים. במותם הם לא ציוו לנו את הצער והבכי ולא את החשיכה הדוממת, במותם הם ציוו לנו את אור השמש. מדינת ישראל לא נוסדה על מנת להילחם, על מנת להוות פס ייצור לגיבורים או על מנת להאדיר מכונות מלחמה משוכללות, אלא על מנת להוות בית לעם היהודי שבו הוא יוכל לחיות. אם תמצית נקמתנו ברוצחים הנאצים היא מטוס אף-16 החולף מעל אושוויץ אז עדיף שנסגור את העסק כבר עכשיו, נפרק את מדינת ישראל ונחזור לגלות. אם שיאו של יום העצמאות הוא בטקס צבאי, אז סימן שמשהו חשוב אבד לעם היהודי ב-66 השנים האחרונות: הפרופורציות. מטוס אף-16 הוא לא אומה משגשגת עם עתיד מבטיח, אלא חתיכת מתכת שעולה כמה מיליונים עם טייס בפנים. צבא הוא לא מדינה. צה"ל הוא לא ישראל.

זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרסם רשומה כזו דווקא היום. ההתנגדות לרוח המיליטריסטית הכבדה השורה על מדינתנו לא צריכה להיות אקט מרדני-חתרני של אנשים שמחפשים תשומת לב, לא פונקציה של דעותיכם לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני וגם לא אקט אידיאולוגי עמוק המחייב שבירת כלים והשתמטות משירות צבאי. ההתנגדות הזו צריכה להוות את הבסיס לחברה אזרחית במדינת ישראל: חברה המקדשת את איכות החיים ולא את איכות המתים, חברה שבה אנשים נערצים הם אנשים שיצרו משהו, חברה שבה ילדים בגיל שמונה-עשרה עסוקים בפלייסטיישן, בתכניות טלוויזיה ובבני / בנות המין השני ולא מתאמנים במטווח. חברה שבה ביום העצמאות חוגגים את קיומה של המדינה ולא את קיומו של צה"ל. חברה שבה צבא הגנה לישראל הוא בסך הכל אחד מתוך שורה של גופים ממשלתיים עם מטרות מוגדרות שנדרש להשיגן בעלות סבירה, ולא הציר המרכזי שסביבו סובב כל דבר אחר.

ההתנגדות למיליטריזם היא חובתו של כל ישראלי הגון שאוהב את מדינת ישראל, שמעוניין בהמשך קיומה ושגשוגה. בימים אלו מתקיים המעבר בין שגרת המוות לשגרת החיים, שגרה שבמסגרתה אנחנו חייבים לפקוח את עינינו ולראות את מדינת ישראל כפי שהיא, ולראות גם את צה"ל כפי שהוא ולא כפי שמנסים למכור לנו אותו.

 

צילום: אלון רון

 

צבא ההגנה לישראל וצבא השוויון בנטל

בישראל ישנם שני צבאות: הראשון הוא צבא הגנה לישראל, והשני הוא צבא השוויון בנטל.

הראשון עוסק בהגנה על מדינת ישראל, ואילו השני מעסיק את חייליו במשימות מיותרות על מנת שחיילי הצבא הראשון לא ירגישו "פראיירים". הראשון כולל לוחמים קרביים, ג'ובניקים, חיילים סדירים, קצינים ונגדים משלל יחידות שהם באמת נדרשים על מנת להגן על המדינה, והשני כולל בעיקר ג'ובניקים ותומכי לחימה שעוסקים בייצור עבודה האחד עבור השני ואת הקצינים והנגדים שעסוקים בלנהל אותם ולטפל בהם. בצבא הראשון אנשים ברמה גבוהה מאוד עושים עבודת קודש קשה ותובענית, במקרים רבים ללא פרופורציה לתגמול שהם מקבלים, בזמן שהצבא השני כולל בעיקר אנשים (ברמה גבוהה או נמוכה) שמבזבזים את זמנם, וכל תגמול גדול מאפס עבורם הוא מיותר. בצבא הראשון חיילים סדירים מרגישים שהם תורמים תרומה אמיתית למדינת ישראל, בצבא השני הם רק סופרים ימים עד השחרור. הצבא הראשון הכרחי לשם הבטחת המשך קיומנו במזרח התיכון האלים; הצבא השני הוא בזבוז כספי ציבור בקנה מידה בלתי נתפס המיועד כולו לשמר בכוח את אשליית צבא העם. חומת סין הישראלית, אם תרצו, המפרידה בין איזו פנטזיה שיש לרובנו בראש לבין המציאות שבה אין שוויון בנטל, אין אחדות ואין סולידריות, מעולם לא הייתה ולעולם לא תהיה.

ישנם ישראלים שכל ניסיונם הצבאי התרחש במסגרת הצבא הראשון, אין להם הרבה מכרים ששירתו בצבא השני ולכן הם חושבים שהוא זניח. הם ככל הנראה טועים. במהלך שירותי הצבאי יצא לי לטייל הרבה, לחרוש את הארץ לאורכה ולרוחבה ולבקר במגוון רחב של בסיסים השייכים לחיילות שונים, ודעתי האישית המבוססת אך ורק על ניסיון מצומצם ולא מייצג זה היא שהצבא השני גדול לפחות כמו הראשון, אם לא יותר. האם דעתי הסובייקטיבית נכונה? אי אפשר לדעת. הצבא לא נותן לשום גורם חיצוני לגשת אל הנתונים הרלוונטיים, לחקור, לשאול שאלות. הכל חסוי, בשמם של הסולידריות והפחד משינוי.

יאיר לפיד, לצערי, רוצה דווקא להגדיל את הצבא השני. לא רק לשמר את האשליה, אלא אפילו להרחיב אותה בשמן של סיסמאות תלושות. נו, אז אם כבר מגדילים, למה שלא נהפוך את הצבא השני לגוף רשמי ונפרד מצה"ל?

נקרא לו בראשי תיבות "צש"ב", נכין עבורו סמל משלו, נמנה רמטכ"ל ואלופים שיהיו אחראיים על השגת השוויון בנטל, נקים עבורם מטה משלהם, בסיסים משלהם. מדי יום עצמאות יערכו טקסים מרהיבים בהם יוענקו עיטורי הצטיינות ליחידות שהצליחו לאמלל במידה יוצאת דופן את חייליהן וכך להגביר את מידת השוויון בנטל אל מול יחידות צה"ל שבאמת עובדות קשה. ככל שיגדל צה"ל – הצבא הראשון שעוסק בשמירה על בטחון המדינה – כך נצטרך להגדיל באופן פרופורציוני גם את צש"ב על מנת לשמור על השוויון בנטל, ולהשוות את תנאי השירות בו לתנאי השירות בצה"ל. למשל, לא תהיה ברירה אלא לפקח על יכולתם של חיילי צש"ב לקיים יחסים רומנטיים עם הג'ובניקיות בקריה, זה הרי לא הוגן להפלות לרעה את חיילי צה"ל שלהם הרבה פחות זמן פנוי ומגע עם חיילות בנות המין הנשי. ואם כבר, אז למה לאפשר לחיילי צש"ב לצאת הביתה כל יום? שיישנו בבסיס, באוהלים מוזנחים על איזו מדשאה. שיתעוררו עם הממטרות בבוקר. וכמובן, אם חס וחלילה תתרחש מלחמה עם הרוגים רבים לא תהיה ברירה אלא להתחיל להוציא להורג באקראי את חיילי צש"ב על מנת שהשוויון הקדוש בנטל יישמר…

העיקרון ברור, אני מניח. אין שוויון בנטל כיום ולא יהיה שום שוויון בנטל בעתיד. צבא השוויון בנטל נועד להיכשל, והדרך האפשרית היחידה להשגת שוויון בנטל היא הגדלת התגמול למשרתים שבאמת נדרשים – נגיע לזה בהמשך.

בניגוד לכמה מהפוליטיקאים שלנו אלופי צה"ל לא בנו את הקריירה שלהם על כתיבת טורים משעשעים לעיתון או על קשרים במרכזי המפלגות, ולא ייתכן שהם אינם מודעים לקיומו של צש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא היה באינטראקציה עם הבירוקרטיה של צש"ב, עם האנשים המשרתים בצש"ב. לא ייתכן שמישהו שהגיע לתפקידי פיקוד בכירים בצה"ל לא נאלץ לבזבז זמן וכסף על מנת לשלב ביחידות שתחת פיקודו חיילי צש"ב שהביאו לו יותר כאב ראש מאשר תועלת. הם מודעים, אבל הם לא עושים דבר מכיוון שלמרות ההתעסקות ההכרחית צש"ב לא עולה להם הרבה. זה על חשבון המדינה. מי יודע, אולי יום אחד תתרחש מלחמה כל כך נוראית שתדרוש גם את העסקת חיילי הצבא השני בקו החזית בתור בשר תותחים שקל לוותר עליו? איזה אינטרס יש לראשי מערכת הביטחון להיכנע לתכתיבי משרד האוצר, לוותר על משהו שכבר שייך להם? צש"ב שם, הוא כבר קיים, ולהם הוא לא מאוד מפריע.

אבל לנו צש"ב מפריע.

 

מדוע מדינת ישראל איננה נראית כמו מדינה אירופאית מתקדמת?

אני לא שייך לעדר המתלהם הזועק מכל פינה את זעקתו של מעמד הביניים ה"קורס" לכאורה. מעמד הביניים הישראלי לא קורס, הוא חי די טוב ביחס למצבו בעבר, וגם מדינות אחרות הן לא גן-עדן. ובכל זאת, התחושה שלפיה התשתיות הציבוריות במדינת ישראל מפגרות בהרבה אחרי מדינות מתקדמות אחרות היא לא תלושה מהיסוד, ומעוגנת בהשוואות בין לאומיות שנעשו לאחרונה (ראו כאן את הטבלה האחרונה ברשומה).

על פי נתוני קרן המטבע הבין לאומית עבור שנת 2013, התוצר לנפש בישראל, כשהוא מותאם לפי כוח קנייה, עמד על 34,770 דולרים לאדם. אנחנו במקום ה-25 בעולם לפי מדד זה. במקום ה-24 ניצבת פינלנד עם 35,617 דולרים, ומעליה צרפת (35,784) ויפן (36,899). במקום ה-26 ניצבת בחריין (34,584) ומתחתיה דרום קוריאה (33,189). למרות כל הדיבורים על בירוקרטיה, חוסר יעילות ופרודוקטיביות נמוכה, הפרשים די קטנים בסך הכל.

אבל בפינלנד אין שכר לימוד בהשכלה הגבוהה ויש פחות מעשרים תלמידים בכיתה בממוצע בבתי הספר התיכוניים, בצרפת יש ככל הנראה את מערכת הבריאות הטובה ביותר בעולם, ובטוקיו יש אולי את הרכבת התחתית הטובה ביותר בעולם. בסיאול יש את הרכבת התחתית השנייה באורכה בעולם שמתחרה עם טוקיו על תואר הטובה ביותר בעולם, ועד 2015 תהיה בה רשת WIFI חינמית שתכסה את כל העיר. על בחריין לא מצאתי שום דבר מעניין, אבל אני בטוח שגם להם יש דברים נחמדים. בישראל, לעומת זאת… ובכן, כולנו יודעים מה יש ומה אין במדינת ישראל.

ישראל מובילה על כל המדינות האלו במדדים כגון שיעור ההוצאה הממשלתית על ביטחון, ההוצאה על ביטחון לנפש וכו'. המדינה היחידה בעולם המערבי שמתקרבת למספרים הישראלים ועולה עליהם בחלק מהמדדים היא ארצות הברית, היכן שמלכתחילה התוצר לנפש גבוה הרבה יותר כך שהמדינה "יכולה להרשות לעצמה" לבזבז יותר על ביטחון מבלי לפגוע ברמת החיים היחסית. בנוסף לכל המדדים של ההוצאה הביטחונית, בישראל ישנו גם ההפסד הכלכלי הנובע משירות חובה שלא קיים בשום מדינה אחרת, כאשר מרבית צעירי ארצנו מבזבזים את זמנם ואת כספי הציבור במקום להתקדם בלימודים, לצבור ניסיון תעסוקתי ולשלם מיסים. הערכות של גופים שונים לגבי ההפסד הנובע מעניין זה נעות סביב העשרה מיליארד דולרים בשנה, כ-1.7% מהתוצר (ראו נייר עמדה של מכון ירושלים לחקר שווקים בנושא), ואלו ככל הנראה הערכות שמרניות.

על מנת להיות הוגנים ראוי להזכיר שאנחנו גם מובילים את העולם בפרמטרים שונים של חדשנות, כגון מספרי פטנטים או מאמרים מדעיים לנפש ומדדים אחרים בסגנון, אבל האם נושאים כאלו תורמים לאיכות החיים של כלל אזרחי מדינת ישראל? מה עם תשתיות ציבוריות? כבישים? רכבות? פארקים? WIFI בחינם? האם אתם זוכרים מהו הדבר הראשון שפקידי האוצר קיצצו בתחילת המשמרת של שר האוצר הנוכחי שלנו, כשהתגלה הגירעון התקציבי?

יש כאלו שתגובתם לנתונים היא "לביבי לא אכפת", או "זה בגלל שהממשלה משקיעה הכל בהתנחלויות". עניין של סדרי עדיפויות, זה הכל. מקריאה של טוקבקיסטים אקראיים ניתן לפעמים לקבל את הרושם שבנימין נתניהו מכהן כראש ממשלת ישראל בחמישים השנים האחרונות. כל עוד הציבור הישראלי ימשיך להאשים אנשים ספציפיים במקום לבחון את מערכת האילוצים שבתוכה הם פועלים, שום דבר חשוב לא ישתנה. תקציב הממשלה הוא משחק סכום אפס: כל דבר בא על חשבון משהו אחר. צבא השוויון בנטל הוא על חשבונכם, והקטנתו תאפשר הפניית כספים למטרות אחרות, בלי שום קשר לזהותו של ראש הממשלה המכהן, למידת ההשקעה בכבישים להתנחלויות או לתמיכה בתיאטרון הבימה.

ישנן סיבות אחרות רבות שבגללן החיים כאן גרועים יותר (או לפחות נדמה לנו שהם גרועים יותר), מאשר החיים בפינלנד, צרפת, גרמניה או בריטניה, אבל עיון בנתונים מעלה כי תקציב הביטחון הגבוה ובזבוז הכספים הנובע מהשירות הסדיר מהווים את אחת הסיבות המרכזיות לכך – ולא ברור עד כמה הם נדרשים ביחס לאיומים הביטחוניים על מדינת ישראל. צבא השוויון בנטל תקוע לכלכלת ישראל כמו עצם בגרון כבר שנים רבות, והגיע הזמן להשתחרר ממנו.

 

צעדים קטנים

בואו נדבר תכלס. איך מעלימים את צבא השוויון בנטל? האם זה בכלל אפשרי?

זה לא עניין פשוט. בשביל להעלים את צש"ב אנחנו צריכים לזהות אותו באופן מדויק. אם סתם נסגור חילות ויחידות אנחנו עלולים לפגוע בצה"ל, באותו חלק של הצבא שבאמת תורם לביטחון המדינה. האנשים המתאימים ביותר על מנת לזהות את צש"ב באופן מדויק הם מפקדי צה"ל, אך כפי שכתבתי אין להם שום תמריץ לעשות זאת. אז ניתן להם תמריץ.

השלב הראשון יעלה כסף אבל יהווה תרומה משמעותית לשוויון בנטל: הגדלה הדרגתית של משכורות של החיילים בסדיר, בכיוון שכר המינימום. השלב השני יחסוך כוח אדם שיתפנה לעבודה יצרנית, גם אם הוא לא יחסוך כסף באופן ישיר: הכללת המשכורות הללו בתקציב הביטחון, ומתן האפשרות החוקית לצה"ל להחליט שלא לגייס חיילים לסדיר. המהלך דומה למהלך שנעשה בעבר, כשהעבירו את עלות ימי המילואים מהביטוח הלאומי לצה"ל ולפתע הפסיק הצבא לגייס אנשי מילואים לחודש שמירות בשנה (מה שפגע קשות ביכולת השש-בש הלאומית). אלופי צה"ל עכשיו יאלצו לקבל החלטה האם להקצות משאבים יקרים ליחידות כאלו או אחרות, ומכיוון שבסופו של דבר כן אכפת להם ממצבה הביטחוני של מדינת ישראל יהיה להם תמריץ להפנות את הכספים לצה"ל ולא לצש"ב ולהתחיל לשחרר חיילים מיותרים.

צילום: רויטרס

אין שום צורך ברפורמות דרמטיות. הרפורמות יכולות להיות הדרגתיות, איטיות, להימשך על פני עשור או יותר. מה שחשוב זה העקביות. משכורות הסדירניקים יצמחו לאט, והשינויים המבניים של צה"ל ייעשו בהדרגה, על פי האיומים בשטח. שום תכניות חומש גדולות, שום הצהרות פופוליסטיות, שום "בום-וגמרנו", ללא מלחמות בין-משרדיות וללא שרי אוצר שקוטפים את התהילה. פשוט לנוע ביחד, בשותפות עם ראשי מערכת הביטחון, בהדרגה, בכיוון הנכון, ולתת לפתרונות לצמוח מלמטה, מהשטח, תוך כדי העבודה. לא בגלל שזה יקנה למישהו רווח פוליטי בטווח הקצר, אלא בגלל שזה הדבר הנכון לעשותו. ורצוי לעשות את זה עכשיו, כשמדינת ישראל נמצאת במצב מאקרו-כלכלי וביטחוני יציב יחסית, ולא במסגרת משבר כלכלי או צבאי עתידי שיחייב קבלת החלטות מהירה והיסטרית.

 

ההתנגדויות למעבר לצבא מקצועי

לפני שנצליח לגרום לקבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל לוותר על כוחה נדרש לשכנע את הציבור שהמהלך הזה הוא אכן הכרחי. כיום הציבור עדיין איננו משוכנע ברובו. לפי סקר שנערך על ידי מכון ירושלים לחקר שווקים בשנת 2010, כאשר נתבקש הציבור להביא עמדה ביחס לטענה כי "ישראל צריכה לשאוף למעבר לצבא של מתנדבים כמו בארה"ב ולהפסיק את גיוס החובה", 74% מהעונים לשאלה התנגדו לטענה.

ההתנגדות לעניין כוללת מספר טיעונים מרכזיים שראוי להתייחס אליהם.

1. צבא מקצועי יהיה קטן מדי

טיעון זה משתמש בטריק הרטורי של הליכה לקיצוניות. זו כמובן שטות, אין שום חוק טבע שאומר שבצבא מקצועי יהיו פחות טנקים, מטוסים או חיילי רגלים מאשר בצה"ל הנוכחי. זה עניין של החלטה. תקציב הביטחון הישראלי בכל מקרה יישאר גבוה בהשוואות בין לאומיות, והצבא הישראלי יישאר גדול ביחס למספר תושבי המדינה. צבא מקצועי לא חייב להיות קטן בכלל, ואפשר להמשיך לקיים את עתודות המילואים לשעת חירום בדרך שבה עושות זאת מדינות אחרות, כאשר חיילים סדירים יעברו רק טירונות בסיסית שאחריה רובם ישוחררו. רצוי להדגיש שוב שגם אם המהלך לא יוביל בסופו של דבר לקיצוץ בתקציב הביטחון הוא עדיין יתרום רבות למשק, מכיוון שצעירים רבים יוכלו ללמוד ולעבוד מוקדם יותר, לשלם מיסים ולתרום לכלכלת המדינה. המטרה היא לא בהכרח להקטין את צה"ל אלא לייעל אותו. כמובן שחלק מהותי מהתהליך הוא לאפשר בקרה חיצונית שתבחן דרך קבע מהו סדר הכוחות הדרוש לצה"ל לנוכח האיומים הקיימים והעתידיים, אבל איננו יכולים לדעת מראש מה יהיו תוצאותיה של בקרה שכזו.

 

2. צה"ל תורם לאחדות בעם, לשוויון בהזדמנויות וכו'

תופעות לוואי חיוביות לא יכולות להוות הצדקה מרכזית לקיומו של ארגון כלשהו – אין בכך שום היגיון. אם תופעות הלוואי מהוות את ההצדקה המרכזית, אז למה לא להקים ארגון חדש שעבורו הן לא יהיו תופעות לוואי אלא המטרה היחידה והמרכזית? מן הסתם ארגון כזה יוכל להשיג את אותן המטרות באופן יעיל יותר, הוא יהיה בנוי מראש על מנת להשיג אותן.

אבל האם התופעות האלו בכלל אמיתיות? האם ישנה אחדות במדינת ישראל? רק לפני שני עשורים רצחו פה ראש ממשלה, להזכירכם. חייל צה"ל לשעבר ששירת לצד חיילים חילוניים ושמאליים הוא זה שרצח אותו. האם מדינת ישראל יותר מאוחדת מאשר מדינות אחרות שאצלן אין צבא חובה? האם ישנה בכלל הטרוגניות משמעותית ביחידות של צה"ל? האם לא יהיה נכון לומר שביחידות מסוימות יש אחוז גבוה מאוד של דתיים, אחוז גבוה מאוד של עניים, אחוז גבוה מאוד של תל-אביבים או אחוז גבוה מאוד של קיבוצניקים? ומה עם החרדים והערבים? גם במצב הנוכחי חלק ניכר מאוכלוסיית המדינה כלל אינו מתגייס לצה"ל, ואחוזים בודדים משרתים במילואים בהיקף משמעותי.

ואם נניח שתרומה כלשהי לאחדות הלאומית קיימת, כמה עולה לנו התרומה הזו? האם היא שווה את המחיר? האם היא שווה כל מחיר? האם, לאור המחיר היקר, לא נדרש לפחות להראות באופן משכנע שהתרומה לאחדות אכן קיימת? האם מערכת החינוך הבסיסית איננה מספיקה על מנת להשיג את אותו האפקט? האם לא ניתן להשיג את האחדות בעם באמצעים זולים יותר? האם לא ניתן להשיג שוויון בהזדמנויות באופן יעיל וממוקד יותר על ידי סבסוד השכלה גבוהה או מורים פרטיים לעניים? האם הענקת קורס נהגי משאיות בחינם במהלך השירות הסדיר לעניים משפרת את השוויון בהזדמנויות, או שמא מדובר בהסללה של אוכלוסיות חלשות למקצוע אזרחי שאיננו מתגמל?

ואולי ההתנגדות הזו כלל איננה נובעת ממקום רציונאלי אלא ממקום רגשי, סוג של דיסוננס קוגניטיבי, הרצון להאמין שהסבל שאנחנו עברנו במהלך השירות הצבאי היה הכרחי וחשוב, הרצון שילדינו יחלקו איתנו את אותה החוויה, או פשוט מעצם כוחו של ההרגל.

 

3. העניים ילחמו עבור העשירים, לא נוכל להחזיק אנשים איכותיים בתפקיד

עניתי על הטיעון הזה באופן חלקי ברשומה הקודמת שכתבתי בנושא. מהסתכלות על צבאות מקצועיים אחרים בעולם, אין סיבה להאמין שהמצב ישתנה ביחס להיום. למשל, בניגוד לסטיגמה, בצבא האמריקאי לא משרתים צעירים עניים ולא משכילים מאזורים נידחים אלא צעירים שהפרופיל שלהם זהה לפרופיל של צעיר אמריקני ממוצע (ראו כאן).

במצב שבו צה"ל מציע שכר גבוה לחיילים קרביים ואפשרות לשחרור למי שאינו מעוניין בכך הצעירים שיבחרו בקריירה צבאית יהיו קודם כל צעירים שמאמינים שהם יהיו טובים בכך, בעלי כושר גופני גבוה, קור רוח תחת אש, צעירים שיתאימו למערכת ושהמערכת תתאים להם. והצעירים האלו יכולים לשרת בצה"ל גם חמש או שש שנים בתור לוחמים שאינם קצינים, למה רק שלוש? אם במקומו של גלעד שליט הייתם מציבים לוחם שבחר בלחימה בתור מקצוע עם ניסיון של ארבע שנים, האם לא ייתכן שהתוצאה של מתקפת המחבלים ביוני 2006 הייתה נראית אחרת? לא הייתם רוצים להחליף את דוד הנחלאווי בשוטר מקצועי בן שלושים שיודע איך להגיב לפרובוקציות של ילדים ועיתונאים? 

החיילים המקצועיים יכולים להיות עשירים, עניים, קיבוצניקים, עירוניים, חילוניים ודתיים. צעירים שזקוקים כרגע לכסף על מנת לתמוך במשפחותיהם יעדיפו לחפש עבודה רגילה, מאותה סיבה שבגללה כיום רבים מהם עורקים מצה"ל או מנסים להשתחרר (וחלקם מוצאים את עצמם בבתי הכלא הצבאיים). הצבא המקצועי יאפשר להם להשתחרר מבלי לטרטר אותם. התאבדויות של חיילים סדירים, תופעה נרחבת ביותר שלא מקבלת את ההתייחסות הראויה לה בתקשורת, ייעלמו כמעט לחלוטין.

במקרה שתתרחש מלחמה "רצינית" נגד צבאות סדירים של מדינות זרות ממילא יהיה גיוס כללי של כל שכבות הגיל הרלוונטיות. כל עוד אין מלחמה כזו, השירות בצה"ל הוא לא באמת מסוכן ברמה שהופכת את החיילים הקרביים ל"בשר תותחים". מרבית החללים מהשנים האחרונות שנכללים במספרים המוצגים בימי הזיכרון נהרגו בתאונות דרכים, התאבדו או נפטרו ממחלות. צבא מקצועי לא יאפשר לעשירים להשתמש בעניים בתור בשר תותחים זול, אלא יאפשר לאנשים שמתאימים לתפקידי לחימה לקבל שכר הוגן על יכולותיהם ועל הסיכון שהם לוקחים על עצמם, ולאנשים שלא מתאימים לתפקידי לחימה לעשות דברים אחרים ומועילים יותר עם חייהם. בהחלט סביר להניח שמספר החללים יפחת משמעותית כתוצאה מרמה מקצועית גבוהה יותר.

למרות הטיעונים הנגדיים, מרבית הועדות שהוקמו בשנים האחרונות המליצו בדרך כזו או אחרת על הליכה בכיוון של צבא מקצועי וצמצום השירות הסדיר, ביניהן ועדת שפר מתחילת העשור הקודם, ועדת בן בסט (2006) וועדת ברודט (2007). המילים "צבא מקצועי" עדיין אינן נאמרות באופן מפורש בדוחות ובקרב מקבלי ההחלטות, אבל לפחות הכיוון הנכון ידוע להם.

 

צילום: ירון קמינסקי

 

צבא מקצועי איננו מספיק

הציבור עוד רחוק מלהיות משוכנע, אבל האמת היא שההתקדמות בכיוונו של צבא מקצועי איננה מספקת. על מנת למצות את פוטנציאל החיסכון נדרש ללכת צעד אחד קדימה: שקיפות בתקציב הביטחון ופיקוח אמיתי על המערכת. נדרשים אנשים חיצוניים לצבא שיוכלו להעריך האם התקציב באמת נדרש, ועדה בכנסת שיש לה אנשים משלה שאינם אנשי מערכת הביטחון עם גישה לכל הנתונים הנדרשים, עם יכולת ותמיכה ציבורית ורצון לשאול שאלות קשות, בדומה למוסדות הקיימים בכל מדינה מתוקנת אחרת.

כיום הלובי הביטחוני לא ירשה את קיומו של מנגנון כזה, והממשלה איננה חזקה ונחושה מספיק על מנת לכפות עליו את המנגנון. נדרש משהו נוסף. נדרשת תנועה שהמקור שלה יהיה פנימי, מתוך המערכת הביטחונית, ולא מחוצה לה.

נדרשת הקרבה.

 

מגש הכסף

חום יולי-אוגוסט 2006 היה כבד מאוד, כאשר כוחות גולני והצנחנים נכנסו לעיירה הלבנונית בינת ג'בייל במטרה להציל את כבודם האבוד של צה"ל וממשלת ישראל. כוחות החיזבאללה בעיירה היו גדולים, מאורגנים ונחושים יותר מכפי שציפו במטכ"ל. רב סרן רועי קליין, סמג"ד בגדוד 51 של חטיבת גולני, הוביל את חייליו באומץ בשטח קשה, בלחימה נגד אויב שהתמקם בעמדות עדיפות. כאשר נחת לצדו רימון שהשליכו אנשי החיזבאללה הוא לא היסס וזינק עליו, מקריב את חייו על מנת להציל את חייליו הסמוכים. שורה של מעשי גבורה נוספים, שהיתרגמו מאוחר יותר לשבעה עשר עיטורים, הובילה בסופו של דבר לניצחון צה"ל בקרב.

מעשהו של קליין היה ההתגשמות הפיזית של אתוס ההקרבה: האדם הבודד שבלהט הקרב מוסר את חייו באופן מודע ורצוני בתמורה להצלת חבריו למחלקה, משפחתו, מדינתו. זהו איננו מעשה מובן מאליו. הוא מנוגד באופן עמוק ליצר ההישרדות העומד בבסיס הפסיכולוגיה האנושית. נדרשים עבורו אימונים, משמעת עצמית, ומעל הכל – אמונה אמיתית בצדקת הדרך. המוכנות להקרבה עצמית היא אחד הגורמים שנתנו לצה"ל יתרון משמעותי על צבאות ערב כבר בשנת 1948, זהו "מגש הכסף" המיתולוגי שעליו נוסדה מדינת היהודים החדשה. לולא נכונותם הלא-רציונאלית של בודדים להקרבה עצמית לא היינו יכולים לקיים מדינה משגשגת בלב המזרח התיכון, או בשום מקום אחר לצורך העניין.

למעשה, הקרבת החיים היא רק מקרה פרטי וקיצוני של קטגוריה רחבה יותר, הכוללת כל מקרה של הקרבת האינטרס האינדיווידואלי העצמי למען שגשוגה של יחידה גדולה יותר. אלו יכולים להיות גם אזרחים התורמים כספים ומתגייסים למען המאמץ המלחמתי, עובדים המוכנים לירידה זמנית בשכרם על מנת לעזור למקום העבודה שלהם לצלוח בשלום משבר כלכלי, או חבר בארגון פשיעה השותק בחקירת המשטרה והולך בראש מורם לכלא על מנת שלא להפליל את שותפיו. אך בניגוד לסיכון חיים בעת קרב, סוגים אחרים של הקרבה לא זוכים בדרך כלל להערכה מיוחדת, עיטורי עוז ותהילת עולם. בדרך כלל מצפים מהמעורבים לקיים את ההקרבה בתור ברירת המחדל, כחלק מהחיים בחברת אנושית שבה כולנו משפיעים אחד על השני, והלחץ הוא על מי שסוטה מהנורמה. אך מה קורה כאשר ההקרבה נדרשת אך לא קיימת נורמה ולא קיים לחץ ציבורי משמעותי?

הקרב על תקציב הביטחון לשנה הקרובה כבר החל, ומאז פסח עיתונאי המחמד של צה"ל מפמפמים מאמרים מלאי עוז ותהילה על יחידות מיוחדות, כלי נשק מגניבים, קרבות היסטוריים וקצינים יפי בלורית ותואר המזהירים מפני קיצוץ התקציב. בינתיים לא נראה כל שינוי בהתנהגותם של הצדדים המעורבים. לא נראית שום נכונות מצדם של בכירי מערכת הביטחון, כולם קצינים קרביים שהיו מוכנים להקריב את חייהם למען המדינה, לבצע סוג אחר של הקרבה – להקריב את העצמאות התקציבית שלהם, להקריב שלל משרדים וחיילות מיותרים, ציוד, מבנים ואנשים – על מנת שלממשלה יהיה יותר כסף פנוי להשקיע בתשתיות, בריאות או חינוך.

אפשר להבין אותם.

אין שום תהילה בסוג השני של ההקרבה. אף אחד לא יכתוב עליך שירים, אף אחד לא יחלק לך עיטורים. חבריך הקרובים ישנאו אותך. אולי גם משפחתך הקרובה. העיתונאים והפרשנים יתארו את מעשיך ככניעה לפקידי האוצר, כחולשה. מאחורי גבך ידברו על בגידה, על סיכון עתידה הקיומי של מדינת ישראל. כאשר תסיים את תפקידך אף אחד לא יזכור אותך ואף אחד לא יבקש ממך להדליק משואה ביום העצמאות. בוויקיפדיה יופיעו אולי כמה שורות. יגידו שהיית שנוי במחלוקת. לך תדע, אולי באמת תפרוץ איזו מלחמה עוד כמה שנים, ולרמטכ"ל ולשר הביטחון יהיה נוח לנסות ולהפיל עליך את המחדלים העתידיים שלהם. אף אחד לא יגן עליך, אתה תהיה שם לבדך.

כאשר חדרו הרסיסים לגופו של רועי קליין וקרעו את איבריו הפנימיים גם הוא היה שם לבדו. זה היה הגוף שלו. אנחנו יכולים לחלק עיטורים ולמחוא כפיים מהצד, אבל בסופו של דבר גבורה אמיתית היא גבורתו של האדם הבודד, ואת המחיר הוא משלם לבד, הוא ומשפחתו הקרובה. אך עדיין, זו הקרבה שונה מאשר ויתור מרצון על כוחה של קבוצת הלחץ החזקה ביותר במדינת ישראל. רועי קליין אולי שילם את המחיר לבדו, אך הזיכרון שלו הוא טהור. ילדיו יגדלו בידיעה שאביהם היה גיבור. רועי קליין איננו שנוי במחלוקת.

מבין כל סוגי הגבורה, האומץ וההקרבה, הנדירה והקשה ביותר היא הגבורה השנויה במחלוקת: לעשות את הדבר הנכון למרות שאתה יודע שאחרים לא יבינו, שתהיה שם לבדך, שאפילו ההיסטוריה לא בהכרח תזכור אותך בחיוב. ביוני 1948, כאשר מנחם בגין סירב להיגרר למלחמת אחים בעקבות פרשת אלטלנה, הוא לא זכה לתהילה מיידית. רבים מחבריו פירשו זאת כחולשה, כניעה לבן גוריון ולממסד. הוא היה שנוי במחלוקת, אם כי נראה שההיסטוריה שפטה אותו לחיוב. שר הביטחון או הרמטכ"ל שירשה לכנסת להקים מערך פיקוח רציני וחיצוני על תקציב הביטחון, כפי שקיים בכל מדינה מסודרת, ככל הנראה לא יזכה אפילו לזה.

אך גבורה אמיתית איננה נובעת מהצורך באישור חיצוני או מרדיפה אחרי תהילת נצח, אלא משכנוע פנימי ועמוק שזהו תפקידך וזוהי אחריותך לעשות את הדבר הנכון אך ורק משום שהוא הדבר הנכון, ולהתעלם מהמחיר האישי שתשלם על כך. גבורה אמיתית נובעת מבני אדם שאינם מסוגלים לשקר לעצמם כשהם מביטים במראה. אין רבים כאלו.

קשה לי להאמין שמפקדי צה"ל אינם מודעים לקיומו של צש"ב ולכספים שניתן לחסוך על ידי חיסולו. אך האם הם יהיו מוכנים לוותר על כוחם הפוליטי לשם כך? על מעמדו של צה"ל כ"צבא העם"? האם הם יהיו מסוגלים להבין שצה"ל הוא כלי ולא מטרה העומדת בפני עצמה, ושהמטרה היא איכות החיים במדינת ישראל? ואם זו המטרה, האם לא ייתכן שצה"ל צריך להציב חסכון בתקציב הביטחון בתור יעד מרכזי, חשוב לא פחות מאשר שמירה על יתרון צבאי ביחס לאיומים העומדים בפני המדינה? ואם אכן זהו יעד מרכזי, האם מפקדי צה"ל באמת מסוגלים להביט במראה ולהגיד לעצמם שניתן להשיג את מלוא החיסכון האפשרי ללא פיקוח חיצוני וללא מעבר לצבא מקצועי? האם מערכת הביטחון הישראלית היא בסך הכל עוד קבוצת לחץ שנלחמת כנגד שאר קבוצות הלחץ על הקופה הציבורית על מנת לשמר את מעמדם ותנאיהם של חבריה, או שהיא מסוגלת להתעלות מעבר לכך?

שינוי אמיתי לא מתחיל בהפגנות ברחוב, בנאומים חוצבי להבות של פוליטיקאים או באנשים מחוץ למערכת שאין להם מספיק כוח וידע על מנת להשפיע עליה. שינוי אמיתי מתחיל עם אדם יחיד מתוך המערכת שמביט במראה שבביתו באחד הבקרים, מבין שהזמנים השתנו ושזו אחריותו לפעול בהתאם, ומחליט לעשות משהו בנידון מבלי לחשוב על המחיר האישי שישלם.

אחרי 66 שנות קיום, מדינת ישראל עדיין מחכה לגיבור מסוג כזה.

 

להמשך הפוסט

חוקי פרקינסון והבזבוז הבלתי נראה

אורי כץ | 30.10.2013 | 13:53

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה / משרד / טייסת אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים או קיבלת דרגות נגד, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת.

אתה עובד קשה, באמת. לא יושב ומשחק שש-בש כל היום. קורסים, שבתות, חגים. על הטיול לדרום-אמריקה ויתרת ברגע האחרון, כי בדיוק פרצה מלחמת לבנון השנייה והיו זקוקים לך. אחר כך כבר התחתנת והיו ילדים קטנים ולא היה זמן, אז המשכת לעבוד קשה. חברים ובני משפחה אומרים שאתה פראייר, אבל מעריכים את ההקרבה. יש משמעות לחייך, אתה לא סתם מייצר איזה צ'יפ של מחשב או מעביר כסף מכאן לשם. אתה תורם.

ואז, יום בהיר אחד, אתה מגלה שאתה פרזיט. שעיתונאים, טוקבקיסטים, מפגינים ובלוגרים טוענים שאתה מיותר. על סמך מה הם אומרים את זה? מה הם מבינים? חלקם היו בסך הכל ג'ובניקים עלובים שלא תרמו לצה"ל אפילו עשירית ממה שאתה תרמת. איך ייתכן שאתה עובד בממוצע 11 שעות ביום, בלי לגלוש בפייסבוק במקביל, ואתה מיותר? איך יתכן שההטבות שאתה מקבל מוגזמות, כאשר חבריך העובדים בהיי-טק מרוויחים פי 2 ממך?

אז אתה מתעצבן. טוב שיש לך את ראש ועד עובדי מערכת הביטחון ואת העוזר שלו שיכולים להגיב בשמך ולקבל כותרות בעמודים הראשונים. אבל אתה טועה, והם טועים ומטעים, מכיוון שהנטל האמיתי של תקציב הביטחון העצום של ישראל אינו משתקף באבטלה סמויה, בסגני אלופים שעובדים שעתיים ביום ומקבלים שכר עתק. הנטל הזה נסתר מעיניהם של האנשים שנמצאים בתוך המערכת, וזאת מכיוון שלמערכות בירוקרטיות גדולות יש חוקים משלהן – חוקים מוזרים הסותרים את ההיגיון הרגיל.

 

 

"אנשי הקבע עובדים קשה מאוד"

נורת'קוט פרקינסון היה היסטוריון וחוקר של המנהל הציבורי הבריטי. בשנות החמישים הוא בחן את הקשר בין מספר העובדים במשרדים במגזר הציבורי בבריטניה לבין מספר המשימות שהיה עליהם למלא, ונדהם לגלות את העולם הפרדוקסלי וההפוך של המגזר הציבורי שנתן השראה לחוקי פרקינסון המפורסמים. הוא גילה שאין כל קשר בין מספר המועסקים לבין מספר המשימות, וניסח עקב כך את החוק הראשון שלו:

1. העבודה מתרחבת עד לניצול כל הזמן שהוקדש להשלמתה

משמעות החוק היא כי מערכות בירוקרטיות תמיד ינצלו את המשאבים שניתנו להן עד תום על מנת לבצע את המשימות – אם יינתנו להן משאבים רבים יותר הן פשוט יבצעו את המשימות ביעילות פחותה יותר או ימצאו לעצמן משימות חדשות שלפני כן לא היה צורך בביצוען. פרקינסון ניסח עוד שני חוקים חשובים בעניין זה:  

2. פקידים תמיד מעוניינים להגדיל את מספר הפקידים הכפופים להם

3. פקידים מייצרים עבודה בעיקר אחד עבור השני

קחו למשל את "חיל החינוך והנוער", חיל הכפוף לאגף כוח אדם ובראשו עומד תת-אלוף. חיל החינוך שולח את זרועותיו ואת חייליו לתחומים רבים שאינם קשורים כלל למשימות המיידיות של צה"ל – מורות חיילות המלמדות בבתי ספר, מדריכים במוזיאונים, קליטת עלייה, שיחות מוטיבציה לתיכוניסטים, ופעילות יחצ"נית של הצבא שנועדה לחבב אותו על האוכלוסייה האזרחית. איני מכיר קצינים, נגדים או חיילים בחיל החינוך והנוער. בהחלט ייתכן שהם עובדים קשה מאוד. סביר שהם מאמינים שהם ממלאים פונקציה חשובה, מטרה לאומית ראשונה במעלה – אחרת הם מלכתחילה לא היו בוחרים בקריירה שבה בחרו. אבל כל זה לא סותר את היותם מיותרים לחלוטין. לא שאין בהכרח צורך במורות חיילות במדינת ישראל – זה פשוט לא התפקיד של מערכת הביטחון. היא לא מיועדת לכך. מערכות ציבוריות אחרות במדינה כוללות אנשי מקצוע עם ידע וניסיון שמתאימים יותר לתפקידים האלו, גם בדרג הביצועי וגם בדרג הניהולי. חיל החינוך והנוער הוא דוגמה קלאסית להתרחבותה של מערכת הבירוקרטית שמנה ועשירה לתחומים חדשים, על מנת להתאים את היקף המשימות להיקף המשאבים. העבודה התרחבה בהתאם להתרחבות המשאבים, על מנת שאף אחד חס וחלילה לא ישקול לקצץ את המשאבים, והיום נדמה לנו שאנחנו תלויים בעבודתו החשובה של חיל החינוך. אבל אנחנו לא.

ישנן דוגמאות רבות נוספות לכך. את שירותי הצבאי העברתי בחיל המשטרה הצבאית, ביחידה שהייתה אחראית על עבירות תנועה. התפקיד שאותו ביצענו היה זהה לתפקיד של משטרת ישראל: ניידות, מכמונות מהירות, דוחות לנהג מזדמן של ג'יפ סופה שנסע 20 קמ"ש מעל המותר או לסגן אלוף שדיבר בפלאפון תוך כדי נהיגה (באותה התקופה לרכבים צה"ליים היו לוחיות זיהוי שחורות, לא צהובות כמו היום). צה"ל רכש עבורנו עשרות ניידות משטרה ואופנועי משטרה חדשים. נאמר לנו שתפקידנו חיוני מכיוון שמשטרת ישראל נמנעת מלחלק דוחות לרכבים צבאיים. הרמה המקצועית של ילד בן 19 עם ניסיון של חצי שנה בתפקיד כמובן לא מתקרבת בכלל לרמתו של שוטר תנועה עם ניסיון של שנים רבות – שוטרים מנוסים מזהים עבירות מהר הרבה יותר, מסוגלים לבצע מרדפים באופן בטיחותי יותר, ומכירים את החוקים הרלוונטיים בעל-פה. במסגרת השירות יצא לי גם לצאת לשיתופי פעולה עם שוטרים אזרחיים, וראיתי ישר ששוטר אזרחי אחד בניידת נותן תפוקה רבה יותר בשעה מאשר ארבעה שוטרים צבאיים ביום שלם. ברוב הסיורים היו שלושה או ארבעה שוטרים צבאיים, ומרבית החיילים ביחידה כלל לא התעניינו בעבודת השיטור אלא בעיקר במיקום של הפסקת הצהריים הקרובה. עקב היתרונות לגודל ולניסיון מן הסתם היה הרבה יותר זול פשוט לקבוע פגישה עם מפכ"ל המשטרה ולבקש ממנו יפה להורות לשוטריו לאכוף את חוקי התנועה גם על רכבים צבאיים, אבל למה לעשות זאת כשיש מספיק תקציב להקמת משטרת תנועה פרטית?

אבל הבעיה לא מסתיימת כאן. בהתאם לחוק השלישי שציינתי, חיל החינוך וחיל המשטרה הצבאית מייצרים עבודה רבה גם עבור חילות אחרים – שלישות, לוגיסטיקה וכו'. צריך לקלוט את החיילים, למיין אותם, לטפל בהם, להאכיל אותם, לרכוש ציוד, לאחסן אותו, לשלוח אותו ממקום למקום, לגייס אותם למילואים, לשחרר אותם מהמילואים, לחתום על הפטורים שהחיילים מוציאים. אך חילות אלו לא נשארים חייבים, ומחזירים טובה. הם מספקים לחיל החינוך שלל עולים חדשים הדורשים קליטת עליה, ולחיל המשטרה הצבאית שלל צעירים מסכנים ולא מתאימים לשירות צבאי הממלאים את בתי הכלא הצבאיים. כל מחלקה נוספת, כל אגף נוסף וכל חיל נוסף מייצרים עבודה עבור המחלקות, האגפים והחילות האחרים. כאשר מחלקות גם מבצעות עבודה וגם מייצרות עבודה אחת עבור השנייה, ניתן להגדיל את העבודה לנצח.

וכולם עובדים נורא קשה! החיילים, המפקדים שלהם, הכלואים בכלא, כולם עושים שעות נוספות. מנקודת מבטו של מי שנמצא בתוך אחת מחוליות השרשרת, כולם נראים חיוניים לחלוטין – אם תוציאו את אחת החוליות השרשרת תישבר. איך חיל החינוך יוכל להסתדר ללא החיילים מהשלישות? מי יתפוס עריקים מחיל הלוגיסטיקה אם לא שוטרים צבאיים? אבל הם כולם חיוניים לחלוטין רק מכיוון שהם מייצרים עבודה אחד לשני, או מבצעים ביעילות נמוכה עבודות שמערכות ציבוריות אחרות יכלו לבצע טוב יותר ובמחיר זול יותר. נסו להעלים את השרשרת כולה, ולפתע תגלו שצה"ל מסוגל לנצח את מה שנשאר מצבא סוריה, לתקוף את הכורים הגרעיניים באיראן ולשלוט באוכלוסיה הפלסטינית בו זמנית גם בלעדיה.

עוד לא דיברתי כאן על גובה השכר. גם זה ספין. מה זה משנה מהו גובה השכר של אנשים שהעבודה שהם מבצעים מיותרת? מתחת לממוצע, מעל הממוצע, מה זה חשוב? כאשר העבודה עצמה היא מיותרת, כל שכר הגדול מאפס הוא בזבוז. במערכת הציבורית פשוט לא ניתן להסיק על מידת התועלת של גוף בירוקרטי כלשהו לפי המאמצים שמשקיעים אנשיו בעבודתם, או לפי שכרם. זה לא עובד ככה. הפרזיטים כלל אינם נראים כמו פרזיטים, אינם מרוויחים כפי שהיינו מצפים מפרזיטים להרוויח, והם עצמם לעולם לא יוכלו להבחין בכך שהם מיותרים, לא יעילים או אשמים במשהו. רק מי שמסתכל מבחוץ מסוגל לראות זאת.

 

"צריך אנשים טובים בצה"ל"

בואו נעבור להרד-קור: מודיעין, שריון, גולני. האנשים שבאמת מסתכלים לאויבינו בלבן של העיניים, באופן ישיר או עקיף. טיעון נפוץ אומר שהאנשים האלו צריכים להיות טובים. מה זה טובים? הכי טובים. אם באזרחות איזה מהנדס גרוע בונה גשר גרוע מה כבר יכול לקרות? כמה אוסטרלים יפלו למי הירקון. חבל, אבל לא נורא. אבל אם המהנדס הזה היה מפקד על אוגדת טנקים במלחמת יום הכיפורים, בחזית רמת הגולן, איך הייתה משתנית ההיסטוריה של מדינת ישראל? אנחנו זקוקים לאנשים הטובים ביותר בצה"ל, מכיוון ששם איכות כוח האדם היא עניין של חיים ומוות בקנה מידה היסטרי, היסטורי, לאומי. כמובן, על פי המצופה ממערכת בירוקרטית רעבה לתקציבים הטיעון הזה עד מהרה מורחב על מנת להכיל כל איש קבע בצה"ל, והופך למגוחך לחלוטין.

חשוב להבהיר: במידה וחיל האוויר יידרש לתקוף באיראן, בהחלט הייתי רוצה שהמטוסים יאוישו על ידי אנשים שהם במאיון העליון של התפלגות הכישורים בדורנו. במידה והחיזבאללה יחליט לתקוף, בהחלט הייתי רוצה שהסיירות המובחרות שישלחו על מנת להתרוצץ בין הבונקרים המוסווים בהרי לבנון יכללו את יפי הבלורית והתואר, בעלי פסיכומטרי בשמיים וכושר גופני עילאי. אבל האנשים האלו מהווים חלק זניח לחלוטין מכוח האדם הצה"לי.

 

מרבית אנשי הקבע בצה"ל אינם עוסקים בעבודה קריטית – גם אלו מביניהם שאינם מהווים חלק משרשראות מיותרות כמו זו שתיארתי קודם לכן. היתרון הטכנולוגי של צה"ל, למשל, נובע ברובו מאנשים שנמצאים מחוץ לצבא, במפעלים כגון רפא"ל, התעשייה האווירית ועוד. חלק לא קטן מהיתרון מגיע בכלל מחברינו הטובים בארצות הברית, שמהם צה"ל רוכש את מרבית הטכנולוגיות שלו (מכיוון שכספי הסיוע האמריקנים מותנים בכך). מהנדסים המועסקים בקבע לא מפתחים טילים או מזל"טים חדשים בכוחות עצמם, אלא נמצאים ברובם על התפר שבין המהנדסים האזרחיים שמפתחים אותם לבין היחידות הצה"ליות הזקוקות לטכנולוגיות. אם נניח שקיים מהנדס מוכשר ויצירתי בצורה יוצאת דופן, שבנה בכוחות עצמו מזל"ט מגרוטאות כשהיה ילד בן 7 ומאז החליט להקדיש את כל חייו למחקר על טכנולוגיות צבאיות – האם לא עדיף עבור ביטחון מדינת ישראל להציב אותו ברפא"ל? התרומה שלו שם תהיה משמעותית יותר מאשר בצה"ל.

אך הבעיות עם הטיעון הנ"ל רחבות הרבה יותר. אם נניח שאותו מהנדס לא מתעניין במיוחד בטכנולוגיות צבאיות, האם תרומתו למדינת ישראל בחברת אינטל או אמדוקס תהיה פחותה יותר? האם עוצמתו הרצויה של צה"ל היא באמת אינסופית? האם לא ייתכן שהעברה של כמה מיליארדי שקלים וכמה אנשים איכותיים במיוחד ממערכת הביטחון למערכת הבריאות תשפר דרמטית את איכות חייהם של אזרחי המדינה? ואיך בכלל ניתן לבדוק משהו כזה, כשמערכת הביטחון מסרבת לאשר גישה לנתונים אודותיה לאנשים מבחוץ?

זו בכלל לא הבעיה האמיתית. מחסור בתקציבים הוא לא מה שמפריע לצה"ל למשוך אנשים איכותיים לתפקידים שבהם באמת נדרשים אנשים איכותיים, מה שמפריע הוא משכורות אחידות (פחות או יותר, אם נניח לרגע בצד את הקרביים) – הסידור שלפיו סא"ל בתפקידי מטה ירוויח שכר דומה בחיל המודיעין או בחיל השלישות, הסידור הקובע כי בראש כל חיל חייב לעמוד תא"ל, המבנה ההיררכי הנוקשה. אם היה ניתן לשלם לאנשים על פי חוזים אישיים הצבא היה יכול למשוך למספר תפקידים קריטיים את הטובים ביותר, ולא היה צורך עקב כך להעלות את המשכורות במקומות שבהם אפשר גם להסתפק באנשים בינוניים וסבירים (ואף למטה מכך, אם נודה באמת).

 

מדוע כל מה שכתבתי לא משנה כלל

התגייסת לצה"ל בגיל שמונה עשרה. היית חייל טוב – עשית מה שאמרו לך, הגדלת ראש כשהיית צריך. חבריך למחלקה אהבו אותך. המפקדים סמכו עליך בעיניים עצומות, וקידמו אותך במהרה. עברת קורס קצינים, סיימת בהצטיינות, וכשהגיע היום לעזוב את צה"ל הגעת למסקנה שחבל להפסיק לעשות משהו שאתה טוב בו. אז המשכת, והגעת עד הסוף, והפכת לרמטכ"ל או שר ביטחון.

את אשתך פגשת בצבא. אולי היא גם קצינה בכירה. ילדיך קצינים. כל חבריך קצינים ונגדים. אתה גר באחת השכונות ששווקו לעמיתי "חבר", אז השכנים שלך גם הם קצינים ונגדים. ההורים של החברים ובני הזוג של הילדים שלך הם קצינים.

אתה בעצמך בחור טוב, באמת. אתה יודע שתנאי הפנסיה בצה"ל שערורייתיים, אפילו התנאים של הצעירים שהצטרפו אחרי 2004. אתה יודע שעלות הפנסיות הללו צפויה לצמוח בקצב גבוה יותר מהתוצר של מדינת ישראל עד 2032, מה שאומר שחלק גדל והולך מתקציב המדינה יידרש על מנת לממן אותה. אתה יודע שזה יבוא על חשבון דברים אחרים – גם על חשבון הוצאות ציבוריות אחרות כגון חינוך או בריאות, וגם על חשבון רכישת טכנולוגיות לחימה חדשות וציוד הכרחי. אתה יודע שאתה יכול להשפיע על המספרים, כפי שכותב שאול אמסטרדמסקי במאמרו שבקישור הקודם. אתה יכול להגדיל את שיעור ההפרשות לפנסיה, אתה יכול לצמצם את הטבת פנסיית הגישור התקציבית. אתה יכול לשנות את גיל הפרישה. אם בצי האמריקני אדמירלים עדיין יכולים להביא תועלת בגיל 79, אז גם בצבא הישראלי קצינים בכירים יכולים לשרת בתפקידי מטה בגיל 65.

 

אבל אתה לא תעשה את זה. אלו החברים שלך, השכנים שלך, הילדים שלך. איך תוכל לחזור הביתה מהעבודה כל יום ולהסתכל להם בעיניים? זה לא יקרה. מישהו צריך לכפות עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. מישהו שאינו חלק מהמערכת. מישהו שלא יצטרך להביט ישירות בעיניהם הכועסות של האנשים שיפגעו – והם יכעסו בצדק, מכיוון שהם לא אשמים בכלום. המדינה תיאלץ להפר הבטחה לא-כתובה שהיא העניקה להם. האשמים האמיתיים הם אלו שבנו את המערכת הזו מלכתחילה, ורובם מן הסתם כבר הלכו לעולמם (זה המצב הנפוץ בכל הבעיות החשובות באמת, אגב – מחסור חמור באשמים אמיתיים שאפשר לכוון אליהם בפשטות את חצי הביקורת).

באקלים הפוליטי הנוכחי, אין מי שיכפה עליך את הרפורמות הנדרשות מבחוץ. הפוליטיקאים רוצים להיבחר מחדש, הם לא יתעסקו עם זה. פקידי האוצר חלשים מדי. עיתונאים זקוקים למקורות הצבאיים שלהם מתוך המערכת, ועל כן רק מעטים מהם יצאו נגדה. כל מה שאתה צריך על מנת לשמור על הסדר הקיים ועל מעמדם הכלכלי של חבריך הוא טיעון נגדי מנצח – ואולי אפילו שניים. "אנשי הקבע עובדים קשה מאוד!", אתה תגיד. "רק מפקדים איכותיים שזוכים לתגמול הוגן יבטיחו עמידה ביעדים", תוסיף לאחר מכן. והמקהלה תהנהן בראשה, כי אכן נראה שיש היגיון העומד מאחורי הסיסמאות הללו. הכלבים המעטים ינבחו, השיירה תמשיך לנסוע הלאה, המדינה תמשיך לקרטע על פי המקצב הרגיל, ואין חדש תחת השמש.

 

 

המשיכו לעקוב אחר הבלוג בדף הפייסבוק של אורי כץ

 

 

 

להמשך הפוסט