פוסטים בנושא: שי פירון

מי ירחם על ילדי הגן?

אורי כץ | 16.11.2014 | 15:56

בבוקר יום שישי האחרון פרסמתי בעמוד הפייסבוק האישי שלי את המסמך הבא, שקיבלנו מהגן שבו נמצא יותם, ביחד עם ביקורת על תכניותיו של שר החינוך שי פירון להביך הורים שאינם שומרים שבת ולחדור לפרטיותם:

להפתעתי הפרסום הפך לויראלי וזכה לשלל שיתופים, ביקורות ודיונים בפורומים שונים, והוביל אותי גם לראיון בגלי צה"ל בנושא (אם פספסתם לא נורא, שום דבר חשוב או חדש לא נאמר שם). הבנתי שגם בקבוצת הוואטסאפ של הורי הגן היו דיונים ערים בנושא, ולאחר שהורים נוספים ומראיינים מגלי צה"ל דיברו עם מנהלת הגנים היא החליטה לפרסם הבהרה שלפיה לא חייבים להביא צילום של פעילות מסורתית, וניתן להביא כדוגמה כל פעילות משפחתית שנעשית בשבת.

החלטתי לכתוב את הרשומה הזו מכיוון שלדעתי הבעיה כאן איננה ספציפית עם הגן של בני או עם המנהלת הזו. לפי מה שהבנתי מתגובתה של המנהלת לתחקירנית גלי צה"ל לא מדובר ביוזמה פרטית שלה אלא במדיניות, בחלק מהתכנית של שי פירון שפורסמה לאחרונה בכלי התקשורת תחת המיתוג "שבת ישראלית", וסגן השר אכן הגן על היוזמה הזו בראיון בגלי צה"ל. למעשה הבעיה היא רחבה יותר מההתנהגות של גננת מסוימת, ואפילו רחבה יותר מיוזמותיו של שר חינוך מסוים. הבעיה היא עם התפיסה השלטת במערכת החינוך הממלכתית הישראלית בעשורים האחרונים.

 

כור ההיתוך הכושל

מערכת החינוך הממלכתית יועדה להיות כור ההיתוך של החברה הישראלית, אך היא נכשלת בכל הנוגע לייעוד זה כבר שנים רבות. ראשית כל, כבר מתחילת דרכה הופיעו מערכות חינוך מקבילות עבור הערבים, החרדים והדתיים, שלהן מורים אחרים, תכנים אחרים, חוקים אחרים וכפי שלימד אותנו רביב דרוקר לאחרונה גם תקציבים אחרים. לפי המגמות הדמוגרפיות המתוארות במחקרים של מרכז טאוב שיעור התלמידים הלומדים במערכות שאינן מערכת החינוך הממלכתית היהודית הולך וגדל. כיום רק כארבעים אחוזים מתלמידי בתי הספר היסודיים לומדים בה, כך שכל ניסיונות הקונפורמיזם מלכתחילה מופעלים רק על חלק מילדי המדינה שבעתיד אפילו לא יהווה רוב.

 

רואים את הגרף? כך יראה הרכב החברה הישראלית כולה כשהילדים האלו יהיו מבוגרים. זו איננה תחזית דמוגרפית אלא וודאות מוחלטת, הילדים האלו כבר נולדו ולומדים בבית ספר יסודי כיום.

מלבד זאת ישנו כמובן הפער בין ערים שונות, אזורים שונים, נושאים מהעבר כגון החינוך המקצועי לעומת המסלול של בגרות מלאה ועוד. כור ההיתוך פעל בעבר ופועל גם היום, אבל באופן מאוד סלקטיבי וחלקי. הבן שלי פוגש בגן שלו ילדים מזרחיים ואשכנזיים, עולים מברית המועצות לשעבר (כמו אמא שלו) ועולים מאתיופיה, אבל סביר מאוד שהוא לא יפגוש ילדים דתיים עם כיפה סרוגה עד הצבא (מלבד הילדים של בני הדודים שלי שהם דתיים), ויש סיכוי טוב שלעולם לא תהיה לו אינטראקציה עם ילדים חרדים, דרוזים או ערבים. אפילו בקרב העולים מאתיופיה וברית המועצות ישנה נטייה להתכנס באזורי מגורים ומוסדות חינוך מסויימים והפיזור שלהם רחוק מלהיות שווה – וזה בסדר גמור.

בואו נודה בכך: אנחנו חיים בחברה משוסעת ומפולגת מכל כיוון אפשרי. דתיים מול חילוניים, אשכנזים מול מזרחיים, יהודים מול ערבים, ושלל שסעים קטנים יותר בתוך כל הקבוצות האלו. וזה בסדר גמור. באמת. זה לא נורא כל כך לחיות בחברה מפולגת ומשוסעת. יש מדינות הרבה יותר גרועות בעולם שאין בהן שסעים כאלו. יש צרות גרועות יותר.

ברגע שמבינים שאנחנו חיים בחברה מפולגת ומשוסעת ושהדבר לא הולך להשתנות בעתיד הקרוב, עלינו לחשוב על מערכת החינוך כעל מכשיר שיעזור לתלמידים להתמודד עם חיים בחברה כזו, ולא כעל מכשיר שינסה לכפות קונפורמיזם ולהעמיד את כולם סביב אילו שהם ערכים מדומיינים ששר החינוך התורן קבע מלמעלה שהם האידיאל הנכון. אך לפני שנבין מהי הדרך הנכונה, נבין מדוע הדרך הקיימת היא השגויה. 

 

כולם שונים, אבל יש כאלו ששונים יותר

המסמך שהצגתי כאן מנסה ליצור מצג שווא לפיו ישנו איזה שהוא סטנדרט, ויש כאלו שחורגים מהסטנדרט. זה גם מעליב, וגם לא נכון. ישראלים רבים ואני ביניהם לא מקיימים שום טקס דתי של קבלת שבת, ואיננו מרגישים כמי שחורגים מאיזה שהוא סטנדרט דמיוני. יותם משתתף בימי שישי בקבלת שבת אצל ההורים שלי, וביום שבת הוא יושב עם ההורים של אשתי לארוחת צהריים שיכולה בהחלט לכלול גם שרימפס ובשר חזיר. כשהורי נמצאים בחו"ל אני לא קורא קידוש או מנהל טקס דתי כלשהו בימי שישי, ואני לא יוצא דופן בקרב הורי הילדים בגן של יותם.

תכניות מעין אלו שמתוארות במסמך לא נועדו "לקבל את השונה" אלא להביך את השונה – להביך הורים שאינם מתיישרים עם הסטנדרטים של שי פירון ולגרום לילדיהם להרגיש שהם שונים מהכלל, תוך כדי חדירה חמורה מאוד לפרטיות המשפחה. זה לא רק המסמך הספציפי הזה. לפי הכתבה שקישרתי אליה לפני כן בעיתון הארץ, עובד בארגון הפועל בתחום ההתחדשות היהודית טען שאחת הבעיות המרכזיות בתכנית של שי פירון היא "הראייה הפטרנליסטית, המשתקפת במכרז, שלפיה בשבת החילונית אין קרבה או אהבה, ואת אלה אפשר למצוא רק בדגם המסורתי". כחלק מהגדרת התכנית "שבת ישראלית" מודגש אותו דגם משפחתי אידיאלי המתבטא בסעודת השבת, "הנכס הלאומי של העם היהודי" (אגב, היהדות ככל הנראה שאבה את רעיון השבת מהבבלים…).

ומה עם הורים גרושים, כמונו? מה עם משפחות שאינן מקיימות את חלוקת התפקידים המגדרית המסורתית המתוארת במסמך, לפיה ישנו תפקיד אחד מוגדר לאבות ובניהם ותפקיד אחר מוגדר לאימהות ובנותיהן? בגן הקודם של יותם היה ילד חמוד למדי עם שתי אמהות המקיימות זוגיות לסבית, כיצד הן אמורות להגיב למסמך כזה? לכל מבנה משפחתי אלטרנטיבי אין מקום בחזונו האידיאלי של שי פירון. אנחנו כולנו "שונים" וצריך "לקבל אותנו", ויש לנו את הזכות להיות שונים, אבל לשיטתו של פירון ילדים בני חמש צריכים לדעת שמדובר כאן בחריגה מהסטנדרט, לא בסטנדרט. אני לא יודע עד כמה ילדים יזכרו את מה שהם ילמדו בגן אודות השבת, אבל אני די בטוח שילד זוכר טוב מאוד כיצד זה מרגיש להיות שונה, יוצא דופן.

חשוב להדגיש: אני לא אומר כאן שצריך לזרוק לפח כל סממן דתי או יהודי בבית הספר. ילדים אוהבים נורא את החגים ואת קבלת השבת השבועית, אנחנו חיים במדינה עם רוב יהודי ואין סיבה שהילדים לא ילמדו על התכנים האלו בגן, כמו שילדים ערבים לומדים על חגים ערביים בגן שלהם וכמו שילדים נוצרים בחו"ל לומדים על חג המולד. אך המכתב הזה חורג מכך מכיוון שהוא חודר אל תוך הפרטיות המשפחתית ומציב סטנדרט חמור הרבה יותר לשמירת מצוות, סטנדרט שרבים מאזרחי מדינת ישראל רחוקים מלעמוד בו.

 

המסמך הזה אינו שונה מתוכניות אחרות שהופעלו במהלך השנים במערכת החינוך הממלכתית, הוא רק מעט קיצוני ובולט יותר. הבעיה היא לא בו, אלא בתפיסה של כפיית ערכים מלמעלה.

שרי החינוך בישראל תמיד ניסו לכפות ערכים מלמעלה על המערכת הממלכתית – כל שר והערכים שלו. שרי חינוך חילוניים קידמו תכניות חילוניות, שרי חינוך ציוניים קידמו תכניות ציוניות, ושרי חינוך בעלי זיקה מסורתית קידמו תכניות דתיות. כל שר ביטל את התכניות של קודמיו, מערכת החינוך הממלכתית שינתה את יעודה בכל פעם שהתחלף לו שר החינוך, והתוצאה היא כמובן בלגן אחד גדול של מטרות וערכים שמשאיר מאחוריו מורים, הורים וילדים מבולבלים, והרבה מאוד כסף שנזרק לפח.

וזו עוד נקודה חשובה, אפילו קריטית: הבעיה היא לא רק כפייה דתית.

הבעיה היא כפייה.

אני לא מעוניין לכפות על ילדי מערכת החינוך הדתית והחרדית ערכים חילוניים במובהק. דתיים רבים לא הבינו מה הבעיה במכתב שהצגתי, לשיטתם אנחנו חיים במדינה יהודית וזה לא יזיק שילדים ילמדו קצת על השבת. ובכן, כיצד הם היו מרגישים לו הגננת של ילדיהם הייתה מחליטה להציג תערוכת אופניים של ילדי הגן לפני יום כיפור? דווקא הדתיים הם הראשונים שצריכים להיות רגישים לניסיון ממשלתי לכפיית ערכים מלמעלה, אך בישראל כמו בישראל כל שבט בחברה רואה את העולם רק מנקודת מבט צרה מאוד – כל שבט מתנגד לכפייה כשהיא מופעלת עליו ותומך בה כשהיא מופעלת על אחרים, בדיוק כפי שכל שבט מתנגד לעיקרון הדמוקרטי של שלטון הרוב כשהוא מתנגש עם העדפותיו המדיניות (למשל בנוגע לסכסוך הישראלי-פלסטיני) ותומך בעיקרון הדמוקרטי כשהוא אינו מתנגש עם העדפות אלו.

זו איננה הדרך הנכונה להתנהל בחברה פלורליסטית.

המטרה לא צריכה להיות קידומם וכפייתם של אילו שהם ערכים – חילוניים, דתיים או ציוניים – על כל השאר, אלא קידום פלורליזם והכרה בזכותן של קבוצות אוכלוסיה לבחור לעצמן את המנהגים ואת החינוך שיקבלו ילדיהם.

 

ישנה דרך אחרת

ישנה דרך אחרת שמשיגה את המטרה הזו: התערבות פחותה יותר בתכני הלימוד מצד משרד הלימוד, מתן חופש גדול יותר למנהלי בתי ספר וגני ילדים בבחירת התכנים, ומתן אפשרויות בחירה להורים בין מוסדות לימוד.

ברגע שלמנהלי המוסדות החינוכיים יש השפעה על התכנים והם מקבלים תקציב לפי מספר ההורים שבוחרים בהם, יש להם את התמריץ לבחור תכנים חינוכיים שיתאימו להעדפות ההורים. לשיטה הזו קוראים "שיטת הוואוצ'רים": כל הורה מקבל "וואוצ'ר" מהמדינה ובוחר לאיזה בית ספר או גן ילדים לשלוח את ילדו עם הוואוצ'ר הזה. נכון להיות השיטה מתקיימת בגרסאות שונות בצ'ילה, שבדיה, הולנד, חלקים מארצות הברית ומדינות נוספות. מיליוני תלמידים בכל רחבי העולם המערבי לומדים כיום בבתי ספר שבחרו הוריהם במסגרת תחרותית, והמחקרים של כלכלני חינוך בנושא מעלים השפעה חיובית מאוד על שביעות הרצון של ההורים. תחרות עובדת, גם בחינוך.

בתי הספר וגני הילדים לא חייבים לעבור הפרטה, הם יכולים להישאר מוסדות ציבוריים לחלוטין, אבל תתקיים ביניהם תחרות בריאה על משיכת ילדים. אם בית ספר מסוים יצליח למשוך הרבה ילדים בזכות צוות הוראה טוב יותר, בית ספר אחר יוכל להציע לתלמידים צפיפות פחותה בכיתות ויחס אישי טוב יותר. כל הורה יבחר לפי רצונו, והמדינה תנהל פיקוח מינימאלי מאוד על פעילות ההוראה.

הצעה מעין זו תגרום למרבית פקידי משרד החינוך להתעלף על המקום.

מבחינת משרד החינוך המטרה היא לעצב את דור העתיד לפי חזונו של שר החינוך התורן, וההורים הם האויב. יש להתגבר על התנגדויותיהם, וחס וחלילה לא להתחשב בהעדפותיהם. מי יודע לאן נגיע אם נתחשב בהעדפות ההורים? הם עלולים לבחור בבתי ספר שיכשירו את ילדיהם להשתתפות בתכניות ריאליטי! זה יהיה נוראי! זוהי התפיסה, כך נראית מערכת החינוך הישראלית הממלכתית ושביעות הרצון של ההורים היא בהתאם.

 

האם הצעה ברוח זו לא תיצור שסעים חמורים יותר בחברה הישראלית?

אם הורים יוכלו לבחור את בתי הספר וגני הילדים, ובתי הספר וגני הילדים יוכלו לבחור תכנים, יווצרו בארץ עוד אלפי זרמים ותת-זרמים במערכת החינוך: בתי ספר חילוניים, בתי ספר מסורתיים, בתי ספר אתאיסטיים, בתי ספר טבעוניים, בתי ספר צמחוניים, בתי ספר לאוהדי בית"ר ירושלים, וכך הלאה.

האם מצב כזה לא יגביר את השסעים בחברה הישראלית?

איך בכל זאת ניתן לעצב את מערכת החינוך כמוסד שמכין ילדים לחיים בחברה מפולגת ומשוסעת?

כאן מגיעים לחלק הקשה: כל רפורמה עתידית חייבת לנסות ולייצר מפגשים גם עם ילדים ממערכות החינוך האחרות.

זאת הרי הבעיה האמיתית במדינה שלנו: יהודים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם ערבים, חרדים שמעולם לא קיימו אינטראקציה עם חילוניים, חוסר ההיכרות והמגע האישי הוא כר פורה לצמיחתן של דעות קדומות ותפיסות גזעניות מכל צדדי המתרס. מצב שבו כל נושא הפלורליזם מיושם רק במערכת החינוך הממלכתית, תוך התעלמות מוחלטת ממגזרים שבקרוב יהפכו יחדיו ליותר ממחצית אוכלוסיית מדינת ישראל, הוא מתכון בטוח לסכסוכים אלימים בעתיד.

 

אני כלכלן, וכאשר כלכלנים מתייחסים לאוכלוסיה החרדית והערבית הם לרוב מדברים על שיעורי התעסוקה של גברים חרדיים ונשים ערביות. מדובר בנושא חשוב מאוד, אך לדעתי החלק הכלכלי הוא לא הבעיה העיקרית עם הגידול היחסי של מגזרים אלו. הבעיה המרכזית היא שהגידול היחסי מעצים את חשיבות השסע העמוק שקיים בין שניהם לבין שאר החברה בישראל. מכיוון שהם אינם מתגייסים לצה"ל (וגם לא יתגייסו בעתיד למרות כל רצונו הטוב של שר האוצר), הצבא לא יכול להיות כור ההיתוך שיגשר על הפער הזה. רק מערכת החינוך הציבורית מסוגלת לעשות זאת.

תקציבי מערכת החינוך מגיעים מהממשלה באישור הכנסת. בכנסת ישנו ייצוג לערבים, לחרדים ולשאר קבוצות האוכלוסיה בישראל. חברי הכנסת של הקבוצות השונות יכולים להתאחד יחדיו ולהחליט שלכולם יש אינטרס לנסות להפחית אלימות עתידית, לשמור את הדיון הציבורי ברמת הויכוח הנקי והתחרות הדמוקרטית על קולות הבוחרים. לא ניתן לכפות על בתי ספר חרדים לקיים דיאלוג עם בתי ספר חילוניים, אבל אם חברי הכנסת החרדים ירגישו שזהו האינטרס שלהם לחתור למצב שבו החילוניים לא רואים את כל החרדים בתור מקשה אחת, ים שחור, אחיד ונטול פרצופים שמאיים להטביע את כל הישגי המודרניזציה, הם יוכלו לתמוך בתכנית כזו. כנ"ל מהצד החילוני.

האם באמת יש להם אינטרס כזה?

אני לא בטוח.

פוליטיקאים מעוניינים בסופו של דבר במושבים בכנסת, ולעיתים נראה בארצנו שדווקא הפוליטיקאים המתלהמים ביותר, המגזריים ביותר, מכל צדדי המתרס, הם אלו שמצליחים לסחוף לעברם את קולות המצביעים.

מה שבטוח זה שמערכת החינוך הישראלית היא כבר מפולגת ומשוסעת, ואין שום שמץ של סיכוי לאחד עכשיו את החרדים, הדתיים והערבים לתוך המערכת הממלכתית הלא-דתית. הגיע הזמן להפסיק עם הפנטזיות המסוכנות שמונעות מאיתנו לעשות את הדבר הנכון, זה לא יקרה לעולם. הפתרון הנכון הוא הכרה בפלורליזם, הכרה בכשלונו של כור ההיתוך, וניסיון לחתור למערכת המכינה תלמידים לחיים בארץ פלורליסטית ולא לכפייה של ערכים מסויימים. אני אינני מעוניין לכפות על הורים דתיים את ערכי, אך אני גם לא מעוניין להסביר לבני בן החמש מה ההבדל בין המפץ הגדול שעליו אנחנו קוראים בספרי הפיזיקה לילדים שקנינו לבין סיפור הבריאה שהוא למד בגן. אני לא רוצה שתכני הלימוד שהוא נחשף אליהם יהיו תלויים במפלגה שבדיוק קיבלה כרגע את משרד החינוך במסגרת ההסכם הקואליציוני.

 

סיכום

המסמך שבתחילת הרשומה הוא בסך הכל דוגמה פרובוקטיבית מעט לתפיסה רחבה הרבה יותר, בעייתית הרבה יותר, תפיסה ששמה בראש את הניסיון המזויף ליצור איזו שהיא אחדות בקרב חלק קטן מהאוכלוסיה, להתעלם ולהדחיק את השסעים, להדחיק את המציאות. התפיסה הזו עלולה יום אחד להתפוצץ לנו בפנים.

המצב שבמסגרתו חלק משמעותי מההורים בארץ לא מסוגלים לבחור את תכני החינוך של ילדיהם הוא אבסורד מטורף, שאנחנו לא מבחינים בקיומו רק מכיוון שנולדו אל תוך עולם שפועל באופן הזה. ההכרה בכך היא הצעד הראשון בדרך להבראת מערכת החינוך הישראלית, והבראת החברה הישראלית. החברה שלנו מורכבת משבטים שהם שונים אחד מהשני ומתנגדים לאותו כור היתוך מיתולוגי, והגיע הזמן שנודה בכך במקום לדמיין שאנחנו חיים במקום אחר.

הדרך הנכונה להילחם נגד הכפייה הדתית היא לא לתמוך בכפייה חילונית מהצד השני, גם אם אנחנו נורא מוטרדים מכך שילדי החרדים אינם לומדים אנגלית וחשבון ברמה מספקת, לא יודעים מה קרה במלחמת ששת הימים או לא מתגייסים לצה"ל. אם הם ירצו הם יוכלו להשלים את הפערים החינוכיים אחר כך, והפתרון לגיוס הכפוי של חילוניים בלבד הוא מעבר הדרגתי לצבא מקצועי. הדרך הנכונה להתנהל בישראל היא לקבל את השונה, לקבל את האחר, גם אם יש לו ערכים שונים משלך, להכיר בפלורליזם, לנסות לחיות ביחד ולמנוע את מלחמת האזרחים העתידית שכולנו מידרדרים לאט ובטוח בכיוונה. אך על מנת להגיע לשם עלינו קודם כל להיפרד מהאשליות שלנו ולהכיר במציאות שבה אנחנו חיים – וזה קשה, קשה מאוד.

 

להמשך הפוסט

על חשיבותו של כישלון

אורי כץ | 10.01.2014 | 09:47

—–

לפני כן, הערה:

בחודשים האחרונים תדירות הפרסומים שלי הייתה נמוכה מאוד עקב עומס בעבודה. כבר זמן רב לא פרסמתי רשומה מושקעת של ממש, וגם הנוכחית איננה כזו. ישנן רשומות רבות שהתחלתי לכתוב ואני מקווה לפרסם במהלך החודשים הקרובים, ביניהן רשומות על מחקרי אושר, על עבודת הדוקטורט שלי בנוגע למוביליות חברתית, על המהפכה התעשייתית, על היסטוריה כלכלית, על הבלוג "הכלכלה האמיתית", האם כלכלה היא מדע ועוד – כך שיש למה לצפות. רציתי להודות למספר תורמים אנונימיים שתרמו לאחרונה כספים (כפתור התרומה מופיע בבלוג המקביל בוורדפרס), ולכל העוקבים והקוראים המעודדים אותי להמשיך ולכתוב.

ועכשיו, לרשומה.

 —–

 

כמעט שלא תמצאו מתנגדים לשאיפותיו של השר פירון לצמצם את מספר בחינות הבגרות ואת תפקיד הבחינה הפסיכומטרית. ישנו קונצנזוס רחב אודות הנזק שגורמת תרבות המדידה לבתי הספר: המורים מתמקדים בהכנות למבחנים ולא בלימוד אמיתי, בתי הספר מוציאים לחופשה תלמידים חלשים על מנת להעלות את ממוצע הציונים, והתלמידים נלחצים לשווא.

כמובן, למדידה ישנם יתרונות רבים. לא ניתן לנהל מערכת שאיננו יכולים למדוד את ביצועיה. רצוי מאוד שלא להסתמך על מספר מצומצם מדי של מדדים, כפי שכתבתי בעבר, אך בהסתכלות רחבה מספיק ועם גישה שלא תדחוף את מנהלי בתי הספר ואת המורים לנסות ולבצע מניפולציות על המדדים, התועלת יכולה להיות גדולה מהנזק.

אך ישנו גורם נוסף שתוצאות המדדים חשובות מאוד עבורו, והיעדרו מהדיון הציבורי הוא הסיבה לפרסום רשומה הזו. לא משרד החינוך הרוצה לפקח על המערכת, לא הורי התלמידים המעוניינים לקבל תמורה הולמת לכספי המיסים שלהם, לא מנהלי בתי הספר או המורים שרוצים לדעת כיצד להשתפר בעבודתם – התלמידים עצמם.

 

שר החינוך שי פירון. צילום: אוליבייה פיטוסי

תלמידים, ברובם, לא אוהבים מבחנים. המבחנים דורשים מהם לעבוד קשה, ללמוד ולחשוב תחת לחץ, אך אחד הגורמים הפסיכולוגיים הקשים ביותר הוא עצם המדידה: מבחנים מצמידים למצחו של כל תלמיד תו איכות יחסי המעיד על יכולותיו, ורבים מעדיפים שלא לדעת איזה מספר יהיה רשום על התו שלהם.

על מנת למלא את התפקיד הזה המבחנים חייבים להיות קשים ולהיערך בתדירות גבוהה. באוניברסיטה, למשל, ישנן פקולטות שבהן התפלגות הציונים הממוצעים נמצאת כולה מעל תשעים, וההבדלים בין המצטיינים לבין תלמידים ממוצעים הם זעומים. במצב כזה מעט מזל בבחירת תשובות לשאלות אמריקאיות מיתרגם להבדלים משמעותיים בדירוג היחסי של התלמידים. הדירוג הופך לתלוי יותר במזל, ופחות ביכולות. אותה הבעיה קיימת גם במקרה של עבודות. קשה מאוד לבדוק ולדרג עבודות של תלמידים, ואין דרך לוודא שהם הכינו את העבודה בכוחות עצמם. כל התומכים בהחלפת המבחנים בעבודות מתעלמים מכך שבדיקת עבודות היא תהליך ארוך בהרבה מבדיקת מבחנים (לכן בדרך כלל עבודות מגישים בקבוצות), וזמן הוא כסף, ובדרך כלל הציונים הסופיים על כל העבודות הם גבוהים וקשה להבדיל בין התלמידים. אין ציון "נכשל" על עבודות, ומדד שאי אפשר להיכשל בו אינו שווה הרבה. כאשר המבחנים נערכים בתדירות נמוכה מדי ישנה חשיבות רבה לגורמים אקראיים שהשפיעו על התלמיד באותו היום שבו הוא ניגש לבחינה, כך שגם כאן תפקידו של המזל גדל. מבחנים קשים בתדירות גבוהה יפחיתו את החשיבות היחסית של המזל ויגדילו את החשיבות היחסית של היכולת.

איזו יכולת? היכולת לפתור מבחנים ולהתכונן אליהם, כמובן. לא היכולת להצטיין בעבודה, לא היכולת לנהל אנשים, ליזום דברים חדשים וכו'. זהו כמובן גם חיסרון משמעותי, אבל לא ידוע לי על חלופה טובה – על אפשרות זולה יחסית למדוד יכולות באופן אמין שיפריד בין התלמידים. עבודות הן לא פתרון קסם.

 

הידע שמעניקים המבחנים לתלמידים הוא בעל ערך רב, למרות שחלק גדול מהם היו מעדיפים שלא לקבל אותו בכלל. אדם שיחשוב בטעות שהוא נמצא בעשירון העליון של האוכלוסיה, כאשר הוא למעשה נמצא אי שם באמצע, יעשה טעויות בבחירת הקריירה ולימודי ההמשך שיעלו לו בזמן, כסף ותסכול רב. למשל, כשהתחלתי את התואר השני בכלכלה באוניברסיטת תל אביב היו בכיתתי מספר סטודנטים שסיימו תואר ראשון בכלכלה במכללות שונות. הם כולם סיימו עם ציונים גבוהים וחלקם אף בהצטיינות, אבל רמתם הייתה נמוכה מרמת בוגרי האוניברסיטה. רבים מהם נכשלו בקורסי התואר השני ועזבו את הלימודים אחרי סמסטר אחד או שניים. ציוניהם הגבוהים במכללה, היכן שלא היה עליהם להתחרות עם העשירונים הגבוהים יותר של האוכלוסיה, יצרו אצלם אשליות לגבי יכולתם האישית – והאשליות האלו עלו להם בזמן, תסכול וכסף. כמובן, ישנן גם דוגמאות בכיוון ההפוך להערכת חסר של יכולות אישיות (מניסיוני האישי עניין זה נפוץ יותר עבור בנות, משום מה). גם כאן ידע מדויק יותר על המיקום היחסי בהתפלגות הכישרון יכול להיתרגם להחלטות קריירה ולימודים נכונות יותר.

 

צילום: אילייה מלינקוב

 ישנם שני אתגרים שפוגמים ביכולתן של בחינות למלא את התפקיד הנ"ל. הראשון הוא נטייתם של צעירים לדחות ידע כזה כאשר הוא מוצע להם, כך שרובם מחזיקים בהשקפות אופטימיות מדי כלפי עצמם. כאן יכולה מערכת החינוך היסודית להיכנס, ולהבהיר לתלמידים את חשיבותו של הידע אודות יכולתיהם. מותר ואפילו רצוי להיכשל מדי פעם, מכיוון שהכישלונות מלמדים אותנו על המגבלות שלנו. מותר ואפילו רצוי לנסות להתחרות אל מול הטובים ביותר, ולא לנסות לשמר בכוח אשליות. אם רק עשרה אחוזים מהלומדים לתואר ראשון בפסיכולוגיה יוכלו להמשיך לתואר שני קליני ולהיות פסיכולוגיים, ואם רק אחוזים בודדים מהלומדים לתואר ראשון באמנות יצליחו להתפרנס מהתחום, מועמדים ללימודים צריכים לבחור ללכת למקצועות האלו מתוך השקפה רציונאלית על עצמם ועל יכולותיהם ולא כמהמרים חובבי סיכונים.

אך ישנו אתגר נוסף: הכיוון שבו מוביל שי פירון את מערכת החינוך הוא בדיוק הכיוון ההפוך. כיוון זה נובע מאותה אידיאולוגיה מיושנת – "כל אחד טוב במשהו", "אם רק תתאמץ תצליח" וכו'. אידיאולוגיה המנסה להגן על התלמידים מהתחרות, מציונים יחסיים, מהשוואות – לגונן עליהם מהעולם האמיתי. לעודד "יצירתיות", "חשיבה עצמאית" או "חשיבה מחוץ לקופסה", מושגים חסרי משמעות שככל הידוע לי לא קיימת שום עדות רצינית שניתן ללמד אותם. להתייחס בסלחנות ואפילו הערצה עבור אלו שאינם מסוגלים ללכת בתלם, כגון אותה ילדה שהחליטה לכתוב מניפסט מלא באמירות בנאליות וילדותיות במקום ללמוד למבחן, וזכתה לתגובה חיובית מאוד מצידו של שר החינוך.

אם כל אחד טוב במשהו וכל אחד יכול להתאמץ ולהצליח, מה הטעם בלדרג ילדים בני 16 על סולם יחסי כלשהו? כולם הרי יכולים לסיים הנדסת אלקטרוניקה בטכניון, להתקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית או למצוא עבודה עם תואר במשפטים ממכללת רמת-גן אם רק יתאמצו מספיק. כולם נולדים שווים, אז לא ייתכן שיש ביניהם הבדלים שאינם ניתנים לגישור על ידי קצת עבודה קשה. וכאשר מתגלים הבדלים עצומים במשכורת, כמובן, אותם חובבי התיאוריה ישר מניחים שהם תוצאה של אפליה בשוק העבודה או של מזל, ולא חס וחלילה כישרון. כמו במקרים אחרים, המקור של הסבל הוא תיאוריה לגבי טבע האדם המעוגנת באיזו שהיא תפיסה אידיאלית לגבי הרצוי, ולא במחקר אמפירי על המצוי. האמת היא שבני אדם שונים אחד מהשני בכישוריהם – והם נולדים שונים.

 

אפשר להחליף את הפסיכומטרי בבגרויות, אם אלו יהיו אמינות יותר ואם נפתור את בעיית ההעתקות. אפשר לצמצם מבחני חתך כלל ארציים ולמדוד בתי ספר לפי מדדים נוספים כגון תכיפות מקרי אלימות, היעדרויות ומנהל תקין. אפשר לצמצם את מספר הבגרויות ואת החומר הנלמד. אבל הפגיעה הקשה ביותר בתלמידים תתרחש אם לא נעמיד אותם בתדירות גבוהה בפני מבחנים קשים, אם לא נעניק להם את הידע שכל אדם צעיר חייב לצבור בשמונה עשרה השנים הראשונות לחייו על מנת שיוכל לקבל החלטות קריירה משמעותיות: את היכולת להסתכל באובייקטיביות במראה ולדעת מהן היכולות שלהם, מהן המגבלות שלהם, ואיפה כל אחד מהם עומד ביחס לאחרים.

ככל שאנשים יגבשו דימוי אובייקטיבי של עצמם בשלב מוקדם יותר, כך יפחת התסכול בשלבים המאוחרים יותר ויפחתו החלטות הקריירה הגרועות. מחירו של כישלון מוקדם במבחן הוא הרגשה נוראית לזמן קצר, אך מחירו של כישלון בשלבים המתקדמים של החיים יכול להגיע למאות אלפי שקלים שהושקעו בלימודים מיותרים, ואבטלה ארוכת טווח. כשאנו מונעים מילדינו להיכשל עכשיו אנחנו לא מגנים עליהם – אנחנו פוגעים בהם ומשלים אותם לגבי אופיו התחרותי של העולם שבחוץ.

 

צילום: ניר כפרי

 

להמשך הפוסט

מערכת החינוך: מטרות מוצהרות, מטרות לא מוצהרות

אורי כץ | 27.08.2013 | 10:17

מטרות

למערכת החינוך, כמו לכל מערכת אחרת, ישנן מטרות מוצהרות ומטרות שאינן מוצהרות.

בגדול, אלו המטרות המוצהרות:

  1. הענקת ידע שישמש את התלמידים בחייהם הבוגרים – בעבודתם או כחלק מהידע הבסיסי שאנו מאמינים שכל אדם בוגר חייב להחזיק בו.
  2. חינוך לערכים ולקודי ההתנהגות המקובלים בחברה.
  3. חיזוק הרגשות הלאומיים בקרב התלמידים.
  4. יצירת שוויון הזדמנויות בקרב תלמידים שמגיעים משכבות סוציו-אקונומיות שונות.

אלו המטרות הלא מוצהרות, או אולי "פחות מוצהרות":

5. הצמדת תו תקן (ציון בגרות) לכל תלמיד, שנמצא בקורלציה עם אינטלגינציה ומוכנות להשקיע, מה שיאפשר את מיון התלמידים למסלולים אקדמיים שונים או לעבודות.

6. מתן שירותי שמרטפות שיאפשרו להורים לעבוד, לטפל בסידורים שונים, ואולי אפילו (חס וחלילה) לחיות.

לרוב המטרות הלא מוצהרות מוזנחות ביחס למטרות המוצהרות. המורים אינם אוהבים להודות שזהו חלק מתפקידם, וכמעט שלא תשמעו שרי חינוך מדברים עליהן. אך למעשה חשיבותן איננה פחותה מחשיבות המטרות המוצהרות, ולאור הכישלון המוחלט של משרד החינוך בהשגתן קל יותר לשפר את המצב לגביהן.

 

הענקת ידע

רוב הדיונים על הצורך בכיתות קטנות, על ציוני התלמידים במבחנים הבין לאומיים, על איכותם של המורים בישראל ועל הרפורמות שנעשו בשנים האחרונות נוגעים למטרה הראשונה (ואולי גם לשנייה). הגישה המקובלת בקרב כלכלני חינוך היא כי מערכת החינוך ממש בונה את ההון האנושי של המדינה לעתיד, ועל כן היא בין הגופים המעטים שבאמת ראוי לסבסדו. אחד החוקרים הבכירים ביותר בתחום, Eric Alan Hanushek, הראה בסדרת מאמרים מהעשור האחרון כי קיימת קורלציה גבוהה בין ציוני תלמידים במבחנים בין לאומיים לבין שיעורי הצמיחה של מדינות, והתמודד בדרכים שונות גם עם בעיית הסיבתיות.

אך ממצא נוסף מהמחקרים הוא כי להשקעה כספית בחינוך אין כמעט שום מתאם עם הצלחתם של תלמידים במבחנים. מאוד קשה לבודד את גודל הכיתות בתור משתנה אקראי של ממש שאינו בקורלציה עם איכות התלמידים באותן הכיתות, והמחקרים המעטים שעשו זאת מצאו השפעה חיובית חלשה למדי של העניין על הציונים. כנ"ל גם לגבי תוספת משכורת למורים (כתבתי על כך בהרחבה כאן). עזרים טכנולוגים שונים הם חסרי השפעה לחלוטין. אם נמדוד באופן ישיר את צבירת הידע, נגלה מן הסתם שרוב התלמידים פשוט שוכחים את חומר הלימוד מעט לאחר הבחינה (כמובן מלבד ידע בסיסי בכתיבה, קריאה, מתמטיקה ואנגלית), כך שאם קיימת השפעה ארוכת טווח היא כנראה מעט יותר מורכבת, וקשה מאוד לשנות אותה בהחלטות מדיניות.

 

ערכים ורגשות לאומיים

במטרות השנייה והשלישית קשה לשלוט, מכיוון שהחינוך ההורי משפיע עליהן הרבה יותר מאשר בית הספר. לא שאלו אינן מטרות חשובות – פשוט אין יותר מדי מה לעשות לגביהן. מורה שתעביר איזה שהוא מערך שיעור נגד אלימות או גזענות לא תשנה את העובדה שחלקים נרחבים בחברה הישראלית הם גזעניים ואלימים. מנהל שיחליט להשמיע את המנון המדינה מדי בוקר ישפיע על התלמידים הרבה פחות מאשר הוריהם המתלבטים בארוחת הערב האם להגר מהארץ.

הילדים סופגים ערכים מהוריהם, ולרוב גם מחברים בסביבתם הקרובה. למעשה גם המורים סופגים זאת מסביבתם, ולהנחה שלפיה הם בעלי ערכים גבוהים יותר בממוצע משאר האוכלוסיה אין שום קשר למציאות, מה שהופך את השאיפה הזו למגוחכת אפילו יותר. היחס בין הכמות ההיסטרית של הקשקשת המוקדשת לעניין החינוך לערכים לבין המעט שניתן לעשות בפועל הוא מדהים, ומעיד בעיקר על הפער בין מה שעובדי ומנהלי מערכת החינוך היו רוצים להאמין שהם עושים (מעצבים את דור העתיד) לבין מה שהם עושים בפועל (בעיקר שמרטפות, וגם בזה הם נכשלים, כפי שנראה בהמשך). ייתכן שישנו כאן גם עניין של בריחה מאחריות עבור חלק מההורים, המעדיפים להאמין שהמערכת היא האשמה בערכיהם הקלוקלים של ילדיהם ולא הם עצמם והדוגמה האישית שהם מעניקים בבית.

 

שוויון הזדמנויות

המטרה הרביעית מושגת לפחות באופן חלקי, למרות הביקורת העצומה שמוטחת במערכת החינוך בנושא זה מדי שנה. מכיוון שלכאורה קל יחסית למדוד את ההצלחה או את הכשלון בהשגת שוויון ההזדמנויות, נראה לעיתים שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות לשם, כאילו שמדובר במטרה החשובה ביותר ואולי אף היחידה של מערכת החינוך הישראלית. למעשה, רבים מהמדדים הכמותיים אינם נכונים. למשל, חלק גדול מהביקורת הוא על הפרשי הציונים בין תלמידים עשירים לעניים, נושא שכבר כתבתי עליו בעבר בהרחבה – מכיוון שאינטליגנציה מועברת בתורשה, ומכיוון שיש קורלציה בין אינטליגנציה לבין שכר, סביר להניח שתלמידים מאזורים יוקרתיים יצליחו יותר מעמיתיהם מעיירות הפיתוח גם במערכת שוויונית לחלוטין. בכל מקרה, המצב עדיין אינו מושלם, וייתכן שניתן להשתפר עוד בהשגתה של המטרה הרביעית.

 

הצמדת תו תקן לתלמידים

לעומת המטרות המוצהרות המושגות לפחות באופן חלקי, מערכת החינוך הישראלית נכשלת לחלוטין בהשגת המטרות הלא מוצהרות – ואף אחד אינו מנסה לשנות זאת.

המטרה החמישית היא מטרה חשובה: אוניברסיטאות ומקומות עבודה זקוקים למידע אודות איכות התלמידים (כלכלנים קוראים לכך "סיגנל") שיהיה אמין יותר ממה שניתן להשיג בראיון קצר של רבע שעה, ולמערכת החינוך הציבורית יש את היכולת התיאורטית לצבור מידע כזה אודות התלמיד.

לו המערכת הייתה מסוגלת להשיג את המטרה הזו בשלמותה, לא היה צורך במבחן הפסיכומטרי. יש בו צורך רק מכיוון שהבגרויות לא אמינות מספיק – הן מושפעות מבחירות התלמידים במקצועות שונים, מקושי של בחינה ספציפית כזו או אחרת, מהעתקות, ממחסור בקריטריונים ברורים לקביעת ציוני המגן ומשלל שינויי מדיניות תכופים. אם יבטלו מחר את המבחן הפסיכומטרי האוניברסיטאות לא יוכלו לסנן את הסטודנטים כנדרש, צעירים רבים יגיעו למסלולי לימוד קשים מדי עבורם ואחרים לא יצליחו להתקבל למרות שיש להם את הכישורים הנדרשים (עשו כבר את הניסוי הזה, ב-2003 אם אני זוכר נכון, והוא נכשל). מכיוון ששרי חינוך נמדדים על שיעור הזכאות לבגרות, יש להם ולפקידיהם תמריץ חזק להפוך את הבחינות ליותר ויותר קלות עם הזמן, מה שרק פוגע ביכולתה של הבגרות לומר משהו על איכותם של התלמידים.

תוצאת הכישלון בהשגת מטרה זו היא כסף וזמן יקר המבוזבזים על הפסיכומטרי או על מבחנים שונים בראיונות עבודה ובמוסדות לימוד, וכן "כשלי קואורדינציה" הפוגעים בפרטים ובמשק בדרכים עקיפות (למשל – בעלי בגרויות גבוהות שמתקבלים ללימודים אקדמאים ומגלים אחרי שבזבזו זמן וכסף שהלימודים קשים מדי עבורם, ולעומתם אחרים שלא היה להם את הכסף לשלם עבור קורסי פסיכומטרי ולכן הם עלולים שלא למצות את הפוטנציאל שלהם).

 

שמרטפות

הכישלון החמור ביותר לדעתי הוא בנוגע למטרה השישית. זהו כישלון הפוגע באופן דרמטי בפריון העבודה במשק הישראלי, באיכות חייהם של ההורים ובעידוד נשים להשתלב בשוק התעסוקה. הוא נובע במידה רבה מכוחם של וועדי העובדים במערכת החינוך, אך גם מהעובדה שמדובר לכאורה במטרה "בזויה" שאיננה מתיישבת עם התדמית שמובילי המערכת היו רוצים לנכס לעצמם – בכל זאת, הם קוראים לעצמם "משרד החינוך", לא "משרד השמרטפות".

הנתונים אינם חדשים. מחקר שנערך בשנת 2012 על ידי מרכז המחקר והמידע של הכנסת (ניתן להורדה כאן) העלה כי בהשוואה למדינות מפותחות אחרות במדינת ישראל ישנם מספר רב במיוחד של ימי חופשה עבור התלמידים, גם בקיץ וגם באמצע השנה, ובמקביל לכך מספר מועט במיוחד של ימי חופשה עבור העובדים. למשל, במהלך השנה (ללא חופשת הקיץ) בבתי הספר היסודיים במדינת ישראל ישנם 44 ימי חופשה, בהשוואה ל-37 ימים בבריטניה וצרפת, 28 ימים בדנמרק, 35 ימים באוסטריה, אוסטרליה וניו-זילנד, 18 ימים בצ'כיה, ובין 22 ל-27 ימים בקנדה. שום מדינה אחרת שנסקרה במחקר לא עוברת את 40 הימים.

מחקר זה ומחקרים דומים לו זכו להתייחסות רחבה בתקשורת, אבל לא נענו בשום הצעה לרפורמה מצידם של שרי החינוך. הסיבה המיידית לכך פשוטה: ארגוני המורים לא יסכימו, יהיה נדרש לשחד אותם, ומשרד האוצר יסרב לאשר את כספי השוחד הנדרשים ללא התייעלות (בצדק מסוים – ההוצאה על חינוך בישראל כאחוז מהתוצר היא גם ככה בין הגבוהות בעולם, וישנו בזבוז עצום במשרד החינוך). זהו מלכוד קלאסי שלא ניתן לשבור אותו ללא לחץ ציבורי מסיבי על משרדי החינוך והאוצר ועל ארגוני המורים. אך מעבר לכך, חסר גם הרצון לשנות משהו.  

שי פירון, שר החינוך הנוכחי, אינו מעוניין כלל בשינוי השיטה. תוך התעלמות מוחלטת מהתמונה העולה מהנתונים הוא טען בעבר כי סך ימי החופשה בישראל אינם שונים מהותית מהמקובל בחו"ל, וכן כי המורים אינם שמרטפים והבעיה היא בכלל שההורים עובדים יותר מדי. אני לא רוצה להיכנס כאן לדיון אודות מספר ימי החופשה של העובדים; ייתכן שניתן להגדיל את ימי החופשה, אך ההתייחסות לנושא זה מצדו של שר החינוך אינה אלא בריחה מאחריות. כאשר מנסים לקרוא בין השורות, מגלים שפירון למעשה מעוניין לחנך לא רק את ילדינו אלא גם אותנו:

"אולי אפשר לסגור חנויות קצת יותר מוקדם, לסיים עבודה בחברות היי-טק ובמשרדי עו"ד בשעה סבירה. לראות את המשפחתיות חלק עמוק מההתפתחות האישית שלנו?"

מדובר למעשה בניסיון לכפות את ההעדפות האישיות שלו על כלל אזרחי המדינה. בתגובה לכך עלינו להגיד בנימוס "לא תודה", ולבקש ממנו להשוות את מספר ימי החופשה למקובל בשאר המדינות המפותחות.

 

להפסיק להילחם נגד ההורים

יותם הוא ילדון חמוד נורא, ואני נהנה מאוד לבלות איתו מדי שנה בחופשת הקיץ ובחופשות שבחגים. אבל יש לי גם שאיפות נוספות בחיים מלבד לשבת ולשחק איתו בלגו, ואינני מעוניין להתנצל על כך בפני שרי חינוך המעוניינים לחנך אותי במקום לעשות את עבודתם. הגישה הזו היא אותה הגישה שהובילה את פירון לבטל את מבחני המיצ"ב ברגע שבית המשפט הורה לפרסם את הציונים – הוא מאמין שתפקידו הוא לחנך גם את ההורים, ותפקידם של ההורים הוא לסור למרותו ולא חס וחלילה לנסות להעביר את ילדיהם לבתי ספר טובים יותר או לבוא אליו עם דרישות לגבי ימי החופשה. כך ההרגשה המתקבלת מצד ההורים היא של מערכת המנסה להילחם בהם, במקום פשוט להעניק את רמת השירות המקסימאלית בהתאם לאילוצי התקציב.

שמרטפות איננה עבודה בזויה. זוהי מטלה בעלת חשיבות רבה למשק ולחברה בישראל. כנ"ל לגבי הצמדת תו תקן לתלמידים. בזמן שעיקר האנרגיות של המערכת מופנות למטרות המוצהרות שאין יותר מדי מה לעשות לגביהן, מערכת החינוך ממשיכה להיכשל בהשגת המטרות הלא מוצהרות.

הורים צעירים ומשכילים לילדים קטנים הם אחד המגזרים בעלי הנטייה הגבוה ביותר להגר מהארץ, וכשלונה של מערכת החינוך לאפשר להם למצות את עצמם מבחינת הקריירה או לצבור מעט זמן פנוי לעצמם מקשה מאוד על חייהם, אולי אף יותר ממחירי הדירות הנוכחיים. אך בניגוד למחירי הדירות, מדובר בנושא שניתן לפתור אותו בטווח הקצר על ידי החלטות מדיניות. רפורמה בנושא זה תשפר לאין שיעור את איכות חייהם של הורים לילדים במדינת ישראל, תהפוך את מדינתנו למקום שקצת יותר קל לחיות בו, ותתרום הרבה יותר מהקשקשת האינסופית על חינוך לערכים.

 

 

להמשך הפוסט