במאמרו שפורסם אתמול טוען אורי משגב ששנאת עשירים איננה תופעה משמעותית במדינת ישראל, ותוך כדי כך נשען על מספר טעויות שמן הראוי להפריך. שנאת עשירים בהחלט קיימת כיום במדינת ישראל, היא התגברה ביתר שאת מאז המחאה החברתית המהוללת, היא פוגעת בכלכלת ישראל, והכחשתה איננה תורמת לדיון הציבורי. להלן השגיאות העיקריות במאמרו של משגב:

 

1. המחאה החברתית לא הייתה "א-פוליטית".

זאת הייתה מחאת שמאל שהחלה ביזמתם ומימונם של פעילי שמאל מובהקים, כפי שכתב קלמן ליבסקינד. הייתי שם בהפגנות, לפחות שני שליש מהשלטים כוונו נגד ביבי. בהמשך המחאה סחפה גם חלקים מסוימים מהימין ומהמרכז, כל מני אופורטוניסטים שניסו לדחוף גם את האג'נדה שלהם למרכז הבמה, ובעיקר הרבה מאוד אנשים שבאו לראות על מה הרעש. בגלל הניהול הכושל של המחאה ובגלל שמנהיגיה נכשלו בניסוח אמירה ברורה ורצינית, בסופו של דבר היה זה דווקא יאיר לפיד שגרף חלק משמעותי מהקופה, למרות ששניים ממנהיגי המחאה נכנסו לרשימת מפלגת העבודה לכנסת. בכל אופן, גם מצביעיו של יאיר לפיד שייכים ברובם לשמאל המתון, או לפחות לקבוצת מאוכזבי השמאל שמצביעים בעשור האחרון לכל מני מפלגות מרכז כגון קדימה.

 

2. המחאה החברתית לא הייתה פוזיטיבית.

כאשר נתניהו הציע להרחיב את מעונות הסטודנטים, הם דחו אותו. כאשר נתניהו הציע את הוד"לים, הם דחו אותם. כאשר הוקמה ועדת טרכטנברג, הם קודם כל דחו אותה, ולאחר מכן דרשו ממנה לפרוץ את מסגרת התקציב. מנהיגי המחאה יצאו מנקודת ההנחה שביבי הוא האויב שנגדו יש להילחם, וכל פיתרון שהציעה הממשלה שהוא פחות מהלאמה גורפת של המשק זכה מצידם לבוז. זו איננה גישה פוזיטיבית.

 

3. מהפכה תודעתית.

אכן, המחאה החברתית יצרה מהפכה תודעתית. במסגרת המהפכה הזו מוקד הדיון הציבורי נע בכיוונם של נושאים כלכליים, תופעה מבורכת ביותר, אך במקביל לכך חלה הקצנה משמעותית בעמדות הכלכליות של הציבור במדינת ישראל, בעיקר בשמאל. מדיניות סוציאל-דמוקרטית למהדרין מהסוג שהובילו בייגה שוחט ויצחק רבין בשנות התשעים (המזכירה את המגמות במדינות הנורדיות בעשרים השנים האחרונות) הייתה נתפסת כיום בעיני השמאל בתור "ניאו-ליברליזם" מושחת, בעוד שבעלי דעות אנרכיסטיות ומרקסיסטיות הסתננו אל מה שהייתה אמורה להיות מפלגת השמאל הגדולה בישראל.

 

4. " עשירים הם המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית, שהיא כידוע למזמזמים המודל היחיד שמותר לשאוף אליו ולשאוב ממנה השראה."

עשירים הם לא המנוע של הכלכלה הקפיטליסטית. המנוע הוא יזמים. קפיטליזם הוא לא "המודל היחיד שמותר לשאוף אליו", אלא פשוט המודל היחיד שעובד. מותר לשאוף למודלים אחרים, הם פשוט לא קיימים כיום בעולם. כל המדינות המערביות כיום הן קפיטליסטיות, כולן מעודדות יזמים על ידי הטבות שונות, כולן מנסות למשוך השקעות זרות של יזמים ממדינות אחרות. כן, גם שבדיה, בה מס החברות נמוך יותר מאשר בארץ.

 

5. סיווג העשירים.

הסיווג של משגב מוטעה. סיווג נכון יותר לעניינינו מופיע בכתביהם של כלכלנים רבים, למשל בספרו של ג'וזף שטיגליץ "מחירו של אי-השוויון". לפי סיווג זה העשירים מתחלקים לשניים: אלו המייצרים ומוכרים מוצרים מבוקשים, ולעומתם אלו הסוחטים עושר מהכלכלה, ולמעשה מרוויחים על חשבונם של אחרים (כלכלנים קוראים לדרך זו Rent Seeking). הראשונים תורמים לחברה כולה, עומדים בבסיס עיקרון "היד הנעלמה" של אדם סמית' והצמיחה שלהם מחלחלת לכל שכבות האוכלוסיה. האחרונים רק מעבירים כסף ממקום למקום. זה לא משנה אם אדם ירש את הונו, צבר אותו בכוחות עצמו או זכה בלוטו – בכל מקרה הוא יכול להשתייך לכל אחת משתי הקבוצות הנ"ל.

באופן עקרוני הגיוני לחלוטין לשנוא את העשירים מהסוג השני, הם פוגעים בכולנו. בפועל, מרבית העשירים לא נופלים באופן מובהק לאחת משתי הקבוצות האלו. קחו למשל את ביל גייטס: חברת מייקרוסופט יזמה וייצרה מוצרים טובים לאורך השנים, אך בתחומים מסוימים היא גם הפעילה כוח מונופוליסטי, המשוייך לסוג השני של העשירים מכיוון שהוא מתבטא בסחיטת "רנטה" מהכלכלה מעבר למה שהשוק החופשי היה מעניק לביל גייטס. זה נכון כמעט לכל יזם, אבל בכל זאת ניתן לראות עשירים שיותר קרובים לאחד הסוגים.  

שנאת עשירים תתבטא ברגשות שליליים כלפי עשירים שנוטים לכיוון הסוג הראשון והחיובי, כגון סטף וורטהיימר שאותו מזכיר משגב. אך למעשה גם שלמה קרמר שייך לקבוצה זו, והביקורת של משגב עליו אינה אלא שנאת עשירים (או קנאת עשירים) טהורה, וכנ"ל לגבי גיל שוויד והביקורת של אלדד יניב עליו (שהגבתי עליה כאן), ומקרים רבים נוספים. גם הדיון הציבורי על מס החברות, שבישראל הוא מהגבוהים בעולם ביחס למדינות מערביות באותו סדר הגודל, נובע במידה רבה משנאת עשירים (ומהתפיסה המוטעית שנטל המס הזה נופל על כתפיהם).

 

6. הקבוצה החסרה.

מלבד הסיווג המוטעה, משגב שוכח גם קבוצה נוספת של עשירים: המחוברים. רבני הערים, חברי הועדים של המונופולים הממשלתיים, מצילים, נגדים בכירים בצה"ל – שלל אנשים שהם אמנם לא מיליונרים כבדים, אבל הם עמוק בתוך העשירון העשירי, ויותר חשוב – הם נמצאים שם לא כתוצאה מכישרון ועבודה קשה אלא כתוצאה מקשרים עם גורמי כוח ומשחיתות במגזר הציבורי הישראלי. הם באופן מובהק עשירים מהסוג השני.

 

סיכום

משמעותה של שנאת עשירים היא לקנא בעשירים בגלל עושרם, בלי התייחסות למידת תרומתם לחברה. לכתוב משפטים כגון "מה יש לאדם בודד לעשות ב-285 מיליון דולר?", כפי שכותב משגב (באותה המידה יכול ילד אפריקני ממוצע לשאול את משגב "מה יש לך לעשות בעשרת אלפים דולרים?"). לצאת מנקודת הנחה שאם אדם מסוים הוא עשיר, הוא בהכרח גנב משהו. להכחיש את האפשרות שאדם כמו יצחק תשובה, שהתחיל מאפס ובנה את עצמו במו ידיו, הוא באמת אדם מוכשר מהממוצע שעבד קשה על מנת להגיע לאן שהגיע, ובכלל – להכחיש כל קשר בין שכר לבין כישרון, גם עבור עשירים וגם עבור עניים. להתמקד בתספורות של הטייקונים שהתרחשו בעקבות המשבר תוך התעלמות מהתשואות שרשמו הטייקונים בשנים שלפני המשבר, התעלמות מהתספורות (המשמעותיות הרבה יותר) שהעניקה המדינה בחינם לקיבוצים לפני מספר עשורים, והתעלמות מהתספורות שמעניקים מדי יום הבנקים לכל מני לווים קטנים ובינוניים.  

מותר וראוי לבקר עשירים מהסוג השני השלילי, או לבקר הפרטות שבמסגרתן מוכרת המדינה נכסים לטייקונים במחירים מגוחכים. אבל השמאל הישראלי עבר מזמן את הגבול. מוביליו מנסים ליצור את הרושם שלפיו לא קיימים כמעט עשירים מהסוג הראשון, ואחרים מזלזלים בחשיבותם של יזמות והשקעות ומאדירים את הצריכה הפרטית בתור הגורם הבלעדי הקובע את צמיחתן של מדינות (טעות מרה שאין לה כל קשר עם משנתו של קיינס, וכתבתי עליה כאן).

בסופו של דבר מדינת ישראל זקוקה ליזמים שיפתחו כאן תעשיות חדשות ברמה בין לאומית, במקום למכור במהרה את החברה שלהם ולטוס לעמק הסיליקון, היכן שהמיסים נמוכים יותר ואף אחד לא יאשים אותך בגניבה או בחוסר-פטריוטיות. האקלים הציבורי הנוכחי, במסגרתו מותקפות חברות מובילות כגון טבע וצ'ק-פוינט בגלל שיעורי המס שהן משלמות ובמקביל לכך מפעלים כושלים כגון נגב טקסטיל מקבלים עידוד מהממשלה משיקולים פופוליסטים, הוא בדיוק בכיוון ההפוך מהנדרש לשם בנייתה של כלכלה טובה יותר עבור כולנו.