ליאור שטרנפלד
ביקורת נוקבת על הכחשת השואה של אחמדי-נז'אד נשמעת, אולי במפתיע, גם מתוך איראן עצמה. קולות אלו מאפשרים בחינה מחודשת של חלקה של איראן במלחמת העולם השנייה. למשל, בשנת 2009, באחד הדיונים המתוקשרים בין הנשיא אחמדי-נז׳אד למועמד הרפורמיסטי לנשיאות מיר-חוסיין מוסוי, תקף האחרון את הנשיא על הכחשת השואה שלו ולאחר מכן ביאר כי לאיראן היה תפקיד בהצלת פליטים בתקופת המלחמה. רק מעט נותר מאותם פליטים לאחר המלחמה: ברחוב לאלהזאר במרכז טהראן שכן בית קפה ״פולוניה״; בעיר אהואז קיימת עד היום שכונה בשם קמפולו (קיצור לקמפ-פולוניה), ואיראנים שגדלו בשנות הארבעים זוכרים כיצד שיחקו בבובות פולניות והתענגו על ממתקים פולנים. בכמה ערים באיראן ישנם בתי קברות פולנים וכנסיות פולניות קתוליות; על שעריו של בית הכנסת דניאל בטהראן כתוב: ״בית הכנסת היהודים האירופאים״. מי היו, אם כן, אותם פליטים אליהם התייחס מוסוי בדבריו? באילו נסיבות הגיעו פולנים, יהודים ונוצרים, לאיראן? ומה היה חלקה של המדינה במלחמה שמקצת ממנהיגיה בחרו להשכיח? מאמר קצר זה ינסה לבאר מעט סיפור לא מוכר זה של פליטות והגירה הכרוך במלחמת העולם השנייה.
ערב מלחמת העולם השנייה חתמה ברית המועצות של סטאלין על הסכם אי-התקפה עם גרמניה הנאצית. "הסכם ריבנטרופ-מולטוב" קבע בין היתר כי לאחר כיבוש פולין בספטמבר 1939 יחולק שטח המדינה בין שתי המעצמות הכובשות. מיד עם הגעת כוחות הכיבוש הסובייטים למזרח פולין החל תהליך של ״סובייטיזציה״ של אזור ההשפעה שלהם. משמעות הסובייטיזציה היתה גירוש של כל מי שנחשב ל״אויב המעמד״. הגדרה זו כללה את הבורגנות, תעשיינים, אמנים ואינטלקטואלים – או כל מי שהסובייטים חשקו ברכושו על מנת לתחזק את הכיבוש ולכלכל את צבאם הגדול. בתוך חודשים ספורים גורשו ממזרח פולין לגולאגים בסיביר 1.8 מיליון תושבים.
ביוני 1941 הפרה גרמניה את הסכם אי-ההתקפה ותקפה את ברית המועצות, תקיפה שהובילה להצטרפותה המידית של האחרונה לבעלות הברית. הממשלה הפולנית הגולה החליטה לנצל את המצב החדש והחלה לפעול ממקום מושבה בלונדון לשחרור אותם פולנים מהגולאגים בסיביר. במהלך משולב של ממשלת בריטניה, ברית המועצות והממשלה הפולנית הגולה הוחלט כי כל הפולנים ישוחררו ויועברו להודו ולאיראן. היעדים שנבחרו לשיכון הפליטים היו קשורים באסטרטגיה רחבה יותר: בעלות הברית כבר תכננו בשלב זה לכבוש את איראן, על מנת להבטיח את שליטתן בנתיבים הימיים במפרץ הפרסי ובים הכספי וכן כדי לשמר את הרצף היבשתי הבריטי מהודו ועד מצרים ותעלת סואץ. חשיבותה של איראן למאמץ המלחמתי נבעה מיכולתה לספק נפט לצי ולצבאות בנות הברית. בריטניה, ברית המועצות והממשלה הפולנית הגולה החליטו שהגברים הכשירים בגיל גיוס יצורפו לכוח הפולני הגולה בפיקוד הגנרל ולאדיסלאב אנדרס, שיוצב תחת פיקוד הצבא הבריטי במזרח התיכון. הנשים, המבוגרים והילדים ישהו במחנות פליטים שיוכנו מראש בהודו ואיראן.
באוגוסט 1941 פלשו בעלות הברית לאיראן, אילצו את רזא פהלוי לוותר על כסאו בטענה שתמך בגרמניה הנאצית, והמליכו תחתיו את בנו, מוחמד רזא פהלוי. באותו זמן נשלחו פקידים לבחון את מצב הפולנים בגולאגים ולעיניהם נחשפה הטרגדיה במלוא עוצמתה. מתוך 1.8 מיליון הפולנים שנשלחו לגולאגים רק 850 אלף נותרו בחיים, ומצבם הבריאותי של רבים מהם היה ירוד. ההחלטה שהתקבלה על ידי בעלות הברית, בשיתוף משרד החוץ האיראני וגורמים ממשלתיים נוספים באיראן, היתה לפנות כ-450 אלף מתוכם להודו ו-400 אלף לאיראן, ולשכנם בבסיסי צבא-איראן שנותרו נטושים בטהראן. עוד הוחלט כי החולים והילדים ישוכנו באספהאן, בגלל אקלימה הנוח והרשת הרחבה של הכנסייה הארמנית בעיר, רשת שתוכל לסייע בהקמת מוסדות עבור הפליטים. ללא עיכוב נוסף החלו להעביר בספינות דרך הים הכספי את הפליטים שנקלטו תחילה בבנדר-י פהלוי (כיום בנדר-י אנזלי), שם חיכו להם נציגי הצבא הבריטי, הצבא האדום, הצלב האדום וארגון הסיוע היהודי – הג׳וינט. בנמל הם עברו תהליך של רישום ובדיקות רפואיות ומשם פונו לטהראן ואספהאן. למרבה הצער, עשרות רבות של אנשים שהגיעו במצב של תת תזונה, מתו מאכילה מוגזמת דווקא עם הגיעם לחוף מבטחים. בית קברות פולני שנותר עד היום בעיר בנדר-י אנזלי הוא עדות לתקופה ולטרגדיה הנוראה.

חיילים ופליטים פולנים מגיעים לחופי איראן, 1942
מכל מקום, הגברים הכשירים הצטרפו עוד בנמל לצבא אנדרס (מנחם בגין היה בין המגויסים לצבא זה), והשאר עברו למחנות שהוכנו עבורם. בין אלה היתה גם קבוצה של כשבע מאות ילדים יהודים, רבים מהם יתומים, שיהיו מוכרים לימים בכינוי "ילדי טהראן". ילדים אלה נשארו באיראן עד 1943 ואז הובאו לארץ-ישראל על-ידי הסוכנות היהודית. באשר לכלל הפליטים, אלה הונחו שלא לצאת מתחומי המחנות, שם ידאגו לכל צורכיהם. אולם, יש לזכור שאנשים אלו רק שנתיים קודם לכן היו חלק מן האליטה של פולין. כעת, משהיו חופשיים שוב (באופן יחסי) הם לא התכוונו לתת להנחיה זו לעצור בעדם מלשקם את חייהם. תוך זמן קצר עזבו רבים את המחנות והתקרבו למרכז טהראן, ושם החלו להקים מוסדות שאותם הכירו מימיהם בפולין. נוכחותם של כמעט חצי מיליון חיילים מצבאות בנות הברית סייעו לתוכניותיהם. הפולנים הקימו בתי קפה ובארים, בתי קברט ובתי בושת, עסקים שניתן היה לקשור לכלכלת מלחמה. בית הקפה ״פולוניה״ שנזכר לעיל, הוקם באותן שנים והוסיף לפעול עד לשנות ה-70. נשים פולניות אף החלו לעבוד אצל נשים איראניות מהמעמד הבינוני העירוני הצומח כ״עוזרות אישיות״ ויועצות אופנה – על סמך עברן כנשות המעמד הבינוני-גבוה בפולין של לפני המלחמה. קבוצת נשים אחרות הקימה מפעל בובות שזכה להצלחה רבה ושנים לאחר המלחמה אלפי ילדים וילדות איראנים המשיכו לשחק בבובות הפולניות.

הנרייטה סולד עם כמה מילדי טהראן
בתום המלחמה עזבו רוב הפליטים את איראן. מיעוט זעום מתוכם בחר לחזור לפולין ורובם בחרו לעבור לאוסטרליה, ניו זילנד, או ארצות הברית – מקומות שהיתה בהם קהילה פולנית מבוססת. כעשרה אחוזים מן הפליטים החליטו להישאר באיראן והמשיכו לחיות ולהשפיע על הנוף העירוני וההתפתחות של המעמד הבינוני בערים. התקופה בין הדחת רזא שאה להדחתו של מחמד מוסדק מראשות ממשלת איראן בשנת 1953 קרויה בהיסטוריוגרפיה האיראנית ״העידן הליברלי,״ על שום פריחת העיתונות והפעילות הפוליטית, וגם צמיחת מעמד ביניים עירוני חדש. הפליטים הפולנים היו שותפים לעיצובה של טהראן (ואספהאן) כערים קוסמופוליטיות ומרובדות מבחינה סוציולוגית. סיפורם מסייע להכניס את איראן לסיפור הגלובלי של פליטות והגירה הכרוכים בתוצאות מלחמת העולם השנייה.

מחנה פליטים פולני בטהראן, תקופת המלחמה
פרק זה בהיסטוריה האיראנית נותן לאיראן תפקיד שונה מזה המיוחס לה בדרך כלל בנראטיב ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה. אינטלקטואלים איראנים העלו אותו מדי פעם (גם בניסיון לכרוך את ההיסטוריה של איראן עם זו של אירופה) אולם הסיפור לא הפך לנחלת הכלל ואיראנים רבים אינם מודעים לו. סיפור נוסף שזכה לחשיפה בספרו של פריבורז מוח׳תארי לפני שנים מעטות היה על מבצע הירואי של דיפלומט איראני בשגרירות צרפת בצרפת בשם עבדול חוסיין סרדארי. סרדארי הציל אלפי יהודים בפאריז כאשר סיפק להם דרכונים איראנים. לצד הכחשת השואה שיוחסה למדיניותה הרשמית של איראן -לפחות בתקופת נשיאותו של אחמדי-נז׳אד- שומה עלינו לזכור כי איראן שייכת למשפחת אומות מצומצמת שפתחה שעריה לפליטים רבים בזמן המלחמה וסייעה להם להעביר את שנות המלחמה, ועבורם היא היתה מקלט והמקום שהשיב להם את חייהם.
* "ד"ר ליאור שטרנפלד הוא מרצה להיסטוריה במחלקה ללימודי המזרח-התיכון באוניברסיטת טקסס באוסטין, ארה״ב. מחקרו עוסק בהיסטוריה חברתית של איראן המודרנית.
** עיקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים
אנא שלח את שמות הספרים של סופרים איראניים שכתבו על הנושא.
אם אפשר ציין את התרגומים לעברית של ספרים אלה.
האם יש לך במקרה ידע מאירן בעניינם של י"א נעדרי אירן"? גגל.
תודה
רשומה מאוד מעניינת, אך היא משום מה מסתיימת בנימת הגזמה וחנפנות. זה לא נכון לדבר על איראן כחלק ממשפחת האומות שפתחו את שעריהן לפליטים והשיבו להם את חייהם. איראן לא הייתה אז מדינה עצמאית ולא החליטה כלום בנוגע לפליטים. מי שפתח את שערי איראן בפני הפליטים היו הבריטים והסובייטים שהיו מעוניינים בשיתוף פעולה עם ממשלת פולין הגולה בראשות סיקורסקי ובחיזוק צבא אנדרס. באותה רוח ניתן להגיד שסין, דרום אפריקה, רודזיה והודו פתחו את שעריהן והשיבו לפליטים את חייהם. זה יהיה אותו עיוות של היסטוריה, כי המדינות האלה לא היו עצמאיות.
כרגיל – 10.
לכן ביקשתי הפניות לספרי מקור.
שוב חוזר הניגון: "פלא שלא כתבו אחמניג'אד פתח את שערי אירן בפני חניכי מכב"י הצעיר שהגיעו לגבולו… וגו'" כמנהגם של כתבי העיתון העושים בהיסטוריה כבשלהם.
זה מזכיר לי:
כאשר אסתר הגיעה לראשונה לארמונו של אחשוורוש, נשלחה כמובן אל הסריסים כדי שאלה יטפלו בה כפי שראוי לטפל במי שתחלוק או-טו-טו את מיטתו של אחשוורוש.
לחצו הסריסים בשתי אצבעותיהם המעודנות על מפרשי נחירי אפיהם המגובננים, ובמקלות שנהב מחוטבים זרזו אותה אל טרקלין התישפורת.
הסריסים חתמו את פיהם פן יחדור ריחה לאפם דרך מחילות האוזנים, ובשפת הסימנים בקשו מהנערה הצעירה להתפשט. הם תלשו באדיקות ובמסירות כל שערה מיותרת מעל גופה של הגברת, השרו אותה שבעה ימים ושבעה לילות באגן מי הבורית המלכותי כדי לסלק את שבעים ושבע שכבות הלכלוך הבסיסי שדבקו בה ושפשפו את בשרה באבני ספוג ששלו מהחידקל ואשר עדיין הכילו חול סחף עדין מעדין. הם טבלו אותה שבע פעמים בחלב מעורבב (שליש חלב צאן, שליש חלב בקר ושליש חלב נאקות), שבע פעמים בסילאן, תמרהינדי ודבש תמרים ושבע פעמים ביין ענבים מסונן שעורבב במשרת שזיפי בר ועראק העשוי מפרח הקוקוס.
רק אחרי שבשרה של הדסה היה רך כחמאה המונחת על שפת נהר הפרת בצהרי היום השביעי של חודש תמוז, עשו את שערה גלים גלים, קרעו את עיניה בפוך, הלבישוה שני, שיראין, בוץ וארגמן וענדו על זרועותיה, קרסוליה וחזה את תכשיטי הכלולות העשויים זהב טוב, ומשובצים כדכוד, שהם ובדולח שנכרו על גדות נהר הפישון.
אחר כך הובילוה רכובה על תיש שתלתליו סורקו ונמרחו במשחת שקדים מרים מהולה ברכז דודאים ואשר קרניו צופו בזהב, ישר אל לשכת השינה של אחשוורוש.
הסריסים העלו את הנערה על אפיריונו של המלך וסגרו את המסכים כדי שלא תראה חלילה את פאר צריחו של המלך בטרם עת. הנערה שהייתה עייפה ומנמנמת מאד נרדמה מיד כאשר נגע גופה בסדיני המשי הסיניים. אך המלך שדגלו עליו אהבה, לא כעס. הוא הרים את צריחיו מעל ואדיותיהם של כל הוייזתות שבסביבה ווידא שהגשר שלו יונח בנוחות בין צוקי גוום של הויזתות הצעירים, בדיוק כפי שאהב.
כך היה במשך שבעים ושבע לילות ברציפות.
כאשר עלה ירח מלא בחודש שבט, בא אצלה מרדכי היהודי לבקרה ולשאול מה מתחדש.
הגישה לו הדסה מיני מתיקה ותקרובת, סלסלה לו איטריות טבולות במי שושנים שריחם יוצא, ואף פוסטוק חלבי נתנה לו.
"נו, הדסה, אחייניתי היקרה, מה קורה?" עיגל מורדכי את זרועותיו וחפן את גלימתו מעל כרסו כמי שמנסה לגנוב מדוכן בשוק הירקנים כרוב גדול תחתיו החביאה החסידה תאומים, ולהחביאו תחת גלימתו.
"כלום" השיבה הדסה. "שום כלום. נאדה!". היא פיצחה את הפוסטוק בין שיניה הלבנות כקצף מפלי המים הנופלים בהרי האורנוס.
"את בטוחה?" שאל מורדכי והקפיץ את גבותיו הסבוכות שבע עשרה פעמים ברציפות.
"בטוחה, בטוחה" השיבה הדסה והניחה כר על בטנה כדי להקל במעט על כאבי המחזור שתקפו אותה. "בטוחה בטוחה" שבה ואמרה ונתנה בפיה חופן שקדים שטוגנו בחמאה, והודבקו זה לזה בסוכר קנים מותך.
מרדכי צקצק בלשונו. המצב היה עגום ומסוכן. הנערה אמנם משמינה ומתעגלת אך לא מהסיבות הנכונות. "אם אחשוורוש לא יראה את כרסה מתעגלת, יסלקנה מעל פניו" לחש לעצמו "ואז אנא אנו באים? ומה יהיה על היהודים העושים דרכם דרך הרי הקווקז אל הממלכה ?"
הוא התכופף לעברה של אחייניתו , קרב שפתיו אל אוזנה אך נזהר שלא לגעת בטומאה המהודרת היושבת לפניו .
"המן!" אמר וגרד את קצה אפו בבוהן ידו הימנית. "פאשטייסט? המן הוט צען קינדער. הר קען שיסן…" "
"דוד מומו" הזדרזה אסתר להשיב " מה אתה מדבר עם אמתך באידיש פתאום? ומה עם לאדינו, ארמית, או משהדית?"
"איך ויל נישט אז די פארסי מדונה ויל פארשטיין" השיב מרדי ומשך בתנוך אוזנו.
לא עברו שלושים ושלושה יום וכרוזי המלך עברו בכיכרות והכריזו כי המלכה אסתר מצפה ליורש עצר.
העם התפוצץ מצחוק. בשווקים ובבתי המרחצאות רבו השירים המספרים את עלילות הגבורה של אחשוורוש וכל שיר הדגיש בעשרים ושבע אלף חרוזי שיר כי אף לא אחד מבין הויזתות שעינגו את המלך בלילות הארוכים נכנס להריון פרט למלכה אסתר….
בחצות אותו הלילה נזעק הדוד מורדכי אל הארמון.
הסריסים הושיטו את רומחיהם הארוכים וניסו למנוע את כניסתו של האיש הקטן הרוכב על חמור מפורפש.
"אסתר, אסתר" קרא מורדכי לעבר חלונותיה המוארים של המלכה. הוא הטיח בחלונות הזכוכת המלוטשת צרור חצץ אבני ספיר ורובי.
אסתר פתחה את החלון והושיטה את הנר הדולק לעבר הגן החשוך המשתרע מתחת לחלונה.
"אסתר, אסתר" שב וקרא מורדכי " המן – אי שייסען אי הענגען….המן…אי שייסן אי הנגען" חזר וקרא.
אסתר הביטה אל הקשיש הנמוך בניצב ליד חמורו .
"למה? למה?" קראה.
מורדכי לא היסס והראה בידו העוברת על צווארו בתנועת שחיטה מקובלת את הנדרש לעשות להמן.
"אם הוא יפתח ת' פה אנחנו גמורים" קרא בלחש רם.
אסתר העיפה את הנר מידה וטרקה את החלון. בריצה עברה את מסדרונות הארמון הקרים והתפרצה ללשכת השינה של אחשוורוש ממש כאשר זה התכונן לנאום שהיה אמור לשאת כעבור שבועיים בבית מועצת המלך הנצא מול העיר האסורה בעיר ביג'ין שבקיסרות סין .
"המן.. המן…" קראה ונפלה מתעלפת.
"מה קרה לך אסתר? שאל אחשוורוש. "מה רצית מהמן?"
אסתר התרוממה אט אט, אספה את תשעת אלפי מטפחות המשי השקופות שעטפו את גווה, מסתירים טפח ומגלים שבעים ושבעה, והשיבה:"בוא רק נגיד שהמן היה מתקבל לתפקיד ניצב במשטרה, אם המלך הטוב והמיטיב, המולך מהודו ועד כוש , שבע עשרים וכו…מבין את כוונתי."
סוף הסיפור ידוע לכולם.
המן ועשרת בניו הגיעו לספרי ההסטוריה כאוזני המן ממולאות פרג.
על שמה של אסתר קראו האופים את הפחזנית התפוחה "פחזנית אסתר" דקה ונימוחה בפה אך כל כולה שלחופה ריקה וחלולה שאין בה דבר…
המלך עדיין ממשיך להתכונן לנאום ההיסטורי שהתכוון לשאת….
וחוקרי היסטוריה ממשיכים לכתוב עבודות דוקוטרט על הריונה של אסתר.
כסיף, חוקרים איראנים שכתבו על היבטים שונים בנושא זה הם אחמד מהראד, עלי-רזא כרימי וסיד עלי כרימי, עבדול רחים ג׳עפרי, והבמאי ח׳וסרו סינאי. לצערי אין תרגומים של כל אלה לעברית. בעתיד הקרוב אני מקווה שיהיה טקסט זמין וטוב בנושא. ישהם גם יומנים רבים מאוד של אותם פולנים שהיו. בהיסטוריוגרפיה הפולנית הסיפור הזה כן מוכר ומכובד, ואף יש בורשה אנדרטה לכבוד איראן והסיפור הזה.
מיקי, תודה גם לך על התגובה. נכון שאיראן לא היתה עצמאית והיתה תחת כיבוש של הצבא הבריטי והסובייטי, אולם ענייני המדינה נוהלו על ידי הממשלה האיראנית. כפי שציינתי בטקסט ההחלטה מיסודה היתה של בעלות הברית, אולם משרד החוץ האיראני עודכן והיה לחלק מהפתרון. משרד החוץ ושאר הרשויות באיראן התגייסו כדי להקים את המחנות פליטים בשולי הערים, סייעו לקלוטם וזה עוד לפני שהזכרנו את חלקה של אוכלוסיית איראן בכל הפרשה. עיון בעדויות של איראנים, פולנים, או בריטים מראה שהייתה אמפטיה אדירה כלפי הפליטים והאיראנים סייעו להם בהמון תחומים. זו לדוגמה עדות אחת של פליטה פולניה על הגעתה לאיראן:
״Our arrival in Tehran was full of surprises because it was Good Friday prior to Easter. All kinds of cakes, as well as hard-boiled eggs in great baskets had been brought in large quantities to both the enormous barracks and the air-force buildings. These had been vacated to us—homeless and hungry people. As we made our way through the streets of the town, the Persians threw bunches of flowers from balconies into the trucks, accentuating the friendly welcome. It was not surprising, therefore, that there were tears of emotions and joy, discreetly wiped away, in that pleasant, friendly atmosphere. ״
כמו זו, יש עוד עדויות רבות על קבלת הפנים החמה של האוכלוסיה ויעילות הטיפול בהם מטעם הרשויות. הרשויות היו הצבא הבריטי והסובייטי, הצלב האדום, הג׳וינט, אולם גם משרדי הממשלה האיראנים. הם לא היו רק שחקנים פאסיביים במהלך הזה.
כפי שאמרו כבר מגיבים לפני, איראן לא היתה עצמאית באותה תקופה, וההחלטה לקבל את הפליטים לא היתה בידה (גם מבלי להתייחס לשיקולים הרחבים יותר הנוגעים ליחסן של צבאות הברית לצבא אנדרס).
—
ובאשר לסינגור ה(לא כל כך) מובלע על איראן, שסיבותיו הפוליטיות-קונקרטיות-נוכחיות ברורות מאליהן, הרי שדי לקרוא את ״עלילות עיראק״ ליאני אבידוב, המתאר מסעות באיראן בשנות ה50, כדי להבין את עומק האנטישמיות הארסית, הבל תיאמן, נוסח ימי הביניים, שאיפיינה ארץ זו עשורים רבים לפני החומייניזם – לרבות לבוש מיוחד ליהודים, איסור על כניסה למוסדות ציבוריים והתעללות מתמדת. ספק רב, כפי שהיה מבין כל מי שהיה טורח להציץ במקורות רלוונטיים בטרם יציג תמונה חלקית ומטעה, אם איראן עצמאית היתה ידידותית יותר כלפי פליטי השואה מ(למשל) עיראק או מצרים עצמאיות. בעלות הברית קיבלו את צבא אנדרס ופליטיו, בהסכם עם סטלין – וכל זה נכפה על האיראנים הר כגיגית, גם אם היו איראנים שקיבלו אותם יפה.
—
כרגיל, מצער מאוד לראות כיצד הפוסטים ההיסטוריים האלה, ראויים ומבורכים בפני עצמם – סיפור צבאו של אנדרס בהקשר היהודי מעניין, ובכלל כל עניין הפליטים היהודים בברה״מ הסטליניסטית (קראו את ״בארץ האגדית הכשופה״ למשה גרוסמן) – הופכים לאיזשהו נסיון למניפולציה פוליטית. נכון, אדון היסטוריון. יהודים מצאו מקלט באיראן, שלא מרצון עמה – שהיה ונותר אנטישמי-ארסי ברובו, עד עצם היום הזה. פרק שולי זה בהיסטוריה, חביבותם של אי אלו מקבלי פנים בטהרן, לא ״נשכח״, כדברי הכותב, אלא הוערך ובצדק גמור כנטול חשיבות לחלוטין – שהרי ברור לכל בר דעת, שלו יכלו היו שליטי איראן העצמאית (אז והיום) מטביעים את הפליטים בים.
–
קריאה מתמדת של מדור זה מלמדת יותר מהכל כי:
א. "חוקרים והסטוריונים" מצטיינים בהגמשת העובדות ההיסטוריות ובמביעתן בגוונים על פי סברות הכרס בהן הם אוחזים.
ב. עתון הארץ מקפיד , בכל תחום, להשתמש בכיסוי עיניים מדעי, כדי לקדם את סדר היום בו הוא מאמין, ולעזאזל האמת.
מספר הפולנים שמתו בברית המועצות נע בין מאתיים לארבע מאות אלף לפי מחקרים חדשים. האמרה לפיה מתוך מיליון שמונה מאות אלף נותרו בחיים 850 אלף שברחו לאיראן אינה נכונה. פולנים רבים נותרו ברוסיה, ולרוב הפולנים ממוצא בילורוסי ואוקראיני לא הורשו לעזוב
אבי גוייס לצבא האדום הישר מסיביר ואמי עלתה עם ילדי טהרן ובכל זאת לא ידעתי את הדברים האלה אלא במבולבל.
ליאור שטרנפלד – מוזר שאתה, דוקטור להיסטוריה, קורא במקורות בלי שום ביקורת. ברור שהשלכת הפרחים ושאר סימני האמפטיה אורגנו, אם בפקודת הבריטים ואם בפקודת השלטונות המקומיים. ילדה בת 13 שהוברחה מרוסיה הסובייטית יכלה שלא להבין זאת, אבל אתה, החוקר באקדמיה ולא פליט רב תלאות ולא תועמלן במימון איראני (כך אני מקווה) חייב להבין.
-
המניע של הבריטים היה, כפי שהזכרתי, הגברת שיתוף הפעולה עם הפזורה הפולנית, אזרחית וצבאית. המניע של השלטון המקומי היה, כנראה, הרצון לפתח את הארץ. מן הסתם, כמו בכל ארץ מוסלמית רעבה ונחותה, השלטון המקומי הבין שגל מהגרים ממוצא אירופאי יביא להתפתחות גדולה ומיידית.
אמנם האמירות של המודרניסט (מס' 5) בכלל העיתון , די חדצדדיות וקיצוניות, אולם כאן מן הראוי לתרום תוספת לא-זוטא לאמת שהובאה על ידו.
היה ועוד איך היה ולבטח זה נמשך, שהאיראני (גם האזרי-איראני, ז"א גם הלא פארסי) הרגיש דחיה מלהימצא פיזית קרוב מדי ליהודי, שלא לדבר על לשבת עם יהודי בהיות זה מעין טמא בעיניו של השיעי. אלה דברים מושרשים בחיים הרגילים של עמים ולא בקונטרסים מלומדים.
הכחשת שואה ואנטישמיות באיראן היום היא לא נחלתו של אחמדינג'אד בלבד כמו שמנסה לצייר שטרנפלד, אלא הינה תופעה רווחת בקרב כל העם. ניתן למצוא ביוטיוב סרטונים על פאנלים הגותיים מהטלוויזיה האיראנית בהם דנים המומחים בעלילות דם אנטישמיות קלאסיות כאילו היו עובדות היסטוריות ודנים באופן בו הומצא מיתוס השואה השקרי לתפיסתם. אני נתקלתי אישית באיראני אנטישמי ומכחיש שואה שכזה שכותב באתר פילוסופיה ברשת ולטענתו דעות אלו רווחות מאוד באיראן. בעיניו אנחנו לא יותר מחיות. אבל האמת הזו לא מתאימה לקו של הארץ אז על תצפו לקרוא על זה כתבה כאן בעיתון. אפילו את העסקה המצרית מאתמול לרכוש כור גרעיני מרוסיה קברו במעמקי האתר שלא תקראו על זה חס וחלילה.
Closure
שופוני יא-נאס
ידידי היקרים
רוצים לשמוע היסטוריה עדכנית ל-20 שנים האחרונות ועל יחס ליהודים?
במהלך השנים סיפרתי לכם לא אחת על י"א נעדרי אירן. הנה, שמעו את סופו של הספור שנכתב בחודש אפריל 2013 (שימו לב לתאריך). .
א. על שם הסיפור
שמו של סיפור עצוב זה לקוח מהשפה האנגלית במכוון. ומשמעותו על פי המילון:
1.The act of closing or the condition of being closed. 2. Something that closes or shuts.3. Finish, conclusion.
המילה לקוחה מאנגלית עתיקה, מצרפתית עתיקה ומלטינית ואנו משתמשים בה לא אחת כדי לבטא גם התקווה למנוחת נפש שבאה בסיומו של תהליך נפשי שכולו חידה ואי בהירות המסתיים בפיתרון כל שהוא.
"שופוני יא – נאס " הינו ביטוי בערבית שמשמעותו: "ראוני הוי אנשים!". אמירה של ריקא שמנסה למשוך תשומת לב; "חמור קופץ בראש". או במילים של סאבלימינל: "זהב על הצואר, שופוני יא נאס – וכל העולם תופס ממך דיסטנס".
ב. תקציר סיפורם של י"א נעדרי אירן
לסיפור של י"א נעדרי אירן התוודעתי בראשית חודש דצמבר 1997, לפני שש עשרה שנה ושלושה חודשים. אז נודע לי לראשונה על העלמם של אחד עשר גברים שניסו לברוח מאירן בדרך לא דרך. שלושה גברים (שני אחים ואדם שלישי) יצאו מביתם ב-14 פברואר 1997 בדרכם אל הגבול הפקיסטני. "נתראה בארץ" אמרו לנשותיהם בטלפון.
שמונה יהודים צעירים , ממש נערים בגיל העשרה וביניהם גם כן שני אחים, יצאו בשלוש קבוצות במהלך שנת 1994 כדי לגנוב את הגבול, לברוח מאירן ולהגיע לארץ ישראל.
יציאתם של י"א היהודים ודרך הגעתם המתוכננת ארצה טופלה על ידי מי שטופלה ואין להזכיר זאת.
בעוד שמשפחותיהם של הבורחים בשנת 1994 , נשארו בחלקן באירן ובחלקן היגרו לארץ ישראל או לארה"ב, הרי נשיהם וילדיהם של שלושת הבורחים בשנת 1997 הגיעו באשרת תייר לתורכיה ומשם לארץ ישראל. כאן עברו חבלי קליטה וסיוטי הסתגלות כרגיל וכמקובל במקומותינו. הנשים נותרו עגונות אך הילדים גדלו, למדו, שרתו בצה"ל רכשו מקצוע ואף הקימו בבוא העת משפחות משל עצמם. השבח לאל – אף לא אחד מהילדים השתמט או הפך לנטל על החברה.
על הסבל וההתמדה של האמהות וקרוביהן בארץ עוד יסופר. בלהט החיפש אחר הנעלמים אנו שוכחים לא חת להכיר בגבורת נפשן של הנשים, האמהות האבות והאחים. כן. גבורת נפש. לא פחות.
כאשר סיפר לי בשנת 1997 ידידי רוברט ב. כי גיסו נעלם בדרכו ארצה נרתמתי לעניין ומאז לא הרפיתי ממנו.
במהלך השנים פניתי לשלושה נשיאי ישראל (עזר וייצמן (עייף), משה קצב (עסוק…), שמעון פרס (יש כאן חזון? ברברה סטרייסנד? נובל?), לכל ראשי הממשלה (ברק, פרס, שרון, אולמרט) לכל שרי הביטחון , לכל יושבי ראש הכנסת שכיהנו בתקופה זו, לועדת עליה ותפוצות. לשרים שעתותיהם היו בידם (שמעון פרס כשר לענייני הנגב והגליל….פחחח), ליושבי ראש הסוכנות היהודית (זוכרים את בורג "ג'יפ ודרכון צרפתי"?) .
הבאתי את המשפחות לשלוש ארבע פגישות עם נשיא המדינה מר קצב, במשכן הנשיא בירושלים (בין לבין…אתם יודעים).
פניתי לצלב האדום בתל אביב, בשוויץ , בשוודיה ובקנדה. התיק מונח ברחוב הירקון ואני עדיין ממתין לתשובה….
פניתי לרבנים הראשיים (לאו (נחמד מקצועי) , אליהו בקשי דורון (ענייני מאד) , עמאר (ענייני מאד) יבדל"א) וגם לרב ניסים ז"ל – אך דרכי אליו נחסמה בידי "עוזריו הנאמנים".
פניתי לוותיקן. נו באמת….
פניתי לאו"ם, לוועדה לזכויות האדם שליד האו"ם (אלה לא פלסטינאים….) . ולגורמים בינלאומיים שונים עימן יצרתי קשר בתפקידי כמנכ"ל הבורסה לאבני חן.
פניתי לראשי הארגונים היהודים בארה"ב (מלקולם אונליין שהבריז לי), לראשי הקהילה של יוצאי אירן בלוס אנג'לס (שששש.. אל תרגיז את הפריץ… We still need to live here, yow know???, לקונגרס הציוני שהתכנס שהתכנס בארץ.
פניתי לאמנים (ריטה, רמי קליינשטיין) , לעיתונאים (רון בן ישי ואחרים), לשדרי טלוויזיה מובילים (אילנה דיין, ואחרים) ולכל מי שסברתי שיוכל לסייע. ריטה? יש רייטינג? מה לה ולתרבות פרס….
פניתי לעורכי דין מהמובילים במדינה (ד"ר ויינרוט, עו"ד מיבי מוזר).
פניתי לארגוני יוצאי אירן בארץ – הם עדיין מתווכחים מי ישב על איזה כיסא ומי יצולם ראשון….
פניתי ליוצאי אירן שיד להם בעשייה כזו או אחרת – לוברני, נמרודי, משרד הביטחון.
וכמובן, העליתי את הנושא בכתב בכל רגע נתון בו החדשות הבינלאומיות ומערכת האירועים בארץ, גרמו לי לחשוב שאפשר לנצל את ההזדמנות כדי לקבל מידע כל שהוא בדבר גורלם של הנעלמים.
הצלחתי לארגן כמה מאמרים בעיתונות ואף תוכנית תחקיר בטלוויזיה. זו צונזרה ועוקרה מהביקורת שהטחתי בכל הנרפים, האדישים, השבעים והצבועים.
במלאת עשר שנים למאמצים הגשתי בשמן של המשפחות ובאמצעות ע"ד ניצנה לייטנר דרשן תביעה לבית המשפט העליון בדרישה שהמדינה תסביר מה עשתה כדי לברר מה קרה עם אותם נעלמים וכי המדינה תתנה החזרת אסירים פלשתינאים בקבלת מידע רשמי, ברור וחד משמעי ממשלת אירן על גורלם. השופט ברק היה אוהד אך סיים את תפקידו השופטת פרוקצ'ה בעטה אותנו במורד המדרגות.
כל המאמצים האלה לא נשאו פרי ממשי מלבד 15 קלסרים עבי כרס המלאים בתכתובת הדנה בנושא.
יבואו על הברכה אבי ד. ועו"ד ניצנה דרשן לייטנר. צדיקים.
והנה לפני כשבועיים פנה אלי מי שפנה, ביקשני לכנס את המשפחות כי יש בידה של המדינה מידע מוצק ומבוסס בדבר גורלם של שמונת היהודים שנעלמו בשנת 1994.
אמש התכנסנו כולם ושמענו כי שמונת היהודים נרצחו ומקום קבורתם לא ידוע. כן. הם פשוט נרצחו זמן קצר מאד לאחר יציאתם לדרך. לדעת הגוף שזימן את האירוע המידע מוצק ומאושש היטב. הרבנים הראשיים סמכו ידם על כך ואף גורמים רשמיים אחרים קבעו זאת באופן שלא משתמע לשני פנים. בכך תם למעשה סיפורם של שמונה יהודים שכל חטאם היה רצונם לעלות לארץ ישראל.
גורלם של שלושת הנעדרים שנעלמו בשנת 1997 נשאר עדיין עלום.
אין בידינו מידע על מקום קבורתם של הנרצחים, אבל בכך לא שונים שמונת הנרצחים האלה מכ"ג יורדי הסירה, מנעדרי אח"י אילת, ומחיילים אחרים המוגדרים כנעדרים.
אולי אפשר למצוא שביב של תקווה בכך שצה"ל מצא את הצוללת דקר אחרי שלושים שנות חיפושים, חללי לטרון וחללים אחרים מקרבות מלחמת העצמאות נמצאו אחרי חמישים שנה ואף הצליחו לאתר את שמו האמיתי של חלל מקרב לטרון ששם שגוי נרשם על מצבתו.
ג. פכים קטנים
מדוע שלא אשתף אתכם במקצת התשובות שקיבלתי במהלך השנים?
…… (שתיקה וחוסר תגובה) , קיבלנו את מכתבך והעברנו אותו לגורם המוסמך שייענה לך בבוא העת… אנא פנה אל…., למה אתה מתעסק בזה? זו משפחה שלך? אתה פרסי בכלל? אתה הרי צבר אשכנזי כזה, לא? אתה מקבל משהו…תחת השולחן? תגיד, אתה לא חושב שאתה נודניק, ביורוקרט מוקצן, אובססיבי? תגיד, אין לך מה לעשות? תגיד, לא נמאס לך? בחייך, היכן שחוטבים עצים נופלים שבבים… סמוך עלינו… תן למקצוענים לעבוד… שמע, זה עניין ביטחוני…שששש…בטחוני וכבר אמרנו יותר מדי…. העיקר לשמור על שתיקה…אף אחד לא צריך לדעת… יהיה בסדר….אז קורה! דברים קורים! מה אפשר לעשות? פרסים – הם בטח הלכו לקחת את השטיחים שלהם…סמוך עלינו…ששש…האמן לי ליבי ממש ממש עם משפחות הנעדרים…
וזו הייתה תשובתי:
"ואם זה היה הבן שלך, מה היית עושה?"
ד. שופוני יא נאס
הכנס העצוב של משפחות הנעדרים נערך כאמור אמש, והסתיים בשעה 18:30. עם ערב התפרסמו שני מאמרים באתרים מכוונים (ברק רביד "הארץ" 20:17, יואב זייתוני "ידיעות אחרונות" 19:36) המצטטים את לשכת ראש הממשלה ומשבחים את פועלו של ראש הממשלה בנושא.
אני משאיר לכם, ידידי הטובים, לבחון את סוגיית הזמן : 20 שנה של חיפושים מול דקות ספורות בין "מצאנו" ו"שופוני, שופוני יא-נאס"…
ה. פרשת השבוע
פרשת השבוע שתקרא היום בבתי הכנסת הינה פרשת "שמיני" (ויקרא פרק ט א עד פרק י"א מ"ז) שעניינה חטאם של נדב ואביהוא, בני אהרון ומותם בלא עת. הפרשה עוסקת בדיני מאכלות אסורים. בגלל שנת השמיטה תצורף גם פרשת פרה
זהו סיפורו של טכס הקורבן הראשון שהוקרב במשכן. בני אהרון הוכו לעיניו על ידי הבורא בגלל "עודף עשיה". משה מזדרז לומר : "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר השם לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:". וכי צריך להוסיף על כך דבר מה? אבל למרות האסון ממשיכים אלעזר ואיתמר, בניו האחרים של אהרון, את עבודת הקודש , ושושלתו נמשכת עד היום הזה. האין בכך משום נחמה פורתא?
ובאשר אלינו, נאמר בפרשה כך: "וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל–יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף השם" (י ו' ) . מה יש להוסיף על כך?
Closure שופוני יא-נאס
ידידי היקרים
במהלך השנים סיפרתי לכם לא אחת על י"א נעדרי אירן. הנה, שמעו את סופו של הספור.
א. על שם הסיפור
שמו של סיפור עצוב זה לקוח מהשפה האנגלית במכוון. ומשמעותו על פי המילון:
1.The act of closing or the condition of being closed. 2. Something that closes or shuts.3. Finish, conclusion.
המילה לקוחה מאנגלית עתיקה, מצרפתית עתיקה ומלטינית ואנו משתמשים בה לא אחת כדי לבטא גם התקווה למנוחת נפש שבאה בסיומו של תהליך נפשי שכולו חידה ואי בהירות המסתיים בפיתרון כל שהוא.
"שופוני יא – נאס " הינו ביטוי בערבית שמשמעותו: "ראוני הוי אנשים!". אמירה של ריקא שמנסה למשוך תשומת לב; "חמור קופץ בראש". או במילים של סאבלימינל: "זהב על הצואר, שופוני יא נאס – וכל העולם תופס ממך דיסטנס".
ב. תקציר סיפורם של י"א נעדרי אירן
לסיפור של י"א נעדרי אירן התוודעתי בראשית חודש דצמבר 1997, לפני שש עשרה שנה ושלושה חודשים. אז נודע לי לראשונה על העלמם של אחד עשר גברים שניסו לברוח מאירן בדרך לא דרך. שלושה גברים (שני אחים ואדם שלישי) יצאו מביתם ב-14 פברואר 1997 בדרכם אל הגבול הפקיסטני. "נתראה בארץ" אמרו לנשותיהם בטלפון.
שמונה יהודים צעירים , ממש נערים בגיל העשרה וביניהם גם כן שני אחים, יצאו בשלוש קבוצות במהלך שנת 1994 כדי לגנוב את הגבול, לברוח מאירן ולהגיע לארץ ישראל.
יציאתם של י"א היהודים ודרך הגעתם המתוכננת ארצה טופלה על ידי מי שטופלה ואין להזכיר זאת.
בעוד שמשפחותיהם של הבורחים בשנת 1994 , נשארו בחלקן באירן ובחלקן היגרו לארץ ישראל או לארה"ב, הרי נשיהם וילדיהם של שלושת הבורחים בשנת 1997 הגיעו באשרת תייר לתורכיה ומשם לארץ ישראל. כאן עברו חבלי קליטה וסיוטי הסתגלות כרגיל וכמקובל במקומותינו. הנשים נותרו עגונות אך הילדים גדלו, למדו, שרתו בצה"ל רכשו מקצוע ואף הקימו בבוא העת משפחות משל עצמם. השבח לאל – אף לא אחד מהילדים השתמט או הפך לנטל על החברה.
על הסבל וההתמדה של האמהות וקרוביהן בארץ עוד יסופר. בלהט החיפש אחר הנעלמים אנו שוכחים לא חת להכיר בגבורת נפשן של הנשים, האמהות האבות והאחים. כן. גבורת נפש. לא פחות.
כאשר סיפר לי בשנת 1997 ידידי רוברט ב. כי גיסו נעלם בדרכו ארצה נרתמתי לעניין ומאז לא הרפיתי ממנו.
במהלך השנים פניתי לשלושה נשיאי ישראל (עזר וייצמן (עייף), משה קצב (עסוק…), שמעון פרס (יש כאן חזון? ברברה סטרייסנד? נובל?), לכל ראשי הממשלה (ברק, פרס, שרון, אולמרט) לכל שרי הביטחון , לכל יושבי ראש הכנסת שכיהנו בתקופה זו, לועדת עליה ותפוצות. לשרים שעתותיהם היו בידם (שמעון פרס כשר לענייני הנגב והגליל….פחחח), ליושבי ראש הסוכנות היהודית (זוכרים את בורג "ג'יפ ודרכון צרפתי"?) .
הבאתי את המשפחות לשלוש ארבע פגישות עם נשיא המדינה מר קצב, במשכן הנשיא בירושלים (בין לבין…אתם יודעים).
פניתי לצלב האדום בתל אביב, בשוויץ , בשוודיה ובקנדה. התיק מונח ברחוב הירקון ואני עדיין ממתין לתשובה….
פניתי לרבנים הראשיים (לאו (נחמד מקצועי) , אליהו בקשי דורון (ענייני מאד) , עמאר (ענייני מאד) יבדל"א) וגם לרב ניסים ז"ל – אך דרכי אליו נחסמה בידי "עוזריו הנאמנים".
פניתי לוותיקן. נו באמת….
פניתי לאו"ם, לוועדה לזכויות האדם שליד האו"ם (אלה לא פלסטינאים….) . ולגורמים בינלאומיים שונים עימן יצרתי קשר בתפקידי כמנכ"ל הבורסה לאבני חן.
פניתי לראשי הארגונים היהודים בארה"ב (מלקולם אונליין שהבריז לי), לראשי הקהילה של יוצאי אירן בלוס אנג'לס (שששש.. אל תרגיז את הפריץ… We still need to live here, yow know???, לקונגרס הציוני שהתכנס שהתכנס בארץ.
פניתי לאמנים (ריטה, רמי קליינשטיין) , לעיתונאים (רון בן ישי ואחרים), לשדרי טלוויזיה מובילים (אילנה דיין, ואחרים) ולכל מי שסברתי שיוכל לסייע. ריטה? יש רייטינג? מה לה ולתרבות פרס….
פניתי לעורכי דין מהמובילים במדינה (ד"ר ויינרוט, עו"ד מיבי מוזר).
פניתי לארגוני יוצאי אירן בארץ – הם עדיין מתווכחים מי ישב על איזה כיסא ומי יצולם ראשון….
פניתי ליוצאי אירן שיד להם בעשייה כזו או אחרת – לוברני, נמרודי, משרד הביטחון.
וכמובן, העליתי את הנושא בכתב בכל רגע נתון בו החדשות הבינלאומיות ומערכת האירועים בארץ, גרמו לי לחשוב שאפשר לנצל את ההזדמנות כדי לקבל מידע כל שהוא בדבר גורלם של הנעלמים.
הצלחתי לארגן כמה מאמרים בעיתונות ואף תוכנית תחקיר בטלוויזיה. זו צונזרה ועוקרה מהביקורת שהטחתי בכל הנרפים, האדישים, השבעים והצבועים.
במלאת עשר שנים למאמצים הגשתי בשמן של המשפחות ובאמצעות ע"ד ניצנה לייטנר דרשן תביעה לבית המשפט העליון בדרישה שהמדינה תסביר מה עשתה כדי לברר מה קרה עם אותם נעלמים וכי המדינה תתנה החזרת אסירים פלשתינאים בקבלת מידע רשמי, ברור וחד משמעי ממשלת אירן על גורלם. השופט ברק היה אוהד אך סיים את תפקידו השופטת פרוקצ'ה בעטה אותנו במורד המדרגות.
כל המאמצים האלה לא נשאו פרי ממשי מלבד 15 קלסרים עבי כרס המלאים בתכתובת הדנה בנושא.
יבואו על הברכה אבי ד. ועו"ד ניצנה דרשן לייטנר. צדיקים.
והנה לפני כשבועיים פנה אלי מי שפנה, ביקשני לכנס את המשפחות כי יש בידה של המדינה מידע מוצק ומבוסס בדבר גורלם של שמונת היהודים שנעלמו בשנת 1994.
אמש התכנסנו כולם ושמענו כי שמונת היהודים נרצחו ומקום קבורתם לא ידוע. כן. הם פשוט נרצחו זמן קצר מאד לאחר יציאתם לדרך. לדעת הגוף שזימן את האירוע המידע מוצק ומאושש היטב. הרבנים הראשיים סמכו ידם על כך ואף גורמים רשמיים אחרים קבעו זאת באופן שלא משתמע לשני פנים. בכך תם למעשה סיפורם של שמונה יהודים שכל חטאם היה רצונם לעלות לארץ ישראל.
גורלם של שלושת הנעדרים שנעלמו בשנת 1997 נשאר עדיין עלום.
אין בידינו מידע על מקום קבורתם של הנרצחים, אבל בכך לא שונים שמונת הנרצחים האלה מכ"ג יורדי הסירה, מנעדרי אח"י אילת, ומחיילים אחרים המוגדרים כנעדרים.
אולי אפשר למצוא שביב של תקווה בכך שצה"ל מצא את הצוללת דקר אחרי שלושים שנות חיפושים, חללי לטרון וחללים אחרים מקרבות מלחמת העצמאות נמצאו אחרי חמישים שנה ואף הצליחו לאתר את שמו האמיתי של חלל מקרב לטרון ששם שגוי נרשם על מצבתו.
ג. פכים קטנים
מדוע שלא אשתף אתכם במקצת התשובות שקיבלתי במהלך השנים?
…… (שתיקה וחוסר תגובה) , קיבלנו את מכתבך והעברנו אותו לגורם המוסמך שייענה לך בבוא העת… אנא פנה אל…., למה אתה מתעסק בזה? זו משפחה שלך? אתה פרסי בכלל? אתה הרי צבר אשכנזי כזה, לא? אתה מקבל משהו…תחת השולחן? תגיד, אתה לא חושב שאתה נודניק, ביורוקרט מוקצן, אובססיבי? תגיד, אין לך מה לעשות? תגיד, לא נמאס לך? בחייך, היכן שחוטבים עצים נופלים שבבים… סמוך עלינו… תן למקצוענים לעבוד… שמע, זה עניין ביטחוני…שששש…בטחוני וכבר אמרנו יותר מדי…. העיקר לשמור על שתיקה…אף אחד לא צריך לדעת… יהיה בסדר….אז קורה! דברים קורים! מה אפשר לעשות? פרסים – הם בטח הלכו לקחת את השטיחים שלהם…סמוך עלינו…ששש…האמן לי ליבי ממש ממש עם משפחות הנעדרים…
וזו הייתה תשובתי:
"ואם זה היה הבן שלך, מה היית עושה?"
ד. שופוני יא נאס
הכנס העצוב של משפחות הנעדרים נערך כאמור אמש, והסתיים בשעה 18:30. עם ערב התפרסמו שני מאמרים באתרים מכוונים (ברק רביד "הארץ" 20:17, יואב זייתוני "ידיעות אחרונות" 19:36) המצטטים את לשכת ראש הממשלה ומשבחים את פועלו של ראש הממשלה בנושא.
אני משאיר לכם, ידידי הטובים, לבחון את סוגיית הזמן : 20 שנה של חיפושים מול דקות ספורות בין "מצאנו" ו"שופוני, שופוני יא-נאס"…
ה. פרשת השבוע
פרשת השבוע שתקרא היום בבתי הכנסת הינה פרשת "שמיני" (ויקרא פרק ט א עד פרק י"א מ"ז) שעניינה חטאם של נדב ואביהוא, בני אהרון ומותם בלא עת. הפרשה עוסקת בדיני מאכלות אסורים. בגלל שנת השמיטה תצורף גם פרשת פרה
זהו סיפורו של טכס הקורבן הראשון שהוקרב במשכן. בני אהרון הוכו לעיניו על ידי הבורא בגלל "עודף עשיה". משה מזדרז לומר : "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר השם לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן:". וכי צריך להוסיף על כך דבר מה? אבל למרות האסון ממשיכים אלעזר ואיתמר, בניו האחרים של אהרון, את עבודת הקודש , ושושלתו נמשכת עד היום הזה. האין בכך משום נחמה פורתא?
ובאשר אלינו, נאמר בפרשה כך: "וַאֲחֵיכֶם, כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל–יִבְכּוּ אֶת-הַשְּׂרֵפָה, אֲשֶׁר שָׂרַף השם" (י ו' ) . מה יש להוסיף על כך?
כתבה יפה רק שחכו לציין עובדה או שתיים
זה נקרא כשל -פניה לבורות
פניה להמון
פניה לאמללות
אנא מחקו את תגובה 13 שהיא העתק של קודמתה והוכנסה בגלל תקלה אצלכם. בעת קליטת ההודעה.
תודה
תודה על הסקירה המעניינת.
לא הבנתי מה היה מספרם של היהודים מסה"כ הפליטים.
דובר על 700 יתומים שכונו ילדי טהרן. האם אלו בלבד היו היהודים או מספר גדול יותר ?
לגבי יחסם של האיראנים ליהודים: פרשנות המגיבים (למעט מגיב #3 המכונה "אני בהחלט") ראויה להיקרא ביחד עם הפוסט עצמו ע"מ לגבש דעה.
HOLOCAUST : A CALL TO CONSCIENCE … History of the Holocaust (Shoah) … The Jewish community in Iran is among the oldest in the world. …. the "Tehran Children" and other Russian and Polish Jewish refugees who were escaping Nazi …
http://www.projetaladin.org/holocaust/en/muslims-and-jews/muslims-and-jews-in-history/the-jews-of-iran.html
מסקנה: ההיסטוריה אינה אגדת ילדים בשחור ולבן, שיש בה טובים (שהם גם יפים) ורעים (המכוערים, כמובן). לכל עלילה יש אינספור פיתולים ועלילות משנה. עבור ראש ממשלתנו והאנשים הבוחרים במפלגתו ההיסטוריה פשוטה. העולם שונא, שנא ותמיד ישנא יהודים. אירן היא ממלכתו של המן הרשע, של האריאנים האנטישמיים, ודיווח היסטורי המציג תמונה שונה במקצת יתקבל בחוסר אמון ובזלזול. הסיפור המוצג כאן הוא פרק היסטורי שאינו ידוע לרבים וחשוב ללמוד גם אותו, אפילו אם הוא לא מתאים לתמונה שמצייר מר נתניהו.
האפולוגטיקה מיותרת, די היה בהבאת העובדות, בלי להיכנס לכל הפולמוס האנטישמי הרגיל.
ב-1943 הגיעו לקיבוץ שלי שלושה חניכי השומר-הצעיר מפולין שהסתפחו לצבא אנדרס באיראן. שניים מהם כבר לא בחיים, אחד מהם, יחיאל לבבי, בן 94, עדיין חי, אם כי חלש ודאוב בבי הסיעודי.
המשורר מחזאי בן-ציון תומר, ואחיו משה, היו בין "ילדי טהרן" המוזכרים בכתבה, אביהם הגיע ארצה אחרי המלחמה. בן-ציון סופח לגרעין "צבר", שעבר הכשרה אצלנו ובהמשך הקים את קיבוץ רבדים בגוש-עליון, ב-1946. חברי רבדים, משואות-יצחק ועין-צורים, שלושת הקיבוצים בגוש-עציון שחבריהם ניצלו מהטבח שטבחו הערבים ב-160 אנשי כפר-עציון ימים מספר לפני הכרזת העצמאות, הלכו בשבי לירדן, עם מגיני העיר העתיקה, וחזרו כעבור כשנה. בן-ציון היה "מאומץ" על-ידי הורי, וזכור לי היטב מילדותי. אבי, בנימין הלוי, היה מדריך נוער, מורה ומחנך, שטיפח ועודד לא מעט כישרונות בראשית דרם – בן-ציון, המלחין דובי זלצר [חניך בחברת נוער ''חלמיש'' שאבי היה מדריך שלה] והמשורר נתן יונתן, שלמד עם אבי בסמינר הקיבוצים בשנים 1947-8 והראה לו את שיריו. נתן גם כתב לי שיר, מתנת יומולדת, כשאבי לא היה יכול להגיע למועד הנכון.
זה לא איראן קלטה אלא הבריטים קלטו. העם האיראני עשה בלי סוף פרעות ביהודים והתעלל בהם רבות, במיוחד אחרי שהשיעה הופצה שם
בשנות ה 60 פרחו היחסים בין ישראל ואיראן ועברתי לאורכה ולרובה והעמקתי לחקור את עברה ואת תרבותה ומצאתי שם עם נפלא המכניס אורחים נהדר.
למשל העיר שירז על גניה היפים והיותה מולדת דת הבהאים, בדאראבאס כשער לים הפתוח הנראה כמו לפני אלפי שנים, משהד כעיר קדושה שתושביה מאירי פנים לכולם וכמובן אספאהן כבירת התרבות הפרסית המודרנית וטהרן כעיר בירה במבקשת להיות ארופאית ובורגנית. וכל זאת ועוד וגם הבזאר הפרסי המפורסם השוכן בכל עיר וכפר ומהווה פתח לעולם הגדול בעבור הסוחרים והקונים.
ומעל לכול האירנים כפרסים וכעם עתיק הרגישו מאוד לא נוח מהדרתם מאירופה ואף נפגעו מכך שלא קיבלום במדינות העולם כשווים בין שווים.
האופוריה הליברלית של שנות שלטון השח חלפו ואולי מפני שהיתה נחלתם של מעטים מדי, והיה צורך במשטר עממי (ולצערינו דתי) שיביא את הקידמה הטכנולוגית ואת הליברליות לשכבות רחבות יותר של העם האירני.
בפתיחת הדף מופיעה כתובת המייל של המגיב האחרון ששלח תגובה. לטיפולכם. ____
והערה לב' מ-20. איראן קלטה את הפליטים! בניגוד למשטר הקיצוני, ולכמה קבוצות קיצוניות באיראן, העם האיראני קיבל את הפליטים בזרועות פתוחות ובחום, ועם המון עזרה וסיוע חומרי. העם האיראני ביסודו אינו ערבי ומוסלמי פנאטי. הוא אוהב אדם ושלום ומכניס אורחים. אתה לא מכיר את העם האיראני. חבל!
לידיעת העורכים. כשפותחים את הדף כתובת המייל של המגיבים ששלחו תגובה מופיעה בחלון התגובות. לטיפולכם.
מה הקשר בין איראן של אז למכונת ההסתה והרצח של היום? מה הטעם בהזכרת מאורע שהקשר בינם לבין המתרחש היום הוא קלוש? הדעת נותנת להבין שאם היה בכך ללמד או להוקיר, יש מקום לפרסום. מדטע לעזר לחבורת חולי נפש מסוכנים ולהציגם בחסידיא ומות עולם?
3 אתה גדול!.
פיסת הסטוריה עכשוית שתהפוך לעבודת דוקטורט בעוד שבוע אצל ערס-דוקטורט מצוי
לשכת ראש הממשלה מודיעה:
הושג פתרון בסוגיית נסיעת ראש הממשלה לוושינגטון.
לאחר שיחות ממושכות עם מר רון פרושאור, שגריר ישראל בארה"ב, אשר הגיע השבוע להתייעצויות בישראל ולאחר מספר סבבי שיחות בדרגים הגבוהים ביותר עם בכירי מנהיגי הקהילה היהודית בארה"ב על פלגיה השונים, ובסיכום סדרת מגעים ושיחות ועידה עם ראשי המפלגה הרפובליקנית והמפלגה הדמוקרטית בארה"ב, וכמובן שיחות ועידה בעבי הלילה (הישראלי) בין פקיד בכיר מאד בבית ראש הממשלה, ובין הפקיד הבכיר ביותר בחדר הסגלגל שבבית הלבן, הגיעו נשיא ארה"ב, ראש ממשלת ישראל ונשיא הקונגרס לפתרון המשבר שהעיב על יחסי שתי המדינות בחודשים האחרונים.
מחמת חשיבותו של הנושא והעדינות המתחייבת בפרסומו לצבור הרגיש בתקופת קדם בחירות זו, הורו לשכת ראש הממשלה בישראל, לשכת דובר הבית הלבן בוושינגטון ולשכתם של דוברי הקונגרס והסנט בוושינגטון לעורכי העיתונים, עורכי תחנות הטלוויזיה והשידור ולעורכי מערכות המדיה ברשת לפרסם את המסמך הבא ככתבו וכלשונו:
1. ראשי המדינות שבים ומצהירים בזאת כי יחסי ארצות הברית של אמריקה ויחסי מדינת ישראל איתנים מבעבר. היו ברזל, הינם עשת ויהיו פלדה.
2. מתוך הבנה מוחלטת בצורך להלחם בהפיכתה של אירן למעצמה גרעינית ו/או סף גרעינית ו/או מסד גרעינית, ומתוך הכרה מוחלטת כי למדינת ישראל יש זכות קיום ושמירה על ריבונותה בתוך ים סוער של עולם ערבי הנמצא בכאוס אביבי מוחלט, שלא לדבר על אלרגיה אביבית מתמשכת, וכן
3. מתוך הכרה בחשיבתה של אירן כמעצמה הבולמת את התפשטותה של רוסיה דרומה ודרום מזרחה, עוצרת את אפגניסטן ופקיסטן מלהתפשט צפונה, ומהווה חציצה בין ההרים והים, וכן
4. מתוך ידיעה כי קיים חשש סביר להתמוטטות שתוף הפעולה הסמוי והגלוי בין אירן ובין ארה"ב בכל הקשור לבלימת תנועות אסלאמיות פונדמנטליסטיות אוהבות אדם שלא כאן המקום להזכירן, וכן
5. מתוך הכרה והבנה כי משיכת רגלים וגרירתן דוגמת טיפולן של מעצמות העולם החופשי ברצח הדוכס פרדיננד ורעייתו בסארייבו (1914) ופלישת היטלר לצ'כוסלובקיה ולפולין (1939) אינה תורמת, וכן בעיקר
6. מתוך שמירה ועמידה על ערכי העם האמריקאי כפי שהם באים לידי ביטוי בהכרזת העצמאות האמריקאית, במגנה חרטה ובמגילת העצמאות הישראלית (נוסח מתוקן), וכן
7. מתוך הודאה של כל הגורמים כי העיקרון המנחה את המדיניות האמריקאית הינו אי התערבות ממשלת ארה"ב במערכת בחירות של מדינה ו/או מעצמה יריבה אלא אם כן זו ביקשה, ישירות או בעקיפין, בגלוי או ברמז, בהבנה שבשתיקה או בהכרזה רשמית, באמצעות תרומות גלויות או נסתרות או סתם מתוך גחמה ו/או סכלות דיפלומטית שגרתית, כי ארה"ב תשלח את המארינס וכמה נושאות מטוסים לאזור, לכן ובהתאם לזאת
8. מודיעים בזאת נשיא ארה"ב וראש ממשלת ישראל כי תעשנה שתי פעולות במקביל, אשר יביאו את הסכסוך הבילטראלי הזה לסיומו המוחלט ויעלו על נס את הניצחון של המחשבה החופשית, הדמוקרטיה והיצירתית, הדוחה כל גזענות, עדתיות, אנטישמיות והומופוביה שהן:
8. מר בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל יבוא לוושינגטון בתאריך המקורי שסוכם עליו וינאם באולם הקונגרס הריק מנציגים [ראה להלן]. למר נתניהו יתלוו, כל חברי כנסת ישראל וראשי ארגונים בולטים במדינת ישראל. על מנת להסיר ספק ולמנוע לזות שפתיים ההזמנה כוללת גם את רעיותיהם של המוזמנים ובני/בנות זוגם כדמו"י ואף ילדים הנתמכים על ידי ההורים ובתנאי שהם יוצאי צבא.
9. יום אחד קודם להגעתו של מר נתניהו לוושינגטון יצאו כל חברי הקונגרס, הסנט, וכלל הצוות של הבית הלבן על בכירי עובדיו, לרבות הנשיא ברק אובמה, למדינת ישראל וינאמו בכנסת הריקה.
10. שני טכסי הנאומים יתקיימו במקביל וישודרו במסכים מפוצלים בכל רשתות השידור במדינת ישראל ובארה"ב.
11. אירוע הנאום המקביל יסיים את הסכסוך המתמשך בין שתי הידידות אשר פרשת ידידותן רבת השנים חשובה ועקרונית לכל צד מן הצדדים. כפי שנאמר לעיל , ובהחלט יש טעם לחזור ולהדגיש כי יחסי ארצות הברית של אמריקה ויחסי מדינת ישראל איתנים מבעבר. היו ברזל, הינם עשת ויהיו פלדה.
12. סידורי האבטחה והאירוח יטופלו על ידי צוות משותף ייחודי שיוקם לצורך האירוע.
לכתבנו נודע כי רשת מלונות דן, הילטון בישראל וכן הספארי ברמת גן הועמדו הכן והתבקשו לבטל הזמנות קודמות ולהקצות חדרי אירוח לכל הבאים.
במקביל ישוכנו האורחים הישראלים בבתי יהודים וידידי ישראל בארה"ב, כדי להאדיר ולהעצים את ההכרות האישית והקשר המשפחתי החם בין מדינת ישראל והתפוצה היהודית הגדולה ביותר, ועל מנת שגם היהודים האמריקאים, אשר חיים מאז תום מלחמת העולם השנייה בגן עדן של שוטים, יבינו עם מי יש לנו עסק יום יומי. לשכת ראש הממשלה מבקשת להדגיש כי יוקפד לשבץ בני עדה מסוימת אצל מארחים מהעדה הנגדית ולכן ממליצים ליהודים אמריקאים ממוצא תימני שלא להשאיר ילדים ללא השגחה…
כתבנו מבקש למסור שגב' שרה נתניהו הודיעה שאין בכוונתה לנסוע לנאום של ראש הממשלה בפני הקונגרס, שכן מאז בחירת מר ראובן (רובי) ריבלין לנשיא המדינה ועד היום לא הוסדר מעמדה כגברת הראשונה המוחלטת והבלעדית של מדינת ישראל, וכיון שעד היום היא עדיין מוגדרת על ידי הפרוטוקול כ"הגברת הראשונה -כוכבית", היא מבקשת שכולם (ובמיוחד נוני מוזס) ינשקו לה באור עקיבא שלה…
שירות יו.פי.אס , סי.אס.או וכן-די.די.טי. לידיעת כתבים מדיניים
ליאור היקר,
בתשובה לשאלותיך ("כיצד קלטה איראן מאות אלפי פליטים במלחמת העולם השנייה ומי מבקש להשכיח זאת?"):
1. ספק אם איראן ריבונית הייתה מסכימה לקלוט מספר עצום כזה של פליטים. לחץ פיזי מתון מצד בעלות הברית תרם רבות לסוג כזה של "הסכמה".
2. מז`תומרת מי מנסה להשכיח זאת?! ברור שביבי והימין!
מאמר יפה אבל כרגיל בעיתון זה ואצל ההיסטוריונים החדשים, העובדות נכונות והמסקנות מופרכות.
כתבו על זה יפה המגיבים הקודמים.
רק לסבר את האוזן – הורי כילדים יחד עם הוריהם שהו במשך שלוש שנים ב״מחנה עקורים״ בגרמניה אחרי ששרדו את נפלאות פולין גרמניה וברית המועצות לאחר מלחמת העולם השניה ועלו לארץ רק עם קום המדינה.
לפי ההגיון של כותב המאמר, עליהם להודות להכנסת האורחים שזכו לה מגרמניה יחד עם מליוני פליטים אחרים.
אז לזה לא ככה. כמו שלא שאלו את הגרמנים לדעתם, לא שאלו את האיראנים לדעתם. ולכן לא ניתן להסיק שום מסקנה לגבי טוב ליבם של הגרמנים כמו של האיראנים.
x