יובל בן בסט

ארכיונים (כמוזיאונים) הינם מהכלים החשובים ביותר בידי מדינות הלאום המודרניות להשפעה על עיצוב תפיסת הזהות שלהן ועל האופן בו נכתבת ההיסטוריה שלהן. בהקשר זה מתמודדת המדינה המודרנית עם שאלות כגון האם לפתוח לרווחה את כלל הארכיונים שלה תוך דבקות בסטנדרטים בינלאומיים של פירסום מסמכים; האם לצנזר נושאים רגישים בעלי השלכות על הזהות והביטחון הלאומיים ואם כן לכמה שנים; האם לאפשר גישה חופשית לארכיונים רק לאנשים 'מטעם' שעליהם ניתן 'לסמוך' שיכתבו באופן אשר תואם להשקפת העולם והאידאלוגיה של הממשלה והאתוס הלאומי; והאם בכלל להשקיע משאבים באיסוף, תיעוד ושימור מסמכים וממצאים מתקופות שונות, או שמא לתת לדברים לשקוע בתהום הנשייה, במיוחד כאשר מדובר בתקופות ובנושאים רגישים. בהקשר זה מעניין מאוד לבדוק את המדיניות התורכית הנוכחית בהקשר לארכיון העות'מאני באיסטנבול, אשר נמצא תחת אחריותו של משרד ראש הממשלה התורכי.

ארכיון זה שכן עד לאחרונה בלב האיזור התיירותי של העיר, בסמוך למסגדים ולאתרי המורשת העות'מאנית החשובים – איזור סולטאן אחמט אשר היה חביב מאוד על מאות החוקרים הפוקדים מידי שנה את הארכיון. לפני מספר חודשים הועבר הארכיון על מיליוני מסמכיו, בתהליך שעדיין לא נסתיים, למשכנו החדש בפאתי שכונת קאיט-האנה האפרורית. צעד זה היה לצנינים בעיני רבים מהחוקרים אשר נהגו לפקוד את שכיות החמדה של איסטנבול בהפסקות עבודתם בארכיון, מהן כך נראה שאבו השראה למחקריהם, ונדמה כי לא מעט מהם עדיין מתקשים לעכל את המעבר. למתבונן מן הצד אין אלא להשתאות מהמבנה הגרנדיוזי החדש של הארכיון בעל הצורה הסימטרית שבמרכזו מבנה בצורת כדור ושורת מזרקות שניכר כי בבנייתו הושקעו סכומי עתק. יתכן כי את ההשראה קיבלו התורכים מהארכיון הלאומי הבריטי הממוקם במבנה מונומנטלי בקיוגארדנס (Kew Gardens) שמחוץ ללונדון. לא מן הנמנע כי ההשקעה הניכרת במעבר לבניין החדש קשורה לאופן בו הממשל הנוכחי בתורכיה תופס את התקופה העות'מאנית ואת מורשתה. יש אף הטוענים כי רצונה של הממשלה התורכית להתחבר מחדש  למורשת העות'מאנית – בניגוד לממשלים הכמאליסטיים ששלטו בתורכיה עד לעשורים האחרונים – הוביל לאירגון מחדש של שורות הארכיון תוך איוש השורות בצוות הנאמן להשקפתו האידיאולוגית של המשטר. נידמה כי גם התקלות בתפעול המבנה אינן אלא חבלי לידה שיתוקנו בהמשך בידי הצוות המסור של הארכיון. 

לנו כישראלים יש רבות ללמוד – לטוב ולרע – מהמדיניות התורכית בנוגע לארכיון העות'מאני. ארכיון זה כולל מיליונים רבים של מיסמכים, שרק חלקם נחקר לעומק עד היום, מתקופה של מאות שנים של שליטה עות'מאנית באיזורים שבעבר נכללו באימפריה העות'מאנית ושכיום שוכנות בהם עשרות מדינות לאום אשר קמו על חורבות האימפריה. מצד אחד ההשקעה בפיתוח ושימור הארכיון מעוררות קינאה. בעשור האחרון עבר הארכיון משכן פעמיים וניכרת מגמה תמידית של שיפור השירות וייעול העבודה בו. אם לפני עשרים שנה לא ניתן היה לצלם כלל מסמכים בארכיון, היכולת להזמינם הייתה מוגבלת, והכנסת מחשבים ניידים נאסרה בתחילת עידן השימוש בהם, הרי שכיום הארכיון נגיש לכל, נוח וידידותי. מיליוני המסמכים נסרקים בהדרגה, הקטלוג הממוחשב מתרחב בהתמדה, זמינות המסמכים גבוהה, ותנאי העבודה השתפרו לאין ערוך. מגמות אלו, במיוחד הקטלוג הממחושב, שברו את אחיזת דור ההיסטוריונים הכמאליסטים המקורבים לצלחת בארכיון. בכך התאפשר לדור צעיר של חוקרים, הן תורכים והן זרים, לכתוב סוגים חדשים של היסטוריוגרפיה שאינם מוכפפים לנרטיב הלאומי התורכי ויכולים לתת פרספקטיבות חדשות על האימפריה העות'מאנית. חקר קבוצות שוליים שונות, כגון מיעוטים, כפריים, ונוודים, שבמשך עשורים הודרו מהמחקר או נחקרו בצורה מצומצמת, לא היה יכול להתאפשר ללא שינויים ארגוניים אלו שחורגים במהותם מהרמה הטכנית גרידא.

הכניסה לארכיון העות'מאני החדש. צילום: פיליפ בורמו

 

בהשוואה לחלק מן הארכיונים בארץ הסובלים ממחסור כרוני במשאבים ומתאפיינים בתנאי עבודה בינוניים ניתן רק להתקנא בתורכים אשר הבינו את היתרונות הגלומים בהעמדת תנאי מחקר ראויים לחוקרים המגיעים לארכיון חשוב זה (אם כי יש בוודאי שיגידו כי גם מבנה צנוע הרבה יותר היה מספיק בהקשר זה). בארץ עד היום לא נמצאו המשאבים הנחוצים לשמר למשל את האוסף – הלא גדול – מהתקופה העות'מאנית שנמצא בגנזך המדינה ועל כן לא כולו נגיש לקהל. כאן אולי המקום להזכיר גם את סגירת ארכיון המדינה בירושלים למספר ימים בשנה שעברה ואת העובדה כי מעמדו של המבנה בו שוכן הארכיון לא הוסדר כראוי. ספק רב אם ההשקעה הכספית הגדולה המתוכננת בהעברת אוספי ארכיון גנזך המדינה עצמם לערד וניהול המקום בידי חברה פרטית, תוך שינוע המסמכים הדרושים לחוקרים על בסיס יומי בין ערד לירושלים, ישפרו את המצב.

מצד שני אין להתעלם מהמעורבות הפוליטית הניכרת בעבודת הארכיון העות'מאני ונדמה שבעניין זה הדרך של תורכיה לעמידה בסטנדרטים בינלאומיים מקובלים עדיין לא הושלמה (אם כי יש לומר בגלוי כי למדינות רבות, ואף מערביות, יש נקודות תורפה ביחס לסוגיות רגישות בעברן בצורה שמשתקפת בעבודת הארכיונים שלהן). חלק ניכר מפירסומי הארכיון עוסקים – באופן שלא מתקבל בעין יפה בעיני רבים מהחוקרים – הן אלו המערביים והן חלק מהתורכיים – בעניין הארמני. נראה שהדבר נעשה מתוך ניסיון להוכיח את טענות הצד התורכי בדבר בוגדנות הארמנים במזרח אנטוליה ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה, כפיות טובתם, וחבירתם לכוחות האויב העות'מאני, בראש ובראשונה לרוסים. מומחים לעניין אף טוענים כי תיקים העוסקים בעניין הארמני עברו צנזורה והושמטו מהם מסמכים המציגים הצד העות'מאני באופן שלילי, עניין בעל השלכות מרחיקות לכת לפרשנות המאוחרת יותר של האירועים שעומדים במוקד המחלוקת בין תורכיה לארמנים עד ימינו. כך, למרות שניתן כיום להזמין תיקים אלו – ולמעשה כמעט כל חומר הנמצא בארכיון, בניגוד לרוב הארכיונים במדינות המזרח-התיכון – באופן חופשי למדי, ערכם ההיסטורי של התיקים הללו לחוקרים מוטל בספק.

רגע של מנוחה בארכיון החדש. צילום: פיליפ בורמו

דוגמה נוספת למעורבות הפוליטית בעבודת הארכיון היא העברת מיליוני מסמכים הנוגעים לענייני קרקעות ארץ-ישראל העות'מאנית לראשות הפלסטינית ברמאללה, בהוראה ישירה של ארדואן, זאת כנראה בניסיון לבנות תיק ראיות שישמש הפלסטינים במשא ומתן עתידי מול ישראל בעניין רכוש הפליטים. גם אוסף מסמכים הנוגעים לארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית שאותו פירסם הארכיון לפני מספר שנים סובל מבעייה דומה. ניכרים בו סלקטיביות וניסיון לתאר את השילטון העות'מאני באור חיובי ואידיאלי מידי תוך הדגשת טובו לאוכלוסייה המקומית, השקעתו בפיתוח הארץ, והתנגדותו להתיישבות ולהגירה היהודית – מלכודת דבש אליה נופלים גם לא מעט היסטוריונים מערביים. מגמה זו מתיישבת היטב עם השקפת העולם של השילטון הנוכחי בתורכיה על התפקיד ההיסטורי של תורכיה בנוגע לשאלת הסכסוך בארץ.

בהקשר האחרון, יש לומר, הארכיון כולל עשרות אלפי מסמכים מרתקים העוסקים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, שלא נחקרו עדיין לעומק. הללו עשויים לשפוך אור חדש על ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל ולאפשר בדיקת אירועי התקופה מהזווית העות'מאנית תוך התנתקות מהשפעות הנרטיבים הלאומיים השולטים בכיפה בלימוד וחקר איזורינו, שאלות המחקר שהם כופים, הפריודיזציה (תיקוף), והתמקדות היתר בחקר האליטות תוך הזנחת קבוצות שוליים כגון פלאחים, נוודים ואחרים. מיותר לציין כי הדברים תקפים גם לגבי עשרות מדינות הלאום המודרניות שהוקמו על חורבות האימפריה העות'מאנית, שמספרן עולה בהתמדה (התוספת האחרונה קוסובו).

לבסוף, בהינתן הלקחים מהארכיון התורכי כנסקר לעיל, יש לשאול בשנית אם לא הגיע הזמן אצלנו לשקול מחדש את פתיחתם של מגוון תיקים הנמצאים בגנזך המדינה והעוסקים בנושאים שנחשבו בעבר כרגישים, אך יתכן כי כיום הדיון עליהם היום הוא לא יותר מדיון אקדמי היסטורי.

* יובל בן-בסט הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. 

** מאמר זה הוא השני בסדרת המאמרים שלנו על ארכיונים מרכזיים במזרח התיכון