הלל כהן

בינואר 2012 הגיש חבר הכנסת איתן כבל שאילתא בעניין תכנית לכאורה שיזמה ממשלת ישראל להפריט את ארכיון המדינה. לדיון הצטרפו חברי כנסת ממתנגדי ההפרטה, אך גם כאלו שלרוב תומכים בה. ח"כ מרינה סולודקין למשל. "אדוני השר", פנתה לשר גלעד ארדן בקריאה קצרה ונרגשת, "אני בעד ההפרטות כשהן חשובות לשוק החופשי, אבל יש עניינים ויש דברים שלא מפריטים. כאן, מה זה גנזך המדינה? זה הזיכרון של המדינה. מי ישמור על הזיכרון הזה, מה חשוב ומה לא חשוב? רק המדינה יכולה לשמור. לכן בגלל זה אני מאוד מאוד מתנגדת לרעיון, ואומרת גם שאם היום זה גנזך המדינה, מחר זה הכותל המערבי ומחרתיים זה הר-הרצל. תודה".

לא לעתים קרובות מייחסים לארכיון המדינה מידה של קדושה בדומה לכותל המערבי, אבל מעטים יחלקו על המקום המרכזי שתופס הזכרון הקולקטיבי הממוסד בחברה בישראל. אולי כתוצאה משילוב של תרבות הזכרון היהודית עם תפיסת האירכוב המערבית, אולי בשל המימדים ההיסטוריים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפכה מדינת ישראל למעצמת זיכרון. לא רק ארכיון מדינת ישראל (ובשמו הקודם גנזך המדינה) מופקד על שמירת הזכרון הציבורי, אלא גם ארכיונים מקומיים וציבוריים רבים נוספים, הבולטים שבהם הם הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון צה"ל וארכיון ההגנה. יחד הם משמרים את דברי ימי הפעילות הציונית מראשיתה, על הצלחותיה וכשלונותיה, ואת ההיסטוריה של מדינת ישראל, על מאבקיה והאתגרים אתם התמודדה, על שחיתויותיה, שסעיה והישגיה.

אלא שאחד המאפיינים המרתקים של הארכיונים בישראל הוא שאין הם שומרים רק על הזכרון הציוני-ישראלי, אלא גם, לעתים במודע ולעתים פחות, על הזכרון הפלסטיני, על זכרון מה שהיה כאן טרם הנכבה, בראשית הציונות. הכפרים והשכונות העירוניות, השבטים הבדואים והמשפחות המיוחסות, חברות האוטובוסים והיזמים, הפרדסנים ופועלי הרכבות, השוטרים והגנבים, הפעילים הבולטים נגד הציונות ואלו שתמכו בה בסתר ובגלוי, העיתונאים ובעלי בתי הקפה. רבים מהם מתועדים, רבים מהם מוזכרים בשמותיהם. וגם אם לחלקם נמצא זכר בארכיונים אחרים, דוגמת ארכיון המועצה המוסלמית העליונה באבו דיס, או הפרוייקטים לתיעוד בעל פה של אש"ף, או ספרות הזכרון הפלסטינית, הרי שהיקף החומר בארכיונים הישראלים גדול בהרבה.

ארכיון המדינה (לשעבר גנזך המדינה). צילום: תומר אפלבאום

הארכיונים הישראלים משמרים את הזיכרון הזה בכמה אופנים. ראשית, בארכיונים הללו מצוי תיעוד של המעקב ההדוק על החברה הפלסטינית ומוסדותיה עליו היו מופקדים גורמי מודיעין ציוניים כמעט מימיה הראשונים של הציונות. בנוסף, בארכיונים האלה מצויים גם שרידי ארכיונים פלסטיניים מהשנים שלפני 1948 שנתפסו על ידי הכוחות הישראלים במלחמה: חלק מארכיון המועצה המוסלמית העליונה, ארכיונים פרטיים של עורכי דין ערבים, מאות מתיקי הוועד הערבי העליון. לצדם מצויים גם תיקים רבים של הממשל העות'מאני ושל ממשלת המנדט על אגפיה השונים. אלו הם חומרי הבניין בלעדיהם כמעט לא ניתן לשחזר את התמורות הפוליטיות והחברתיות שהתחוללו בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית ובמהלך תקופת המנדט, את צמיחתה המואצת של החברה הפלסטינית ואת קריסתה. אין פלא, לכן, שהארכיונים בישראל הם אבן שואבת לא רק לחוקרי הציונות ולחוקרי מדינת ישראל, אלא גם לחוקרים, פלסטינים, ישראלים ואחרים, המנסים להתחקות אחרי העבר הפלסטיני בארץ ולהבין את התהליכים והמהלכים שהובילו לעקירת ערביי פלסטין ממנה במהלך מלחמת 1948.

כאן ניצבים המופקדים על הארכיונים בפני הדילמה אילו חומרים לפתוח לקהל המעונין ואילו חומרים להשאיר חסויים. נכון להיום, תיקים רבים הנוגעים למלחמת 1948 ושמורים בארכיון צה"ל עדיין סגורים לעיון. כך גם תיקים רבים, בארכיון צה"ל ובארכיון המדינה, הנוגעים לסוגיות של בעלות על קרקעות, להתנהלות המדינה מול אזרחיה הערבים, לפעילות ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967 ועוד נושאים רגישים. לעתים מדובר על הסתרה מכוונת, אך לא תמיד. גם מחסור תקציבי משחק תפקיד. נוהל פתיחת התיקים לעיון הציבור מחייב קריאה מדוקדקת בתיקים על ידי אנשים שהוסמכו לכך, שיבחנו אם אין בחומרים החדשים דבר מה שיכול לפגוע בביטחון המדינה (על פי הגדרת האחראים לכך במוסדות הממלכתיים) או ביחסי החוץ שלה (כנ"ל), או לחלופין בצינעת הפרט. זהירות שגם מעוגנת בחוק הארכיונים (תשט"ו, 1955). תהליך חשיפת החומרים לעיון הציבור הרחב לוקח, לפיכך, זמן רב ודורש עלויות גבוהות.

למרות שיש מקום למידה של ביקורת על התנהלות הארכיונים הרשמיים במדינת ישראל, ולמרות שפתיחה מהירה של תיקים היא דבר שכל חוקר מעוניין בו, חשוב לזכור גם שמידת הפתיחות של הארכיונים בישראל גבוהה יותר מאשר בדיקטטורות מצויות, ואינה נופלת מזו של דמוקרטיות מפותחות. עובדה ראויה לציון כיוון שהפתיחות היחסית מאפשרת לחשוף (ולו במינון מוגבל) עוולות שעשתה המדינה  בעבר הקרוב, וזאת בעוד הסכסוך פעיל. זוהי דוגמה נוספת של כפל הפנים של מדינת ישראל: גם עושה עוולות, גם מאפשרת לעתים לחשוף אותן מתוך דבקות בערכים של פתיחות וחופש הביטוי.

כאן אפשר לחזור לדימויים שהציעה סולודקין. בהשוואת הארכיון להר הרצל ולכותל המערבי כיוונה סולודקין לרובד הניהולי: כמו שהכותל הופקד בידי משרד הדתות ואנשיו הם הקובעים מה ייעשה בו ומה לא, כך גם יש להשאיר את ארכיון המדינה בניהול משרד ראש הממשלה (ואת ארכיון צה"ל בידי משרד הביטחון). אולם דומה שהסמלים שבחרה – סמלים המבטאים רק את הציבור היהודי והציוני במדינה ולא את כלל אזרחיה – מבטאים גם את הרצון שהארכיון יספר את הסיפור היהודי-ציוני. למחזיקים במשאלה הזו צפויה כנראה אכזבה מסוימת: לא משנה מי ינהל את הארכיון, הוא ייוותר מרובה פנים. וכל עוד הוא פתוח לעיון, ולו במקצת, הוא יספר את סיפור המסגרת הציוני אך גם את הסיפור המנוגד לו. המופקדים על הארכיון, יהיו אשר יהיו, יוכלו אולי לאסור על עיון בחלק מהתיקים, אך יתקשו לנתב את התובנות העולות מהמסמכים האצורים בתיקים הגלויים.

*  הלל כהן מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון ובתכנית ללימודי ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים