הראל חורב-חליווה

במאמרה "עדות רצויה עדות מושתקת" תוקפת נעמה קטיעי את היוזמה הממשלתית הישראלית "לקזז" מבחינה חומרית ומוסרית את נראטיב הפליטים הפלסטיני באמצעות טיפוח נראטיב הפליטים היהודיים מארצות האסלאם. היא קובעת כי מדובר בניסיון לבצע אנלוגיה צינית ולא-מוסרית בין סיפור הפליטות הפלסטיני לבין סיפור הפליטות היהודי. בחינה ביקורתית של מאמרה מעלה כמה שאלות מתודולוגיות, היסטוריות ומוסריות, כמו גם הרהורים על יכולתם של נראטיבים לכבוש לעצמם מקום ללא סיוע פוליטי. 

מאמרה של קטיעי מעורר מחשבה, לא רק בשל הטענות שמועלות בו במישרין, אלא גם, ואולי בעיקר, בשל המסרים החריפים החבויים בין שורותיו שרק למיעוטם אוכל להתייחס כאן. קטיעי מזכירה ובצדק את הקיפוח המתמשך של יוצאי ארצות האסלאם. היא גם איננה חוטאת לאמת כשהיא מבקרת את הממסד על כך שמחד גיסא הוא ממשיך להתעלם מהקיפוח, ומאידך גיסא בחר בשנים האחרונות לטפח באופן סלקטיבי את נושא הפליטים היהודים משום שהדבר עשוי לשרתו נוכח תביעות הפלסטינים. אפשר גם להודות לה על שהביאה דוגמה רלוונטית לאופן בו מובנים ארכיונים שאינם מספרים תמיד סיפור מורכב ועגול, אלא כזה שמשקף סדר יום ותפישות פוליטיות. ועם זאת, מאמרה מעורר ביקורת ונתחיל מהטענה האחרונה: גם במבט חוץ-ישראלי אין חדש בעובדה שארכיונים משקפים לעתים קרובות סדר יום פוליטי והבניית זיכרון, לרבות במיטב הדמוקרטיות. כאשר הארכיונים הלאומיים הבריטי או האמריקני אוסרים על פרסומם של מסמכים, הם מונעים מחוקריהם את האפשרות להיחשף לתמונה רחבה וממילא להציג ניתוח מורכב יותר. במה הדבר שונה מהבחירה של עדויות הממוקדות בסיפור הפליטות אותן בוחר הארכיון הישראלי לתעד?  התשובה היא שגם אם האמצעי שונה, התוצאה דומה. הקורא הלא-מקצועי עלול אומנם להסיק שהארכיון משקף סיפור מלא ו"אמת" כלשהי, אבל חוקרים מקצועיים אמורים להתייחס לסלקטיביות של הארכיון כהנחת יסוד מתודולוגית ולעתים הם מוצאים בעצם ההבניה האנטי-אוטופית שלו ערכים מועילים בפני עצמם המאפשרים לעמוד על רוח התקופה, תהליכי הבניית הזיכרון וכדומה. בכל מקרה, תעודות אינן מצויות מעל לכל ויכוח וגם אכסנייתן איננה קדושה, וכל השיקולים הללו חייבים להילקח בחשבון בשיפוט הראיות.

מחנה עולים בעתלית, 1948. צילום: לשכת העיתונות הממשלתית

גם אם אין ויכוח לגבי האופן המובנה פוליטית בו מוחיה נראטיב הפליטים היהודים, הרי שקשה שלא להתקומם נגד הטענה של קטיעי ואחרים המתנגדים ל"אנלוגיה הצינית" ו"הלא-מוסרית", כביכול, בין שני סיפורי הפליטות. טענה זו מבטאת אי-התמודדות עם סוגיית הליבה ההיסטורית והתעלמות תמוהה, בלשון המעטה, מהסכסוך על ארץ ישראל, לא רק כמכנה המשותף לשני סיפורי הפליטות, אלא גם כסיבה ומסובב שהשפיעו זה על זה בתהליכים שחלקם החלו עוד לפני 1948. פרעות הפרהוד במהלך מרד אל-כילאני ב-1941 בעיראק, בהם נרצחו כמעט מאתיים יהודים, היו בין היתר תוצאה של הסתה מצד ההנהגה הפלסטינית הגולה בעיראק בראשות חאג' אמין אל-חוסייני (שגם האשים את היהודים בכישלון המרד שבארגונו מילאה ההנהגה הפלסטינית תפקיד מרכזי). אחת התוצאות הבולטות של הטבח הייתה התחזקות התנועה הציונית בעיראק. כלומר, סביב הפרהוד התחוללו לפחות שני אירועים הקשורים לסכסוך ולפליטות: המעורבות הפלסטינית, והמסקנות הציוניות של יהודי עיראק בעקבות הטבח. משמעותיות אף יותר היו כמובן השלכות המלחמה הבין-קהילתית (נוב' 1947-מאי 1948) על הפלסטינים, הקמת מדינת ישראל, ופלישת הצבאות הערביים אליה במאי 1948. כל אלו יצרו לחץ אדיר על הקהילות היהודיות שהוביל במישרין ליציאתן, לעתים קרובות לאחר שחויבו להותיר את כל רכושן מאחור. המגמה הזו נמשכה גם לאורך שנות ה-50 על רקע אירועים כגון עליית נאצר ומלחמת 1956.

מלבד הקשר ההיסטורי בין שני האירועים ההיסטוריים צריך להזכיר גם את הקשר המדיני-דיפלומטי בדמות מעורבותן של מדינות ערב, הן בנסיבות ההיסטוריות והן בניסיונות להביא לפתרון הסכסוך באמצעות היוזמה הערבית. כשם שמדינות ערב יכולות לתבוע פתרון לבעיית הפליטים הפלסטינים במסגרת הסדר, אין על ישראל להימנע באותה הזדמנות מתביעה מקבילה ממי שהן למעשה הכתובת ההיסטורית הראשית לפליטות היהודית.

חשיבות ההכרה בקשר, בראש ובראשונה ההיסטורי, איננה רק עניינית אלא גם מוסרית. כאשר הזיקה בין שני הסיפורים מוכחשת, שוללים המכחישים מסיפור הפליטות היהודי את הקשרו ההיסטורי על מלוא חומרתו ומציגים אותו כאירוע אקראי העומד בפני עצמו – עוד תלאה מתלאות היהודים שבוצעה כביכול ללא קשר לנסיבות הסכסוך. התוצאה – גם אם המבקרים אינם מודעים או מעוניינים בכך – היא דה-לגיטימציה, ולכל הפחות זילות בערכם של הנראטיב וסבל הפליטים היהודים. דה-לגיטימציה מבוצעת גם באמצעות הדגשת התווית הממסדית, הלא-לגיטימית לכאורה, על עצם החייאת סיפורם של הפליטים היהודים. קטיעי מדגישה מסר חבוי זה באמצעות שימושה במונח "המשטר הציוני" – מונח טעון המרמז על שלטון לא-דמוקרטי ולכן לא-לגיטימי – ולא במונח אובייקטיבי יותר כ"ממשלת ישראל". בעניין זה צריך לחזור ולציין כי אין מחלוקת על הכוונות האינסטרומנטאליות העומדות מאחורי החייאת נראטיב הפליטים היהודי. אך אין בעובדה זו לשלול ולו גרם מתקפותו של נראטיב זה וזכותו להישמע במלוא חומרתו והקשרו ההיסטורי.

מחנה פליטים בסוריה, 1948

מחנה פליטים בסוריה, 1948

ואם בממסד עסקינן, הרי שגם חיוניותו להחייאת נראטיבים צריכה להידון בראיה כוללת לפני שמוותרים על שירותיו, תהיינה כוונותיו תועלתניות ככל שתהיינה. חייבת להישאל השאלה האם ניתן להביא לחזית הבמה, שלא לדבר על לשמר, נראטיבים גדולים ללא התגייסותן של מערכות פוליטיות משמעותיות? ארשה לעצמי לקבוע שהתשובה לכך תהיה לאו מוחלט מצד עשרות קבוצות ברחבי העולם שסיפוריהן הקשים לא נשמעו, לא יישמעו, וגם אם יישמעו יהיה זה ללא תשומת הלב הראויה (הארמנים הם רק דוגמה אחת). כל זאת בשל היעדר התגייסות עוצמות וארגון פוליטי משמעותי לקידום הנראטיב שלהם.

הפלסטינים, אגב, לא נמנים על הקבוצות הללו בכל הנוגע לנראטיב הנכבה. הצלחתו של נראטיב הנכבה ניכרת היטב, בין היתר, בעובדה שרבים מתייחסים אליו כאל סיפור "אובייקטיבי" לא-מתווך שכל אנאלוגיה לעוצמתו ולטראגיות שלו מקוממת. אלא שתפישה כזו היא חסרת בסיס. נראטיב הנכבה, שהתקיים בצורות עובריות ואזוטריות כבר בשנות ה-50, נבט וגובש באופן מובהק לצד צמיחת התנועה הלאומית הפלסטינית בשנות ה-60 והוא הוחיה, תועד וסומלל בידיה כפי שמראה עבודת הדוקטורט של מיכאל מילשטיין. ועדיין, האם החותם הממסדי הזה שולל את זכותו של הנראטיב הפלסטיני להתקיים ולזכות ביחס אמפתי ורציני? ודאי שלא. ממש כפי שלנראטיב הפליטים היהודים עומדת זכותו להישמע במלוא חומרתו ובהקשרו ההיסטורי הנכון – קרי זה שהסכסוך על ארץ ישראל מהווה בו מחולל מרכזי, גם אם לא בלעדי – על מנת שיזכה בהכרה הציבורית הראויה.

* הראל חורב-חליווה הוא מרצה בחוג להיסטוריה של המזרח-התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל-אביב וחוקר במרכז דיין ללימודי המזרח-התיכון ואפריקה

למאמרה של נעמה קטיעי, עדות רצויה, עדות מושתקת

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אותך

נוצרים בפלשתינה-א"י המנדטורית ותפקידם הפעיל בעיצוב היחסים הבין-דתיים

זיכרונות מחלב: מתוך סיפוריו של הסופר אמנון שמוש

ואהבת לרעך ותחי המהפכה: על בית חולים יהודי במהפכה האיראנית

עקבו אחרינו בפייסבוק  וקבלו עדכונים על מאמרים חדשים כאן