אבישי בן דרור

המזרח הקרוב, מקום הולדתן של שלוש הדתות המונותיאיסטיות הגדולות נתפש לא פעם, כמרכז הדתי והפוליטי שלהן, בעוד שקרן אפריקה מצטיירת כחצרן האחורית. טור זה מציע התבוננות אחרת במושגים "מרכז" ופריפריה" בכל האמור לבחינת תהליכים דתיים, פוליטיים וחברתיים בחברות מוסלמיות. דווקא מבט ממה שמכונה "פריפריה" יכול להעניק תובנות חדשות על אסלאם ומוסלמים בכלל.

העיר הרר היא אחד ממרכזיה הפוליטיים והכלכליים של אתיופיה, מאז סיפוחה של האמירות המוסלמית לקיסרות הנוצרית בראשית שנת 1887. העיר, שמונה למעלה מ-120,000 תושבים היא כיום בירת "מדינת הרר" – יחידה אתנית ולשונית ברפובליקה הדמוקרטית הפדרלית של אתיופיה, שקמה בשנת 1994. דוברי שפת אדארי (הרואים עצמם כבני הרר המקוריים) ובני עמים קרן-אפריקניים אחרים כמו האורומו, העפאר והגוראגה חיים בין חומות העיר העתיקה ומחוץ להן. רוב תושבי הרר הם מוסלמים, אך מאז שלהי המאה התשע-עשרה התיישבו בעיר גם נוצרים, אמהרים ברובם.

"הרר נראית תמיד כאילו קפאה בזמן" כתב בשנת 2004 פואד אבראהים, נשיא מדינת העם ההררי באתיופיה, בהקדמה לאלבום מפואר שכותרתו Harar – A Muslim City Of  Ethiopia. דבריו של אבראהים, והאלבום הכתוב באנגלית כוונו לאוזניים מערביות ושיקפו הבנה רווחת של העיר כסגורה ומבודדת בפני העולם עד שלהי המאה ה-19. פרספקטיבה זו משתקפת בהכרה של אונסק"ו בעיר העתיקה של הרר כאתר לשימור מורשת עולמי בשנת 2006 ואף בכינוייה הנפוצים של הרר: "עיר הקדושים" או "הרביעית בקדושתה לאסלאם". אולם, ההיסטוריה של המוסלמים בהרר מראה תמונה עשירה ודינמית הרבה יותר, של עיר שניזונה מרשתות כלכליות, חברתיות ודתיות ענפות שקשרו אותה לחברות בדרום מערב האוקינוס ההודי, חצי האי ערב, אפריקה והמזרח התיכון. הים האדום וקרן אפריקה חיברו כמסדרון תרבותי בין האזורים הגיאוגרפים האלו, ובמרחבם נעו קבוצות, סחורות, רעיונות ומגוון אמונות דתיות שהשפיעו על תהליכי עיצוב הזהויות של המוסלמים בהרר. דינמיקות פוליטיות וכלכליות שונות, לצד אינטראקציות דתיות ותרבויות עם בני חברות אפריקניות, ערביות, הודיות ואחרות ממחישות גם במקרה של בני הרר עד כמה שבירות הזהויות הדתיות, ועד כמה הן מהוות רק חוליה אחת מני רבות בשרשרת של רכיבי זהות מקומיים ועל-מקומיים. את הרר הקימו במהלך המאה ה-13 סופים וסוחרים ערבים שהגיעו מדרום חצי האי ערב.  מיקומה הגיאו-פוליטי בין ערי הנמל זילע וברברה בחוף סומליה – עמק הנילוס – וממלכת ההר האתיופית הנוצרית, ניקזו להרר את המסחר בפולי הקפה, בצמח הגת, בעורות, בנשק ובעבדים. דרכי הסחר שחיברו בין העיר לערי הנמל הסומליות קשרו אותה, מאז היווסדה, לרשת עולמית של נתיבי תנועה ומסחר בצפון מערב האוקיינוס ההודי ובים האדום. סופים וחכמי דת אורתודוקסים מוסלמים מחצי האי ערב והמזרח הקרוב, לוחמי ג'יהאד תימנים שהגיעו לעיר במאה השש-עשרה, מצרים שהשתקעו בעיר במהלך עשור כיבושה בידי מצרים (1885-1875), סוחרים הודים ואירופים היו רק חלק מן הקבוצות האנושיות שהשתקעו בעיר וחותמן ניכר בחלק משמות המשפחה של אנשיה.

העיר העתיקה של הרר

מתחים ויחסים הנעים על רצף של יחסי קבלה ודחייה התקיימו ומתקיימים בין קבוצות שונות של מוסלמים בעיר. במרכזם של אלו כיום ניצבים, בין היתר, פולמוסים דתיים חריפים בין קבוצות בעיר על ריטואל העליה לקברי הקדושים (זיארה) בעיר ומחוצה לה. דומה למתרחש במרחבים אחרים, גם המנהג הזה הפך במהלך המאה האחרונה בהדרגה ל"הררי" מקומי, שבו נוטלים חלק נוצרים ומוסלמים על בסיס היותם בני המקום. הקדוש אינו רק "מוסלמי" בעבורם אלא בעל אופי מקומי הררי. את הפולמוסים הדתיים האלו אפשר לראות בהקשר רחב יותר ובמרכזו שאלת "המקוריות" האתנית-והלשונית של אלו הרואים עצמם כבני הרר הטהורים לעומת אחרים שאינם טהורים בעיניהם. שלל המתחים מתנקזים ומזינים את המאבק על עיצוב הזיכרון ההיסטורי של בני הרר, שמשקף את סוגי השיח בני הזמן בעיר. המאבק על העבר ועל ההווה גולש גם לפזורות של בני הרר בעולם, בעיקר בלבנון ובמספר ערים בארה"ב.  

כבכל חברה אחרת, למוזיאונים בהרר תפקיד מרכזי בתהליכי עיצוב הזיכרון ההיסטורי של בניה. גם בהרר, מוזיאונים (ותהליך ה"מיזאון" – שקובע הכלת או הדרת מוצגים ותכנים כמו גם את אופני הצגתם לקהל) הם אתרי הנצחה ויש לראותם ככלים פוליטיים. ואכן, גורמים פוליטיים וקבוצות שונות בהרר ומחוצה לה עושים שימוש גם במוזיאונים כדי להשפיע על תהליכי עיצוב הזיכרון וההנצחה בעיר. מהבחינה הזאת, המוזיאונים בהרר משקפים את מארג הזהויות העשיר של העיר. 

בעיר פועלים ארבעה מוזיאונים. הוותיק שבהם הוא "בית התרבות ההררית", שהוקם בעת שלטונו המרקסיסטי של מנגיסטו הילה מרים בראשית שנות השמונים של המאה הקודמת. מאז ועד להקמת "מדינת הרר" הוצגו בו תערוכות שעסקו בעיקר בתרבות החומרית האדארית "המקורית", המיוחסת לצאצאים של מייסדי העיר. לאחר השינוי הפוליטי, הפך המוזיאון למשרד התרבות של היחידה האתנית הלשונית החדשה. הוא מרכז את הפעילויות התרבותיות העירוניות, שכוללות גם פסטיבלים וטקסים, שבסיסם דתי מוסלמי, אך אופיים הוא מקומי וקהילתי. מוצגים דתיים כמו ספרי קוראן וכתבי יד בערבית של חכמי דת מקומיים מוצגים כאן בהקשרם המקומי, ולא בהכרח כחלק ממסר אסלאמי אוניברסלי. המבקרים הזרים במוזיאון נזקקים להדרכה של מדריך מקומי מאחר ששפת ההסבר למוצגים היא אדארי הכתובה באותיות אמהריות.

בשנת 1991 נוסד "המוזיאון הלאומי של הרר", שמציג תערוכות קבע של אומנות בני האדארי, אורומו, סומלים, ארגובה, עפאר וקבוצות אתניות נוספות שנכללו ב"מדינת הרר". מטרתו העיקרית היא הדגשת היותה של החברה העירונית בהרר חברה רב-תרבותית, רב דתית ורב-לשונית. במוזיאון, שאותו פוקדים תיירים זרים רבים,  צוות מדריכים דוברי שפות מקומיות ואנגלית. גם המוזיאון הזה וגם קודמו מציגים סוגי אומנות שונים ואת התרבות החומרית המקומית על שלל גווניה, וזוכים לתקצוב של ממשלת אתיופיה ושל ממשלת "מדינת הרר".

הכניסה למוזיאון הלאומי של הרר – דגלי אתיופיה, מדינת הרר, והקבוצות האתניות השונות מתנוססים

אוספים מעורבים של בגדים מסורתיים, כתבי יד, רישומי ואקף, ספרי קוראן, תכשיטים, מטבעות, הקלטות של עדויות בע"פ וקטעי נגינה ושירה מסורתיים מקומיים מוצגים במוזיאון הפרטי בביתו של עבדאללה עלי שריף, אספן ואוצר מקומי. שריף הוא מומחה בלתי רשמי אך מוערך בעיר ובעולם להיסטוריה של בני הרר והאזור. בשנת 1998 קיבל הבית מעמד רשמי של מוזיאון ובכך היה למוזיאון הפרטי הראשון באתיופיה. המוזיאון מציג את התרבות המקומית ללא תיווך של מיסוד ומימון רשמיים. גם במוזיאון הפרטי של שריף אין זכר למחלוקות הדתיות הפנימיות בין קבוצות של מוסלמים, ודווקא בליל המוצגים בו משקף את היותה של החברה המקומית פסיפס של עמים לשונות ודתות .

המוזיאון הרביעי בעיר הוא "מרכז התרבות ע"ש ארתור רמבו". ממשלת צרפת ומרכז התרבות הצרפתי באתיופיה מימנו את הקמתו באחד מהבתים שבהם התגורר במאה התשע עשרה המשורר המפורסם. המוזיאון כמעט ואינו מציג מוצגים הרריים ורק חנות המזכרות שלו מציעה למכירה תכשיטים, בדים וסלים מקומיים. מרכז התרבות עוסק ברמבו וביצירותיו, ומנתק אותו ממארג החיים של הרר. הוא משרת את הדימוי של רמבו ה"משורר" שהרר הייתה בעבורו "תפאורה אפריקנית". בניגוד לדימוי זה, מכתבי רמבו עצמו ומעדויות נוספות אפשר ללמוד על מידת התערותו הרבה של רמבו בהרר ועל אודות הקשרים האישים שקיים עם בנות ובני העיר בעת שחי בה. 

אחד מהבתים שבהם התגורר ארתור רמבו בהרר. הבית משמש כיום כמוזיאון רמבו בעיר.

אפשר לומר שלמעט מרכז רמבו, שלושת המוזיאונים האחרים משקפים חברה עירונית שמדגישה את אופייה המקומי ומתחבטת במתח מפרה בין הייחודי האדארי לרב-תרבותי ולרב-לשוני. האסלאם (וגם הנצרות) אינם, כך נראה גם בתהליכי המיזאון, מרכיבי הזהות העיקריים בהרר. נראה שתהליכי המיזאון בהרר מדגישים את חשיבות המרכיב האתני, ואילו המרכיב הדתי נראה כמרכיב נוסף, לא בלעדי, המפרה את שיח הזהויות האתני.

לסיכום, בהקשר רחב יותר, המקרה של הרר וייצוגיה המוזיאליים מצביע על חשיבות הזהויות המקומיות לא פחות מאלו הדתיות, שגם הן עברו ועוברות תהליכי לוקליזציה. דווקא עבור המתעניינים באסלאם ומוסלמים מדגימה הרר כי אסלאם לעולם אינו קטגוריות גנרית או נטולת הקשר. 

* ד"ר אבישי בן-דרור הוא חבר סגל ההוראה באוניברסיטה הפתוחה ועמית מחקר במכון ע"ש הארי ס. טרומן באוניברסיטה העברית, ירושלים. אבישי מלמד גם באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ובאוניברסיטת תל-אביב קורסים העוסקים בהיסטוריה פוליטית וחברתית של קרן אפריקה, עמק הנילוס והמזה"ת.
 
עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית פוסטים חדשים

 מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם:

על גז וגזע

אתאטורק, ארדואן והרבה יין

"אהבת לרעך" ותחי המהפכה: על בית חולים יהודי במהפכה האיראנית