סיון בלסלב

לאחרונה סערה ושערה הרשת לאחר שמדונה העלתה לחשבון האינסטגרם שלה תמונה בבתי שחי לא מגולחים. התגובות המזועזעות, של גברים ונשים כאחד, נטו להעלות את הטיעון בדבר ה"נשיות" או ה"גבריות" של שיער הגוף ושל הסרתו. כביכול, הגוף הנשי אמור להיות חלק מטבעו (אם כי אני לפחות מתקשה להבין מה טבעי בטכניקות שונות של מריטה, הבהרה והסרה בלייזר כדי להימנע מכל שערה סוררת) ואם אינו כזה – "טבעי" שנשים ירצו להיפטר משיער גופן, בעוד הגוף הגברי זכאי לשמר את שערות גופו, ולטפח את שיער הפנים שלו. אלא שכמו בנושאים רבים אחרים, הנוגעים למגדר ולמיניות, ההיסטוריה מראה לנו כי גם הזיהוי של שיער או של הסרתו עם נשיות או גבריות תלוי בזמן, מקום ותרבות. התפיסות לגבי מה "טבעי" לנשים או לגברים משתנות ומושפעות אף הן מן התרבות. אבנר וישניצר כתב כאן לא מזמן על השינויים בסגנון שיער הפנים הגברי באימפריה העות'מאנית ובתורכיה ועל המשמעויות הפוליטיות והחברתיות של שינוי זה. אני אציג כאן רגע בהיסטוריה של איראן בו נורמות שונות של שׂיעור התקיימו זו לצד זו וסימנו את היחס של בעליהן לסוגיות של דת, מודרנה ומיניות.

בטור סאטירי שהתפרסם בעיתון "תמַדּן"  או "הציביליזציה" באיראן בשנת 1908, מתלונן אב בעל נטיות רפורמיסטיות ומערביות בפני בנו על היחס לו זוכים גברים מסוגו מצד איראנים שמרנים. כך מצטט האב את שרשרת הכינויים המוטחת במתמערבים:

"אי! פלוני הוא סופי! הוי, אלמוני הוא שייח'י! אבוי! זה וזה הוא בָּאבּי!  אח! אלמוני לובש צווארון גבוה! אוי! ההוא מתמערב! אחח! ההוא הוא אתאיסט! הו! ההוא מטריאליסט! אוף! פלוני הוא סוני!… ההוא – אמונותיו נשחתו, וזה – שפמו ארוך! ההוא חובש טורבן קטן, והאחר המיר את נעלי איש הדת שלו בנעליים רגילות… ההוא לא מושח את שפמו וזקנו בחינה! וזה – לא צובע את זקנו בשחור. ההוא לא מורט את שערותיו! וזה – לא מגלח את ראשו. ההוא מתיידד עם כופרים והאחר לומד את שפת הכופרים. ההוא לובש מכנסיים צמודים, והאחר קנה מקטורן עם קפלים! אוי ואבוי! הוא מרושע כל כך עד שהוא מגלח את זקנו בכל יום! וזה מקולל עד כדי כך ש, אלוהים ישמור, הוא משתמש בבושם."

האריסטוקרט הקאג'ארי שרף אול-דולה בצווארון גבוה ושפם מסתלסל, בין 1906-1909, מתוך האתר: http://fouman.com/Y/Get_Cats.php?cat1=Person&lax1=English

הציטוט שלעיל מאפשר לנו הצצה אל כמה מפרקטיקות הטיפוח של גברים באיראן בראשית המאה העשרים, ולחדירה של מנהגים ופרקטיקות חדשות אל תרבות טיפוח הגוף הגברי. שיער הגוף, הראש והפנים תופס כאן מקום מרכזי – שש התייחסויות בטקסט לא ארוך – ומייצג הן את מידת הדתיות של האדם והן את מידת ההתמערבות שלו.

גברים באיראן בראשית המאה העשרים נהגו לגלח את ראשם, כליל או כמעט כליל, מתוך הרחבה של ציווי דתי. בעת ההיטהרות לפני התפילה, אצבעותיו הרטובות של המתפלל חייבות לגעת בעור הקרקפת וגילוח הראש הבטיח זאת בצורה מירבית. למעשה, הראש המגולח היה חשוב עד כדי כך שגברים שלא גילחו את ראשם זכו למוניטין של מי שאינם אדוקים בדתם, ולעתים הומלץ שלא לבוא עמם במגע עסקי. גם בציטוט שהבאתי, אי-גילוח שיער הראש מצוי לצד סטיות דתיות כגון סופיות, שייח'יות או באביות – כולם זרמים הנחשבים סוטים בעיני האורתודוקסיה השיעית.

קרבאן-עלי בג ג'לודאר עם חסין באללה הרקדן, סוף המאה ה-19
מתוך אלבום התמונות של עלי ח'אן ואלי קאג'אר, אוניברסיטת הרווארד

שיער הפנים, לעומת זאת, נחשב כסמן של גבריות והמוסכמה הדתית אסרה על גילוח מלא של הפנים. גברים טיפחו את זקנם  וצבעו אותו בחינה לכתום או בחינה מעורבבת באינדיגו לשחור. חכמי הלכה קיימו דיונים לגבי אורך הזקן הראוי לגבר. הזקן והשפם נחשבו למרכזיים כל כך בזהות הגברית, עד שגברים נהגו להישבע בזקנם או בשפמם ואף יכלו למשכן אותם כעירבון לחוב – גילוח הזקן היה עונש שטמן בחובו השפלה גדולה. מי בכל זאת גילחו ואף מרטו את שיער הפנים? גברים ששאפו להיראות כנערים מתבגרים. בתקופה המדוברת, נערים שטרם צימחו שיער פנים מלא נחשבו כמודל היופי המושלם, ונחשקו על ידי גברים מבוגרים (אפשר לקרוא עוד בנושא זה בטור של ליאת קוזמא).  מערכות יחסים בעלות אופי רומנטי ומיני בין גברים לנערים היו מקובלות למדי, אם כי לא נתפסו כראויות מן הבחינה הדתית. נערים אלה, שלעתים עבדו כרקדנים בלהקות של מוזיקאים, גם נהגו להאריך את שערם למחלפות, שהיו גם הן מושא תשוקה וסמל של יופי. גברים שחצו את רף ההתבגרות, אך שאפו להישאר מושאי תשוקה של גברים אחרים – היו מורטים את שיער הפנים. אלא שבעוד שנערים היו נערצים ומחוזרים, מי שביקשו להיראות כנערים נדחו ובוזו על ידי החברה, ששללה מכל וכל יחסי מין בין שני גברים מבוגרים. גם נשים שאפו להידמות לנערים מתבגרים – והיו מי שציירו לעצמן "שפם בר מצווה" דק מעל לשפתן העליונה. אגב, גם גבות עבות ומחוברות נחשבו לסמן של יופי, וגם אותן היו נשים מציירות לעצמן. בקצרה, יותר משהבחין שיער הפנים בין נשים לגברים, הוא הבדיל בין נערים לבוגרים. ההפיכה ההדרגתית של פלומת השפם והזקן לזיפים סימנה את הקץ המתקרב של תקופת הנערות ועמו את סופן של פרשיות אהבים לא מעטות. מכאן גם העיסוק האינטנסיבי בשיער הפנים בשירה של התקופה.

הנסיכה תאג' אול-סלטנה, סוף המאה ה-19 – תחילת המאה ה-20
מתוך אוסף
Institute for Iranian Contemporary Historical Studies
באוניברסיטת הרווארד

אלא שעם ההיחשפות הגוברת של איראנים לאורחות החיים המערביים במהלך המאה התשע עשרה, הן במפגשים עם אירופאים שחיו באיראן והן במסעות בחוץ לארץ, החלה קבוצה נוספת של גברים  לגלח את פניהם, בעיקר את הזקן. אלה היו בני האליטה שזכו לחינוך מערבי ושאפו לייבא לאיראן את היתרונות הטכנולוגיים, התרבותיים והפוליטיים אליהם נחשפו באירופה. הם היו מגלחים יום יום את זקנם (אבוי!) ומגדלים שפמים מטופחים שהסתלסלו מעלה. עבור האוכלוסיה השמרנית יותר , הפרקטיקות הללו סימנו אותם כסוטים הן מהבחינה הדתית והן מהבחינה המגדרית-מינית. סגנון הביגוד של גברים אלה זכה אף הוא לקיתונות של ביקורת. מקטורנים קצרים על פי האופנה האירופית זעזעו את הבריות מכיוון שחשפו את צורת ישבנם של הגברים, וכשלכך הצטרפו מכנסיים בגזרה צמודה, היה הסקנדל גדול עוד יותר. לכן, לפחות בראשית אימוצן של אופנות מערביות, מקטורנים עוצבו עם קפלים בחלקם התחתון, על מנת שיהיו צמודים פחות אל הגוף. הצווארון הגבוה והמתפרק (Faux Col) שיובא מאירופה היה בולט בשטח עד כדי כך שכינוי הלעג למתמערבים נשאב ממנו והם נקראו "פוכולי". 

ומה באשר  לשיער הגוף שעמו פתחנו? המתמערב זוכה בציטוט שלעיל לביקורת על שאינו מורט את שיער גופו. ובכן, גברים אדוקים מאוד בדתם היו נוהגים למרוט את שיער בית השחי והערווה שעל פי פרשנויות דתיות מסוימות נחשב כטמא ומלוכלך.

ניתן לראות, אם כך, שלשיער גוף משמעויות רבות שאינן נוגעות בהכרח בביולוגי או במגדרי. הוא יכול לשמש כעדות לדתיות, להתמערבות וליופי חוצה מגדרים. על הראש, על הפנים, בבתי השחי או בערווה, אצל גברים ונשים כאחד – היחס לשיער הוא תרבותי הרבה יותר מאשר "טבעי" – ואת התרבות אפשר (ולפעמים אף רצוי) לשנות.

* סיון בלסלב כותבת את עבודת הדוקטורט שלה על גבריות באיראן, במסגרת בית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב

עשויים לעניין אתכם גם מאמרו של אבנר וישניצר מתחת לשפם: מה אפשר ללמוד משיער פנים?, מאמרו של סירוס שייג מתח גבוה באיראן: ששה עשורים של חשמל וגרעין וכן מאמרה של ליאת קוזמא לכתוב על מין בערבית: היסטוריה של טאבו.

אתם מוזמנים גם לבקר אותנו בעמוד הפייסבוק שלנו