און ברק

השריפה במכרה הפחם בסומה, שגבתה בשבוע שעבר 301 קורבנות, הוגדרה בעיתונות התורכית כ"תאונת המכרות הקשה ביותר בהיסטוריה של תורכיה". בוועידת עיתונאים בעיירה האבלה בחר גם ראש הממשלה התורכי ארדואן להדוף ביקורת על היעדר רגולציה ממשלתית נאותה באמצעות ציטוט נתונים היסטוריים, אודות תאונות במכרות פחם בבריטניה של המאה ה-19: "חזרתי להיסטוריה הבריטית ומצאתי ש-204 בני אדם נספו בהתמוטטות מכרה ב-1838. ב-1866, נהרגו 361 כורים בריטיים בתאונה אחרת, ובפיצוץ שהתרחש ב-1894 נהרגו במדינה זו 290 כורים". באמצעות דוגמאות מהמאה התשע עשרה, ביקש ארדואן (המקדיש בדרך כלל מאמצים גדולים להראות כי ארצו הנה מדינה מודרנית וחדשנית, בשר מבשרה של המאה ה-21) לטעון שתאונות מרובות הרוגים הן דבר שבשגרה במכרות פחם. האטימות של ארדואן ואנשיו התבטאה גם ביחסם אל מפגינים זועמים בעיירה, ובשימוש בפרקטיקות משטרתיות אלימות המוכרות היטב למפגיני גזי פארק באיסטנבול (ובמקרה הנוכחי אפילו אלימות פיזית אישית של ארדואן ויועציו, שצולמו מכים ובועטים במפגינים). בהקשר זה, השימוש התמוה של המנהיג התורכי בדברי ימי ענף הפחם הבריטי, שמדגים את חיבתו, כמו גם את חוסר הבנתו בהיסטוריה, מאפשר לעמוד על זיקות משמעותיות יותר בין המכרות הבריטיים של המאה התשע-עשרה לדפוסים פוליטיים אוטוריטריים בתורכיה כיום. אם ארדואן חשף שוב את העובדה שהוא שבוי בתפישות של המאה ה-19, בשורות הבאות אדגים מה היו תפישות אלו וכיצד שדה מחקרי חדש העוסק בהיסטוריה פוליטית של אנרגיה מסוגל להנהיר את האופי הפוליטי של בטיחות מכרות בתורכיה. דיון שכזה מגלה, בנוסף, את הקשר של הדמוקרטיה הליברלית שצמחה מתוך מכרות הפחם הבריטים למכרות מופרטים ומסוכנים באזורנו אנו.

במאה ה-19 שימש פחם בריטי שנכרה בעיקר בויילס ובניוקסל כמקור האנרגיה העיקרי למהפכה התעשייתית. אולם בניגוד לדעה הרווחת, לא ניתן להבין את התיעוש המואץ של התקופה כתהליך בריטי או מערב-אירופי בלבד. באופן מפתיע, האימפריה העות'מאנית שיחקה תפקיד מפתח במהפכה התעשייתית. כבר בשנות השלושים של המאה, שווקי פחם מתפתחים ברחבי מה שיהפוך ל"מזרח התיכון", והקמתן של תחנות הטענת פחם במקומות כמו עדן ופורט סעיד – בסיסי התדלוק הגדולים בעולם – אפשרו לפחם בריטי לזרום החוצה מהאיים הבריטיים, ולספינות שנשאו אותו לחזור אל היבשת עמוסות בחומרי גלם אחרים, דוגמת כותנה למנפטות ולמטוויות הטקסטיל במנצ'סטר. התפתחות טכנולוגיות חשובות כמנוע הקיטור וספינת הקיטור התרחשו תחת סימן המסעות הללו ותוך אינטראקציה עם תוואי הדרך, תנאי האקלים, וכן עם המוסדות הפוליטיים, הכלכליים והתרבותיים באימפריה העות'מנית ובתת היבשת ההודית. החל מהשליש השני של המאה החלו העות'מאנים לרכוש פחם בריטי שצריכתו עלתה בטור הנדסי במהלך המאה. כמעט כל מה שאנו מקשרים עם מודרניזציה באזור – מסילות ברזל, טלגרפים, משאבות להשקיה, או תאורת רחוב – הונע על ידי פחם. במקומות כמו מצרים, נחוותה המהפכה בעיקר כמעבר לחקלאות מתועשת שהתבססה על משאבות, רכבות, וטכנולוגיות זוללות פחם אחרות. אל המערכת הזו, שנשלטה על ידי פחם בריטי, הצטרפו במהלך המאה גם מכרות עות'מאניים שייצרו פחם לצריכה מקומית, בעיקר בזונגולדק שעל חוף הים השחור. אולם הפחם שנכרה בהם לא הצליח להשביע אפילו רבע מהביקוש לאנרגיה פחמית, שהאמיר בקצב מטאורי.

שארל ז'וז'ף מינר, מפת ייצוא הפחם הבריטי, 1864

מצב עניינים זה נתן כוח חסר תקדים בידי אותם כורי פחם בריטיים שהזכיר ארדואן: לראשונה בהיסטוריה, יכלו בני המעמדות הפועלים לשתק את הכלכלה, התעבורה והתקשורת הגלובאלית, והם אכן עשו זאת שוב ושוב בסדרה של שביתות שנועדו לשפר את תנאי העסקתם ואת תנאי הבטיחות במכרות בהם עבדו. מאבקים לזכויות עובדים, להקמת איגודים מקצועיים, ולהשתתפות במשחק הפוליטי חילצו בכוח מידי האליטות באירופה את מה שהללו מאז ומתמיד סירבו להעניק ברצון – דמוקרטיה ורשת ביטחון סוציאלית, ובכלל זה הסדרי בטיחות במכרות ופיצויים בגין תאונות העבודה המרובות שאכן אפיינו את הענף. המאבקים הדרמטיים הללו הדהדו בעולם כולו וגם באימפריה העות'מאנית. שביתות כורים בניוקסל הקפיצו חדשות לבקרים את מחירי הפחם בקהיר ואיסטנבול. אולם באופן פרדוקסאלי, תרומתו של הפחם לדמוקרטיה, זכויות עובדים ובטיחות מכרות באנגליה דווקא חיבלה בתהליכים דומים באימפריה העות'מאנית. כורי הפחם באימפריה ניהלו אף הם מאבקי עובדים לאורך התקופה, אולם הם עשו זאת מעמדת השפעה פחותה משמעותית בהשוואה לחבריהם האנגלים, בעיקר כיוון שממשלתם, שממילא התבססה בעיקר על המכרות הבריטיים, יכלה תמיד לפנות ולייבא פחם בריטי נוסף במקרה של שביתה בזונגולדק. הכורים האנגלים, שישבו קרוב יותר לברז או לצוואר הבקבוק של מערכת אספקת הפחם הגלובאלית, יכלו לשבש אותה בקלות גדולה יותר מאשר הכורים העות'מאניים, שחלשו על מכרות שניתן היה לייתר בקלות באמצעות פחם בריטי. בכמה מקרים, היו אלו אותם תאגידים רב-לאומיים שהפעילו מכרות וקווי ספינות קיטור הן באנגליה והן באימפריה העות'מאנית. אולם בעוד שבאנגליה אולצו בהדרגה חברות אלו לכבד את זכות ההתאגדות והשביתה, הרי שבאיסטנבול ובזונגולדק הן השתמשו בדיוק באותן שנים בפועלים שוברי שביתה ובשיטות אחרות לריסוק איגודים. בנוסף, המעורבות הזרה האינטנסיבית בענף הפחם העות'מאני הקלה על הסטה וחטיפה של מאבקי עובדים אל עבר קידום סדרי יום לאומיים, בורגניים בעיקרם, והלאה מסוגיות של זכויות עובדים והסדרי בטיחות.

ספרו של דונלד קווטרט, היסטוריה חברתית של מכרות הפחם העות'מאניים

על רקע הנטייה הרווחת והמובנת להתייחס למופעים החוזרים ונשנים של דיכוי במזרח התיכון כפועל יוצא של היעדר מסורת ליברלית, חשוב לבחון היטב את התנאים ההיסטוריים במקומות בהם מסורת כזו כן התפתחה – דוגמת אנגליה של המאה ה-19, שם היא צמחה לא רק מתוך רעיונות נאצלים ואהבת החירות אלא בעיקר תוך מאבק ארוך, עיקש ומחושב בבעלי השררה, שכמו בני דמותם היום, מיאנו לוותר על זכויות היתר שלהם מרצונם. אולם חשוב לא פחות להתחקות אחר הקשרים בין חלון ההזדמנויות הדמוקרטי בענף האנרגיה הבריטי להיעדרו במגזרי פחם במקומות אחרים בעולם. כורים עות'מאניים, כמו ממשיכי דרכם בסומה שבתורכיה המודרנית, ביקשו בטיחות תעסוקתית, שכר הוגן ושוויון לא פחות מחבריהם הבריטים. במאה התשע עשרה, מבנה הכלכלה העולמית מיקם את האחרונים בעמדה נוחה יותר לחילוץ זכויות אלו מידי האליטות, ובאופן שבא על חשבון הראשונים. אם ההיסטוריה הבריטית חוזרת על עצמה בסומה היום, היא חוזרת במהופך וכטרגדיה: החל משנות ה-90 של המאה העשרים וביתר שאת בעשור האחרון, הפרטה מואצת של מכרות כמו זה בסומה הוזילה את עלות כרייה הפחם בתורכיה במאות אחוזים, תוך  פגיעה קשה בהסדרי בטיחות, ובאופן שאפשר, למשל, חלוקה חינם של שקי הפחם שהבטיחו את זכייתה של מפלגת הצדק והפיתוח של ארדואן בבחירות האחרונות.

 עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית פוסטים חדשים