יובל בן בסט

העשור האחרון של האימפריה העות'מאנית – בין מהפכת התורכים הצעירים של 1908 לבין כניעת האימפריה בשלהי 1918 – היה עשור רצוף אירועים דרמטיים והרי גורל בתולדותיה. בין האירועים החשובים ניתן למנות את המלחמה עם איטליה בלוב ב-1911 שעלתה לעות'מאנים באחרונת נחלותיהם באפריקה ומלחמות הבלקנים ב-1912-13, אשר דחקו את האימפריה כמעט מכל שטחיה באירופה. רצף האירועים נמשך עם ההצטרפות של העות'מאנים למלחמת העולם לצד גרמניה ואוסטריה-הונגריה, הג'נוסייד נגד הארמנים ב-1915, קרבות גליפולי, המרד הערבי בראשות השריף חוסיין, התבוסה בשלהי 1918, ובמקביל, המאבק על עצם קיומה של מדינה תורכית באנטוליה, שהחל עם סיום המלחמה. השנים הסוערות הללו הותירו חותם גם בזיכרון הקולקטיבי של תושבי פלשתינה עקב שורה של אירועים טראומתיים כגון גירוש הנתינים הלא-עות'מאניים מהארץ עם תחילת המלחמה, עריצותו של ג'מאל פאשא, מושל סוריה, הגליית יהודי יפו ותל-אביב ממקום מושבם, פרשת ניל"י והקרבות בעת המסע הבריטי לכיבוש האזור.

במלאות מאה שנים לאירועים הדרמטיים של העשור האחרון בתולדות האימפריה מתקיימת כבר מזה כמה שנים שורת כנסים אקדמיים הדנים בהיבטים כאלו ואחרים של עשור סוער זה במדינות שקמו על חורבות האימפריה העות'מאנית. היסטוריונים מוצאים עצמם נודדים בין כנסים וימי עיון, המציגים רמת דיון והתעמקות המשתנה ממקום למקום, החל ממחקרים השוואתיים פורצי דרך וכלה בפולמוסים פוליטיים רדודים. התפוצצותו של כנס בינלאומי שנועד להתקיים לאחרונה בסרייבו על רקע חילוקי דעות בין חוקרים סרביים ובוסניים מעידה כאלף עדים כי אין מדובר בשאלות אקדמיות בלבד, אלא בנושאים הנוגעים עדיין לעצבים החשופים של הזהות הלאומית של מדינות הלאום להן עבר עות'מאני. אין זה מפתיע כי העניין הרב במלאות מאה שנה למלחמת העולם הראשונה מוצא ביטוי גם בשורה של פרסומים עממיים, תערוכות, וגיליונות נושאיים של ירחוני היסטוריה פופולארית. העובדה כי בשנה הבאה ימלאו מאה שנה לרצח העם הארמני מבטיחה כי הויכוחים והפולמוסים הפוליטיים יימשכו ביתר שאת, יחדרו אל הזירה הפוליטית ואף ישפיעו על היחסים הבינלאומיים בין מדינות הנוגעות לעניין.

לאחרונה קיים מכון שז"ר בירושלים כנס מעניין ורב משתתפים בן כמה ימים, בשיתוף האגודה הישראלית להיסטוריה, לציון מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם. הנוכחות המרשימה של הקהל באירוע והדיונים הערים מעידים כי על אף שמדובר בכנס היסטורי, הנושא בוער בעצמותיהם של רבים. לא אחת ניתן היה לשמוע שאלה מקרב באי הכנס לעבר אחד המרצים כדוגמת "זכורני שסבי היה מספר כי בתקופת התורכים…". בכלל שאלות רבות ששאלו באי הכנס את המרצים חשפו את מורכבותם של האירועים ההיסטוריים כפי שהם משתקפים במחקר האקדמי, ואת הפער בינם לבין נרטיביים היסטוריים שהתקבעו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. כדוגמה ניתן לציין את פרשת גירוש יהודי יפו ותל-אביב באביב 1917 בהוראתו של ג'מאל פאשא, אירוע טראומתי אשר בזיכרונות אנשי היישוב מתואר לרוב כפעולת נקם קפריזית של המפקד העות'מאני כנגד אנשי היישוב אותם שנא. במחקר בשנים האחרונות, לעומת זאת, מתגלה הצורך המבצעי העות'מאני שהניע פעולה זו, השיקולים שהובילו אליה והיחס המורכב של ג'מאל פאשא לציונות ולאנשי היישוב. כמו כן, חוקרים מצביעים על הקשר שבין הגירוש של תושבי יפו – תל-אביב לבין הגירוש האכזרי פי כמה של תושבי עזה זמן קצר לפני כן, עם התקרב הכוחות הבריטיים לעיר מדרום, עוד לפני ההרס הכמעט מוחלט שלה בקרבות. בהקשר זה, הארכיון העות'מאני ההולך ונפתח לחוקרים בשנים האחרונות ועובר תהליך של מחשוב והנגשה מאפשר נקודת מבט חדשה ומרתקת על האירועים הדרמטיים בתקופת המלחמה בארץ-ישראל.

חיילים בעזה במלחמת העולם הראשונה
מארכיונו של ד"ר נורברט שווקה מנצרת עילית

למשל מברקים מוצפנים שנשלחו בין הממשלה באיסטנבול לנציגי האימפריה בלבנט בזמן מלחמת העולם הראשונה מאפשרים הצצה למגוון נושאים שהעסיקו את השלטונות העות'מאניים, בהם גורל תושבי הארץ ובכלל זה האוכלוסייה היהודית, דעת הקהל האירופאית בנוגע ליהודים, מינויים של פקידים עות'מאניים, ריגול ומרגלים ועוד. ככלל, נראה שרוב ההתכתבות העות'מאנית עברה במהלך המלחמה לשיטה מקודדת עקב חשש מציטוט. בין הטלגרמות המעניינות ביותר, ניתן למצוא התכתבות בין איסטנבול לבין ג'מאל פאשא אשר פיקד על חזית סוריה וארץ-ישראל בזמן המלחמה והפך ברבות השנים לאחת מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בזיכרון הקולקטיבי של מדינות הלבנט המודרניות. בסוריה ובלבנון הוא מכונה עד היום אל-ספאח, "צמא הדם", וגם בדברי ימי היישוב היהודי בארץ-ישראל שמו נקשר בקשיים העצומים ובגזרות שניחתו על תושבי הארץ בתקופת המלחמה. ההתכתבות בין טלעת פאשא, שר הפנים שישב באיסטנבול לבין ג'מאל פאשא חושפת פער בעמדותיהם במספר נושאים. נראה, עם זאת, שאל מול הנטייה של ההיסטוריוגרפיה והזיכרון הקולקטיבי שלנו כיום להשחיר את העבר העות'מאני ולתופסו כמקשה אחת עוינת, ניתן לאתר הבדלי עמדות ורגישויות בין שחקנים שונים בתוך המערכת העות'מאנית.

מה, אם כן, מראים המברקים? בראש ובראשונה נראה כי ההתנגדות של ג'מאל פאשא לפעילות היהודית נבעה מהתנגדותו הברורה לציונות, תנועה אשר אותה תפס כאיום פוטנציאלי על שליטת האימפריה בפלשתינה. על כן, כבר בראשית 1915, הציע תוכנית בת שש נקודות במטרה להצרת צעדיה של התנועה הציונית (ראו מסמך 1) ופעל בנחישות כנגד נתינים יהודיים של מעצמות אירופה שלא קיבלו על עצמם נתינות עות'מאנית. העות'מאנים, יש לומר, היו עקביים בהתנגדותם להגירה ולהתיישבות יהודית בארץ-ישראל עוד מראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ובמובן זה לא היה בעמדתו של ג'מאל פאשא חידוש. אולם עתה יש להבין התנגדות זו על רקע האובדן הנרחב של מחוזות עות'מאניים בזמן מלחמות הבלקנים ואת חששה של האימפריה מגורל דומה גם במחוזותיה הערביים.

מסמך מס' 1:
תוכניתו של ג'מאל פאשא באשר לתנועה הציונית

יחד עם זאת, לצידו של ג'מאל פאשא שירתו בזמן המלחמה כמה יהודים אשר תמיכת חלקם בפרויקט הציוני הייתה כנראה ידועה לו. בהם היו אהרון אהרנסון, ראש מחתרת ניל"י, שג'מאל מינה לנהל את המאבק  במכת הארבה ב-1915 בזכות מומחיותו האגרונומית, המהנדס גדליהו וילבושביץ, אשר מונה לתכנן ולנהל פרויקטים גדולים של הנדסה ובניה בדמשק וביפו ועמד בקשר הדוק ואף לא פורמאלי עם ג'מאל, ואליהו קראוזה, ראש בית הספר החקלאי במקווה-ישראל אשר בו נועץ ג'מאל, ואחרים. יצוינו בהקשר זה גם ביקוריו של ג'מאל במושבות היהודיות, כגון ראשון לציון, במהלך המלחמה והתפעלותו מהישגיהן. ראשון לציון אף זכתה לקבל מג'מאל שטח חולות גדול ממערב למושבה המשתרע עד לים, בטענה כי הדבר נחוץ לשם מלחמה בחולות הנודדים המאיימים על שדותיה. כשמביאים כל זאת בחשבון נראה כי בסך הכול נקט ג'מאל פאשא במדיניות פרגמטית למדי, אשר משתקפת לא פעם בהסברים המפורטים אותם סיפק לאיסטנבול לגבי המדיניות בה נקט בשטח.

נקודה מעניינת נוספת שעולה מההתכתבות היא המודעות הגדולה של איסטנבול, כפי שמשתקף במברקי שר הפנים, טלעת פאשא, ובמברקי משרד החוץ העות'מאני שנשלחו לג'מאל פאשא, לדעת הקהל האירופאית והיהודית העולמית, ומאמציהם לשפר את תדמית האימפריה. כאן נראה כי ג'מאל פאשא היה פחות מודע להיבט זה של המדיניות העות'מאנית או שייחס לה פחות חשיבות, אולי מפני שהיה ממוקד יותר בצרכים הצבאיים-מבצעיים בשטח. במסגרת המאבק על דעת הקהל ביקש למשל משרד החוץ באיסטנבול לאפשר לקונסול ממדינה נייטרלית, כגון ספרד, לבקר בשטח ולכתוב דו"ח אשר יופץ באמצעות השגרירויות העות'מאניות, או לאפשר לכתב גרמני מוכר לסייר בפלשתינה ולדווח על רשמיו. כמו כן ביקשה הממשלה המרכזית לברר האם המגורשים מקבלים שירותי בריאות, מזון ומחסה ושאלה את ג'מאל פאשא האם כבר ניתן לאפשר למגורשים לחזור לבתיהם. ג'מאל מצידו גילה קוצר רוח הולך וגדל לפניות מצד שר הפנים באיסטנבול.

ניכר גם כי העות'מאנים חששו במידה יוצאת דופן מריגול, חששות אשר היה להם כמובן על מה להתבסס, גם אם – כך מלמדים אותנו מחקרים על ריגול בארץ באותה התקופה – הפריזו כנראה בחשיבות העניין. איסטנבול הדגישה חזור ושנה את הצורך לנקוט בצעדים שימנעו ריגול של רשתות בשרות האוייב. פרשת ניל"י מוזכרת בעקיפין בלבד, אולם זאת תוך התייחסות מעניינת מאוד: איסטנבול דרשה ממחוז ביירות אליו השתייכה המושבה זיכרון יעקב לחקור תלונה על החיפוש האלים במושבה זו אחר אנשי המחתרת (ראו מסמך 2). חיפוש זה הוליך כזכור למעצרה ולהתאבדותה הטרגית של שרה אהרנסון. הבקשה הגיעה כנראה עקב תלונה שנתקבלה באיסטנבול כנגד מושל מחוז חיפה שעמד בראש הכוחות המחפשים. לפי התלונה, אותו מושל איים על אנשי היישוב כי גורלם יהיה כשל הארמנים אם לא יסגירו את יוסף לישנסקי, ואף הדגיש את מעורבותו האישית בעניין הארמני. האיום של המושל מוכר לנו ממקורות עבריים, אולם עד כה לא היה לו אישוש ממקורות עות'מאניים.

מסמך מס' 2:
התייחסות השלטונות העות'מאניים לפרשת ניל"י

לסיכום, במלאות מאה שנה למלחמת העולם העניין הציבורי בהיסטוריה של תקופה זו חורג מחוגים אקדמיים. הויכוחים והפולמוסים שהיסטוריה זו מעוררת נובעים לעתים קרובות מהפער בין המחקר האקדמי לזיכרון הקולקטיבי המשמר תמונת עבר פשוטה יותר הקשורה לא פעם לנרטיביים לאומיים. הדוגמה של היישוב העברי בארץ ישראל מלמדת כי האופן בו נתפסת האימפריה בזיכרון הקולקטיבי כשלטון אנטי-ציוני מרושע וקפריזי לא בהכרח תואמת את התמונה העולה במחקר. שם מצטיירת המדיניות העות'מאנית כמורכבת ומחושבת, ועולים ניגודים ומתחים בין עמדות בתוך המערכת העות'מאנית עצמה. כך אנו עדים לצעדים תקיפים מצד העות'מאנים ואף אכזריים לצד חשש מתמיד מקריסה ואף חרדה מתמשכת לתדמיתה של האימפריה בעולם.

* יובל בן-בסט הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. 

** מאמר זה הוא השני בסדרת מאמרים לציון מאה שנה למלחמת העולם הראשונה

בקרו אותנו בפייסבוק, כדי לעקוב אחר פרסומים חדשים.