רן לוי

ערב רב של תרבויות שהתקבצו תחת המנדט הבריטי בפלשתינה/א"י לכדי ישות פוליטית אחת עודד את התגבשותן של תפישות נבדלות בדבר מיהו "האדם הסביר", שסתום משפטי המגדיר, באופן גמיש ונתון לפרשנות, מהן דרכי ההתנהגות שעל פיהן נדרש אדם לנהוג בסיטואציה מסוימת. מצד אחד, היו אלו הבריטים אשר חתרו, בעיקר בעשור הראשון לשלטונם, לאפיין את "האדם הסביר" בהתאם לתפישות הפילוסופיות שהנחו את המשפט האנגלי. "האדם הסביר", לדידם, היה אוניברסאלי והוא טמן בחובו מאפיינים של "מותר ואסור" או "טוב ורע" אשר צריכים היו לאפיין את האנושות בכללותה. קבלתו והפנמתו של מודל כללי כזה בקרב אוכלוסיות ילידיות, כך סברו הבריטים, קידם את "המשימה המתרבתת". מן העבר השני, ניסו גורמים מקומיים לאתגר את התפיסה הממסדית והציגו את "האדם הסביר" כבעל מאפיינים תרבותיים שהתאימו לקהילה ממנה באו. עבורם, "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י היה יציר המקום, והבנייתו הייתה תלויה בתרבות המקומית. עיון במשפטים פליליים שנידונו בבתי המשפט הקולוניאליים מבהיר כי "האדם הסביר" נע ונד בין הבניות אימפריאליות ממסדיות שנכפו מלמעלה לבין הבניות מקומיות שצמחו מלמטה.

ערעור שהגיש הסנגור עוני עבד אל-האדי בעניין הנאשמים ברצח ג'מיל אל-בחרי ב-1930, מספק הצצה לאופן שבו הגדירו בריטים ומוסלמים את "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י. מחמד מוסא אבו דבוס ואבראהים מוסא אל-סרוג'י נמצאו אשמים כי רצחו את המנוח "בכוונת זדון" לאחר תגרה שפרצה בין מוסלמים ונוצרים בבית הקברות המערבי בחיפה. במערכת משפטית דוגמת זו שכוננו הבריטים בפלשתינה/א"י, המרשיעה נאשמים רק אם הוכח שמעשיהם לוו ב"יסוד נפשי" מתאים, ובהיעדר היכולת לקרוא את מחשבותיו של הנאשם, שיחק "האדם הסביר" תפקיד מכריע בביסוס כוונה פלילית שכזו. בית המשפט אכן העלה את השאלה האם בנסיבות המקרה "אדם סביר" אמור היה לצפות כי מעשיו יביאו לתוצאה שהביאו. במקרה הנוכחי, כמו במקרים אחרים בהם נמצא כי מן הראוי היה שאדם סביר יצפה את התוצאות, נקבע כי מעשי הנאשם לוו ביסוד נפשי של כוונה.     

עוני עבד אל-האדי

בתגובה להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, טען הסנגור עבד אל-האדי בערעור כי מרשיו הרגו את אל-בחרי מתוך להט הרגע, ולכן לא תכננו לרצחו ואף לא היו יכולים לצפות כי מעשיהם יביאו למותו. קו ההגנה ייחס את חמתם של הנאשמים למניע הדתי ולניסיונותיהם של הנוצרים, ובראשם אל-בחרי, לחלל את קדושתו של בית הקברות. אל-בחרי, כך טען עבד אל-האדי, הותקף על ידי הנאשמים רק לאחר שהתעלם מן העובדה כי הם בעלי הזכות החוקית על אדמת ההקדש (וקף) של בית הקברות והתפרץ למקום. קו ההגנה ביקש להכליל את המניע הדתי במסגרת גבולות "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י. לשיטתו של עבד אל-האדי, פגיעה בדתו של מוסלמי מהווה קנטור חריף שיכול לדחוף אדם סביר להרוג את המתגרה בו. התנהגותם של הנאשמים, הבהיר עבד אל-האדי, לא חרגה מן ההתנהגות הנורמטיבית המקובלת בקהילה אליה השתייכו.

פסק הדין הבהיר כי השופטים לא מיהרו לקבל תפישות החותרות תחת "האדם הסביר" הממסדי. שופטים אלו דחו את הערעור בטענה כי הם אינם מאמינים שקדושת בית הקברות היא בגדר תירוץ סביר להתנהגותם של הנאשמים. פגיעה ברגש הדתי לא יכולה הייתה להוות עילה לקנטור חריף. עבורם, "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י ייצג אמות מידה אוניברסאליות שמן הראוי שתהיינה מנת חלקם של בריטים ונתינים קולוניאליים כאחד. בכך נתנו השופטים ביטוי לתפישה כי תפקידו של השלטון הקולוניאלי הנו לחנך את הילידים לאמץ תפישות "מערביות" של חוק וצדק.

מגרש הרוסים בירושלים ב-1930, מקום מושבם של בתי המשפט הקולוניאליים

במאמרו כאן, טען עומר אלוני כי המשפט הישראלי ניכס לעצמו את ההתחשבות בפרקטיקות קהילתיות כחלק ממאפיינים אותם ירש ממסורות משפטיות עות'מאניות ובריטיות. בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בהחלת "אדם סביר" המתאים לאמות המידה שאפיינו את קהילתו התרבותית של הנאשם. כיצד מתיישבת קביעה זו עם "המשימה המתרבתת" הבריטית? מדיניות הבריטים בדבר "האדם הסביר" כיצור אוניברסאלי החלה, לקראת סופו של המנדט, לפנות מקומה לתפישה גזענית המכירה בכך שלכל קבוצה "אדם סביר" משלה. היה זה תוצר ישיר של העמקת הסכסוך היהודי-ערבי, שהביאה להתגבשותו של שיח פוליטי סביב שאלת "האדם הסביר". עם שאיפותיהן של קבוצות לאומיות להבדיל עצמן מקבוצות אחרות, החלה זהותו של "האדם הסביר" לשקף תפישות עולם אתנו-לאומיות. ביטוי חריף לכך ניכר בשנות המרד הערבי (1939-1936) עם הקמתה של מערכת משפט נפרדת שדנה נאשמים ערבים על-פי החוק האסלאמי והחילה עליהם עונשים שנבדלו משיטות הענישה הבריטיות.

בעוד שבשנות ה-30 קיבלה התפישה הגזענית הכרה במשפטים הקשורים במישרין לסכסוך, בהם המניע הלאומני התקבל כמניע סביר לנסיבות מקלות בעונשו של נאשם, בסוף המנדט התקבעה תפישה זו כמדיניות משפטית כללית. בשנת 1947 קבע וויליאם פיטצג'רלד, היועץ המשפטי המנדטורי דאז, באחת מפסיקותיו כי "מבחן מעשיו של 'האדם הסביר' כנגד התגרות חייב לקחת בחשבון את ההשתייכות הגזעית של הנאשם בקביעת האחריות [והמודעות] שלו [לתוצאות מעשיו]. …בשונה מאנגליה, בה כמעט כולם משתייכים לאותו הגזע ומחזיקים באותן התפישות לגבי החובות והאחריות שיש להם כלפי החברה, בפלשתינה/א"י קיימים גזעים שונים… ולא תהיה זאת [טעות] לפרש את "הסביר" כסביר בעיני אותו גזע שאליו משתייך הנאשם".

דבריו של פיטצג'רלד הבהירו כי בשנותיו האחרונות של המנדט, שאפו הבריטים למוטט את הרעיון ההומוגני שעמד בבסיסו של "האדם הסביר". במציאות האלימה שנוצרה בפלשתינה/א"י, ובעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, בו איבדה האימפריה הבריטית את מרבית כוחה, התערער שלטונם של הבריטים. ניתן לטעון כי הדגשתה של היררכיה חברתית בדמות בריטים "נעלים" וילידים "פורעי חוק מסוכנים" הייתה חשובה להמשך הלגיטימציה שהעניק לעצמו השלטון המנדטורי, והיא שימשה מכחול ליצירת קווים המפרידים בין חזק וחלש, בין משעבד ומשועבד, בין שליט ונשלט. אולם השימוש הגזעני בקטגוריית "האדם הסביר" לא רק חשף את הגישה המתנשאת, אולי האוריינטליסטית, של השלטון המנדטורי כלפי המקומיים; הוא גילה, כנראה, גם את חולשתה של אימפריה, שחישבה את קצה לאחור.

רן לוי הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב החוקר את המשפט והקהילה הערבית בפלשתינה/א"י תחת השלטון הבריטי בהנחייתם של פרופסור ישראל גרשוני ודוקטור און ברק.