אייל ג'יניאו           

 בליל 18 ביולי 1921, יצאו שלושה גברים ואישה משער הגינה של עיריית רובע טפה באשי באיסטנבול כשבעקבותיהם צועדת דמות חרישית. השיחה הרועשת אותה ניהלו, המוסיקה שבקעה מבתי השעשועים שבסביבה והעלטה ששררה מסביב מנעו מהם מלהבחין בצלה של דמות העוקבת אחריהם. כאשר הקבוצה התקרבה למלון בו הם התגוררו, נפתחה עליהם אש מאקדח. מהיריות נפצע קשה אחד מחברי הקבוצה – אדם בשם בֵּהְבּוּד ח'אן גֵ'וָואנְשִׁיר, לשעבר שר הפנים של הרפובליקה העצמאית קצרת הימים של אזרבייג'אן (1920-1918), ששימש עתה  כנספח לענייני סחר חוץ של הרפובליקה הסובייטית של אזרביג'אן באיסטנבול. בעודו שרוע על הקרקע, הצליחו חבריו ללכוד את  היורה ולהחזיק בו עד לבוא המשטרה. החקירה חשפה במהרה את זהות המתנקש -  מִיסָאק טוֹרְלָאקְיָאן, ארמני בשנות השלושים לחייו, תושב כפר ליד טְרָבְּזוֹן שעל חוף הים השחור במזרח אנטוליה ובעל אזרחות עות'מאנית, ששהה במהלך מלחמת העולם הראשונה ברוסיה. בעוד העציר נחקר במשטרה, נפח ג'וואנשיר את נשמתו.

משפטו של המתנקש הארמני נערך בבית דין צבאי בריטי. סנגוריו הארמנים של טורלאקיאן התאמצו למקד את הדיון המשפטי בנסיבות שהביאו את הנאשם למעשה הרצח,  וכך הפכו את המשפט לכתב אישום נגד הנרצח בגין אחריותו, כשר הפנים, לטבח שהתרחש בבאקו בספטמבר 1918. בית המשפט והתביעה – שאוישו על ידי אנשי צבא בריטיים – אפשרו להגנה לבסס את כתב הסנגוריה שלה על האשמות כלפי אנשים נוספים, מלבד הנרצח ואף נגד קבוצות רחבות יותר, בהן התנועה הלאומית הפאן-תורכית ונציגותיה במדינה העות'מאנית – מפלגת האחדות והקדמה – ובאזרבייג'אן – מפלגת מסאואת ("השוויון"); על ספסל הנאשמים הוירטואלי שיצרה הסנגוריה ניצבה לא רק דמותו של הנרצח, אלא גם התנהלותה של המדינה העות'מאנית מאז מהפיכת התורכים הצעירים (1908), ובפרט במהלך מלחמת העולם הראשונה. הסנגוריה ביקשה בעיקר להוכיח קשר ישיר בין מעשי הטבח בבאקו לבין הג'נוסייד כנגד הארמנים במזרח אנטוליה. התביעה, מצידה, הדגישה את אשמתו של היורה הארמני על ידי הכללתו בקבוצה נרחבת יותר של צעירים שהיו אזרחים עות'מאנים, ובגדו במדינתם בשם הלאומיות הארמנית. בית הדין התבקש לפיכך להכריע בסוגיות של אזרחות ובגידה; פטריוטיזם ושנאת הזר; מלחמה ופגיעה אגבית באזרחים מול מעשי רצח שיטתיים ומכוונים של אוכלוסייה לא-לוחמת. בסופו של דבר, פסק הדין כלל לא התייחס לסוגיות אלה, אך לאורך הדיונים אפשר בית המשפט להגנה ולתביעה להפוך את המשפט לדיון אידיאולוגי. הצדדים היריבים ראו במשפט אירוע מכונן היכול להעניק לגיטימציה לטענותיהם. הם ראו בבית הדין זירה מתאימה להצגה ולהפצה של השקפת עולם סדורה לגבי האירועים שהתרחשו באזורי הגבול העות'מאני-רוסי. בית המשפט הפך, אם כן, לבמה להתנצחות מרה בין תנועות לאומיות יריבות, ובה בעת כאתר בו מעוצבים מושגים מכוננים ותפיסות לאומיות והופכים מוקד לדיון ציבורי. קחו לדוגמא את גישות העדים ופקידי בית הדין להגדרת האוכלוסייה המוסלמית בבאקו: עבור רוב הדוברים בבית הדין, היו אלה "מוסלמים" או "טטארים" –מונח שטבעה האתנוגרפיה הרוסית ביחס לכלל האוכלוסיות המוסלמיות באימפריה שדברו שפות תורכיות. אותם עדים שנמנו על החוגים הפוליטיים המוסלמים בבאקו ראו את הדברים אחרת: בעוד אחדים מהם אכן בקשו לכנות עצמם "מוסלמים", חלקם התנער מהשם "טטארי" וביקש שבית הדין יכיר בהם כ"אזרים", בעוד אחרים אמצו את ההגדרה של "תורכים אזרביג'אניים".

בֵּהְבּוּד ח'אן גֵ'וָואנְשִׁיר

בֵּהְבּוּד ח'אן גֵ'וָואנְשִׁיר

באשר לאכסניה בה התנהל המשפט: בית הדין הצבאי הוקם על ידי הכוח הרב-לאומי ששלט באותן שנים באיסטנבול. הוא ייצג את כוחות הברית של בריטניה, צרפת ואיטליה שהשתלטו על הבירה העות'מאנית בסוף 1918 במטרה להבטיח ביצוע מלא של הסכם הפסקת האש ששם קץ להשתתפות העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. הנוכחות הצבאית של בנות הברית הפכה לכיבוש צבאי רשמי במרץ 1920. בנות הברית הקימו בעיר בירוקרטיה משלהן, שכללה גם מערכת משפט בשליטתן. איסטנבול שמשה עדיין כמושבו של הסולטאן העות'מאני וממשלתו, בעוד הכוחות הלאומיים בראשותו של מסטפא כמאל כוננו ממשלה מתחרה באנקרה. המשפט נערך לעיני שלושה שופטים צבאיים בריטיים והתנהל באנגלית. הסנגורים באו משורות האליטה המשפטית הארמנית באיסטנבול; התובע היה איש צבא בריטי. לצדם היה גם נציג מוסלמי עות'מאני בודד ששימש כתובע אזרחי. 

המקור העיקרי בו עשיתי שימוש הינו ספר שיצא בשפה התורכית –עות'מאנית בנובמבר 1921. המחבר של הספר היה העיתונאי אחמד ג'מאלאלדין מהעיתון אִילֵרִי ("קדימה!"), עיתון שצידד בכוחות הלאומיים של מסטפא כמאל באנטוליה. הספר כלל סיכום של העדויות ומה שנראה כפרוטוקול של הדיונים. המחבר לא התכוון להיות אובייקטיבי – בהקדמה לספרו טען שהגיע למשפט כעיתונאי, במטרה לסקר מה שנראה היה בתחילה כמשפט רצח. עם זאת, לאחר שעמד על המהות הפוליטית והלאומית שהסנגוריה בקשה להעניק למשפט, הוא חש, לדבריו, ש"כעיתונאי תורכי", הוא חייב לתעד את המשפט ולפרסמו כתמרור אזהרה לכל "אחינו לדת ולגזע" מפני "המזימות של אלה המכנים עצמם קורבנות ואינם בוחלים בהעלאת השמצות חסרות שחר והאשמות שווא כדי להשחיר את פני אומתנו". חשוב לציין שמרבית העדויות הושמעו בבית הדין ברוסית, תורכית או ארמנית; מתורגמן מטעם בית הדין תרגם את הדברים לאנגלית והמחבר תרגמם לתורכית.

ג'מאלאלדין לא הסווה את הזדהותו עם הנרצח שייצג בעיניו מופת לנאמנות למסורת, למודרנה ולפטריוטיות. ג'וואנשיר סומן על ידי הרוסים כגורם חתרני שיש לפקוח עליו עין, טען ג'מאלאלדין, בשל שאיפתו להביא קדמה למוסלמים ולחלץ את מולדתם מהשעבוד לרוסיה. לאחר השמונה עשר במרץ 1918 וההשתלטות הראשונה של הבולשביקים על באקו, הפך ג'וואנשיר למטרה לרדיפה פוליטית. כאשר בהמשך השנה הצליחו האזרביג'אנים לשים קץ לכיבוש הרוסי, בסיועם הצבאי של התורכים "אחיהם לגזע", מונה ג'וואנשיר לשר הפנים בממשלה העצמאית של אזרבייג'אן. לאחר ההשתלטות הבולשביקית השנייה (מרץ 1920), הורחק בתחילה מעמדות השפעה, וזאת בשל נאמנותו הלאומית. מאוחר יותר ומתוך הערכה לניסיונו, מונה ג'וואנשיר לנציג מסחרי מטעם השלטון הבולשביקי באיסטנבול, ושם מצא אותו רוצחו הארמני.

          העיר באקו היתה הזירה שעמדה במרכז הדיונים. ערב מלחמת העולם הראשונה היתה באקו אחת הערים העשירות ברוסיה הצארית וזאת בזכות בארות הנפט שהפיקו אז חמישה עשר אחוז מתפוקת הנפט העולמית. תעשיית הנפט והמלאכות הנלוות אליה הפכו את העיר למרכז תעשייתי, כלכלי ותרבותי. מעיר קטנה שאוכלוסייתה מוסלמית ברובה, הפכה באקו לעיר בעלת אוכלוסייה מגוונת של אזרביג'אנים, רוסים, ארמנים, גיאורגים, יהודים ואחרים. כעיר של מהגרים רבים, ניכרה בבאקו פריחה תרבותית ופתיחות לרעיונות חדשים ומגוונים. במידה רבה, היתה באקו לערש לידתה של הלאומיות התורכית על זרמיה השונים (ובעיקר הפאן-תורכי השואף לאחד את כל העמים התורכיים). לאחר חתימת הסכם ברסט-ליטובסק שהביא ליציאתה של רוסיה ממלחמת העולם הראשונה ב-1918, באקו, כמו שאר הקווקז הרוסי, הייתה לאזור עליו התחרו מדינות וקבוצות פוליטיות. במרץ 1918, בעוד עמי הקווקז מכריזים על עצמאות מרוסיה השרויה במלחמת אזרחים בין הממשלה הבולשביקית והכוחות הלבנים, הפכה באקו להיות מרכזה לקבוצה שכונתה "הקומונה הסובייטית של באקו" בראשותו של סטפאן שָׁהוּמְיָאן, שהיה ארמני כמו חלק ניכר מההנהגה של הקומונה. במשפטו של טורלאקיאן כינתה התביעה את תקופת שלטונה של הקומונה בשם "הטבח הכללי הראשון". בספטמבר 1918 כבשו כוחות הממשלה האזרביג'אנית את העיר בסיוע עות'מאני. לכיבוש התלוו מעשי רצח כנגד האוכלוסייה הארמנית, מעשים שכונו על ידי בית הדין הבריטי כ"מעשה הטבח הכללי השני" ובין קורבנותיה היו גם כל בני משפחתו של טורלאקיאן.

 

חיילים אזרביג'אנים אחרי הקרב על באקו, 1918

התביעה הציגה תחילה רק ארבעה עדים שהתמקדו ברצח עצמו, ואז הגיע תורה של הסנגוריה להציג את עדיה – עשרים ותשעה במספר. הסנגוריה אתרה את העדים באמצעות פניות בעיתונות הארמנית המקומית. קבוצה ראשונה של עדים כללה ארמנים ורוסים ששהו בבאקו בזמן הטבח ("השני"). העדים תארו את מעשי הטבח שהתרחשו במשך שלושה ימים שלמים. הם טענו שהנרצח היה אחראי למעשי הטבח בשל שלוש סיבות: 1. בתוקף תפקידו כשר הפנים היה יכול לעצור את מעשי הזוועה, כפי שאכן עשה באיחור של שלושה ימים; 2. חברותו במפלגת "מסאואת" שהיתה קשורה אידיאולוגית למפלגת האחדות והקדמה העות'מאנית ושצידדה באידיאולוגיה הפאן-תורכית; 3. חתימתו בתום מעשי הטבח על מנשר ששלל מארמנים כל זכויות אזרח. כמה עדים התייחסו גם למפגשים אקראיים עם הנרצח במהלך הטבח וחלקם אף זכר התבטאויות אנטי-ארמניות שלו.

קבוצה אחרת של עדים הורכבה מארמנים שהתגוררו לפני המלחמה בעיר טרבזון. עדויותיהם נגעו בילדותו של הנאשם, טורלאקיאן, ובמשפחתו. הסנגוריה ניסתה לאתר בדבריהם עדויות למקרי טירוף במשפחה כמו גם להתנהגות לא נורמטיבית של הנאשם. תפקיד נוסף של קבוצת עדים זו היה לתאר את התנסויותיהם במהלך גירוש (תהג'יר) להם היתה נתונה האוכלוסייה הארמנית במהלך מלחמת העולם הראשונה ואת הבנתם שתכנון רצח הארמנים היה חלק מהגשמת הרעיון הפאן-תורכי. קבוצה שלישית של עדים היו אנשים שהכירו את הנאשם מאז הגעתו לאיסטנבול ובמהלך מעצרו, ביניהם היו גם רופאים וחבריו לתא המאסר. הללו התייחסו בעיקר למחלת הנפילה ממנה, לכאורה, סבל ושגרמה לו לפעול ללא מודעות למשמעות מעשיו. האדם האחרון שעלה לדוכן העדים היה הנאשם עצמו שפרס בפני בית הדין את התנסויותיו במהלך המלחמה ואת רצח כל בני משפחתו אל מול עיניו כאשר הוא שרוי במצב של עילפון.

אזרחים ארמנים מוצעדים ברחובות העיר הרפוט שבמזרח אנטוליה, בדרכם לכלא סמוך, אפריל 1915.

בעקבות עדויות אלה, ניתנה לתביעה הזכות לזמן עדים נוספים. הפעם בחרה התביעה להזמין עדים שהתייחסו לטענות עדי ההגנה והציגו נרטיב נגדי אודות מעשי רצח של ארמנים באוכלוסייה אזרחית תורכית או מוסלמית: קבוצה ראשונה היתה של גולים אזרביג'אנים שהתמקדה בטבח של מרץ 1918; קבוצה שנייה הורכבה מעדים ששהו בטרבזון לקראת סוף המלחמה – לאחר גירוש הכוחות הרוסים ממנה –  והתייחסו למעשי טבח המוניים שבצעו, לטענתם, ארמנים באזרחים מוסלמים; קבוצה שלישית הייתה של רופאים שדחו מכל וכל את הקביעה שהנאשם לא היה אחראי למעשיו. 

בארבעה בנובמבר 1921 פרסם בית הדין הצבאי את גזר הדין: מיסאק טורלאקיאן נמצא אשם  במעשה רצח. עם זאת, בית המשפט קבע גם שהנאשם מעורער בנפשו ואינו אחראי למעשיו. לאחר מספר ימים, הפליג טורלאקיאן ליוון. הוא נפטר בשנת 1968 בארצות הברית.

משפט טורלאקיאן בולט כאחד המקרים היחידים בהם עלתה סוגיית היחסים בין ארמנים ותורכים במהלך מלחמת העולם הראשונה בזירה משפטית בינלאומית. אין ספק שההגנה בקשה לראות במשפט הזדמנות לפרוס נרטיב רחב ביחס למעשי הטבח שנערכו בארמנים במדינה העות'מאנית ובאזרבייג'אן. בעיניה, התנועה הפן-תורכית, ההנהגה העות'מאנית של מפלגת האחדות והקדמה וההנהגה האזרביג'אנית של מפלגת "מסאואת" היו החוט המקשר בין שני אירועים  אלה. התביעה, בתורה, ביקשה לעצב נרטיב נגדי המבוסס על שנאתם של ארמנים לתורכים, כפי שזו באה לידי ביטוי במעשי טבח בבאקו ובטרבזון. התביעה בקשה להצדיק את מעשי ההרג של ארמנים על ידי ראייתם כחלק ממלחמה קשה בה נפגעו שני הצדדים.

משפטו של טורלאקיאן זכה בעשורים האחרונים לעניין מחודש. לפני כשלושים שנה פרסמו שני חוקרים ארמנים תרגום לאנגלית של העדויות שנשמעו במשפט בהסתמכם על ספרו של ג'מאלאלדין כחלק מפרסום של עדויות כתובות המוכיחות את רצח העם בארמנים. תרגום הטקסט לאזרביג'אנית הופיע ב-2007, כחלק מהדיון אודות התוקפנות הארמנית כנגד אזרביג'אנים בחבל נגורנו-קרהבאח בשנות התשעים של המאה הקודמת. יכולתם של ארמנים ואזרביג'אנים לאתר בטקסט של ג'מאלאלדין תמיכה בפרשנותם לגבי האירועים שהתרחשו במלחמת העולם הראשונה מצביעה על חשיבות הטקסט כתיעוד נאמן המשפט. בנוסף, ניתן לאתר במשפט זה את השלבים הראשונים בהם עוצבו הנרטיבים הלאומיים של ארמנים ותורכים/אזרביג'אנים ביחס לרצח העם הארמני במלחמת העולם הראשונה.

* ד"ר אייל ג'יניאו הוא מרצה בכיר בחוג ללימודי האסלאם והמזה"ת באוניברסיטה העברית. במחקריו הוא דן בחברה אזרחית במלחמה בשלהי התקופה העות'מאנית

** עקבו אחרינו בפייסבוק, כדי לקבל עדכונים על פוסטים חדשים. 

*** ביום חמישי ה-18 בספטמבר נקיים ערב עיון באווירה לא פורמלית תחת הכותרת "שנה לסדנה: היסטוריה חברתית אחרי מלחמה" (שמונה וחצי בערב, בר קיימא, רחוב המשביר 22, תל אביב). הערב יוקדש למקומה של היסטוריה חברתית בעת שהתותחים רועמים ובשקט שמשתרר לאחר מכן. באמצעות התבוננות משותפת בסדרת המאמרים שפרסמנו בסדנה במהלך השנה האחרונה, כ-60 במספר, נשאל מהי תרומתה של היסטוריה חברתית-תרבותית להבנת סוגים שונים של אלימות – צבאית, פוליטית ואחרת – והאם העדשה שהיא מציעה חושפת תובנות שונות מאלו המוצעות בדרך כלל לניתוח האלימות באזורנו. בקרו גם בעמוד האירוע בפייסבוק.