* מאמר רביעי בסדרה מיוחדת לציון 100 שנים למלחמת העולם במזרח התיכון. מאמרים נוספים בסדרה תוכלו לקרוא כאןכאן וכאן.

אביגיל יעקובסון

 כפי שכתב כאן יובל בן בסט לפני מספר שבועות, היסטוריונים מציינים בחודשים האחרונים 100 שנים למלחמת העולם הראשונה במגוון רחב של ימי עיון וכנסים, ובדיון מחודש בהיסטוריה של המלחמה ובמורשתה במזרח התיכון של ימינו. אחת המגמות הבולטות במחקר ההיסטורי הזה היא הסטת הדגש מהדיון בהיסטוריה הצבאית והפוליטית של המלחמה במזרח התיכון אל עבר היסטוריה חברתית ותרבותית,  החברה האזרחית בתקופת המלחמה וכן השפעת המלחמה, והמשבר הכלכלי, החברתי והזהותי העמוק בעקבותיה, על מרקם החיים באימפריה העות'מאנית.

בחלק מהשאלות האלה אבקש לעסוק כאן, תוך התמקדות במקור היסטורי אחד, יומנו של אחסאן תרג'מאן, חייל מוסלמי שחי בירושלים ושירת במפקדה העות'מאנית בעיר.יומנו מאפשר הצצה נדירה, מנקודת מבטו של אדם מהשורה, לחיים בירושלים במהלך המלחמה.  הקריאה ביומן היוותה מבחינתי הזדמנות נדירה להציץ לחיי עיר ותושביה בתקופה של מלחמה ומשבר, ובמקביל לעקוב אחרי תהליך השינוי הזהותי שעובר על הכותב וסביבתו החברתית. כפי שהיומן מדגים בצורה ברורה, משבר המלחמה בירושלים, ובפלסטין כולה, כמו גם המהלכים הפוליטיים והצבאיים של השלטונות העות'מאניים, השפיעו עמוקות על הכותב ויצרו אצלו משבר פוליטי וזהותי. למעשה, היומן משקף באופן אינטימי תופעה חברתית ופוליטית שעליה עומדים רבות בהקשר ההיסטורי של מלחמת העולם הראשונה: התהליך שבו זהויות לאומיות ייחודיות החליפו את מכלול הזהויות שאיפיינו את שלהי התקופה העות'מאנית.

מלחמה: חיילים גרמנים צועדים ברחובות ירושלים

אחסאן תר'גמאן נולד בירושלים, למשפחה שהתגוררה בעיר העתיקה, באזור שער השלשלת ושהיתה חלק מהאליטה הערבית עות'מאנית של העיר. בני משפחתו שירתו כמתרגמים בבית הדין השרעי  בירושלים, ועבדו שנים רבות כעובדי ציבור באדמיניסטרציה העות'מאנית בעיר. תרג'מאן עצמו גויס לצבא העות'מאני בשנת 1914, כאשר היה בן 23, ושירת כחייל במפקדה העת'מאנית הראשית בנוטרדאם. ע"פ ההערכות, תרג'מאן נרצח בשנת 1917 על-ידי חייל עות'מאני. במסגרת תפקידו במפקדה העות'מאנית עסק אחסאן בעיקר בעבודה פקידותית ועבר על בקשות של חיילים לפטור אותם משירות צבאי. מעצם שירותו במפקדה הוא נחשף לחיילים ומפקדים רבים, ולשיחות על מהלך המלחמה וקצב התקדמותה. אין ספק ששיחות אלה השפיעו על כתיבתו. את יומנו הוא כתב במהלך השנתיים הראשונות של המלחמה, והוא נכתב בסתר, למגירה, ולא נועד לפרסום. עותק מקורי של היומן, 192 עמודים אורכו, נמצא באוסף "רכוש נטוש" (AP) במחלקת כתבי יד של הספריה הלאומית בירושלים, ומקורו כנראה מהספריה של משפחת דג'אני הירושלמית. בשנת 2011 תורגם היומן לאנגלית.

היומן כתוב כמעט מידי יום במהלך שנתיים וכולל לא רק תיאור של המרחב הציבורי הירושלמי וההתרחשויות הפוליטיות הכלליות סביבו, אלא גם תיאורים מאוד אישיים של חייו של אחסאן ובני משפחתו. תרג'מאן מתאר באופן מוחשי מאוד את קשיי החיים, ותחושת המשבר העמוק שחוו תושבי ירושלים בתקופת המלחמה. תוך תיאור המחסור במוצרי מזון בסיסיים, הוא מאשים את הממשלה והשלטונות העות'מאניים בהזנחת התושבים. ב- 27 בדצמבר 1916, לדוגמה, הוא מקשר בבירור בין המחסור לבין ההזנחה של השלטונות

"מעולם לא ראיתי יום כזה…כל אספקת הקמח והלחם פסקה. כאשר הלכתי למנזיל (המפקדה בנוטרדאם) הבוקר ראיתי גברים, נשים וילדים בשער שכם מחפשים קמח… כמה מסכנים הפלאחים… אבל למעשה כולנו מסכנים עכשיו… הקמח הסתיים בארצנו, וזהו מקור התזונה העיקרי. האם אין זו האחריות של הממשלה לדאוג לקיום של אזרחיה?

 לתחושות הכעס בשל הזנחת התושבים מצטרף תסכול בשל מה שתרג'מאן תופס כהתנהגות לא מוסרית של קצינים עת'מאניים וגרמנים שהיו מוצבים בירושלים בזמן המלחמה. ירושלים שימשה כמפקדה עורפית של הכוחות העות'מאניים, ולנוכחותם של אנשי צבא רבים בעיר היתה השפעה על המרחב העירוני. כך, לדוגמה, קציני צבא ארגנו והשתתפו במסיבות ואירועים שונים ששילבו אלכוהול, מוסיקה, ונשים, לציון הישגים שונים, אמיתיים ומדומים, של הצבא העות'מאני. תרג'מאן מתאר את האירועים הללו באופן ביקורתי ביותר. כך, ב- 26 באפריל 1915, כותב תרג'מאן ביומנו:

העיר היום מקושטת מאוד. כל החנויות מוארות… האם לא יהיה עדיף שהשלטונות לא יחגגו כעת אלא יתאבלו יחד עם התושבים? האם לא עדיף שהם ישקיעו כסף באנשים המסכנים? נשים יפות רבות מירושלים השתתפו באירוע. היו משקאות (אלכוהוליים) ומוסיקה, אבל זה לא הספיק להם, שכן הם הזמינו לחגיגה זונות מירושלים. שמעתי שהיו יותר מחמישים נשים שהתהלכו בגן… כל קצין או פאשה לקח אשה או שתיים וטייל איתן בגן. הגברים השיכורים מספרים את סודות המדינה בלי לשים לב…

 הגן שעליו כותב תרג'מאן כאן הוא "אל-מנשיה", הממוקם במגרש הרוסים של היום. אותו איזור היה לב המרחב העירוני הירושלמי של סוף התקופה העות'מאנית, ובגן עצמו התרחשו לא רק מסיבות לציון אירועים שונים, כי אם גם אירועי התרמה לארגונים כגון הסהר האדום העת'מאני, והפגנות שונות.

במהלך היומן, וככל שמחריף משבר המלחמה, הולכת ומתחזקת ביקורתו של תרג'מאן כלפי הממשלה ונציגיה, ובמקביל מחריף משבר הזהות האישי שלו עצמו.  ב- 15 בספטמבר, לדוגמה, הוא פונה ביומנו ישירות לאנוור פאשה וג'מאל פאשה, שניים מ"שלישיית הפיקוד" העות'מאנית, וכותב:

אנוור וג'מאל…המולדת בסכנה ואתם חולמים! מה רצונכם מהמלחמה הזו? האם אתם רוצים לכבוש את העולם ולשלוט בו, או האם ברצונכם לשוב לימי הזוהר שלכם? הבאתם את מולדתכם לאסון, מולדתכם שאתם טוענים שאתם רוצים לשחרר… ברכות לכם ולארצכם!

אהמד ג'מאל פאשא על חוף ים המלח

 לקראת סוף היומן, ב- 10 ביולי 1916, מבטא תרג'מאן באופן חד את תחושות האכזבה שלו מהאימפריה ואת תמיכתו במאבק הלאומי הערבי ובשריף חסיין אבן עלי, מנהיג המרד הערבי. בטון כועס ואימפולסיבי, כך נראה, הוא כותב:

העות'מאנים הרגו את בנינו, רמסו את כבודנו—מדוע שנרצה להישאר נתיניה? מספיק לנו! השתיקה של המדינה הזו בעודה רואה מה קורה לנו מעידה על חולשתה. הממשלה תלתה אנשים ברחובות, וחשבה שבכך היא תחליש את התקוה של האומה הערבית, אבל היא לא ידעה שבמקום אלה שמתו יבואו אחרים שיגנו על האומה הערבית. ואולם, הפלסטינים והסורים שתקו… שאלוהים יברך אותך, שריף חסיין, ושיפגע באלה המאיימים לפגוע בך. אתם הערבים הוכחתם לעולם שלא תסכימו להיות מושפלים. אתם מוכיחים שאתם מגינים על האומה הערבית שלכם בחייכם עד שתביאו לסופה של האומה העות'מאנית הברברית.

אזור שער יפו בראשית המאה העשרים. באדיבות דרור ורמן.

 בכתיבתו ובדילמות שהוא מציג, היומן משקף את האופן בו אדם אחד, המשתייך לסביבה חברתית מסוימת, תופס, מעבד ומפרש את השינויים שעוברים עליו ועל סביבתו הקרובה. מאחר ותרג'מאן חי ופעל בהקשר חברתי ופוליטי מסוים, הרי שמכתיבתו האישית ניתן ללמוד גם על הדילמות שאיפיינו את סביבתו הקרובה. כך, יומנו של תרג'מאן מתאר את תהליך ההתרחקות הזהותי והפוליטי מן האמפריה העות'מאנית, שהוא, ורבים בסביבתו, יהודים, מוסלמים ונוצרים כאחד, חוו במהלך מלחמת העולם הראשונה. חשוב עם זאת להדגיש כי היו רבים שהמשיכו לתמוך באימפריה עד ימיה האחרונים, ערב הכיבוש הבריטי. הקריאה ביומן של תרג'מאן מאפשרת לקורא הצצה נדירה ואישית לתקופה כה דרמטית בהיסטוריה של ירושלים ותושביה, כמו גם בהיסטוריה של המזרח התיכון כולו.

* ד"ר אביגיל יעקבסון מרצה במחלקה להיסטוריה במכון הטכנולוגי של מסאצ'וסטס (MIT). מחקריה עוסקים בהיסטוריה חברתית ובין-קהילתית של מרחבים עירוניים משותפים בפלסטין/ארץישראל העות'מאנית והמנדטורית, ובמזרח הים התיכון. 

** עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים