קווים לדמותו של "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י

הסדנה להיסטוריה חברתית | 20.08.2014 | 12:02

רן לוי

ערב רב של תרבויות שהתקבצו תחת המנדט הבריטי בפלשתינה/א"י לכדי ישות פוליטית אחת עודד את התגבשותן של תפישות נבדלות בדבר מיהו "האדם הסביר", שסתום משפטי המגדיר, באופן גמיש ונתון לפרשנות, מהן דרכי ההתנהגות שעל פיהן נדרש אדם לנהוג בסיטואציה מסוימת. מצד אחד, היו אלו הבריטים אשר חתרו, בעיקר בעשור הראשון לשלטונם, לאפיין את "האדם הסביר" בהתאם לתפישות הפילוסופיות שהנחו את המשפט האנגלי. "האדם הסביר", לדידם, היה אוניברסאלי והוא טמן בחובו מאפיינים של "מותר ואסור" או "טוב ורע" אשר צריכים היו לאפיין את האנושות בכללותה. קבלתו והפנמתו של מודל כללי כזה בקרב אוכלוסיות ילידיות, כך סברו הבריטים, קידם את "המשימה המתרבתת". מן העבר השני, ניסו גורמים מקומיים לאתגר את התפיסה הממסדית והציגו את "האדם הסביר" כבעל מאפיינים תרבותיים שהתאימו לקהילה ממנה באו. עבורם, "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י היה יציר המקום, והבנייתו הייתה תלויה בתרבות המקומית. עיון במשפטים פליליים שנידונו בבתי המשפט הקולוניאליים מבהיר כי "האדם הסביר" נע ונד בין הבניות אימפריאליות ממסדיות שנכפו מלמעלה לבין הבניות מקומיות שצמחו מלמטה.

ערעור שהגיש הסנגור עוני עבד אל-האדי בעניין הנאשמים ברצח ג'מיל אל-בחרי ב-1930, מספק הצצה לאופן שבו הגדירו בריטים ומוסלמים את "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י. מחמד מוסא אבו דבוס ואבראהים מוסא אל-סרוג'י נמצאו אשמים כי רצחו את המנוח "בכוונת זדון" לאחר תגרה שפרצה בין מוסלמים ונוצרים בבית הקברות המערבי בחיפה. במערכת משפטית דוגמת זו שכוננו הבריטים בפלשתינה/א"י, המרשיעה נאשמים רק אם הוכח שמעשיהם לוו ב"יסוד נפשי" מתאים, ובהיעדר היכולת לקרוא את מחשבותיו של הנאשם, שיחק "האדם הסביר" תפקיד מכריע בביסוס כוונה פלילית שכזו. בית המשפט אכן העלה את השאלה האם בנסיבות המקרה "אדם סביר" אמור היה לצפות כי מעשיו יביאו לתוצאה שהביאו. במקרה הנוכחי, כמו במקרים אחרים בהם נמצא כי מן הראוי היה שאדם סביר יצפה את התוצאות, נקבע כי מעשי הנאשם לוו ביסוד נפשי של כוונה.     

עוני עבד אל-האדי

בתגובה להחלטת בית המשפט המחוזי בחיפה, טען הסנגור עבד אל-האדי בערעור כי מרשיו הרגו את אל-בחרי מתוך להט הרגע, ולכן לא תכננו לרצחו ואף לא היו יכולים לצפות כי מעשיהם יביאו למותו. קו ההגנה ייחס את חמתם של הנאשמים למניע הדתי ולניסיונותיהם של הנוצרים, ובראשם אל-בחרי, לחלל את קדושתו של בית הקברות. אל-בחרי, כך טען עבד אל-האדי, הותקף על ידי הנאשמים רק לאחר שהתעלם מן העובדה כי הם בעלי הזכות החוקית על אדמת ההקדש (וקף) של בית הקברות והתפרץ למקום. קו ההגנה ביקש להכליל את המניע הדתי במסגרת גבולות "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י. לשיטתו של עבד אל-האדי, פגיעה בדתו של מוסלמי מהווה קנטור חריף שיכול לדחוף אדם סביר להרוג את המתגרה בו. התנהגותם של הנאשמים, הבהיר עבד אל-האדי, לא חרגה מן ההתנהגות הנורמטיבית המקובלת בקהילה אליה השתייכו.

פסק הדין הבהיר כי השופטים לא מיהרו לקבל תפישות החותרות תחת "האדם הסביר" הממסדי. שופטים אלו דחו את הערעור בטענה כי הם אינם מאמינים שקדושת בית הקברות היא בגדר תירוץ סביר להתנהגותם של הנאשמים. פגיעה ברגש הדתי לא יכולה הייתה להוות עילה לקנטור חריף. עבורם, "האדם הסביר" בפלשתינה/א"י ייצג אמות מידה אוניברסאליות שמן הראוי שתהיינה מנת חלקם של בריטים ונתינים קולוניאליים כאחד. בכך נתנו השופטים ביטוי לתפישה כי תפקידו של השלטון הקולוניאלי הנו לחנך את הילידים לאמץ תפישות "מערביות" של חוק וצדק.

מגרש הרוסים בירושלים ב-1930, מקום מושבם של בתי המשפט הקולוניאליים

במאמרו כאן, טען עומר אלוני כי המשפט הישראלי ניכס לעצמו את ההתחשבות בפרקטיקות קהילתיות כחלק ממאפיינים אותם ירש ממסורות משפטיות עות'מאניות ובריטיות. בין השאר, הדבר בא לידי ביטוי בהחלת "אדם סביר" המתאים לאמות המידה שאפיינו את קהילתו התרבותית של הנאשם. כיצד מתיישבת קביעה זו עם "המשימה המתרבתת" הבריטית? מדיניות הבריטים בדבר "האדם הסביר" כיצור אוניברסאלי החלה, לקראת סופו של המנדט, לפנות מקומה לתפישה גזענית המכירה בכך שלכל קבוצה "אדם סביר" משלה. היה זה תוצר ישיר של העמקת הסכסוך היהודי-ערבי, שהביאה להתגבשותו של שיח פוליטי סביב שאלת "האדם הסביר". עם שאיפותיהן של קבוצות לאומיות להבדיל עצמן מקבוצות אחרות, החלה זהותו של "האדם הסביר" לשקף תפישות עולם אתנו-לאומיות. ביטוי חריף לכך ניכר בשנות המרד הערבי (1939-1936) עם הקמתה של מערכת משפט נפרדת שדנה נאשמים ערבים על-פי החוק האסלאמי והחילה עליהם עונשים שנבדלו משיטות הענישה הבריטיות.

בעוד שבשנות ה-30 קיבלה התפישה הגזענית הכרה במשפטים הקשורים במישרין לסכסוך, בהם המניע הלאומני התקבל כמניע סביר לנסיבות מקלות בעונשו של נאשם, בסוף המנדט התקבעה תפישה זו כמדיניות משפטית כללית. בשנת 1947 קבע וויליאם פיטצג'רלד, היועץ המשפטי המנדטורי דאז, באחת מפסיקותיו כי "מבחן מעשיו של 'האדם הסביר' כנגד התגרות חייב לקחת בחשבון את ההשתייכות הגזעית של הנאשם בקביעת האחריות [והמודעות] שלו [לתוצאות מעשיו]. …בשונה מאנגליה, בה כמעט כולם משתייכים לאותו הגזע ומחזיקים באותן התפישות לגבי החובות והאחריות שיש להם כלפי החברה, בפלשתינה/א"י קיימים גזעים שונים… ולא תהיה זאת [טעות] לפרש את "הסביר" כסביר בעיני אותו גזע שאליו משתייך הנאשם".

דבריו של פיטצג'רלד הבהירו כי בשנותיו האחרונות של המנדט, שאפו הבריטים למוטט את הרעיון ההומוגני שעמד בבסיסו של "האדם הסביר". במציאות האלימה שנוצרה בפלשתינה/א"י, ובעידן שלאחר מלחמת העולם השנייה, בו איבדה האימפריה הבריטית את מרבית כוחה, התערער שלטונם של הבריטים. ניתן לטעון כי הדגשתה של היררכיה חברתית בדמות בריטים "נעלים" וילידים "פורעי חוק מסוכנים" הייתה חשובה להמשך הלגיטימציה שהעניק לעצמו השלטון המנדטורי, והיא שימשה מכחול ליצירת קווים המפרידים בין חזק וחלש, בין משעבד ומשועבד, בין שליט ונשלט. אולם השימוש הגזעני בקטגוריית "האדם הסביר" לא רק חשף את הגישה המתנשאת, אולי האוריינטליסטית, של השלטון המנדטורי כלפי המקומיים; הוא גילה, כנראה, גם את חולשתה של אימפריה, שחישבה את קצה לאחור.

רן לוי הוא דוקטורנט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב החוקר את המשפט והקהילה הערבית בפלשתינה/א"י תחת השלטון הבריטי בהנחייתם של פרופסור ישראל גרשוני ודוקטור און ברק.

 

להמשך הפוסט

אירועי מלחמת העולם הראשונה בארץ בפרספקטיבה של מאה שנה

הסדנה להיסטוריה חברתית | 14.08.2014 | 18:46

יובל בן בסט

העשור האחרון של האימפריה העות'מאנית – בין מהפכת התורכים הצעירים של 1908 לבין כניעת האימפריה בשלהי 1918 – היה עשור רצוף אירועים דרמטיים והרי גורל בתולדותיה. בין האירועים החשובים ניתן למנות את המלחמה עם איטליה בלוב ב-1911 שעלתה לעות'מאנים באחרונת נחלותיהם באפריקה ומלחמות הבלקנים ב-1912-13, אשר דחקו את האימפריה כמעט מכל שטחיה באירופה. רצף האירועים נמשך עם ההצטרפות של העות'מאנים למלחמת העולם לצד גרמניה ואוסטריה-הונגריה, הג'נוסייד נגד הארמנים ב-1915, קרבות גליפולי, המרד הערבי בראשות השריף חוסיין, התבוסה בשלהי 1918, ובמקביל, המאבק על עצם קיומה של מדינה תורכית באנטוליה, שהחל עם סיום המלחמה. השנים הסוערות הללו הותירו חותם גם בזיכרון הקולקטיבי של תושבי פלשתינה עקב שורה של אירועים טראומתיים כגון גירוש הנתינים הלא-עות'מאניים מהארץ עם תחילת המלחמה, עריצותו של ג'מאל פאשא, מושל סוריה, הגליית יהודי יפו ותל-אביב ממקום מושבם, פרשת ניל"י והקרבות בעת המסע הבריטי לכיבוש האזור.

במלאות מאה שנים לאירועים הדרמטיים של העשור האחרון בתולדות האימפריה מתקיימת כבר מזה כמה שנים שורת כנסים אקדמיים הדנים בהיבטים כאלו ואחרים של עשור סוער זה במדינות שקמו על חורבות האימפריה העות'מאנית. היסטוריונים מוצאים עצמם נודדים בין כנסים וימי עיון, המציגים רמת דיון והתעמקות המשתנה ממקום למקום, החל ממחקרים השוואתיים פורצי דרך וכלה בפולמוסים פוליטיים רדודים. התפוצצותו של כנס בינלאומי שנועד להתקיים לאחרונה בסרייבו על רקע חילוקי דעות בין חוקרים סרביים ובוסניים מעידה כאלף עדים כי אין מדובר בשאלות אקדמיות בלבד, אלא בנושאים הנוגעים עדיין לעצבים החשופים של הזהות הלאומית של מדינות הלאום להן עבר עות'מאני. אין זה מפתיע כי העניין הרב במלאות מאה שנה למלחמת העולם הראשונה מוצא ביטוי גם בשורה של פרסומים עממיים, תערוכות, וגיליונות נושאיים של ירחוני היסטוריה פופולארית. העובדה כי בשנה הבאה ימלאו מאה שנה לרצח העם הארמני מבטיחה כי הויכוחים והפולמוסים הפוליטיים יימשכו ביתר שאת, יחדרו אל הזירה הפוליטית ואף ישפיעו על היחסים הבינלאומיים בין מדינות הנוגעות לעניין.

לאחרונה קיים מכון שז"ר בירושלים כנס מעניין ורב משתתפים בן כמה ימים, בשיתוף האגודה הישראלית להיסטוריה, לציון מאה שנים לפרוץ מלחמת העולם. הנוכחות המרשימה של הקהל באירוע והדיונים הערים מעידים כי על אף שמדובר בכנס היסטורי, הנושא בוער בעצמותיהם של רבים. לא אחת ניתן היה לשמוע שאלה מקרב באי הכנס לעבר אחד המרצים כדוגמת "זכורני שסבי היה מספר כי בתקופת התורכים…". בכלל שאלות רבות ששאלו באי הכנס את המרצים חשפו את מורכבותם של האירועים ההיסטוריים כפי שהם משתקפים במחקר האקדמי, ואת הפער בינם לבין נרטיביים היסטוריים שהתקבעו בזיכרון הקולקטיבי הישראלי. כדוגמה ניתן לציין את פרשת גירוש יהודי יפו ותל-אביב באביב 1917 בהוראתו של ג'מאל פאשא, אירוע טראומתי אשר בזיכרונות אנשי היישוב מתואר לרוב כפעולת נקם קפריזית של המפקד העות'מאני כנגד אנשי היישוב אותם שנא. במחקר בשנים האחרונות, לעומת זאת, מתגלה הצורך המבצעי העות'מאני שהניע פעולה זו, השיקולים שהובילו אליה והיחס המורכב של ג'מאל פאשא לציונות ולאנשי היישוב. כמו כן, חוקרים מצביעים על הקשר שבין הגירוש של תושבי יפו – תל-אביב לבין הגירוש האכזרי פי כמה של תושבי עזה זמן קצר לפני כן, עם התקרב הכוחות הבריטיים לעיר מדרום, עוד לפני ההרס הכמעט מוחלט שלה בקרבות. בהקשר זה, הארכיון העות'מאני ההולך ונפתח לחוקרים בשנים האחרונות ועובר תהליך של מחשוב והנגשה מאפשר נקודת מבט חדשה ומרתקת על האירועים הדרמטיים בתקופת המלחמה בארץ-ישראל.

חיילים בעזה במלחמת העולם הראשונה
מארכיונו של ד"ר נורברט שווקה מנצרת עילית

למשל מברקים מוצפנים שנשלחו בין הממשלה באיסטנבול לנציגי האימפריה בלבנט בזמן מלחמת העולם הראשונה מאפשרים הצצה למגוון נושאים שהעסיקו את השלטונות העות'מאניים, בהם גורל תושבי הארץ ובכלל זה האוכלוסייה היהודית, דעת הקהל האירופאית בנוגע ליהודים, מינויים של פקידים עות'מאניים, ריגול ומרגלים ועוד. ככלל, נראה שרוב ההתכתבות העות'מאנית עברה במהלך המלחמה לשיטה מקודדת עקב חשש מציטוט. בין הטלגרמות המעניינות ביותר, ניתן למצוא התכתבות בין איסטנבול לבין ג'מאל פאשא אשר פיקד על חזית סוריה וארץ-ישראל בזמן המלחמה והפך ברבות השנים לאחת מהדמויות השנויות ביותר במחלוקת בזיכרון הקולקטיבי של מדינות הלבנט המודרניות. בסוריה ובלבנון הוא מכונה עד היום אל-ספאח, "צמא הדם", וגם בדברי ימי היישוב היהודי בארץ-ישראל שמו נקשר בקשיים העצומים ובגזרות שניחתו על תושבי הארץ בתקופת המלחמה. ההתכתבות בין טלעת פאשא, שר הפנים שישב באיסטנבול לבין ג'מאל פאשא חושפת פער בעמדותיהם במספר נושאים. נראה, עם זאת, שאל מול הנטייה של ההיסטוריוגרפיה והזיכרון הקולקטיבי שלנו כיום להשחיר את העבר העות'מאני ולתופסו כמקשה אחת עוינת, ניתן לאתר הבדלי עמדות ורגישויות בין שחקנים שונים בתוך המערכת העות'מאנית.

מה, אם כן, מראים המברקים? בראש ובראשונה נראה כי ההתנגדות של ג'מאל פאשא לפעילות היהודית נבעה מהתנגדותו הברורה לציונות, תנועה אשר אותה תפס כאיום פוטנציאלי על שליטת האימפריה בפלשתינה. על כן, כבר בראשית 1915, הציע תוכנית בת שש נקודות במטרה להצרת צעדיה של התנועה הציונית (ראו מסמך 1) ופעל בנחישות כנגד נתינים יהודיים של מעצמות אירופה שלא קיבלו על עצמם נתינות עות'מאנית. העות'מאנים, יש לומר, היו עקביים בהתנגדותם להגירה ולהתיישבות יהודית בארץ-ישראל עוד מראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ובמובן זה לא היה בעמדתו של ג'מאל פאשא חידוש. אולם עתה יש להבין התנגדות זו על רקע האובדן הנרחב של מחוזות עות'מאניים בזמן מלחמות הבלקנים ואת חששה של האימפריה מגורל דומה גם במחוזותיה הערביים.

מסמך מס' 1:
תוכניתו של ג'מאל פאשא באשר לתנועה הציונית

יחד עם זאת, לצידו של ג'מאל פאשא שירתו בזמן המלחמה כמה יהודים אשר תמיכת חלקם בפרויקט הציוני הייתה כנראה ידועה לו. בהם היו אהרון אהרנסון, ראש מחתרת ניל"י, שג'מאל מינה לנהל את המאבק  במכת הארבה ב-1915 בזכות מומחיותו האגרונומית, המהנדס גדליהו וילבושביץ, אשר מונה לתכנן ולנהל פרויקטים גדולים של הנדסה ובניה בדמשק וביפו ועמד בקשר הדוק ואף לא פורמאלי עם ג'מאל, ואליהו קראוזה, ראש בית הספר החקלאי במקווה-ישראל אשר בו נועץ ג'מאל, ואחרים. יצוינו בהקשר זה גם ביקוריו של ג'מאל במושבות היהודיות, כגון ראשון לציון, במהלך המלחמה והתפעלותו מהישגיהן. ראשון לציון אף זכתה לקבל מג'מאל שטח חולות גדול ממערב למושבה המשתרע עד לים, בטענה כי הדבר נחוץ לשם מלחמה בחולות הנודדים המאיימים על שדותיה. כשמביאים כל זאת בחשבון נראה כי בסך הכול נקט ג'מאל פאשא במדיניות פרגמטית למדי, אשר משתקפת לא פעם בהסברים המפורטים אותם סיפק לאיסטנבול לגבי המדיניות בה נקט בשטח.

נקודה מעניינת נוספת שעולה מההתכתבות היא המודעות הגדולה של איסטנבול, כפי שמשתקף במברקי שר הפנים, טלעת פאשא, ובמברקי משרד החוץ העות'מאני שנשלחו לג'מאל פאשא, לדעת הקהל האירופאית והיהודית העולמית, ומאמציהם לשפר את תדמית האימפריה. כאן נראה כי ג'מאל פאשא היה פחות מודע להיבט זה של המדיניות העות'מאנית או שייחס לה פחות חשיבות, אולי מפני שהיה ממוקד יותר בצרכים הצבאיים-מבצעיים בשטח. במסגרת המאבק על דעת הקהל ביקש למשל משרד החוץ באיסטנבול לאפשר לקונסול ממדינה נייטרלית, כגון ספרד, לבקר בשטח ולכתוב דו"ח אשר יופץ באמצעות השגרירויות העות'מאניות, או לאפשר לכתב גרמני מוכר לסייר בפלשתינה ולדווח על רשמיו. כמו כן ביקשה הממשלה המרכזית לברר האם המגורשים מקבלים שירותי בריאות, מזון ומחסה ושאלה את ג'מאל פאשא האם כבר ניתן לאפשר למגורשים לחזור לבתיהם. ג'מאל מצידו גילה קוצר רוח הולך וגדל לפניות מצד שר הפנים באיסטנבול.

ניכר גם כי העות'מאנים חששו במידה יוצאת דופן מריגול, חששות אשר היה להם כמובן על מה להתבסס, גם אם – כך מלמדים אותנו מחקרים על ריגול בארץ באותה התקופה – הפריזו כנראה בחשיבות העניין. איסטנבול הדגישה חזור ושנה את הצורך לנקוט בצעדים שימנעו ריגול של רשתות בשרות האוייב. פרשת ניל"י מוזכרת בעקיפין בלבד, אולם זאת תוך התייחסות מעניינת מאוד: איסטנבול דרשה ממחוז ביירות אליו השתייכה המושבה זיכרון יעקב לחקור תלונה על החיפוש האלים במושבה זו אחר אנשי המחתרת (ראו מסמך 2). חיפוש זה הוליך כזכור למעצרה ולהתאבדותה הטרגית של שרה אהרנסון. הבקשה הגיעה כנראה עקב תלונה שנתקבלה באיסטנבול כנגד מושל מחוז חיפה שעמד בראש הכוחות המחפשים. לפי התלונה, אותו מושל איים על אנשי היישוב כי גורלם יהיה כשל הארמנים אם לא יסגירו את יוסף לישנסקי, ואף הדגיש את מעורבותו האישית בעניין הארמני. האיום של המושל מוכר לנו ממקורות עבריים, אולם עד כה לא היה לו אישוש ממקורות עות'מאניים.

מסמך מס' 2:
התייחסות השלטונות העות'מאניים לפרשת ניל"י

לסיכום, במלאות מאה שנה למלחמת העולם העניין הציבורי בהיסטוריה של תקופה זו חורג מחוגים אקדמיים. הויכוחים והפולמוסים שהיסטוריה זו מעוררת נובעים לעתים קרובות מהפער בין המחקר האקדמי לזיכרון הקולקטיבי המשמר תמונת עבר פשוטה יותר הקשורה לא פעם לנרטיביים לאומיים. הדוגמה של היישוב העברי בארץ ישראל מלמדת כי האופן בו נתפסת האימפריה בזיכרון הקולקטיבי כשלטון אנטי-ציוני מרושע וקפריזי לא בהכרח תואמת את התמונה העולה במחקר. שם מצטיירת המדיניות העות'מאנית כמורכבת ומחושבת, ועולים ניגודים ומתחים בין עמדות בתוך המערכת העות'מאנית עצמה. כך אנו עדים לצעדים תקיפים מצד העות'מאנים ואף אכזריים לצד חשש מתמיד מקריסה ואף חרדה מתמשכת לתדמיתה של האימפריה בעולם.

* יובל בן-בסט הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. 

** מאמר זה הוא השני בסדרת מאמרים לציון מאה שנה למלחמת העולם הראשונה

בקרו אותנו בפייסבוק, כדי לעקוב אחר פרסומים חדשים. 

 

להמשך הפוסט

ראיית מנהרה

הסדנה להיסטוריה חברתית | 08.08.2014 | 21:55

און ברק

עם תום הפרק התת-קרקעי בלחימה בעזה, לפחות כך יש לקוות, נחשפות יותר ויותר ראיות לכך שאיום המנהרות של חמאס אינו חדש. אכן, ישראל איתרה לראשונה מנהרה ברצועת עזה ב-1983 ואנשי מודיעין עוקבים כבר שלושה עשורים אחר הסתעפותן והשתכללותן. מלים רבות נאמרו ונכתבו בימים האחרונים על תקדימים היסטוריים, רחוקים יותר ופחות, ללוחמת מנהרות, מקומראן ועד צפון קוריאה, מההתנגדות הסינית לכיבוש היפאני במלחמת העולם השנייה דרך מלחמת הגרילה בווייטנאם. ניתן להוסיף לרשימה גם את הסליקים התת קרקעיים של אנשי המחתרות שהתנגדו למנדט הבריטי בפלשתינה\א"י (המקודדים בשמה של היחידה הצה"לית ללוחמה בסליקים ומנהרות, סמו"ר). אולם הדוגמאות הללו לקוחות, רובן ככולן, מעולם ההיסטוריה הצבאית, המתבוננת בכריית מנהרות כצורת לחימה ותו לא. נקודת המבט הזו מובנת וטבעית כשבאים לנתח את המנהרות ההתקפיות של חמאס. אולם היא מנתקת את המנהרות הללו מהקשרים רלוונטיים אחרים, כמו ההתפתחויות הטכנולוגיות שאפשרו כריית מנהרה מבלי שזו תתמוטט על בוניה, הסדרי כוח האדם שאפשרו כרייה, ואופני המימון והרווח הכרוכים במנהור. ההיסטוריה של מדע וטכנולוגיה מאפשרת לגשת אל סוגית המנהרות מנקודת מבט חלופית, השופכת אור אחר על קצה המנהרה.

ראשיתה של תעשיית המנהרות המודרנית נעוצה בתחילת המאה התשע עשרה, במפגש בלתי צפוי בין מהנדס בריטי ורכיכת מים מלוחים אסייתית. אולם כדי להבין את המפגש המשונה הזה, ואת ההקשר הפוליטי והכלכלי לפריצת הדרך הטכנולוגית שהוליד, יש לחזור למאה השבע עשרה, ולפרויקט הקולוניאלי האירופי שהביא את הרכיכה דמוית התולעת, טרדו נוואליס שמה, למזחי אירופה. ספינות העץ ההולנדיות שהגיעו לארכיפלג המלזי, הנחיתו מתנחלים אירופאים אשר שינו מן היסוד את החיים בקולוניות. תמורות מופלגות לא פחות חוללו נוסעים סמויים מהקולוניות, מסתננים חסרי חוליות שכונו על ידי המלחים ההולנדיים "טרמיטי ים". הללו קדחו בספינות האירופאיות חורים והפליגו עמן חזרה הביתה. מיד כשהגיעו להולנד, הסתערו תולעי הטרדו על דייקי העץ וכמעט שהביאו להצפת המדינה המישורית, ולבסוף הובילו להחלפת כל תשתית תעלות העץ ההולנדיות בתעלות חדשות מאבן. מתקפת התולעים הציתה עניין מדעי ער ב"תולעי האוניות" הללו ובצדפות קודחות אחרות, ומדענים החלו להתחקות ולתעד את מנגנוני הקידוח והדיפון המשוכללים ששימשו אותן באפקטיביות כה רבה.

התואר אבי תעשיית המנהרות המודרנית שמור, כאמור, למהנדס הבריטי מארק ברונל, הראשון שהצליח לכרות מנהרה מתחת לנהר התמזה הלונדוני, במקום בו נכשלו ניסיונות רבים קודמים עקב הצפה או התמוטטות של מנהרות שנחפרו בקרקע הבוצית. את הצלחתו ייחס ברונל לטיול אקראי באחד ממזחי הבירה, שבמהלכו הבחין בתולעת ימית קודחת חור בקורת עץ רטובה. בנוסף לשפות (או בשפה מדעית ומדויקת יותר, ל"קשוות") החדות, שאפשרו לה לקדוח במהירות, ניחנה התולעת, אותה טרדו נוואליס שבמאה התשע עשרה כבר נפוצה בכל רחבי אירופה, במנגנון מחוכם שאפשר לה להגן על רקמותיה הרכות מפני התמוטטות המנהרה: היא בלעה את עיסת העץ, עיבדה אותה בקיבתה, והפרישה אותה כמעטפת קשיחה שתמכה בקדח מבפנים. ברונל חקר את התולעת ובנה מכונה המבוססת בדיוק על עיקרון זה. הוא ממש העתיק את הטרדו לקנה מידה אנושי, כפי שהגדירו זאת כמה מקורות בני התקופה. המכונה שהתקבלה, ה-Tunneling Shield נחשבת לפריצת הדרך המשמעותית ביותר שהתניעה את תחום כריית המנהרות המודרני.

ה-Tunneling Shield של ברונל. נבנה בהשראת תולעת

ההצלחה של מנהרת התמזה (שהפכה ברבות השנים לחלק ממערכת האנדרגראונד הלונדוני שהצילה ילדים בריטיים מהבליץ הגרמני) אפשרה לדמיין – ולא פחות חשוב, לממן – פרויקטים הנדסיים שאפתניים אף יותר בתחום הכרייה. ב-1869 נחנך פרויקט שכזה, תעלת סואץ, שחיברה את הים התיכון לאוקיינוס ההודי. התולעים לא פיגרו הרחק מאחור: פתיחת התעלה התניעה תהליך שביולוגים ימיים מכנים "הגירה לספסית" (על שם יזם התעלה, פרדיננד דה לספס), של מעבר מינים ימיים מהאוקיינוס ההודי לים התיכון ולהיפך. תולעי טרדו נוואליס שיחקו תפקיד חשוב גם בתחומי ידע אחרים במאה ה-19, שלא ניגע בהם כאן, מאופטיקה לקרטוגרפיה תת-ימית, אולם העיקרון ברור: תחת נהר התמזה ובזירות אחרות שהתרבו במהירות, השתמשו מהנדסים ותולעים זה בשיטותיו של זה, ניזונו זה ממפעליו של זה, ולעיתים אף חיקו אחד את השני – דינמיקה שאפשרה להם לנוע ולפעול בקנה מידה גדל והולך.

אם להשתמש במנגנון הקידוח של הטרדו נוואליס כמטאפורה, הרי שהדיון הציבורי במנהרות כלוא במחילה דומה שבה פיסות של חומר גלם מפורקות, מעוכלות חלקית, ומשמשות לבניית מעטפת קשיחה שמונעת חדירה של הקשרים וקשרים מגוונים ורלוונטיים. גם למנהרות התקיפה של חמאס יש עומק היסטורי, הקושר אותן למנהרות ההברחה, ומחבר את האחרונות לסגר הישראלי ולהשלכותיו הכלכליות, הטכנולוגיות והפוליטיות. כדי להבין מנהרות אלו, גם כאן יש לנסות ולהתחקות אחר הכוחות הגלויים והסמויים העומדים מאחוריהן והנשכרים מהן, להכיר בתוצאות הבלתי מתוכננות של קווי מדיניות ופעולה מסוימים של ישראל, מצרים, והקהילה הבינלאומית, ולנתח את המגבלות המעצבות את מנעד אפשרויות הפעולה הפתוחות בפני הגורמים הפועלים מעל ומתחת לקרקע, בתוך עזה ומחוצה לה.

מאז שנות ה-90, וביתר שאת בעשור האחרון, משתכללת ברצועת עזה תעשייה של כריית מנהרות, חלק ממרוץ חימוש שבו משקיעה ישראל יותר ויותר משאבים בהידוק שליטתה בשמי ומימי עזה ובזרימת הסחורות והכסף הנכנסים אליה, בעוד שהחמאס משקיעה חלק ניכר מתקציב הביטחון שלה בחפירה באדמת החול החרסיתית של הרצועה, קרקע המאפשרת כרייה מהירה בקצב של ששה עד שניים-עשר מטר ליום. השילוב של הסגר הישראלי והבינלאומי ומנהרות – ששימשו תחילה בעיקר להברחה –  אפשר לחמאס לרכז בידיו שליטה כמעט אקסקלוסיבית בערוצי התנועה מן הרצועה ואליה, וסייע לאנשי התנועה לתמחר ולמסות את הסחורות הנכנסות לעזה כרצונם, ולהתעשר כתוצאה מכך. אך הסגר הישראלי דחף את חמאס אל מתחת לקרקע ביותר ממובן אחד. התנועה, שעלתה לשלטון ב-2006 כאלטרנטיבה דתית, חברתית ונקיית כפיים לתנועת פת"ח המושחתת, החלה לעסוק יותר ויותר בעיסוקי מחשכים כמו הברחות, ומצאה את עצמה חשופה לביקורת פנימית וחיצונית על העדר שקיפות שלטונית שנקשרה ישירות לשליטתה במנהרות. כמו כן, מימון כרייתן של המנהרות, כמו גם תחזוקן ותפעולן, נעשה לעיתים קרובות במתווה של מיזמי פירמידה שהידקו את הקשרים בין אנשי חמאס לספקולנטים וגורמים מפוקפקים אחרים והורידו לטמיון את חסכונותיהם של עזתים רבים, שבהעדר ערוצי השקעה אחרים, השקיעו במנהרות. מחיר תעשיית המנהרות אינו מתמצה בכסף או בביקורת: נכון ל-2012, לפחות 160 ילדים פלסטינים – שכמו במכרות הפחם באנגליה הויקטוריאנית של ברונל שימשו בחפירת מנהרות –  נהרגו בתאונות כרייה במנהרות הללו. גם כאן קשורה תעשיית המנהרות בהונאות כמו סחר במלט ובטון מאיכות ירודה, רשלנות, וליקויי בנייה אחרים שפשו בעזה של מעלה ושל מטה גם יחד.

המנהרות ההתקפיות הן פועל יוצא של המומחיות, הציוד, וכוח האדם המיומן שהצטברו בכריית מנהרות ההברחה. לצד אלו, שואבת התנועה השראה גם ממקורות אחרים. מערכת המנהרות של חזבאללה הוזכרה לא אחת בהקשר זה, אולם כיוון שהזרוע הצבאית של חמאס מחקה גם את צה"ל בעניינים רבים, יתכן בהחלט שהארגון שאב השראה גם מהטקטיקה הישראלית של "גיאומטריה מהופכת" שיושמה לראשונה ב-2002 בשטחים, ושהתבססה על הפתעת האויב מלמטה ומלמעלה דרך קירות תמך, רצפות ותקרות, ותוך דחייה של האופן הדו-ממדי, הלינארי והמקובע של לוחמה בשטח בנוי.

המנהרות ההתקפיות של חמאס הנן, לפיכך, צורת לחימה שמהווה רכיב אינטגרלי בכלכלה תחת מצור והן קשורות להסדרים הטכנו-פוליטיים והצבאיים שהתפתחו בה. העדר אופק פוליטי, חלופות וערוצי השקעה או מנהל אחרים הקשו על התפתחות שלטון אזרחי שקוף ותקין ברצועת עזה וטיפחו אופני שליטה, כלכלה, וטקטיקה צבאית המשגשגים במחשכים. כמו בתחילת המאה ה-19, גם כאן ישנם כוחות ותהליכים גלויים וסמויים הניזונים ומתעצמים – בין היתר אגב דינמיקה של חיקוי ולמידה הדדית מאויבים ובני ברית כאחד – מהמצב הזה. הסגר על עזה אינו הפתרון לאיום המנהרות; הוא מה שמכשיר עבורן את הקרקע.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים. 

להמשך הפוסט

ג'יזל חלימי ואלימות נגד נשים כנשק מלחמה

הסדנה להיסטוריה חברתית | 31.07.2014 | 12:20

ליאת קוזמא

ג'יזל חלימי מציינת השבוע את יום הולדתה ה-87. מתי המעט שזוכרים את שמה בארץ, זוכרים שלפני יותר מעשור היא הייתה עורכת דינו של מרואן ברגותי. עוד פחות מכירים את תפקידה של עורכת הדין היהודיה-תוניסאית, בשני צמתים חשובים בהיסטוריה הצרפתית – מלחמת אלג'יר ותנועת הנשים הצרפתית. בשניהם היא מיקמה את הגוף הנשי במרכזו של דיון ציבורי והפכה אותו לסוגיה פוליטית.

כפי שציינה נגה כהן בבלוג שכן, המלחמה הופכת אלימות נגד נשים למטאפורה לניצחון צבאי ואיום באלימות כלפי נשים – ככלי לגיטימי בוויכוח פוליטי, וככלי לגיטימי במאבק בטרור. הדוגמאות שהציגה רבות: חדירה כמטאפורה לפלישה קרקעית; עידוד החיילים להכנס ב"אמא שלהם" וכמובן הראיון עם מרדכי קידר, שהציג איום באונס ככלי הרתעה. עמוד הפייסבוק שמציג התפשטות כמעשה פטריוטי, גם הוא דוגמא לצביון שמעניק השיח הציבורי לנשים בעת מלחמה. גם בביקורת הציבורית כלפי אורנה בנאי, חנין זועבי ואורלי ויינרמן  בלטו האשמות על רקע מיני ואלה החליפו לעתים קרובות התמודדות עניינית עם הטענות שהעלו נשים אלה. אני מבקשת לקחת את הטיעון של נגה כהן צעד נוסף ולומר שאלימות מינית, במיוחד כלפי נשים, מתורגמת בעיתות מלחמה לאלימות פיזית, אפילו למדיניות. פעילותה המקצועית של חלימי מזכירה כי בעימות אלים שמוחק את האנושיות של הצד השני, איום באונס, אלימות, והפקעה של זכותן של נשים על גופן, לא נותרים בגדר מטאפורה.

במאמר לקוני כמעט, מתארת ההיסטוריונית הצרפתיה רפאל בראנש את תפקידה של אלימות מינית במלחמת אלג'יר, 1962-1954. במלחמת שחרור ברוטלית זו, נהרגו רבבות אירופאים ומאות אלפי אלג'יראים – חלקם כאלה שהוקעו כבוגדים ונרצחו על ידי לוחמי חזית השחרור הלאומית האלג'יראית (ה-FLN) עצמה. כדי להלחם בתנועה שלחמה מתוך אוכלוסיה אזרחית, נקטו הכוחות הצרפתים בצעדי ענישה קולקטיבית, מעצרים שרירותיים ופעולת "השבת הסדר" שגבו קורבנות רבים. בראנש מתארת חיילים צרפתים שהפשיטו נשות פעילי ה-FLN כדי לבדוק על גופן סימנים לביקור הגברים בבית המשפחה. לאחר שה-FLN השתמש בנשים להעברה והטמנה של מטעני נפץ, נשים עברו חיפוש בכפייה והטרדות מיניות בידי חיילים צרפתיים. אלימות מינית לא נחסכה גם מאסירים גברים, שהופשטו, הותקפו, ועונו בנזעי חשמל שחוברו למפשעותיהם.

ג'יזל חלימי

על הרקע הזה בחרה חלימי בשנת 1960 לייצג את ג'מילה בובאשא, צעירה אלגי'ראית שהייתה אז בת 22. בובאשא הטמינה פצצה במגדניה צרפתית. הפצצה לא התפוצצה, אך ג'מילה נעצרה, יחד עם אחיה, אחותה, גיסה ואביה, ובמשך חודש עברה עינויים ואונס בידי חיילים צרפתים. ג'מילה זיהתה את מעניה, וחוג של אינטלקטואלים צרפתים התגייס למענה. הם עשו זאת, בין השאר, מפני שלטענתם הפיגוע שתכננה לא התממש ואיש לא נפגע. יתרה מזאת, האונס והעינויים שעברה בכלא, הם טענו, היו חסרי פרופורציה לפשע שבצעה. גורלה של בובאשא בכלא סימן עבור סימון דה בובואר, ז'אן פול סארטר ופבלו פיקסו – את פשיטת הרגל המוסרית של צרפת באלג'יריה.

המשמעות הסמלית של הדוגמאות שמציינת נגה כהן היא ברורה; התקדים של אלג'יר ותפקידה של ג'יזל חלימי מראה כיצד השפלתו המטאפורית של הצד השני מתורגמת למדיניות בחדרי החקירה. עבור החיילים שעינו את ג'מילה בובאשא – גופה סימן את ה-FLN, את גופה של אלג'יר שמסרב להיכנע; רבים טענו כי במלחמה ברוטלית אין ברירה אלא לנקוט באמצעים ברוטליים. עבור האינטלקטואלים הצרפתים שתמכו בעצמאות אלג'יר, ג'מילה בובאשא הייתה גופה הנאנס של אלג'יר עצמה. עבור ג'יזל חלימי, היא סימנה את הקישור, שליווה אותה בהמשך חייה, בין הפוליטי לבין האישי, בין הגוף הפרטי לגוף הלאומי.

אין זה לפיכך מפתיע שהמקרה הבא שבו התפרסמה, ב-1972, היה קשור בתנועת הנשים ובגוף האישה. באפריל 1971, חתמו 343 נשים צרפתיות על מניפסט שבו הכריזו שביצעו הפלה – בתקופה בה הפלה הייתה לא חוקית בצרפת. היא הגנה עליהן במשפט והפרשה כולה הובילה ללגליזציה של הפלות.

ג'יזל חלימי, כיהודיה תוניסאית, ניצבה באמצע, בין הכובשים לבין הנכבשים, ובחרה צד. כעורכת דין אישה יחידה בין עשרות עמיתים גברים, היא גם העלתה לדיון ציבורי נושאים שעמיתיה הגברים לא נגעו בהם. פעילותה המקצועית והפוליטית הביאה אותה לתוניס, לצרפת, לאלג'יר וגם אלינו. פחות מפורסמת מבן דורה אלבר ממי, היא ראויה לעמוד בשורה אחת עם שורה של אינטלקטואלים ומדענים שתרמה יהדות צפון אפריקה לחיים הציבוריים הצרפתיים. גם המאבק לסיום העידן הקולוניאלי הצרפתי, וגם המאבק לזכותן של נשים על גופן – לא היו שלמים בלעדיה.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

 

 

להמשך הפוסט

לחיות בעזה אחרי המלחמה הגדולה

הסדנה להיסטוריה חברתית | 25.07.2014 | 10:07

* מאמר ראשון בסדרה מיוחדת לציון 100 שנים למלחמת העולם הראשונה

דותן הלוי

ב-11 במרץ 1934 שלחו מחמד אל-ג'ארו, עבד אל-קאדר חתחת, אחמד עדס ואחמד אל-מאזיני, כולם בני שכונת שג'אעיה בעזה, מברק זועם אל הנציב העליון הבריטי בירושלים. הם ביקשו להתלונן על שהעירייה הרסה חלקים מבתיהם מבלי הסכמתם במהלך עבודות להרחבת הדרך שחצתה את השכונה בה גרו. כך הם כותבים: "כמי שסובלים מהחורבן שעברה עירנו במלחמה הגדולה, היינו מצפים שהממשלה תסייע לנו בשיקום רכושנו שנהרס על ידי הצבאות אנגלי והתורכי, אבל העיריה הפתיעה אותנו והרסה את המעט שנותר מבתינו מבלי לשלם פיצויים ובניגוד לתכנית הבניין העירונית. לדבר כזה לא היה תקדים אפילו בימי התורכים." שש עשרה שנים מתום הקרבות על עזה במלחמת העולם הראשונה, עבור תושבי העיר, במובנים מסוימים, המלחמה הייתה עדיין נוכחת.

בימים אלה מסכי הטלוויזיה בכל העולם מציגים יומיום את התפרקותה של העיר עזה ואת הפגיעה האנושה בתושביה. במקביל, נידונות כבר בתקשורת התוכניות לשיקומה של העיר ב"יום שאחרי", מתוך הנחה כי הרס ושיקום הם מעין תהליכים הפוכים שיש בכוחם, כמו לבטל זה את זה. אולם בחיי עיר, כמו בחיי אדם אין זה כך. את השיעור הזה מלמדות מלחמת רבות וגם תולדותיה של העיר עזה עצמה שחרבה בפעם הראשונה בעת המודרנית בימי מלחמת העולם הראשונה.  קורותיה של העיר בשנים שלאחר המלחמה מאפשרות למתעניינים בתולדות הארץ ותושביה מבט שונה מן המקובל על התקופה אותה אנחנו נוהגים לכנות "תקופת המנדט". לצד פניה המוכרים של תקופה זו, כמו המאבק הלאומי בין היהודים לערבים בארץ  או התבססותו של הממשל הבריטי, עסקו בשנים אלה תושבי הארץ רבות גם בשיקום חייהם לאחר המלחמה. עבור רבים הייתה זו מלאכה שנמשכה לא מעט שנים וכללה חזרה לבתים שניטשו במלחמה, שיקום רכוש ועסקים שנפגעו, חיפוש אחר קרובי משפחה שגויסו לצבא או גורשו ואף טיפול בתחלואים ובפציעות גוף ונפש. עבור אלה לא הייתה המלחמה אירוע מוגדר בעבר שהסתיים עם שוך הקרבות או עם החלתו של ממשל המנדט, שכן תוצאות המלחמה והתהליכים שהיא חוללה המשיכו להתקיים בהווה וניכרו  בחברה ובנוף. 

העיר עזה ותושביה שנפגעו במלחמה באופן חריג ביחס למערכה במזרח התיכון, מדגימים כלל זה היטב. לקראת המערכה מול חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי, פינה הצבא העות'מאני את עזה מכ-40,000 תושביה בתחילת חודש מרץ 1917. בשלושת הקרבות שהתחוללו לאחר מכן בין הצבאות בעיר ובסביבתה כשליש מהמבנים בעיר הוחרבו ושטחים נרחבים של שדות ומטעים נהרסו. עם תום הקרבות, רבים מפליטי עזה הבינו כי אין טעם לחזור אל העיר במצבה ונותרו בערים ובכפרים בהם השתקעו מאז הגירוש. במפקד שערכו הבריטים בשנת 1922 נמנו בעזה 17,480 איש, פחות ממחצית מניין תושביה לפני המלחמה.

העיר זקוקה הייתה לשיקום יסודי, ומי שביקש להוציאו לפועל היה לא אחר מאשר הנציב העליון הראשון הרברט סמואל, שהגה בשנת 1923 רעיון מקורי. בין העיר עזה ובין הים הפרידו שלושה ק"מ של דיונות שהוגדרו כאדמות מדינה. על פי תוכניתו של סמואל, תחלק הממשלה 5000 דונם באזור זה למגרשים, תמכור אותם, ובכסף תקים קרן מלווה בתנאים נוחים עבור המעוניינים לשקם את בתיהם שנהרסו. הייתה זו ראשיתו של רעיון "חזית הים". אולם על אף ההבטחה שבתכנית, בפועל חלפו שנים רבות עד שקרמה עור וגידים. מודעות המכירה, שפורסמו בעיתונות העברית והערבית, לא משכו קונים רבים ולמעשה עד תחילת שנות ה-30 רק 70 מבין 2000 המגרשים ששווקו נמכרו.

בנין העירייה המחודש בעיר עזה- שנות הארבעים

בינתיים נעשו החיים בין החורבות לחלק מהיומיום בעזה. תיאורים רבים של מבקרים בשנות ה-20 וה-30 מתמקדים בהרס ובעזובה בשכונות שניטשו. רבים מזכירים את חורבות המסגד הגדול שזוהה נכונה על ידי המודיעין הבריטי כמחסן תחמושת והופגז. המסגד העתיק היה לפני המלחמה הסמל הרוחני החשוב של העיר ובספרייתו נשמרו מאות כתבי יד מוסלמיים. עת'מאן מצטפא אל-טבאע, שהיה הספרן של ספרייה זו לפני המלחמה, כתב בזיכרונותיו על פועלו במהלך תקופת המנדט לשיקום הספרייה שכה אהב. בהג'ת עטא סכּיכּ, תושב אחר של העיר, הזכיר גם הוא את חורבות המסגד בזיכרונותיו ותאר כי בילדותו מצאו הוא וחבריו בין חורבותיו ערימה בגובה של שני מטרים של שאריות תחמושת, קליעי רובים ותרמילים של פגזים. בעזרת לוח עץ, פטיש ומסמרים הם יצרו נפצים שטרדו את שלוותם של אנשי העיר עד שהמחבוא הסודי נתגלה. בשנת 1930 שני אלו כבר ראו את המסגד עומד שוב על תילו, אולם שאר העיר עוד הייתה שקועה בהריסותיה ומספר תושביה מאז תום המלחמה אף ירד. ניזכר כעת גם בתלונה לנציב העליון עמה פתחנו את הדברים והתחושה המתקבלת היא כי החיים בעיר החרבה קשרו בתודעתם של תושבי עזה, אפילו בשנות ה-30, את ההווה בו חיו עם המלחמה.

מתי, אם כן החלה המלחמה להיות מובנת בעזה כאירוע ששייך לעבר? את נקודת ההתחלה של תהליך זה ניתן אולי לסמן בפעולה של ראש עיריית עזה פהמי ביי אל-חוסייני, שבשנת 1932, החליט לשפץ ולהרחיב את רחובה הראשי של העיר ואגב כך גם לשנות את שמו מרחוב "ג'מאל פאשא" על שם המפקד העות'מאני של חזית סוריה ופלסטין במלחמה ומי שציווה לפרוץ את הרחוב לראשונה בשנת 1915, לרחוב "עמר אל-מח'תאר".  במהלך סמלי זה ביקש פהמי ביי להותיר מאחור את המורשת העות'מאנית של העיר ולחברה אל מורשת אחרת, ערבית ולאומית הקושרת כתרים לגיבורים הלוחמים בקולוניאליזם האירופי כמו עמר אל מח'תאר, מנהיג המחתרת הסנוסית הלובית, שלחם באיטלקים והוצא באותה שנה להורג על ידם. יחד עם הרחוב שנע ממזרח העיר למערבה החל אל-חוסייני להפיח, בכסף ממשלתי, רוח חיים גם בתוכנית חזית הים.

במעבר בין שנות ה-30 וה-40 המשיך את דרכו ראש העיר רושדי אל-שוא, ולאחר קנייה של מספיק מגרשים, בתים החלו להבנות על החולות שממערב לעיר. השכונה החדשה שזכתה לשם "אל- רמאל" (החולות), הייתה מחזה שהפליא את רואיו. בתים הוצבו בשורות ישרות, סובבים רחובות רחבים המסודרים בשתי וערב וביניהם גנים. חומרים חדשים כמו בטון וטכניקות של יציקה וזיון נראו אז בעזה לראשונה. מבנה חדש נבנה בשכונה עבור העירייה והחליף את המבנה המסורתי שעמד ליד המסגד הגדול, וגם ממשל המחוז עבר בשנת 1940 אל העיר. על הגבול המזרחי של השכונה הוקם גן גדול לטיולים שקיבל את השם "אל-מנתזה" (הפארק), ולצדו הוקם מועדון הספורט החדש של עזה. ב-1939 הוקם בשכונה החדשה גם בית קולנוע ללא גג שפעל בחודשי הקיץ ועל כן זכה לכינוי "סינמא אל-סאמר". עם התפתחות השכונה החדשה, הלכה עזה והתקרבה אל החוף ואפילו תוכניות להקמת נמל, דוגמת הנמלים ביפו ובחיפה, החלו להירקם. עד סוף שנות ה-30 כבר התקבע במסמכים של העירייה השם המפורש: "אל- מדינה אל-ג'דידה" (העיר החדשה) אשר, כפי שטען אחד מיושבי מועצת העיר, "צריכה להבנות כעיר ולא ככפר". עד מהרה ההנגדה המתבקשת "אל מדינה אל-קדימה" (העיר העתיקה) הופיעה גם היא במסמכים ובעיתונות.

העיר העתיקה של עזה אחרי שיקומה, שנות הארבעים

שני המושגים נטענו חליפות במשמעויות חיוביות או שליליות. חסידי החדשנות מצאו בעיר העתיקה שלל ליקויים תברואתיים והנדסיים והצביעו על בניינים חרבים עוד מימי המלחמה. מושל מחוז עזה בתחילת שנות ה-40, עארף אל-עארף הגדיל  אף לקבוע כי "העיר העתיקה אינה תואמת את הדרישות העת הנוכחית ואת התרבות המודרנית." לעומתו, מיודענו מהמסגד הגדול עת'מאן אל-טבאע, לימד זכות על העיר העתיקה ודווקא השמיץ את העיר החדשה. "התרבות הזרה הולכת וקונה לה אחיזה בקרב הצעירים והנהנתנים," כתב, "אלה התאהבו בעיר המזויפת ובמסורת הזרה ובעניינים הנוגדים את ההליכות האסלאמיות ואת המנהגים הערביים. נפוצו ביניהם שתיית היין והימורים ושעשועים ומשחקים וקולנוע ובתי קפה… כל אלה לבסוף ידרדרו אותם מן הפח אל הפחת, מבערות ותעייה לאומללות ואסונות." אם כן, בין אם הביאה השכונה החדשה ברכה לעזה ובין אם לאו, היא על כל פנים אפשרה לאנשי עזה להניח את המלחמה מאחור, כאירוע ששייך לעבר ומזוהה עם העיר העתיקה וחורבותיה שהיו למעין מצבות זיכרון.  

עזה היא אמנם זירה מקומית אך סיפורה מלמד כי מלחמות אינן אירוע צבאי בלבד, וגם לא רק "המשך המדיניות בדרכים אחרות". כך גם ההיסטוריה שלהן. בעוד בשדה הקרב ניתן להצביע על תאריך בו המלחמה נגמרת, בשדה האזרחי המלחמה ממשיכה לחולל, גם אחרי סיומה הרשמי, תהליכים ארוכי שנים על פני אזורים גיאוגרפים נרחבים. גם בימים אלה, בשעה שהמבצע הצבאי הישראלי בעזה יסתיים באופן רשמי, לעיר ותושביה צפויות שנים של התמודדות עם תוצאותיו. 

 * דותן הלוי הוא תלמיד MA בחוג להיסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת תל אביב. עבודת התזה שלו עוסקת בתולדות העיר עזה בעת החדשה. 

 עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

 

 

להמשך הפוסט

"למען ישכון שלום בכפר": מזרח, מערב והמשפט הישראלי המוקדם בשנות החמישים

הסדנה להיסטוריה חברתית | 19.07.2014 | 12:29

עומר אלוני

באמצע שנות החמישים התכנסו שלושה מבכירי מערכת המשפט הישראלית הצעירה, נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והשופטים יצחק גויטיין וצבי ברנזון, לדון בערעור של המדינה על העונש הקל של 18 חודשי מאסר שנפסק לשלושה בריונים שקטלו אדם במריבה על מקום ישיבה באוטובוס בכפר ערבי בגליל. בפסק הדין הקצר בפרשת "היועץ המשפטי לממשלה נ' מוחמד עתאמנה", תיאר אולשן את המעשה עצמו – ספק-רצח ספק-הריגה – בלא יותר ממשפט אחד, אך הקדיש את עיקר הטקסט לעניינים אחרים: בעיני השופטים הדבר החשוב הוא כי הושכן שלום בין משפחת הקורבן לנאשמים ומשפחותיהם בכפר. השופטים הדגישו שהמחילה היתה כה יסודית, עד שנציגי משפחת הקורבן הטריחו עצמם עד לבית-המשפט העליון בירושלים, ופנו בבקשה מיוחדת להמתיק את העונש של רוצחי בנם. אומנם, תוך כדי הדיון, עצר לרגע הנשיא אולשן והתלבט בקול האם צריך בית-המשפט להיות מושפע מהידיעה כי הושכן שלום בכפר, אולם חיבוטי הנפש לא נמשכו זמן רב. הנשיא דחה לבסוף את הערעור, וקבע כי – "דבר השכנת השלום, בעיקר בין תושבי כפר, הנו דבר הנהוג מכבר בארץ הזאת". גם אם התרחש פשע, קבע, הרי שהשכנת השלום חשובה לא פחות מאשר עשיית צדק. השופטים גויטיין וברנזון הצטרפו לדעת הנשיא. האחרון, שחתם את הדיון בכמה משפטים רזים, יצא ידי חובת ההתייחסות למחויבות לשמירה על קדושת חיי-אדם, אולם הסביר כי מה שחשוב הוא העובדה ש"השכנת שלום בכפר מסייעת בכיוון זה, כי היא שמה קץ לריב בין משפחות שעלול היה לקפח חיי-אדם נוספים".

 מקרה זה, שנידון בשנת 1954, מאפשר לבחון את התקופה המרתקת של שנות החמישים, ה'עשור המכונן' בו עוצבו מאפיינים מרכזיים של המדינה במסגרת תהליכי בינוי האומה, מפרספקטיבה שטרם נבחנה במחקר ההיסטורי-משפטי. במחקר שערכתי במסגרת הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בחנתי את התמודדותה של מערכת המשפט עם אתגרים שזימנו מפגשי מזרח ומערב באולמות הדיונים, בעיקר על רקע הייצוגים, השיח והתבניות שבהם שמשו בני המזרח – יהודים-מזרחים וערבים כאחד – בעיניו של המשפט השליט. ניתוח שורה ארוכה של פסקי-דין של בית-המשפט העליון מהעשורים הראשונים למדינה חושף כיצד התמודדה הזירה המשפטית עם שונוּתן התרבותית והאתנית של קבוצות שוליים – בהן מהגרים יהודים מארצות צפון-אפריקה והמזרח-התיכון לצד תושביה הערבים של המדינה החדשה.

בן-גוריון מוקף בילדי עולים, 1959. צילום: משה פרידן.

בן-גוריון מוקף בילדי עולים, 1959. צילום: משה פרידן.

 המציאות ההיסטורית המורכבת של החברה החדשה, המשלבת בתוכה מזרח יהודי שזה אך מקרוב בא ומזרח ערבי ילידי מאיים, מאתגרת את ההבנה הרווחת הרואה במשפט מהנדס חברתי, ואף כמוסד המושפע בעצמו מתפיסות מקובלות. האם במקרה של קבוצת הבריונים האלימה באוטובוס בגליל הפגין בית-המשפט יחס אוריינטליסטי כלפי ערבים "חמומי-מוח", בשעה שהעדיף להסיג את המשפט הפלילי למול אורחותיה המסורתיות של הקהילה, והכיר, הלכה למעשה, בהחלתם של מבחנים וכלים משפטיים שונים לגביה ולגבי בניה? "הבועה" הפוליטית הנפרדת של המזרח בעיניהם של אנשי המערב, המוכּרת לנו מניתוחים רבים כל כך שהושפעו מאז 1978 מכתביו של אדוארד סעיד, כמו צצה לנגד עינינו – והפעם, דרך משקפיו וסיפוריו של המשפט הישראלי בראשית דרכו. במקום להפעיל את הכוח הכופה, המחנך והמתקן של המשפט הפלילי, ובמקום להכחיד פרקטיקות מסורתיות פרימיטיביות ואלימות, המשפט הישראלי, ברגעי הקמתו והתעצבותו, מאמֵץ לעיתים את השיח הקולוניאלי המערבי, וכולא את המזרח בתמונתו האלימה, האקזוטית והקפואה בזמן.

 ואולם, הפניית הזרקור לשיח אוריינטליסטי שנגלה מהטקסטים המשפטיים הנוקשים עלולה לסנוור אותנו מלהבחין במורכבותה המתעתעת של המציאות ההיסטורית. האם המשפט הישראלי אכן נוהג כאן כאחד מסוכניהם של האוריינטליזם ושל המערב ותו לא? האם היה עליו, במבחן היסטורי-חברתי ביקורתי, לסלק מלפניו את השתדלויותיה של הקהילה, להפעיל את המשפט הפלילי באופן ניטרלי, ולהרשיע את הנאשמים ברצח מבלי לתת משקל למנגנוני יישובי הסכסוכים האלטרנטיביים הנהוגים בכפר? ניתוח המתבסס על קטגוריות מוחלטות של "משפט מערבי מתקדם" מול "מסורות מזרחיות מפגרות" עלול להותיר אותנו בדיון פשוט וקל מדי נוכח המציאות הרב-ממדית של החברה הישראלית ומוסדותיה במעבר שבין תקופת המנדט לבין יציקת הריבונות.

בדילמות שבהן מתחבט המשפט הישראלי משתקפות מעת לעת גישות אוריינטליסטיות, ולצדן – או מולן – משמשות בערבוביה גם השפעות היסטוריות ומרחביות-תרבותיות אחרות. ניתוח רב-מימדי יכול להזכיר לנו, למשל, שקונפליקטים מעין אלו, שבין המשפט המדינתי האחיד והממשטר לבין משפט מנהגי ומנגנונים משפטיים קהילתיים-מתחרים, היו אלמנטים שמדינות קולוניאליות ופוסט-קולוניאליות התמודדו עמם לפחות מאז המחצית השנייה של המאה ה-19; ועל אחת כמה וכמה במזרח-התיכון, במעברו בין אימפריות למדינות לאום חדשות המתעצבות תוך כדי תנועה.

כותב בקשות משפטיות בעברית ובערבית בפתח ביהמ"ש השלום בעכו, ככה"נ 1962. צילום: משה פרידן

כותב בקשות משפטיות בעברית ובערבית בפתח ביהמ"ש השלום בעכו, ככל הנראה 1962. צילום: משה פרידן

למול האפשרות שעשוי להשתקף כאן ובפסקי-דין נוספים שיח אוריינטליסטי, הרי שהדיון במקומו של המשפט בשעת המבחן של הקמת המדינה מציב את המערכת המשפטית בקונטקסט רחב יותר: פרט לגישות אוריינטליסטיות-לכאורה, הרי שהכפר הגלילי היצרי והמבעבע בו דן בית-המשפט בתיק של עתאמנה נתון במסגרת של הממשל הצבאי שהוחל על התושבים הערבים עד ל-1966. באיזה אופן מתכתב מודל "השכנת השלום בכפר", באשר הוא מיושם על-ידי המשפט הישראלי, עם שיקולים חוץ-משפטיים שנוגעים לאופן שבו המדינה הצעירה, החוששת מפני התעצמותו של 'גיס חמישי' בתוכה, בוחרת לשלוט בערבים? האם הותרת ניהול ענייניהם – גם בכל הנוגע לקוד הפלילי – של תושבי "הארץ הזאת", כדברי הנשיא אולשן, עולים בקנה אחד עם האופן המורכב שבו בחרה ישראל לנהל את יחסי השליטה שלה בכפריים בגליל ובמשולש? האם הייתה זו אוטונומיה בחסות בית-המשפט, גם אם לא התכוון לכך במפורש, או שמא רק מראית-עין של אוטונומיה? כך או כך, השתקפות יחסי מזרח-מערב במשקפיים אוריינטליסטיים בלבד, משטחת את המציאות ההיסטורית של העשורים הראשונים למדינה.

 האם היה על המדינה, באמצעות שופטיה, לכפות על חברות מסורתיות נורמות חדשות באופן גורף במובן של "חוק אחד יהיה לכם"? בחלק מהמקרים, יתכן שאם אכן היתה עושה כן היא הייתה נתפסת כפטרונית. במקרים אחרים – כמו "השכנת השלום בכפר" הערבי, הבדואי והדרוזי, או במקרים בהם בית-המשפט העליון מייחס תכונות של ריתחת-דם, איבוד עשתונות, בערות, בטלנות, אלימות ואי-רציונאליות ליהודים שעלו מארצות המזרח בתחילת שנות החמישים – מצטייר המשפט הישראלי כסוכן אוריינטליסטי של תפיסות מערביות. 

חקר המשפט הישראלי בעשוריו המכוננים חושף הן השלכות של תפיסות חברתיות-תרבותיות (ובכלל זה גישות אוריינטליסטיות) והן את השפעותיהן של מורשות משפטיות שונות שהתרוצצו בקרבו. לצדה של רביזיה סעידיאנית שמצטרפת לניתוח רב-שכבתי שכזה, הרי שהמשפט הישראלי ירש מסורות של התחשבות בפרקטיקות קהילתיות ובמוסדות שפיטה מתחרים מהשיטות שקדמו להגחתו: מרוצי סמכויות ופורום שופינג היו נהוגים במידה לא מעטה גם בעולמו של המשפט העות'מאני, וגם המשפט המנדטורי של האימפריה הבריטית לא הכחידן (ואף הכיר, למשל, בסמכויותיהם של בתי-הדין העדתיים, ששימרו מסורות אוריינטליות מתמשכות בעצמן – הן כלפי יהודים והן כלפי מוסלמים). בין כך ובין כך, התמודדותו המסקרנת של המשפט הישראלי המוקדם עם אידיאל כור ההיתוך בהקשר של שילוב היהודים המהגרים מארצות ערב וצפון-אפריקה, ולא פחות מכך עם הקשיים שניצבים בפניו בעת ניהול ענייניהם המשפטיים של תושביה הערבים של המדינה החדשה-ישנה, מעלה מספר הסברים וניתוחים אפשריים. המשפט מנווט בין מודלים מערביים, אולי אפילו אשכנזיים, של "האדם הסביר" הלבן, ובין קהילות מסורתיות מזרחיות, יהודיות גם ערביות, המאתגרות ומזנבות במשפט הממלכתי. בית-המשפט הכיר לעיתים במפורש או במשתמע בשונותן, ולעיתים אחרות ניסה "לתקן" את אורחות-חייהן בכלים משפטיים.

* עומר אלוני כותב את הדוקטורט שלו במרכז צבי מיתר ללימודי משפט מתקדמים של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל-אביב בהנחייתו של ד"ר דוד שור. את עבודת התיזה שלו על השתקפויות של גישות אוריינטליסטיות במשפט הישראלי המוקדם כתב בהנחייתו של פרופ' רון חריס. 

 עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

 

להמשך הפוסט

הקבוצה של המדינה (המנדטורית)

הסדנה להיסטוריה חברתית | 12.07.2014 | 22:26

תמיר שורק

במאמר שהתפרסם כאן לפני מספר שבועות הצביעה ליאת קוזמא על התפקיד שמילא הכדורגל במאבק האלג'ירי לעצמאות. אולם השימוש בכדורגל ככלי במאבקים לאומיים-קולוניאליים אינו ייחודי לעימות האלג'ירי-צרפתי. בשנות המנדט הבריטי התנועה הלאומית הפלסטינית והציונות נאבקו אף הן בזירת הספורט. מי שיבדוק באתר פיפ"א את תאריך הקמתן של התאחדויות הכדורגל הישראלית והפלסטינית ימצא כי שתיהן קמו באותה השנה – 1928. לא מדובר בצירוף מקרים  אלא בהתייחסות לאותה התאחדות, ששמה באנגלית היה Palestine Football Federation ובעברית "התאחדות ארץ ישראלית למשחק כדוררגל". סיפור הקמתה ופיצולה מייצג היבטים רחבים יותר של הסכסוך הציוני-פלסטיני.

התכנית להקים התאחדות כדורגל רשמית בפלשתינה-א"י שתסונף לפיפ"א באה ביוזמתה של הסתדרות 'מכבי'. ב'מכבי' ראו אמנם בהקמת ההתאחדות חלק בלתי נפרד ממהלך ההתחדשות של העם היהודי בארצו, וכלי לטווית קשרים בין-לאומיים עבור המפעל הציוני, אך לאור מדיניות פיפ"א לקבל לשורותיה רק התאחדויות המייצגות מדינות, הוקמה ההתאחדות כגוף המייצג את המדינה המנדטורית. לכן נאלצו ראשי 'מכבי' להזמין לא רק את קבוצות 'הפועל' אלא גם קבוצות ערביות. לפיכך, בישיבה הראשונה של הנהלת ההתאחדות, ב-14 באוגוסט 1928 נכח, נוסף על 14 נציגי 'מכבי' ו'הפועל', גם נציג ערבי ממשפחת נוסיבה, שייצג את 'מועדון הספורט האסלאמי' מירושלים. מלבד ישיבת היסוד, לא מופיע שמו של נוסיבה בין המשתתפים באף ישיבה מאוחרת יותר. אף על פי כן, בשנים הראשונות לקיומה של ההתאחדות שיחקו בה גם קבוצות ערביות. ב-1929, למשל, שיחקו במסגרת ההתאחדות 11 קבוצות ערביות בליגות השניה והשלישית.  

אף שבאופן רשמי ייצגה ההתאחדות את כל תושבי הארץ, הרי שהדומיננטיות הציונית בה הייתה מוחלטת. נבחרת פלשתינה-א"י, שהשתתפה בתחרויות בינלאומיות, הוחרמה על ידי הערבים הפלסטינים ובמשחקים הבינלאומיים נוגנה 'התקווה' לצד ההמנון הבריטי. לא מפליא, איפה, שנכונות הערבים לשמש כעלה תאנה להתאחדות הניטרלית להלכה, אך הציונית למעשה, לא ארכה זמן רב. כבר ב-1930 הביע העיתון היפואי פלסטין תרעומת על מצב עניינים זה וקרא להקמתה של התאחדות ספורט ערבית נפרדת. הרעיון הבשיל רק כעבור ארבע שנים ובשנת 1934 הוקמה 'התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית'. התאחדות זו פעלה לא רק לארגון משחקי כדורגל אלא איגדה תחתיה התאחדויות ספורט של ענפים שונים. בעקבות הקמת מסגרת זו נטשו קבוצות הכדורגל הערביות את ההתאחדות ה"יהודית" והחלו לשחק במסגרת התאחדות הספורט הערבית.

נבחרת פלשתינה-א"י במהלך מסע משחקים בקהיר, 1930

נבחרת פלשתינה-א"י במהלך מסע משחקים בקהיר, 1930

כמו מוסדות חברתיים-פוליטיים של הציבור הערבי הפלסטיני שנפגעו אנושות במהלך המרד שפרץ ב-1936 כנגד השלטון הבריטי , גם התאחדות הספורט הפלסטינית חדלה להתקיים במהלכו. עם תום המרד, נותרו הכדורגלנים הערבים ללא מסגרת ארגונית, מה שמסביר את בקשתן של מספר קבוצות ערביות לשוב ולהצטרף להתאחדות ה"יהודית" בשנת 1941. קבוצות אלה שבו ופרשו סופית מההתאחדות בסוף בשנת 1943.

במאי 1944 יזם 'מועדון הספורט הלאומי' ביפו, את הקמתה של התאחדות ספורט ערבית חדשה. נציגים של 21 מועדונים התכנסו על פי ההזמנה ביפו והחליטו: 'להקים התאחדות בשם "התאחדות הספורט הפלסטינית הכללית". ההנהלה בהתאחדות זו תהיה ערבית טהורה – תהא אשר תהא האזרחות של הקבוצות השייכות אליה"'. חוקי ההתאחדות הערבית אסרו אף על שיתוף שחקנים יהודיים. כמו כן הוחלט להקים ועדה מכינה שתנסח חוקה, וכל המועדונים הערביים הוזמנו לשלוח את הצעותיהם למסמך המכונן. ב-22 ביולי באותה שנה התכנסה ישיבת היסוד של 'התאחדות הספורט הערבית הפלסטינית' ביפו, ונכחו בה נציגי 14 מועדונים מכל רחבי הארץ. להתאחדות היו ועדות נפרדות לענפי ספורט שונים ובמסגרתה נכללו נוסף על, הכדורגל, שהיה הענף הדומיננטי, גם אגרוף, טניס שולחן, כדורעף, הרמת משקולות, שחיה, אתלטיקה וכדורסל.

למשחק הגמר הראשון של אליפות פלסטין בכדורגל שנערך ב-3 ביוני 1945 במגרש 'אל-בסה' ביפו (לימים, בלומפילד), בין 'מועדון הספורט האסלאמי ביפו' לבין 'האיחוד האורתודוכסי בירושלים' הוזמנו כל ראשי הערים הערביות בפלסטין ונכבדי הערים והכפרים. כעשרת אלפים צופים ראו את המועדון היפואי מנצח 2:0 וזוכה במגן האליפות. למשחק הזה קדמו שתי דקות דומייה שבמהלכן עמדו השחקנים והקהל לזכר קרבנות דיכוי המרד כנגד צרפת בסוריה ובלבנון.

בשנים אלה פעלה ההתאחדות הערבית בפלסטין ליצירת קשרים בינלאומיים וספורטאים ערבים פלסטינים יצאו לתחרויות בין-לאומיות במצרים ירדן, סוריה, לבנון ואיראן. אך פעילות זו נתקלה בבעיות פוליטיות, במיוחד בתחום הכדורגל. התאחדות הכדורגל 'הציונית', אשר ייצגה באופן רשמי את המדינה המנדטורית בפיפ"א, הטילה וטו על משחקים של נבחרות לאומיות כנגד הנבחרת שהוקמה על ידי ההתאחדות הערבית. לכן ניסתה הנהלת ההתאחדות הערבית לגייס לעזרתה את ההתאחדויות במצרים, בלבנון ובסוריה במאבק למען לגיטימיות בינלאומית. ב-15 במרס 1945 נכתב במדור הספורט של 'פלסטין':

"משלחת ספורט בראשות התאחדות הכדורגל הערבית הפלסטינית צפויה לצאת למצרים על מנת לסכם עריכת משחקים בין מצרים ופלסטין בראשית החודש הבא. אנו מבקשים ממנה לדון בסוגיית התאחדות הכדורגל הפלסטינית, שאינה ערבית, ומוכרת מבחינה בין-לאומית ומייצגת אותנו על אפנו ועל חמתנו. כמו כן אנו מבקשים ממצרים שתשתדל עבורנו ותדרוש יחד עמנו את ביטולה. היא אינה מייצגת אלא את עצמה ואת עדתה ולא את העם הערבי הפלסטיני [....] בהתאחדות חברים שנים עשר אנשים, כולם אינם ערבים ומרכזה בתל אביב ועד ימינו אלה היא מייצגת את פלסטין [...] יהיה זה עוול אם התאחדות זו תמשיך לייצג את פלסטין הערבית מבחינה בין-לאומית בזמן שמשחקינו וההתאחדות שלנו התארגנו, ובין צעירינו יש חזקים מהם, טובים מהם, ומקצועיים מהם."

 במקביל ניסו הספורטאים הערבים פתרונות נוספים. למשל הועלתה האפשרות, שלא יצאה אל הפועל, שהכדורגל הפלסטיני יסופח להתאחדות הסורית. ב-1946 פנתה באופן רשמי ההתאחדות הערבית, בתמיכת ההתאחדויות במצרים ובלבנון לפיפ"א בדרישה להתקבל כהתאחדות כדורגל נפרדת (או להקים בארץ התאחדות בלתי תלויה, על פי גרסה אחרת). הבקשה דחקה בהתאחדות הציונית לשוב ולהזמין, בנובמבר 1946, את הקבוצות הערביות להצטרף לשורותיה, מחשש לאובדן הלגיטימיות הבינלאומית. ההתאחדות הערבית ניסחה בתגובה נוסח מכתב סירוב אחיד אותו נתבקשו כל הקבוצות הערביות לשלוח אל ההתאחדות הציונית.

בינתיים, בעקבות מאמץ דיפלומטי של התאחדות הכדורגל הציונית, נדחתה בקשת הקבלה של ההתאחדות הערבית לפיפ"א. הדחייה הובילה לכינוסה של ועידה משותפת להתאחדויות הערביות באזור, אשר הביעה את מחאתה ודרשה מהארגון לשוב ולדון בבקשה. ואכן, בקיץ 1947 קיבל הועד הפועל של פיפ"א החלטה להציע לכנס הבא לכונן בפלשתינה התאחדות 'ניטרלית' שבראשה יעמדו אנשים שלא ישתייכו לשני 'הגזעים'. הלחימה שפרצה בסתיו אותה שנה קטעה את הההתקוטטות הדיפלומטית בין שתי ההתאחדויות.

הספורט הערבי פלסטיני התפשט בשנות המנדט ברחבי הארץ מתוך הערים הגדולות אל הפריפריה, ובשנת 1947 מנתה ההתאחדות הערבית 65 מועדונים מעכו ועד באר שבע. התנופה הארגונית לה זכה בשנות הארבעים קשורה בניסיונות של אליטות משכילות לעצב זהות לאומית פלסטינית חילונית, ובניסיונה להתחרות בכל המישורים עם התנועה הציונית. החורבן של 1948 קטע את התהליך בשלב שבו תהליכי המיסוד של הספורט בפריפריה היו עדיין בחיתוליהם. פלסטין המודרנית והמשכילה, ובעיקר האליטה החדשה שקמה בערים הגדולות והייתה הכוח המניע מאחורי הקמת התשתית הספורטיבית – קרסה ועמה ענף הכדורגל הפלסטיני. לאחר המלחמה, הפכה ההתאחדות שייצגה את המדינה המנדטורית להתאחדות הכדורגל בישראל. התאחדות הכדורגל הפלסטינית הוקמה רק לאחר היווסדה של הרשות הפלסטינית והצטרפה לפיפ"א בשנת 1998.

 * תמיר שורק הוא סוציולוג החוקר זהויות לאומיות ומרצה באוניברסיטת פלורידה.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם:

נוצרים בפלשתינה-א"י המנדטורית ותפקידם הפעיל בעיצוב היחסים הבין-דתיים

על אותנטיות, מקומיות וחומוס

הפנים הכפולות של ארכיון מדינת ישראל

 

 
להמשך הפוסט

מה הקשר בין ולדימיר פוטין לשפחות בלונדיניות במזרח התיכון במאה ה-17?

הסדנה להיסטוריה חברתית | 07.07.2014 | 15:49

ג'ניפר פוליאקוב-ז'ורוב

התהפוכות הפוליטיות במזרח אירופה וסיפוח חצי האי קרים על ידי רוסיה הציתו לאחרונה מחדש בבלוגוספירה ובתקשורת הרוסית דיון היסטורי ער. נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, הכריז בחודש מרץ האחרון בנאום בשידור חי, כי קרים "היתה ונשארה בלב הרוסים, היא חלק בלתי נפרד מרוסיה ובעלת חשיבות היסטורית לכולנו". התבטאות זו מיוחסת בדרך כלל לקשרים התרבותיים והפוליטיים של תושבי אזור קרים למדינות ברית המועצות לשעבר, אולם להתבטאותו של פוטין יש גם הקשרים היסטוריים עמוקים יותר. אחד החשובים בהם נובע לא רק מעצם השליטה הרוסית בקרים במאה ה-10 אלא בעיקר קשור לסיפוח קודם של חצי האי ב-1783, במהלך שגדע גל פשיטות של שבטים טטאריים אל שטחי מזרח אירופה וסתם את הגולל על חטיפה של רוסים ושעבודם ברחבי המזרח התיכון.

לפני הסיפוח בסוף המאה ה-18, שימשה קרים כבסיס ממנו פשטו שבטים טטאריים, בעלי הברית של האימפריה העות'מאנית, על שטחי מזרח אירופה במטרה לחטוף אוכלוסייה נוצרית כדי למכור אותה לעבדות בתוככי האימפריה העות'מאנית וברחבי המזרח התיכון. בשל נסיבות גיאופוליטיות שונות, ובהן ההגנות הצבאיות הרעועות במזרח אירופה, שימש האזור כ"מאגר אנושי" חשוב לאספקת עבדים הן לעולם האסלאם והן למדינות הנוצריות באגן הים התיכון עוד מהמאה ה-14, תהליך שהגיע לשיאו במאות ה-16 וה-17. העבדות באגן הים התיכון לא היתה תופעה חדשה ואף לא ייחודית לעות'מאנים. תופעה זו רווחה משחר ההיסטוריה, הן בחברות אירופיות והן בחברות במזרח התיכון. כפי שהראו מאמריהם של אהוד טולידאנו וליאת קוזמא שהתפרסמו בסדנה (כאן וכאן), העבדות היתה מוסד חברתי רווח ומרכזי בעולם המוסלמי.

לפי הערכות שונות, בין מיליון לשני מיליון מזרח אירופאים נמכרו לעבדות במזרח התיכון ובייחוד באימפריה העות'מאנית. מרבית כלכלתם של השבטים הטטארים בקרים התבססה על סחר בעבדים נוצרים אלו, החל מהפשיטה המתועדת הראשונה ב-1468 ועד להפסקת הפשיטות בסוף המאה ה-18, עם סיפוחה של קרים. מהלך הסיפוח של רוסיה הצארית נבע לא רק מהחשיבות האסטרטגית של האזור, שאפשר לרוסיה גישה חופשית לים השחור ושיפור עמדות בעימות הצבאי מול האימפריה העות'מאנית, אלא גם נועד להפסיק את החטיפות של הנתינים הרוסים. מלבד הפגיעה הכלכלית והאסטרטגית שגרמו החטיפות לצד הרוסי, תופעה זו נרשמה כטראומה בזיכרון הקולקטיבי הרוסי, וכפגיעה בגאווה הרוסית. חלק חשוב מהחוויה הקשה נקשר בתיאורי חטיפתן ושעבודן של הנשים הסלאביות בשל המשיכה לחזותן ומאפייניהן הפיזיים, בשימוש בגופן לשעשוע מיני ובשימוש ברחמן להעמדת צאצאים בידי המוסלמים הכופרים.

פשיטה של הטטארים של קרים במזרח אירופה. ציורו של ארתור גרוטגר, 1854

פשיטה של הטטארים של קרים במזרח אירופה. ציורו של ארתור גרוטגר, 1854

כמו במקומות אחרים, משועבדים באימפריה העות'מאנית נחשבו לרכוש אדוניהם והללו יכלו למכרם, להעניקם במתנה או להעבירם בירושה. למשעבד היתה גישה מלאה וכמעט בלתי מוגבלת לגופה של השפחה, בין אם גישה מינית ובין אם יכולת לנצלם בעבודות הבית, בחקלאות או בכל תפקיד אחר. המקורות העומדים לרשות החוקרים מצביעים על כך שלצד עבודות הבית, שכללו תחזוקה שוטפת וטיפול בילדי המשעבדים, חלק גדול מהנשים שימשו כפילגשים למשעבדיהן. ברישומי בתי המשפט השרעיים באיסטנבול בעת החדשה המוקדמת ניתן למצוא תיעודים שכיחים למדי של שפחות שכונו "רוסיות" על אף שחלקן הגיעו ממדינות המרכיבות היום את רוסיה, פולין, אוקראינה, בילורוסיה וליטא המודרניות, שתוארו כבעלות שיער, עיניים ועור בהירים. דוגמא אחת היא תלונה שנרשמה ביוני 1583 בקובץ בית המשפט השרעי באיסטנבול בדבר הימלטותה של שפחה מביתו של עות'מאני בשם אחמד סובאשי, רוסיה במוצאה. גובהה תואר כבינוני ועיניה בצבע תכלת-ירקרק. תיעוד זה ורבים נוספים של שפחות לבנות, הן בבירה העות'מאנית והן בערים אחרות ברחבי המזרח התיכון, היו כה שכיחים בעת החדשה המוקדמת, עד כי מיסיונר קתולי ממוצא קרואטי, שסייר באימפריה העות'מאנית בסוף שנות השבעים של המאה ה-17 כתב: "יש כל כך הרבה עבדים רוסים ביוון, סוריה, פלסטינה, מצרים ואנטוליה, האם בכלל נותרו רוסים ברוסיה?"

נוכחותן של השפחות הרוסיות בולטת לא רק ברישומי בתי הדין השרעיים ברחבי האימפריה אלא גם ברישומים של מוסדות המדינה הרוסית, שחקרו את העבדים והשפחות שהצליחו לחזור למזרח אירופה, וכן בחיבורים ודיווחים של נוסעים אירופים למזרח התיכון:

"כל יום מגיעות לאיסטנבול בין 4-3 ספינות עמוסות בעבדים מרוסיה…בשוק העבדים של איסטנבול יש כמרים, נזירים, נערים ונערות, אותם מוכרים ושולחים מאיסטנבול למצרים. חלקם מסרבים לזנוח את הנצרות וחלקם הוכרחו להתאסלם". (מתוך פטיציה של הקהילה היוונית של העיר איסטנבול מאמצע המאה ה-17, שיועדה לראש הכנסייה הרוסית, הפטריארך ניקון).

טענתם של הרוסים באשר להעדפתן של נשים סלאביות על ידי העות'מאנים בשל מאפייניהן הפיזיים אינה משוללת יסוד. במרבית התעודות מבתי המשפט העות'מאניים ניתן להבין מתיאורן הפיזי של השפחות העדפה של העות'מאנים לרכוש נשים בעלות שיער ועיניים בהירים, בעיקר ממוצא סלאבי.

שפחה לבנה בציורו של ז'אן- לאון ז'רום, 1884, שוק העבדים.

שפחה לבנה בציורו של ז'אן- לאון ז'רום, 1884, שוק העבדים.

הסיפוח של קרים בסוף המאה ה-18 שם קץ לפשיטות ולשעבודן של הנשים הרוסיות במזרח התיכון ונרשם כאירוע מכונן בכל הקשור לשיקום הגאווה הרוסית שנרמסה בדמותן של הנשים הרוסיות שגופן היה נגיש במשך מאות שנים למוסלמים הכופרים. גם היום, כאשר פוטין מתבטא באשר לזיקה ההיסטורית של רוסיה לקרים, הוא פורט על קשר היסטורי עמוק זה ומעלה באוב סיפוח קודם ומוצלח ששם קץ לשעבוד בני העם הרוסי. ההצדקה לסיפוחה של קרים נקשרת כיום בעיקר לאינטרסים כלכליים, פוליטיים ולאומיים, אולם היא נשענת על שורשים עמוקים של גאווה לאומית ואף לאומנית. אחד הביטויים לכך הוא הדיון בתקשורת הרוסית בנושא הסחר בנשים ממזרח אירופה למטרות זנות, בעיקר למזרח התיכון. הרוסים מפנים אצבע מאשימה לאוקראינה, שנחשבת ל"יצואנית" העיקרית של נשים מזרח-אירופיות למטרות זנות במזרח התיכון. ושוב, כמו בעבר, נשמעות טענות בדבר ההעדפה הגברית של הגברים במזרח התיכון לנשים בהירות שיער, עור ועיניים. תומכי הסיפוח מביאים כדוגמה את העובדה כי הכינוי המקובל היום לאישה העוסקת בזנות בתורכיה הוא "נטאשה", שם רווח במדינות של ברית המועצות לשעבר. לטענתם, בהנהגתו של פוטין ניתן יהיה לחסל תופעה מבישה זו, הפוגעת פגיעה אנושה בגאווה האזורית.

* ג'ניפר פוליאקוב-ז'ורוב היא דוקטורנטית בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב ומחקרה עוסק בתופעת השעבוד של אוכלוסיה ממזרח אירופה באסטנבול בעת החדשה המוקדמת, בהנחייתה של ד"ר מירי שפר-מוסנזון.

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים.

מאמרים נוספים שעשויים לעניין אתכם:

מדוע מאחורי כל קבוצת שחורים ניצב קברניט לבן?

לחץ בחדר החקירות המשטרתי (של האימפריה העות'מאנית)

מתחת לשפם: מה אפשר ללמוד משיער על הפנים?


להמשך הפוסט

נבחרת אלג'יריה: בין 1958 ל-2014

הסדנה להיסטוריה חברתית | 30.06.2014 | 20:42

ליאת קוזמא

לראשונה בתולדותיה, עלתה נבחרת אלג'יריה בכדורגל לשמינית הגמר בגביע העולם. התיקו שהשיגה במשחק נגד רוסיה ביום חמישי האחרון, הרעיד לבבות רבים – באלג'יר כמו גם בפריז. זינדין זידאן, בן למהגרים אלג'יראים שגדל במרסיי ושיחק בילדותו בכדור סמרטוטים הפך לגיבור לאומי בצרפת, וגיבורם של המהגרים הצפון אפריקאים, כששני שערים שהבקיע במשחק הגמר השיגו לצרפת את גביע העולם ב-1998. אך הפעם, זו אלג'יר עצמה שמגיעה להישג חסר תקדים: בדוכני העיתונים בפריז כבר נמכרים דגלי ענק של אלג'יריה.

שחקני אלג'יריה חוגגים את עלייתם ההיסטורית לשמינית הגמר (AP, אתר הארץ)

ראשיתה של נבחרת אלג'יריה בכדורגל, וליתר דיוק, נבחרת החזית לשחרור לאומי (ה-FLN), בצרפת, בשנת 1958, לפני 56 שנה בדיוק – ערב המונדיאל השישי במספר. אלג'יריה הייתה אז תחת כיבוש צרפתי בן 128 שנים. למרות סיפוחה לצרפת, לא ניתנו למוסלמי אלג'יר זכויות אזרחיות, מלבד קומץ בן עשרות אלפים. מיליון אירופאים התגוררו אז באלג'יריה, יחד עם תשעה מיליון מוסלמים. לאחר שנואשו שתענה דרישתם לשוויון אזרחי, פתחו האלג'יראים בשנת 1954 במלחמה, שאיימה על יציבותה של הרפובליקה הרביעית; וממש במקביל למשחקי המונדיאל התרחשה בצרפת הפיכה צבאית, שהעלתה לשלטון את שארל דה גול: רבים האמינו שמנהיג ההתנגדות לכיבוש הנאצי יוכל להביא להכרעה במלחמה באלג'יריה.

בצרפת עצמה חיה כבר אז אוכלוסייה לא קטנה של מהגרי עבודה אלג'יראים, רובם גברים. ה-FLN החל רוכש תומכים מקרבם – תוך שכנוע או בכח הזרוע. בין אלה היו שחקני כדורגל אלג'יראים ששיחקו בליגה הצרפתית. ב-15 באפריל 1958, במעין מבצע חשאי, שנים-עשר מהם עזבו את קבוצותיהם ונסעו לאלג'יריה, דרך שוויץ ותוניס. רק תשעה מהם הגיעו לאלג'יריה: שניים עוכבו בגבול על ידי השירות החשאי הצרפתי ואחד מהם, שהיה חייל בצבא הצרפתי, נעצר בגין עריקה. בין התשעה היו גם רשיד מח'לופי ומוסטפא זיתוני, שנבחרו לשחק בנבחרת צרפת במונדיאל: עריקתם במועד זה הייתה חיונית. צרפת הפסידה לברזיל בחצי הגמר – ויש הרואים בעזיבתם של שני השחקנים, חודשיים בלבד לפני פתיחת המשחקים, כאחת הסיבות לתבוסה זו.

פיפ"א סירבה להכיר בקבוצה החדשה, אך נבחרת ה-FLN שיחקה כשמונים משחקים בינלאומיים עד שהפכה לנבחרת הלאומית של אלג'יריה עם תום המלחמה ב-1962. שחקניה היו גיבורים – לא רק עבור האלג'יראים: הם היו לגיבוריו של עולם המשתחרר מכבליו של כיבוש קולוניאלי – הו צ'י מין פגש אותם בוויטנאם, וצ'ו אן ליי בסין. הם הוזמנו לשחק בצ'כוסלובקיה, לוב, רומניה ויוגוסלביה. עריקתם הפכה לנשק הסברתי רב עוצמה בידיו של ה-FLN – שהראה כך את מחויבותם של אלג'יראים החיים בצרפת לעצמאותה של ארצם.

לרשיד מח'לופי יש מעמד של גיבור לאומי באלג'יריה. הוא  נולד וגדל בסטיף. ב-8 במאי 1945, כשהיה בן תשע, פרצו בה הפגנות של חיילים משוחררים בדרישה לזכויות אזרחיות, שדוכאו באש חיה והפכו למרחץ דמים ולוו במעשי טבח במתיישבים אירופאים. מותם של 104 מתיישבים ואלפי אלג'יראים בסטיף וסביבותיה הפך אותה לאחד מסמליה של ההתנגדות האלג'יראית, ואחד מסמליו של כישלון החזון של שילוב אזרחי. מח'לופי עצמו שיחק בקבוצת הנוער של מועדון כדורגל של סטיף, והיגר לצרפת, עדיין כנער. מה שמעצים את המשמעות הסימבולית של "עריקתו" הייתה שותפותו בזכייה הראשונה של קבוצת סנט אטיין באליפות הליגה הצרפתית ב-1957. בשנות העדרו לא הצליחה הקבוצה לשחזר את ההישג. הוא חזר לצרפת לאחר עצמאותה של אלג'יריה, והוביל את סנט אטיין לשלוש אליפויות נוספות. מח'לופי מונה בהמשך לצוות האימון של נבחרת אלג'יריה והיה שותף לניצחון ההיסטורי על מערב גרמניה באליפות העולם ב-1982. המפגש של אלג'יריה עם גרמניה בשמינית הגמר מפגיש אותה, לפיכך, עם יריבה היסטורית.

היחסים הטעונים בין הכדורגל הצרפתי והאלג'יראי נמשכים עד היום. ב-2001 נפגשו השתיים למשחק ידידותי, שהסתיים בדקה ה-76 בשל התפרעויות אוהדים. רבים  רבים משחקני נבחרת אלג'יריה הנוכחית משחקים בליגה הצרפתית ויתרה מזאת  – הם בעלי אזרחות צרפתית ואף שיחקו בנבחרת הלאומית הצעירה. חוקי פיפ"א אוסרים על השתתפות ביותר מנבחרת בוגרת אחת במהלך הקריירה ואלה שלא קודמו לנבחרת הבוגרת, עברו לנבחרת אלג'יריה.

יחסיה של צרפת עם אלג'יריה, ועם האלג'יראים החיים בה, הם יחסים מורכבים, שמלווים בזכרונות כאובים לצד מחילה. לפני שנה הופיע נשיא צרפת, פרנסואה הולנד בפרלמנט האלג'יראי, הכיר באחריותה של צרפת לזוועות המלחמה וקרא להיסטוריונים לנבור בארכיונים, ולשפוך אור, בין השאר, על אירועי סטיף. ההיסטוריה של היחסים המורכבים הללו היא כיום עניינם של היסטוריונים צרפתים ואלג'יראים; אולם המלחמה רחוקה להיות נחלתם הבלעדית של היסטוריונים: גרפיטי בן מילה אחת, "סטיף", כמו גם דגלי אלג'יריה שמונפים בימים אלה ברחובות פריז, משמשים תזכורת לנוכחות של העבר הלא-מאוד רחוק הזה, בצרפת של היום.

ההיסטוריון האנגלי המנוח אריק הובסבאום גרס כי קהילה מדומיינת של מיליונים הופכת למציאותית יותר בדמותה של קבוצה של אחד עשר שחקנים שאנחנו מסוגלים לזהות בשמם. נבחרת ה-FLN של 1958, כמו גם נבחרת אלג'יר של היום, מסמלות הרבה מעבר ל-11 השחקנים שמרכיבים אותן. וחשוב לא פחות: הנבחרת של 2014 נושאת עמה גם את הזיכרון של נבחרת 1958.

עקבו אחרינו בעמוד הפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית פוסטים חדשים

 

 

להמשך הפוסט

מעטים מול רבים: כשמיליציות מכות צבא סדיר

הסדנה להיסטוריה חברתית | 23.06.2014 | 21:30

עידן בריר

השבועיים האחרונים בעיראק היו ימי-דמים. המיליציה הג'יהאדית דאע"ש (המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה) השתלטה במהירות על שטחים נרחבים ועל ערים מרכזיות בצפון המדינה ובמרכזה, שמהם קצרה הדרך לבירה בגדאד. הארגון פועל כמעט באין מפריע ולא נתקל בכל תגובה משמעותית מצד הצבא העיראקי, שקרס במהירות תוך שמרבית חייליו ומפקדיו נוטשים את עמדותיהם ונמלטים אל האוטונומיה הכורדית. מספר הלוחמים בדאע"ש, ארגון שפרש מאל-קאעדה לפני כשנה, אינו גדול, אך במהלך הקרבות בסוריה – וגם בשבועיים האחרונים בעיראק – נודעו אלה כאכזריים וחסרי-עכבות. כחצי מיליון תושבים נמלטו ממוסול הכבושה מאימת חמושי הארגון ולצד דיווחים ספורדיים על גילויי שמחה בעיר (בעיקר מצד בני שבטים ותומכי בעת' סוּנים), גוברים בעיר קולות המביעים חשש מן העתיד המעורפל של העיר תחת שלטון האסלאמיסטים. "אני כלל לא חש בטוח", אמר תושב מוסול לארגון "משמר זכויות האדם" (HRW) לאחר השתלטות חמושי דאע"ש על העיר. "אני חושש מהם. הם עלולים להרוג אותי מכל סיבה, אפילו בגלל שזקני לא ארוך דיו". לאחר כיבושה המהיר של מוסול, נע הארגון במהירות לכיוון עיר הנפט כִּרְכּוּכּ. לוחמיו כבשו בקלות את המרחב הכפרי סביב העיר והטילו עליה מצור בן יום וחצי. המצור נמשך עד לנטישת חיילי צבא עיראק את עמדותיהם גם בעיר זו וההשתלטות המהירה של הכוחות הכורדיים, שהצליחו לבלום את האסלאמיסטים ולהסיגם מן העיר.

דווקא בסערת הימים האלה, מעניין להיווכח שעיראק, ואזור כרכוכ בפרט, כמו גם רבים מן האזורים המקיפים אותה, סבלו בעבר מחולשה דומה של השלטון המרכזי, ושימשו זירות לעימותים קשים עם מיליציות, עימותים שהסיבות לפריצתם דומות ושהובילו לתוצאות דומות. שנות ה-70 של המאה ה-19 היו שנים ראשונות ליישום רפורמות מנהליות במחוזות העיראקיים של האימפריה העות'מאנית. הרפורמות, שמטרתן הייתה הפיכת השלטון העות'מאני במחוזות למודרני וריכוזי יותר והפיכת הצבא העות'מאני לצבא סדיר, מודרני ויעיל יותר, הוחלו כבר שלושה עשורים קודם לכן, אך רק במחוזות קרובים יותר למרכז האימפריה באיסטנבול. כך, לצורך ייעול גביית המסים והרחבת הגיוס לצבא, ביקשה המדינה העות'מאנית להשליט פיקוח הדוק יותר על האוכלוסייה ואחד ממאמציה העיקריים היה ביישוב השבטים הנוודיים ובהחלת חוק המדינה עליהם.

המפה מראה את שטח המדינה העות'מאנית סביב שנת 1900 (בירוק); הקו השחור מסמן את גבולותיה של עיראק בת-ימינו ובתחומו מסומנות הערים המרכזיות במדינה.

 

ברוב שטחי אנטוליה והבלקן, שבהם יושמו הרפורמות בראשית דרכן, נחלה המדינה הצלחה ביישוב השבטים ובהכנסתם לתוך מערך המדינה העות'מאני, באמצעות מקלות וגזרים כאחד. אלא שעם החלת הרפורמות באזור כרכוכ, בסְפָר המזרחי של האימפריה, נתקלה האימפריה בהתנגדות איתנה מצדו של שבט כורדי בשם הָמַוַונְד. שבט זה, מנה כ-1000 נפשות בלבד, ורק שליש ממספר זה לקחו חלק פעיל בלחימה כנגד השלטון. חרף מספרם הנמוך, נודעו בני ההמוונד כפרשים ולוחמים מיומנים, אכזריים עד מאוד וחסרי-פחד מפני המדינה. המטייל הבריטי מארק סַיְיקְס תיאר את שבט המוונד כ"עז-הרוח והפיקחי ביותר מבין השבטים הכורדיים באזור". המטיילים הצרפתיים ז'וֹרז' פִּיסוֹן ואַלבֶּר דֶוְולֶה שמעו מפקיד עות'מאני בכרכוכ כי "הבדואים הם ישרים ומכבדים חיי אדם. ההמוונד, לעומתם, הם מפלצות צמאות-דם".

שבט ההמוונד חי בתחומיו של עמק צר ומוגן היטב מכל צדדיו בשם בַּאזְיָאן, על אם הדרך בין כרכוכ לסולימאניה. השבט סירב להכיר במרות המדינה העות'מאנית ובתכתיביה, מאן לשאת ולתת עם שלוּחיה, וערך פשיטות אלימות על שיירות נוסעים, דואר ומסחר, גם במרחק מאות קילומטרים מכרכוכ. המציאות הזו, בצל איום הפשיטות של ההמוונד גבתה מחיר כלכלי וחברתי ניכר מהאוכלוסייה באזור. אסמאעיל הַקִי פאשא, פקיד עות'מאני בכיר בכרכוכ, דיווח לאיסטנבול בשנת 1884 כי "שודדי ההמוונד הביאו להריסתם של כ-600 כפרים במחוז סולימאניה לבדו ולהריסה חלקית של כפרים נוספים במחוז כרכוכ ולבריחה של תושביהם. הדרכים באזור כולו אינן בטוחות עוד לתנועה". באותה שנה כתב רַאסֶל, סגן הקונסול הבריטי במוסול לשגריר בריטניה באיסטנבול כי "להמוונד המורדים בשלטון אין כפרים משל עצמם או מגורי-קבע, והדבר הופך את הענשתם למשימה קשה במיוחד עבור השלטונות התורכיים".

ואכן, האתגר שהציבו אנשי ההמוונד בפני האימפריה העות'מאנית היה עצום בעוד שהמדיניות העות'מאנית לנוכח מרידת ההמוונד הייתה מהוססת ובלתי-אחידה. השלטון העות'מאני המרכזי התקשה להשליט את מרותו באופן שוטף במרחבי הסְפָר ובכר להתמודד עם המרידה בשילוב של כמה אמצעים: קמפיינים צבאיים גדולים – אך ממוקדים וקצרים – של כוחות-משלוח מיוחדים, פעולות מקומיות להגליית אנשי-שבט, ניסיונות "לקנות" מנהיגים שבטיים ובכך לפגוע בסולידריות השבטית. אלא שלצד כל אלה, פעל השלטון העות'מאני גם תוך לא מעט התעלמות והעלמת-עין, אולי מתוך תקווה שהאיום יעלם מאליו. על רקע כל זאת, לא רק שהישגי המדינה היו מקומיים וחלקיים, אלא שבעקבות פעולות הממשלה הפכו פשיטות ההמוונד תכופות ואלימות יותר ואנשי השבט גילו תעוזה רבה יותר.

לאחר שני עשורים של מרידה רצופה ובעקבות התגובה העות'מאנית המבולבלת והרופסת, עברו אנשי ההמוונד מפשיטות לצרכי ביזה למצב של מלחמה גלויה עם האימפריה. הם לא היססו לתקוף שיירות גם כאשר אלו היו מלוות במאות רבות של חיילים עות'מאניים ובמקרים רבים אף היו הורגים חיילים ותוקפים במתכוון שיירות צבא. החיילים העות'מאניים חששו מעימות ישיר עם אנשי השבט ונמנעו מלצאת לדרכים ולהגן על שיירות. התוצאה הייתה חוסר ביטחון בנתיבי התנועה שהוליך לשיתוק מלא של צירי התנועה בין הערים הגדולות באזור. בספרו "אל מסופוטמיה וכורדיסטאן בתחפושת", משנת 1907, תיאר סופר-המסעות והדיפלומט הבריטי א"ב סוֹאן את חומרת המצב בדרכים באזור כרכוכ, את פחדם של התושבים ואת אזלת היד העות'מאנית בהתמודדות עם המרידה:

הנסיעה בין כרכוכ לבגדאד הפכה בלתי אפשרית באותו זמן בשל פשיטות ההמוונד ששלטו על הדרכים בכל עברי העיר והטילו עליה מצור של ממש. גם סולימאניה הייתה מבודדת ונתיב המסחר אל העיר היה סגור לחלוטין בשל האיום של ההמוונד. הם הוכרזו כפורעי חוק וניתנה פקודה לירות בכל איש-שבט מיד כשפוגשים בו. אך הללו נודעים בנועזותם ומתהלכים ברחובות ובשווקים בלא כל פחד מנוכחותם של החיילים העות'מאנים, ביודעם כי האוכלוסייה בכרכוכ מפחדת מאוד מנוכחותם בעיר וממסעות-נקם אפשריים שיבצעו."

פרשים משבט ההמוונד, מתוך ספרו של מארק סייקס Dar Ul-Islam

 

כך נמשכה מרידת ההמוונד ברצף והשלטון המרכזי לא הצליח לדכאה עד למלחמת העולם הראשונה, ולמעשה, עד לקריסתה של האימפריה העות'מאנית. ברי כי קיימות נקודות שוני רבות בין המצב הנוכחי בערי עיראק והמצור שהוטל על חלקן, לבין המצב ששרר בה תחת איום ההמוונד לפני למעלה ממאה שנים. מדובר במרידות על רקע שונה לחלוטין, שמטרותיהן ושאיפות מחולליהן שונות לחלוטין. בכל זאת, נדמה כי אפשר למצוא קווי דמיון לא מעטים במציאות הפוליטית והשלטונית שאפשרה את שתי המרידות והובילה להצלחתן הסוחפת. השלטונות בשני המקרים פעלו כדי לבסס את שלטונם במרכזי הערים הגדולות אך הזניחו את האזורים הכפריים ואת אזורי הספר, שבהם הייתה שליטתם בלתי אפקטיבית ונומינלית בלבד. אלא שההפקרות ב"חצרות האחוריות" של המדינה הובילה לעלייתם של כוחות לא-מדינתיים, קטנים, ניידים ונחושים, המסרבים להכיר במרותו של שלטון ריכוזי ויכולים להנחיל לו תבוסות קשות. בשני המקרים, הן בזה העיראקי של השבועות האחרונים והן בזה של עיראק העות'מאנית, הצבא הסדיר, שנבנה ואומן בקפידה ובהשקעה רבה כצבא סדיר האמון על התמודדות עם מרידות מקומיות, קרס כליל בפני האיום שהציב בפניו כוח נחוש שכזה וסלל את הדרך לניצחונן המפתיע של המיליציות החמושות.

 * עידן בריר כותב דוקטורט בבית הספר להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב על צפון עיראק בשלהי התקופה העות'מאנית בהנחיית פרופ' אהוד טולידאנו .

עקבו אחרינו בפייסבוק כאן וקבלו עדכונים על עליית מאמרים חדשים

אולי תמצאו עניין גם במאמרים הבאים:

על ארונות ספרים, רב לשוניות ושדים עדתיים

"אהבת לרעך" ותחי המהפכה: על בית חולים יהודי במהפכה האיראנית

לרגל יום השנה להתאבדותו של בועזיזי: על חלום ושברו

להמשך הפוסט