לרגל יום השנה להתאבדותו של בועזיזי: על חלום ושברו

הסדנה להיסטוריה חברתית | 16.12.2013 | 22:03

ליאת קוזמא

ב-15 בפברואר 1874, עזיזה בת שלום, יהודיה תוניסאית שהתגוררה מזה שנים רבות באלכסנדריה עם בעלה, חזרה הביתה, ומצאה את הדלת נעולה מבפנים. היא קראה לנגר ששבר את הדלת ומצאה את בעלה יעקב ג'לולה, סוחר בן 37, על רצפת חדר השינה, ואקדחו נח על הכרית. על המכתבה היא מצאה שני מכתבים בעברית ושניים בצרפתית. המכתבים בצרפתית היו מיועדים לנושיו של יעקב, אחד המכתבים בעברית הופנה אליה והשני למסייה סמאמה, חברו של יעקב. המשטרה הגיעה למקום כדי לוודא שלא מדובר ברצח. מכיוון שאיש בתחנת המשטרה לא קרא עברית, המכתב תורגם לצרפתית וממנה לערבית, וכך תועד בתחנת משטרת אלכסנדריה. הסיכום המוצע כאן למכתבים אלה הוא לפיכך מעין תרגום משולש, משוער, בחזרה לעברית.

במכתבו לאשתו, יעקב ג'לולה נפרד ממנה. מאז הגיע לאלכסנדריה, 13 שנה קודם לכן, הוא כתב, ניסה לשפר את מעמדו הכלכלי, אך ללא הועיל. גם ברכות הרבנים לא הועילו, אולי מפני שלא הקפיד מספיק בקיום מצוותיו. כל יום נהיה גרוע מקודמו, והוא איבד כל תקווה. הוא ביקש את סליחתה על עזיבתו, ועל הקשיים שהוא מסב לה בעקבות זאת וביקש ממנה לבטוח באל. הוא נתן לה את רשותו לשאת גבר טוב לאחר מותו, אם אחיו יסרב לשאתה. אל תדאגי לעצמך יותר, הוא כתב, אני עדיין דואג לך – גם אם אינני בין החיים. במכתב השני, לחברו סמאמה, הוא ביקש למכור את רכושו, ואם נותר דבר לאחר החזרת החובות, לתת אותו לאשתו, בתקווה שיוותר מספיק כדי לממן את הנסיעה בחזרה למשפחתה בתוניס, כחסדו האחרון עבורה.

מפגינים תוניסאים מחזיקים את תמונתו של מוחמד בועזיזי
(מקור: רויטרס)

גיבורות ספרותיות נטלו את חייהן באותן שנים ממש, אמה בובארי ב-1856 בבליעת ארסן; ואילו אנה קארנינה זרקה את עצמה מתחת לגלגלי הרכבת שלוש שנים אחרי ג'לולה. אמיל דורקהיים היה בן 29 ב-1874, וב-1897 פרסם את המאסה המפורסמת שלו על התאבדות, שהכתירה אותו כאבי הסוציולוגיה המודרנית. הרב הירושלמי רפאל בן שמעון ששימש באותה עת רב הקהילה היהודית במצרים, מצא כי ההתאבדות הפכה למגיפה בקרב הקהילה המקומית. הוא  החליט להחמיר את התקנות בדבר קבורת המת, מה שלטענתו הפחית את שיעוריה של התופעה. אם כן, בעשורים שסבבו את מותו של יעקב ג'לולה, סופרים, סוציולוגים ורבנים ביקשו לפענח את חידת ההתאבדות כתופעה אישית וחברתית. בניגוד אליהם, השוטרים שהגיעו לזירה ביקשו לענות על שאלה פשוטה – האם אדם נוסף היה מעורב במותו של ג'לולה, והאם היה כאן רצח. המכתבים והדלת הנעולה לא הותירו מקום לספק.

מקרה זה מעניין, כי בניגוד לסופרים וסוציולוגים, היסטוריונים מתקשים לכתוב על התאבדות מכיוון שהמקורות שמשמשים אותם מספרים מעט על סוחרים כושלים כמו ג'לולה. מערכת הצדק לא מתעניינת במקרים כאלה, כי אין פושע המסוכן לחברה שיש להעניש, לשקם או להרחיק מהחברה. מקרים דוגמת זה של יעקב ג'לולה תועדו והגיעו לידיעתנו בגלל תהליך ייחודי שעברה  מערכת המשפט המצרית החל מאמצע המאה התשע עשרה. לראשונה בהיסטוריה של המזרח התיכון, החלה מתפתחת הן במרכז האימפריה, איסטנבול, והן בפרובינציה המצרית משטרה חוקרת שמראיינת עדים, בוחנת ראיות ומתעדת את ממצאיה. כאן, לא היה פושע, אבל היה מוות לא טבעי שדרש חקירה ולכן תועד ברשימות.

חשוב מכך, ג'לולה מכניס את סיפור חייו לרשומות המשטרה לאחר מותו אף כי לאחר שכבות רבות כל כך של תרגום לא נדע לעולם את מילותיו המקוריות. הסיפור שלו אינו רומנטיקה של אהבה אסורה שהכזיבה (כמו אצל פלובר וטולסטוי), וגם לא העדר ההרתעה כמו שמציג זאת רבי בן שמעון. הסיפור שהוא מספר, ראשית, הוא סיפור של הגירה: על בחור צעיר, בן 24, שנוסע לאלכסנדריה, הנמצאת בראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה בפריחה כלכלית אדירה. מחירי הכותנה האמירו, ומצרים הפכה למוקד משיכה למהגרים, בין השאר מן הארצות השכנות. אנחנו יודעים מעט, יחסית, על הגירתם של יהודים צפון אפריקאים למצרים בסוף המאה התשע עשרה וראשית המאה העשרים. אנחנו יודעים רק שהיהודים היו חלק מגל הגירה אדיר שהגדיל את אוכלוסייתה של אלכסנדריה פי עשרה בעשורים אלה ממש. יעקב ג'לולה אולי עזב, אולי ברח – ובוודאי נמשך אל ההזדמנות הכלכלית שהציעה אלכנסדריה. כשזו הכזיבה, וכשנכשל במה שקיווה להיות – בעל ומפרנס, הוא החל תולה תקווה בברכות הרבנים. כאשר גם אלה לא עזרו, הוא איבד תקווה והחל מאשים את עצמו. ברגעיו האחרונים עוד תכנן את העתיד שאחריו: מכירת החפצים, החזרת החובות, נישואיה השניים של אשתו וחזרתה לתוניס. מסמכי המשטרה לא הוסיפו כמובן לעקוב אחריה ולכן אין אנו יודעים מה עלה בגורלה. יתכן שגם קיומו כמהגר בחברה זרה, הרחק ממשפחתו ומרשתות הסיוע המוכרות, סייעה לו לבחור במה שבחר.

 התאבדות ממניעים כלכליים, פרטית, או ציבורית-מחאתית, נמצאת בחדשות בשנים האחרונות. זכורים במיוחד המקרים של מוחמד בועזיזי בן ה-26 שהצית במותו את האביב הערבי ושל משה סילמן בקיץ 2012. סוציולוגים יסבירו זאת בהתערערותן של רשתות חברתיות שמציעות תמיכה כלכלית ורגשית כשנדמה שאפסה תקווה. סופרים מיטיבים לתאר את תחושת הייאוש, את התהליך המוביל את האדם לחוש את המחנק של העדר הברירה. פסיכיאטרים יידברו על דופמין והולכה עצבית. האם להיסטוריונים יש מה להוסיף להסברים הללו? אולי לומר שיש דבר מה אוניברסלי, חוצה תקופות ותרבויות, שקשור בהתאבדות; ולצד זאת – גם מאפיינים ייחודיים לזמן ולמקום: אם אלה תנאי הגירה, או התרסקותו של בום כלכלי; אולי התנפצותו של חלום קפיטליסטי מודרני, שמבטיח לפרט שאם רק יתאמץ, יצליח. האלדורדו המופלאה של אלכסנדריה תציע עושר, או לפחות יציבות כלכלית, למי שרק יעבוד קשה מספיק, עד שהאדמה נשמטת תחת רגליו. שנתיים לאחר מכן גם מצרים עצמה, שהתעוררה אף היא מחלום של שגשוג כלכלי, הכריזה על פשיטת רגל. יעקב ג'לולה מסמן לפיכך רגע של התרסקות, תולדה של תהליך כלכלי והיסטורי שהוליך אותו אל פי התהום עצמה, ואז צעד אחד נוסף.

 

להמשך הפוסט

הפנים הכפולים של ארכיון מדינת ישראל

הסדנה להיסטוריה חברתית | 12.12.2013 | 16:36

הלל כהן

בינואר 2012 הגיש חבר הכנסת איתן כבל שאילתא בעניין תכנית לכאורה שיזמה ממשלת ישראל להפריט את ארכיון המדינה. לדיון הצטרפו חברי כנסת ממתנגדי ההפרטה, אך גם כאלו שלרוב תומכים בה. ח"כ מרינה סולודקין למשל. "אדוני השר", פנתה לשר גלעד ארדן בקריאה קצרה ונרגשת, "אני בעד ההפרטות כשהן חשובות לשוק החופשי, אבל יש עניינים ויש דברים שלא מפריטים. כאן, מה זה גנזך המדינה? זה הזיכרון של המדינה. מי ישמור על הזיכרון הזה, מה חשוב ומה לא חשוב? רק המדינה יכולה לשמור. לכן בגלל זה אני מאוד מאוד מתנגדת לרעיון, ואומרת גם שאם היום זה גנזך המדינה, מחר זה הכותל המערבי ומחרתיים זה הר-הרצל. תודה".

לא לעתים קרובות מייחסים לארכיון המדינה מידה של קדושה בדומה לכותל המערבי, אבל מעטים יחלקו על המקום המרכזי שתופס הזכרון הקולקטיבי הממוסד בחברה בישראל. אולי כתוצאה משילוב של תרבות הזכרון היהודית עם תפיסת האירכוב המערבית, אולי בשל המימדים ההיסטוריים של הסכסוך הישראלי-פלסטיני, הפכה מדינת ישראל למעצמת זיכרון. לא רק ארכיון מדינת ישראל (ובשמו הקודם גנזך המדינה) מופקד על שמירת הזכרון הציבורי, אלא גם ארכיונים מקומיים וציבוריים רבים נוספים, הבולטים שבהם הם הארכיון הציוני המרכזי, ארכיון צה"ל וארכיון ההגנה. יחד הם משמרים את דברי ימי הפעילות הציונית מראשיתה, על הצלחותיה וכשלונותיה, ואת ההיסטוריה של מדינת ישראל, על מאבקיה והאתגרים אתם התמודדה, על שחיתויותיה, שסעיה והישגיה.

אלא שאחד המאפיינים המרתקים של הארכיונים בישראל הוא שאין הם שומרים רק על הזכרון הציוני-ישראלי, אלא גם, לעתים במודע ולעתים פחות, על הזכרון הפלסטיני, על זכרון מה שהיה כאן טרם הנכבה, בראשית הציונות. הכפרים והשכונות העירוניות, השבטים הבדואים והמשפחות המיוחסות, חברות האוטובוסים והיזמים, הפרדסנים ופועלי הרכבות, השוטרים והגנבים, הפעילים הבולטים נגד הציונות ואלו שתמכו בה בסתר ובגלוי, העיתונאים ובעלי בתי הקפה. רבים מהם מתועדים, רבים מהם מוזכרים בשמותיהם. וגם אם לחלקם נמצא זכר בארכיונים אחרים, דוגמת ארכיון המועצה המוסלמית העליונה באבו דיס, או הפרוייקטים לתיעוד בעל פה של אש"ף, או ספרות הזכרון הפלסטינית, הרי שהיקף החומר בארכיונים הישראלים גדול בהרבה.

ארכיון המדינה (לשעבר גנזך המדינה). צילום: תומר אפלבאום

הארכיונים הישראלים משמרים את הזיכרון הזה בכמה אופנים. ראשית, בארכיונים הללו מצוי תיעוד של המעקב ההדוק על החברה הפלסטינית ומוסדותיה עליו היו מופקדים גורמי מודיעין ציוניים כמעט מימיה הראשונים של הציונות. בנוסף, בארכיונים האלה מצויים גם שרידי ארכיונים פלסטיניים מהשנים שלפני 1948 שנתפסו על ידי הכוחות הישראלים במלחמה: חלק מארכיון המועצה המוסלמית העליונה, ארכיונים פרטיים של עורכי דין ערבים, מאות מתיקי הוועד הערבי העליון. לצדם מצויים גם תיקים רבים של הממשל העות'מאני ושל ממשלת המנדט על אגפיה השונים. אלו הם חומרי הבניין בלעדיהם כמעט לא ניתן לשחזר את התמורות הפוליטיות והחברתיות שהתחוללו בארץ בשלהי התקופה העות'מאנית ובמהלך תקופת המנדט, את צמיחתה המואצת של החברה הפלסטינית ואת קריסתה. אין פלא, לכן, שהארכיונים בישראל הם אבן שואבת לא רק לחוקרי הציונות ולחוקרי מדינת ישראל, אלא גם לחוקרים, פלסטינים, ישראלים ואחרים, המנסים להתחקות אחרי העבר הפלסטיני בארץ ולהבין את התהליכים והמהלכים שהובילו לעקירת ערביי פלסטין ממנה במהלך מלחמת 1948.

כאן ניצבים המופקדים על הארכיונים בפני הדילמה אילו חומרים לפתוח לקהל המעונין ואילו חומרים להשאיר חסויים. נכון להיום, תיקים רבים הנוגעים למלחמת 1948 ושמורים בארכיון צה"ל עדיין סגורים לעיון. כך גם תיקים רבים, בארכיון צה"ל ובארכיון המדינה, הנוגעים לסוגיות של בעלות על קרקעות, להתנהלות המדינה מול אזרחיה הערבים, לפעילות ישראל בשטחים שנכבשו ב-1967 ועוד נושאים רגישים. לעתים מדובר על הסתרה מכוונת, אך לא תמיד. גם מחסור תקציבי משחק תפקיד. נוהל פתיחת התיקים לעיון הציבור מחייב קריאה מדוקדקת בתיקים על ידי אנשים שהוסמכו לכך, שיבחנו אם אין בחומרים החדשים דבר מה שיכול לפגוע בביטחון המדינה (על פי הגדרת האחראים לכך במוסדות הממלכתיים) או ביחסי החוץ שלה (כנ"ל), או לחלופין בצינעת הפרט. זהירות שגם מעוגנת בחוק הארכיונים (תשט"ו, 1955). תהליך חשיפת החומרים לעיון הציבור הרחב לוקח, לפיכך, זמן רב ודורש עלויות גבוהות.

למרות שיש מקום למידה של ביקורת על התנהלות הארכיונים הרשמיים במדינת ישראל, ולמרות שפתיחה מהירה של תיקים היא דבר שכל חוקר מעוניין בו, חשוב לזכור גם שמידת הפתיחות של הארכיונים בישראל גבוהה יותר מאשר בדיקטטורות מצויות, ואינה נופלת מזו של דמוקרטיות מפותחות. עובדה ראויה לציון כיוון שהפתיחות היחסית מאפשרת לחשוף (ולו במינון מוגבל) עוולות שעשתה המדינה  בעבר הקרוב, וזאת בעוד הסכסוך פעיל. זוהי דוגמה נוספת של כפל הפנים של מדינת ישראל: גם עושה עוולות, גם מאפשרת לעתים לחשוף אותן מתוך דבקות בערכים של פתיחות וחופש הביטוי.

כאן אפשר לחזור לדימויים שהציעה סולודקין. בהשוואת הארכיון להר הרצל ולכותל המערבי כיוונה סולודקין לרובד הניהולי: כמו שהכותל הופקד בידי משרד הדתות ואנשיו הם הקובעים מה ייעשה בו ומה לא, כך גם יש להשאיר את ארכיון המדינה בניהול משרד ראש הממשלה (ואת ארכיון צה"ל בידי משרד הביטחון). אולם דומה שהסמלים שבחרה – סמלים המבטאים רק את הציבור היהודי והציוני במדינה ולא את כלל אזרחיה – מבטאים גם את הרצון שהארכיון יספר את הסיפור היהודי-ציוני. למחזיקים במשאלה הזו צפויה כנראה אכזבה מסוימת: לא משנה מי ינהל את הארכיון, הוא ייוותר מרובה פנים. וכל עוד הוא פתוח לעיון, ולו במקצת, הוא יספר את סיפור המסגרת הציוני אך גם את הסיפור המנוגד לו. המופקדים על הארכיון, יהיו אשר יהיו, יוכלו אולי לאסור על עיון בחלק מהתיקים, אך יתקשו לנתב את התובנות העולות מהמסמכים האצורים בתיקים הגלויים.

*  הלל כהן מלמד בחוג ללימודי האסלאם והמזרח התיכון ובתכנית ללימודי ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים

 

להמשך הפוסט

לקחים ישראליים מהארכיון העות'מאני החדש באיסטנבול

הסדנה להיסטוריה חברתית | 07.12.2013 | 08:34

יובל בן בסט

ארכיונים (כמוזיאונים) הינם מהכלים החשובים ביותר בידי מדינות הלאום המודרניות להשפעה על עיצוב תפיסת הזהות שלהן ועל האופן בו נכתבת ההיסטוריה שלהן. בהקשר זה מתמודדת המדינה המודרנית עם שאלות כגון האם לפתוח לרווחה את כלל הארכיונים שלה תוך דבקות בסטנדרטים בינלאומיים של פירסום מסמכים; האם לצנזר נושאים רגישים בעלי השלכות על הזהות והביטחון הלאומיים ואם כן לכמה שנים; האם לאפשר גישה חופשית לארכיונים רק לאנשים 'מטעם' שעליהם ניתן 'לסמוך' שיכתבו באופן אשר תואם להשקפת העולם והאידאלוגיה של הממשלה והאתוס הלאומי; והאם בכלל להשקיע משאבים באיסוף, תיעוד ושימור מסמכים וממצאים מתקופות שונות, או שמא לתת לדברים לשקוע בתהום הנשייה, במיוחד כאשר מדובר בתקופות ובנושאים רגישים. בהקשר זה מעניין מאוד לבדוק את המדיניות התורכית הנוכחית בהקשר לארכיון העות'מאני באיסטנבול, אשר נמצא תחת אחריותו של משרד ראש הממשלה התורכי.

ארכיון זה שכן עד לאחרונה בלב האיזור התיירותי של העיר, בסמוך למסגדים ולאתרי המורשת העות'מאנית החשובים – איזור סולטאן אחמט אשר היה חביב מאוד על מאות החוקרים הפוקדים מידי שנה את הארכיון. לפני מספר חודשים הועבר הארכיון על מיליוני מסמכיו, בתהליך שעדיין לא נסתיים, למשכנו החדש בפאתי שכונת קאיט-האנה האפרורית. צעד זה היה לצנינים בעיני רבים מהחוקרים אשר נהגו לפקוד את שכיות החמדה של איסטנבול בהפסקות עבודתם בארכיון, מהן כך נראה שאבו השראה למחקריהם, ונדמה כי לא מעט מהם עדיין מתקשים לעכל את המעבר. למתבונן מן הצד אין אלא להשתאות מהמבנה הגרנדיוזי החדש של הארכיון בעל הצורה הסימטרית שבמרכזו מבנה בצורת כדור ושורת מזרקות שניכר כי בבנייתו הושקעו סכומי עתק. יתכן כי את ההשראה קיבלו התורכים מהארכיון הלאומי הבריטי הממוקם במבנה מונומנטלי בקיוגארדנס (Kew Gardens) שמחוץ ללונדון. לא מן הנמנע כי ההשקעה הניכרת במעבר לבניין החדש קשורה לאופן בו הממשל הנוכחי בתורכיה תופס את התקופה העות'מאנית ואת מורשתה. יש אף הטוענים כי רצונה של הממשלה התורכית להתחבר מחדש  למורשת העות'מאנית – בניגוד לממשלים הכמאליסטיים ששלטו בתורכיה עד לעשורים האחרונים – הוביל לאירגון מחדש של שורות הארכיון תוך איוש השורות בצוות הנאמן להשקפתו האידיאולוגית של המשטר. נידמה כי גם התקלות בתפעול המבנה אינן אלא חבלי לידה שיתוקנו בהמשך בידי הצוות המסור של הארכיון. 

לנו כישראלים יש רבות ללמוד – לטוב ולרע – מהמדיניות התורכית בנוגע לארכיון העות'מאני. ארכיון זה כולל מיליונים רבים של מיסמכים, שרק חלקם נחקר לעומק עד היום, מתקופה של מאות שנים של שליטה עות'מאנית באיזורים שבעבר נכללו באימפריה העות'מאנית ושכיום שוכנות בהם עשרות מדינות לאום אשר קמו על חורבות האימפריה. מצד אחד ההשקעה בפיתוח ושימור הארכיון מעוררות קינאה. בעשור האחרון עבר הארכיון משכן פעמיים וניכרת מגמה תמידית של שיפור השירות וייעול העבודה בו. אם לפני עשרים שנה לא ניתן היה לצלם כלל מסמכים בארכיון, היכולת להזמינם הייתה מוגבלת, והכנסת מחשבים ניידים נאסרה בתחילת עידן השימוש בהם, הרי שכיום הארכיון נגיש לכל, נוח וידידותי. מיליוני המסמכים נסרקים בהדרגה, הקטלוג הממוחשב מתרחב בהתמדה, זמינות המסמכים גבוהה, ותנאי העבודה השתפרו לאין ערוך. מגמות אלו, במיוחד הקטלוג הממחושב, שברו את אחיזת דור ההיסטוריונים הכמאליסטים המקורבים לצלחת בארכיון. בכך התאפשר לדור צעיר של חוקרים, הן תורכים והן זרים, לכתוב סוגים חדשים של היסטוריוגרפיה שאינם מוכפפים לנרטיב הלאומי התורכי ויכולים לתת פרספקטיבות חדשות על האימפריה העות'מאנית. חקר קבוצות שוליים שונות, כגון מיעוטים, כפריים, ונוודים, שבמשך עשורים הודרו מהמחקר או נחקרו בצורה מצומצמת, לא היה יכול להתאפשר ללא שינויים ארגוניים אלו שחורגים במהותם מהרמה הטכנית גרידא.

הכניסה לארכיון העות'מאני החדש. צילום: פיליפ בורמו

 

בהשוואה לחלק מן הארכיונים בארץ הסובלים ממחסור כרוני במשאבים ומתאפיינים בתנאי עבודה בינוניים ניתן רק להתקנא בתורכים אשר הבינו את היתרונות הגלומים בהעמדת תנאי מחקר ראויים לחוקרים המגיעים לארכיון חשוב זה (אם כי יש בוודאי שיגידו כי גם מבנה צנוע הרבה יותר היה מספיק בהקשר זה). בארץ עד היום לא נמצאו המשאבים הנחוצים לשמר למשל את האוסף – הלא גדול – מהתקופה העות'מאנית שנמצא בגנזך המדינה ועל כן לא כולו נגיש לקהל. כאן אולי המקום להזכיר גם את סגירת ארכיון המדינה בירושלים למספר ימים בשנה שעברה ואת העובדה כי מעמדו של המבנה בו שוכן הארכיון לא הוסדר כראוי. ספק רב אם ההשקעה הכספית הגדולה המתוכננת בהעברת אוספי ארכיון גנזך המדינה עצמם לערד וניהול המקום בידי חברה פרטית, תוך שינוע המסמכים הדרושים לחוקרים על בסיס יומי בין ערד לירושלים, ישפרו את המצב.

מצד שני אין להתעלם מהמעורבות הפוליטית הניכרת בעבודת הארכיון העות'מאני ונדמה שבעניין זה הדרך של תורכיה לעמידה בסטנדרטים בינלאומיים מקובלים עדיין לא הושלמה (אם כי יש לומר בגלוי כי למדינות רבות, ואף מערביות, יש נקודות תורפה ביחס לסוגיות רגישות בעברן בצורה שמשתקפת בעבודת הארכיונים שלהן). חלק ניכר מפירסומי הארכיון עוסקים – באופן שלא מתקבל בעין יפה בעיני רבים מהחוקרים – הן אלו המערביים והן חלק מהתורכיים – בעניין הארמני. נראה שהדבר נעשה מתוך ניסיון להוכיח את טענות הצד התורכי בדבר בוגדנות הארמנים במזרח אנטוליה ערב מלחמת העולם הראשונה ובזמן המלחמה עצמה, כפיות טובתם, וחבירתם לכוחות האויב העות'מאני, בראש ובראשונה לרוסים. מומחים לעניין אף טוענים כי תיקים העוסקים בעניין הארמני עברו צנזורה והושמטו מהם מסמכים המציגים הצד העות'מאני באופן שלילי, עניין בעל השלכות מרחיקות לכת לפרשנות המאוחרת יותר של האירועים שעומדים במוקד המחלוקת בין תורכיה לארמנים עד ימינו. כך, למרות שניתן כיום להזמין תיקים אלו – ולמעשה כמעט כל חומר הנמצא בארכיון, בניגוד לרוב הארכיונים במדינות המזרח-התיכון – באופן חופשי למדי, ערכם ההיסטורי של התיקים הללו לחוקרים מוטל בספק.

רגע של מנוחה בארכיון החדש. צילום: פיליפ בורמו

דוגמה נוספת למעורבות הפוליטית בעבודת הארכיון היא העברת מיליוני מסמכים הנוגעים לענייני קרקעות ארץ-ישראל העות'מאנית לראשות הפלסטינית ברמאללה, בהוראה ישירה של ארדואן, זאת כנראה בניסיון לבנות תיק ראיות שישמש הפלסטינים במשא ומתן עתידי מול ישראל בעניין רכוש הפליטים. גם אוסף מסמכים הנוגעים לארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית שאותו פירסם הארכיון לפני מספר שנים סובל מבעייה דומה. ניכרים בו סלקטיביות וניסיון לתאר את השילטון העות'מאני באור חיובי ואידיאלי מידי תוך הדגשת טובו לאוכלוסייה המקומית, השקעתו בפיתוח הארץ, והתנגדותו להתיישבות ולהגירה היהודית – מלכודת דבש אליה נופלים גם לא מעט היסטוריונים מערביים. מגמה זו מתיישבת היטב עם השקפת העולם של השילטון הנוכחי בתורכיה על התפקיד ההיסטורי של תורכיה בנוגע לשאלת הסכסוך בארץ.

בהקשר האחרון, יש לומר, הארכיון כולל עשרות אלפי מסמכים מרתקים העוסקים בארץ-ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית, שלא נחקרו עדיין לעומק. הללו עשויים לשפוך אור חדש על ראשית ההתיישבות היהודית החדשה בארץ ישראל ולאפשר בדיקת אירועי התקופה מהזווית העות'מאנית תוך התנתקות מהשפעות הנרטיבים הלאומיים השולטים בכיפה בלימוד וחקר איזורינו, שאלות המחקר שהם כופים, הפריודיזציה (תיקוף), והתמקדות היתר בחקר האליטות תוך הזנחת קבוצות שוליים כגון פלאחים, נוודים ואחרים. מיותר לציין כי הדברים תקפים גם לגבי עשרות מדינות הלאום המודרניות שהוקמו על חורבות האימפריה העות'מאנית, שמספרן עולה בהתמדה (התוספת האחרונה קוסובו).

לבסוף, בהינתן הלקחים מהארכיון התורכי כנסקר לעיל, יש לשאול בשנית אם לא הגיע הזמן אצלנו לשקול מחדש את פתיחתם של מגוון תיקים הנמצאים בגנזך המדינה והעוסקים בנושאים שנחשבו בעבר כרגישים, אך יתכן כי כיום הדיון עליהם היום הוא לא יותר מדיון אקדמי היסטורי.

* יובל בן-בסט הוא מרצה בכיר בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת חיפה. 

** מאמר זה הוא השני בסדרת המאמרים שלנו על ארכיונים מרכזיים במזרח התיכון

להמשך הפוסט

הארכיון המצרי כסיסמוגרף של ההווה המהפכני

הסדנה להיסטוריה חברתית | 03.12.2013 | 22:37

און ברק

זמן קצר לפני סילוקו של מוחמד מורסי מארמון הנשיאות המצרי פתח שר התרבות החדש מטעם האחים המוסלמים בסדרת מינויים גורפת שנועדה להוציא את הארכיונים והספריות המרכזיים מידי האינטלקטואלים החילונים שעמדו בראשם והעברתם לניהול גורמים המקורבים לתנועה. המהלך כלל לא רק מינוי מנהלים חדשים לארכיון הלאומי, דאר אל-וַתַ'אֵאק אל-קַוְמִיה, ושורת מוסדות דומים, אלא גם גל פיטורים ליליים של פקידים מן הדרג השני, השלישי ואף הרביעי בארכיון והחלפתם ב"אנשי שלומנו". תגובת הכוחות החילוניים לצעדים הללו במיקרוקוסמוס של הארכיון ניבאה את ההתפתחויות הבאות בזירה הלאומית: ברפלקס מותנה וכמעט ללא שיהוי מיהרו חוקרים ופקידי ארכיון ופנו אל קציני צבא בכירים בבקשה שייקחו לידיהם את ניהול הארכיונים ויגנו עליהם  מפני ה"אח'וונה" – ההשתלטות האסלאמיסטית. כידוע, שבועות ספורים אחר כך, שוב השליכו מצרים חילוניים את יהבם על הצבא וזה נעתר להם ברצון מופלג ונחפז להדיח את הנשיא המצרי הראשון שנבחר בבחירות דמוקרטיות.

סיפור ההיקלעות החוזרת ונשנית של הכוחות הליברליים המצריים לבחירה אומללה בין נבלה לטרפה, בין האסלמיסטים לביטחוניסטים, ראוי לבחינה נפרדת. אולם אין ספק שהפרשייה מנפצת את התדמית הרווחת אודות הארכיון הרואה בו גנזך מאובק ומנומנם המעניין בעיקר אנשי אקדמיה מנותקים. הפרשייה מציגה את הארכיון כהפך הגמור: כאתר בו ניתן להבחין בסימפטומים המוקדמים של תהליכי עומק שמאוחר יותר יאורכבו בו כפרשות היסטוריות דרמטיות. ארכיונים והמאבקים סביבם אכן מסמנים בשנים האחרונות את הקצה המדמם של ההיסטוריה במצרים ובמקומות אחרים. במהלך 2011, למשל, הסתערו אקטיביסטים מצרים על ארכיוני ביטחון הפנים כדי למצוא בהם ראיות מרשיעות כנגד בכירי משטר מובארכ ועל ארכיוני המשטרה החשאית כדי לאתר תיקים עליהם עצמם, באפיזודה שהפכה לאחד מסמלי המהפכה. מאז, ובכל האזור, מוקמים מסדי נתונים, תמונות ומסמכים אלטרנטיביים המערערים על המונופול של המדינה בארכוב וייצוג העבר. כפי שטען ג'ורג' אורוול ב-1984, וכפי שמבינים אקטיביסטים, אסלאמיסטים וגנרלים מצריים, "מי ששולט בעבר שולט בעתיד, ומי ששולט בהווה שולט בעבר."

את הקרבות על הארכיון יש להבין בהקשר רחב יותר: כמה מהמאבקים הסוערים והחשובים ביותר בשנים האחרונות, במזרח התיכון ומחוצה לו, נסובים סביב סוגיות של גישה למידע. בין אם מדובר ברישומי בעלות על קרקע, תיעוד האזנות סתר או פשעי מלחמה, תכתובות דיפלומטיות, מספרי טלפון אישיים וכתובות אימייל, מידע עסקי או ביומטרי – פעילים פוליטיים, מדליפים והאקרים מציבים שוב ושוב על סדר היום את השאלות "למי שייך הארכיון או המאגר?" "כיצד הם מאורגנים?" "מי משתמש בהם ולאיזה צורך?"

עבודות שיחזור בעקבות הצתת המכון המצרי הנפוליאוני בדצמבר 2011. צילום: אי.פי

כציבור לקוחות עיקרי הפוקד ארכיונים ומאגרי מידע מרכזיים, היסטוריונים נמצאים בעמדה ייחודית המעניקה להם תובנות משמעותיות לגבי האופן שבו מדינה מסוימת מנגישה או מונעת מידע מאזרחיה. בשנים אחרונות התפתחו מאוד אמות המידה האקדמיות המחייבות חוקרים להביט באופן ביקורתי במסדי המידע מהם הם שואבים את ידיעותיהם. דוגמה מובהקת היא תהיות חדשות אודות הכרטיסיות בערבית בארכיון המצרי, שנוצרו בשנות השלושים של המאה העשרים ושימשו דורות של היסטוריונים מצרים, ששיערבו כך את העבר העות'מאני של מצרים. ואכן, רפלקסיה אודות ארגון המקורות הארכיוניים והאופנים בהם קטגוריות ומגבלות ארכיוניות מאפשרות כתיבת היסטוריות מסוג מסוים ומשתיקות היסטוריות מסוגים אחרים הפכה לרווחת יותר ויותר בפרסומים אקדמיים. עבודה ארכיונית, בראש ובראשונה, כשמה כן היא  - עבודה: נטילת חלק, לעיתים לתקופה ממושכת, בפעילותו השוטפת של מוסד ממשלתי מרכזי, פיצוח הבירוקרטיה הרשמית שלו כמו גם הנהלים הלא כתובים של מפעיליו. היסטוריונים ממלאים טפסים, יוצאים להפסקות תה, מרכלים ליד מכונת הצילום, מצייתים להיררכיות מגוונות ומנסים להבינן ולו רק כדי לעבור את היום בשלום. אין כמו הצורך לאמץ את העיניים ולנשום אבק בעת העתקה מייגעת ביד של מסמכים ישנים (בשל שלל איסורים ומגבלות על צילום ברבים מארכיוני מצרים) כדי לטפח הזדהות לרגישויותיהם ולנהלי עבודתם של לבלרי המאה התשע עשרה. לצד שלל מקורות היסטוריים ממאה זו והבנה טובה יותר על האופן שניתן לכתוב אודותיה כיום, החודשים הארוכים שביליתי בדאר אל-כֻּתֻב, הספרייה הלאומית המצרית (במצטבר כשנתיים), ציידו אותי גם בשלל תובנות על המגזר הציבורי במצרים של המאה העשרים ואחת והשתנותו בעשור האחרון, מהיקפי ההשתתפות בתפילת הצהריים לתפריט ארוחת הצהריים.

אולם הארכיון הוא גם מטה לחמם של היסטוריונים מקצועיים, וכדי להמשיך ולהתבסס עליו במשך קריירה שלמה עליהם להיזהר שלא לנכר כלפיהם את עובדי המקום ומנהליו, למשל בתיאור תופעות כמו אבטלה סמויה, שוחד או חלוקת העבודה המגדרית המאפיינות אותו. לפיכך, נדירים המקרים בהם נמצא היסטוריונים – שממילא ניחנים מתוקף הכשרתם בזהירות מופלגת שקשה לתחום רק לסוגיות אקדמיות גרידא – עומדים בראש מאבק ציבורי לשקיפות בארכיון. דוגמה יוצאת דופן היא המאבק שמנהלים היסטוריונים מצריים בשנים האחרונות  בתביעה להפקיד את מסמכי "מלחמת אוקטובר" 1973 בארכיון, כקבוע בחוק. הדבר נכון כפליים לגבי היסטוריונים זרים. הארכיון, אם כן, מאפשר להיסטוריונים להעשיר מאוד את הבנתנו לגבי מכלול הקשרים בין העבר וההווה, אולם בה בשעה הוא מגביל מאוד את מה שביכולתם או ברצונם לספר. יכולתם לחלץ קולות מושתקים מהעבר תלויה במידה רבה בווליום הנמוך בו הם עצמם מדברים על ההווה. מחד, הפרדוקס הזה צריך לגרום לנו לחדד את אוזנינו ולהקשיב להיסטוריונים טוב יותר, ואולי אף לתבוע מהם להרים קצת את הקול. מאידך, הוא מראה שלא ניתן לסמוך עליהם בלבד במאבק לחשיפת הסודות הישנים והחדשים שהמדינה קוברת עמוק בארכיון.

* טור זה הוא הראשון בסדרה שתעסוק בארכיונים המרכזיים באזור, בהתמודדויות של ההיסטוריונים הפוקדים אותם ובתובנות שניתן לחלץ על העבר ועל האפשרות לגשת אליו בתנאים משתנים.

להמשך הפוסט

חבר הלאומים: אוטופיה של שלום עולמי?

הסדנה להיסטוריה חברתית | 29.11.2013 | 08:49

 ליאת קוזמא

דיוני הגרעין מול איראן, כמו גם אוזלת ידה של הקהילה הבינלאומית נוכח שפיכות הדמים בסוריה, מעלים מחדש דיונים ישנים בנוגע למקומו של האו"ם בהשגת שלום בעולם. האם הקהילה הבינלאומית, המיוצגת בין השאר על ידי האו"ם והארגונים המסונפים אליו, מסוגלת למתן סכסוכים בינלאומיים? האם היא בכלל מעוניינת בכך? ואולי במקרים מסוימים זכויות אדם ופירוז הנשק דחופים וחשובים, ובמקרים אחרים פחות? לא אחת אכן מופנית ביקורת כלפי האו"ם ומוסדותיו שאלות אלה בדיוק.

לחבר הלאומים, אשר קדם לאו"ם, יש מוניטין מפוקפק אף יותר. ככלות הכל, הוא כשל במטרה העיקרית שלשמה הוקם – למנוע מלחמה עולמית. בעשור האחרון, היסטוריונים נוברים בארכיונים של חבר הלאומים, ומעריכים מחדש את מורשתו. על כישלונו הגדול, ועל הרבה כישלונות קטנים יותר, אין עוררין. אך לטוב ולרע, חבר הלאומים תיווך את המעבר מעולם של אימפריות לעולם של מדינות לאום, והוליד את המערכת הבינלאומית המוכרת לנו היום. לא פחות חשוב, חבר הלאומים הצליח לכנס תחתיו סוגים שונים של שיתוף פעולה בתחומים חברתיים, מדעיים וטכניים. שיתוף פעולה זה היה לכוד בסתירות פנימיות. הוא ביקש ליצור מסגרת שיוויונית בעולם שבו יחסי הכוח מוטים בצורה קיצונית; הוא שאף לסטנדרטים גלובליים כאשר מסגרת ההתייחסות המרכזית היא עדיין מדינת הלאום; הוא שאף לנקות את העולם מחוליים שחברות בו עמלו מידי יום ביומו על הנצחתם. ובכל זאת – חבר הלאומים, והאו"ם בעקבותיו, יצר כלי עבודה שעל אף פגמיהם מצליחים, מעת לעת, גם ליצור עולם טוב יותר. כמו אוטופיות אחרות של המאה העשרים, הוא גם מנציח כמה מאותן בעיות שהוא מבקש להכחיד ומייצר כמה חדשות.

שני כישלונות מהותיים של חבר הלאומים היו משטר המיעוטים ומשבר אתיופיה. הראשון היה סדרה של אמנות בינלאומיות שנועדו להגן על מיעוטים שנוצרו באירופה כאשר גבולותיה שורטטו מחדש, עם נפילת האימפריות – הגרמנית, האוסטרו-הונגרית והעות'מאנית. באמצעות האמנות האלה, המיעוטים היו אמורים ליהנות מהגנה משפטית, מאוטונומיה מסוימת ומחסות של חבר הלאומים. בפועל, הנהנים העיקריים מן ההסדרים הללו היו המיעוטים הגרמנים, אשר ניצלו אמנות אלה, למשל בפולין וצ'כוסלובקיה, כדי לחזק את אחיזתה של גרמניה מעבר לגבולותיה.

משבר אתיופיה היה הפעם הראשונה בה מדינה החברה בחבר הלאומים הותקפה על ידי מדינה חברה אחרת, היא איטליה. אמנת חבר הלאומים נועדה למנוע מלחמות כאלה בדיוק. חברות הארגון החליטו להטיל סנקציות על איטליה, אך זו לא נבהלה, ולבסוף פרשה מהחבר. נאומו של הקיסר הגולה היילה סלאסי בחבר הלאומים, שבו הוא הזהיר את מעצמות אירופה מפני גורל דומה, נפל על אוזניים ערלות. היו שזיהו בנאום את התמוטטותו הפוליטית של חבר הלאומים.

נאומו של קיסר אתיופיה, היילה-סילאסי מול עצרת חבר הלאומים, 1936

 

פירוז הנשק היה גם הוא על סדר יומו של חבר הלאומים, וארגונים פציפיסטיים ברחבי אירופה דרשו ממשלותיהם לחתום על הסכמים ברוח זו – יוזמה שכשלה לחלוטין. שררה הסכמה מקיר לקיר לגבי הצורך לעצור את מירוץ החימוש, וכולן הסכימו שהמדינות האחרות צריכות להתחמש פחות. אך להתחייב לצמצם את החימוש בעצמן, לפני ששכנותיהן מעבר לגבול כבר עברו פירוז – לכך אף מדינה לא הייתה מוכנה. שיחות לפירוז נשק שהתקיימו מאז לא זכו להצלחה רבה יותר.

לצד זאת, ביטול העבדות במחצית השניה של המאה התשע עשרה שיכנע רבים שיש ביכולתו של שיתוף פעולה עולמי למגר חוליים חברתיים. יתרה מזאת, גופיו השונים של החבר התבססו על ההנחה שאם יאוחדו תחת קורת גג אחת, המוחות הטובים בעולם יוכלו לקדם את הידע האנושי ואת רווחת האנושות. כך, לדוגמא,  בוועדה שעסקה בשיתוף פעולה אינטלקטואלי היו חברים בין השאר אלברט איינשטיין ומארי קירי. וועדה זו ארגנה חילופי סטודנטים, חילופי ידע, ויזמה כתיבה משותפת של ספרי לימוד, מתוך אמונה שאם צרפתים וגרמנים יוכלו לגבש ספרי היסטוריה משותפים, למשל, הם יוכלו למגר את השנאה ביניהם. ארגון הבריאות של חבר הלאומים גם הוא הושתת על האמונה שאם חיידקים לא מכירים בגבולות, גם ידע רפואי חייב לחצות אותם. הוועדה גיבשה סטנדרטים רפואיים משותפים, שאפשרו חילופי מידע יעילים. אפילו טכנאי חשמל היו שותפים למפגשים בז'נבה ותכננו לחבר את כל אירופה ברשת חשמלית אחת  במלחמה שאמורה הייתה להקטין את סכנת המלחמה בין מדינות היבשת. וועדה אחרת של חבר הלאומים אף דנה ברצינות בביטול ויזות מעבר ודרכונים. כל זאת עשה חבר הלאומים, כאמור, בתוך מסגרת של יחסי כוחות, שבהם שיתוף פעולה אינטלקטואלי הוכתב בעיקר על ידי סדר עדיפויות אירופאי; והידע הרפואי שהתבסס עליו נסמך לעיתים על ניסויים באסירים ועל תרופות שנוסו בקולוניות.

 באזורנו, חבר הלאומים, המוכר לנו יותר בהקשר של המנדטים, היה מעורב גם בסוגיות הומניטריות. אחת מהן הייתה בעיית הפליטים. חבר הלאומים הכיר רק בשתי קבוצות שקיבלו מעמד של פליטים – רוסים שעזבו את ארצם בעקבות מהפכת אוקטובר ומלחמת האזרחים, בעיקר לתורכיה ולבלקן, וניצולי רצח העם הארמני, בעיקר בשטחי המנדט הצרפתי, ובתורכיה עצמה. הסעד שאנשים אלה היו זקוקים לו היה גם חומרי וגם משפטי. ללא תמיכה קהילתית או מדינתית, הם היו תלויים בחסדיה של הקהילה הבינלאומית; ארגוני הצלה נוצרים היו בחזית, אך גם חבר הלאומים סייע בגיוס משאבים ובניודם. ברמה המשפטית, תרומתו של חבר הלאומים הייתה מכרעת. בעולם מדינות הלאום שנוצר בעקבות מלחמת העולם הראשונה, היו אלה אנשים ללא אזרחות ולפיכך ללא מעמד משפטי. "דרכון ננסן", המעניק מעמד של פליט ומאפשר להגר ממדינה למדינה גם ללא חסות של מדינת-אם, נוצר בדיוק בשביל שתי קבוצות אלה. רק לאחר מלחמת העולם השנייה, הוא ניתן לפליטים באשר הם.

פליטים ארמנים מול בית החולים למחלות עיניים של אוניברסיטת מישיגן. צלם: George R. Swain, Ann Arbor

מאה שנה קודם לקיומו של חבר הלאומים,  אמר לואי פיליפ, מלך צרפת: ״למי אכפת אם  באפריקה נורות  אלף יריות, אם אירופה אינה שומעת אותן?״. המקרה של אתיופיה מדגים שבחסותו של חבר הלאומים, הדיהן של יריות אלה כבר הגיע לאירופה, גם אם זו הסתפקה בצקצוקי לשון ומירוקי מצפון. בשנות העשרים והשלושים,  דיכוי מרידות בעראק, במרוקו ובסוריה בנשק כימי ובמטוסים, הגיע לדיונים במליאת חבר הלאומים, וחשף את המעצמות הקולוניאליות – בריטניה, צרפת וספרד, לביקורת בינלאומית: עצומות נשלחו לז'נבה, והניעו שחקן חדש בזירה – דעת קהל עולמית, אשר באופן חסר תקדים, ביקרה את ההתנהלות בקולוניות ובשטחים המנדטורים, ודרשה מהמעצמות דין וחשבון. לצד זאת, כל אלה נתפסו כעניינים פנימיים של המעצמות ולכן ככאלה שאין למדינות אחרות סמכות להתערב בהם. כמו בשיחות פירוז הנשק – אף מעצמה לא רצתה לקרוא תיגר על ריבונותה של אחרת, וכך מעבר לגינוי, רפה יותר או פחות, חבר הלאומים לא יכול היה לעשות דבר.

שיתוף פעולה בינלאומי כפי שאנחנו מכירים אותו היום נולד מתוך מגוון של סתירות, שנבעו מתוך העידן שיצר אותו: הוא סימן את המעבר מעולם של אימפריות לעולם של מדינות לאום, ושימר את החסרונות של שתיהן. הוא נועד לשמר את ריבונותן של מדינות הלאום וכך סימן את גבולותיה של ההתערבות; הוא גם שימר בפועל יחסי כוחות אימפריאליים, וכך הבחין בין ריבונות שחשוב לכבד לבין ריבונות שפחות חשוב לכבד; אינטרסים שמצדיקים התערבות בינלאומית, ואינטרסים שפחות. לתוך כל זה חבר הלאומים יצק שיתוף פעולה בתחומים שהשפיעו על רווחתם של מיליארדים ברחבי העולם – בין אם בבריאות, סחר בסמים או סיוע לפליטים. שיתוף פעולה בלתי מושלם, פגום מיסודו, שמהווה את הבסיס ליחסים בינלאומיים המוכרים עד היום.  

 

להמשך הפוסט

אדונים ושעונים או: של מי הזמן שלנו?

הסדנה להיסטוריה חברתית | 24.11.2013 | 23:33

אבנר וישניצר

טכנולוגיות התקשורת החדשות ובראשן האינטרנט הביאו לשינויים מרחיקי לכת בדפוסי העבודה והפנאי של מליוני אנשים. למעשה, אחד מהשינויים המשמעותיים ביותר הוא טשטוט הגבולות שבין עבודה ופנאי. הטכנולוגיה מאפשרת תקשורת אינטנסיבית יותר מאי פעם בעבר ומביאה, בין היתר, לקיצור זמני התגובה המצופים מעובדים. אלה נדרשים  להיות 'זמינים' ברמה כזאת או אחרת גם לאחר שעות העבודה. בכלל, ההתאמה בין 'מקום העבודה' ל'זמן העבודה' התערערה ועובדים רבים ממשיכים לעבוד גם לאחר שהם עוזבים את מקום העבודה. מיעוטם עובדים מהבית ואינם מגיעים למקום העבודה כלל. על מנת לעמוד ביעדים שהוצבו, בשביל לא להחמיץ את המועד האחרון, בשביל שראש הצוות לא יחכה, בשביל לא לעכב את הגשת הפרוייקט נראה שאין ברירה אלא לקחת עבודה הביתה. עבור רבים הפכה בדיקת תיבת הדואר האלקטרוני בטלפון הנייד מדי כמה דקות לטבע שני, מעין מצמוץ מקוון. כך פולשים המחויבות המקצועית ויחסי המרות המארגנים את מקום העבודה אל המרחב הביתי ואל הזמן 'הפרטי'. יש בדפוסים הללו, שנראים כמבשריו של העתיד, דמיון מסוים דווקא לתבניות מרוּת ועבודה שאפיינו חברות בעבר, במזרח התיכון ומחוצה לו.

בשנות השמונים של המאה הקודמת, מעט לפני מהפכת האינטרנט, טען הסוציולוג אביתר זרובבל כי בחברות מודרניות זמן הוא אחד מן המימדים החשובים המבחינים בין הפרטי לציבורי, ובין אנשים פרטיים לבין התפקידים שהם ממלאים. כתוצאה ממה שהוא מכנה ‘ביורוקרטיזציה של מחויבויות מקצועיות’ העובד בחברות מודרניות כפוף לממונה עליו רק במהלך פרק הזמן המוגדר כ-'זמן עבודה'. שארית יומו של העובד היא 'זמנו הפרטי' והוא רשאי לעשות בו כרצונו. ההבדל בין הזמן הפרטי לבין זמן העבודה, כמו גם שעות הפסקה, מועדי פגישות, משכי זמן לביצוע מטלות מוגדרים בדרך כלל במונחים של שעות שעון. היסטוריונים שתיארכו את הופעת החלוקה הזו, הראו כי "פנאי" ו"זמן עבודה" הן קטגוריות חדשות יחסית, בנות המאה התשע עשרה.

המוסכמות שהגדירו את יחסי העבודה ושגרת העבודה בחברה העות'מאנית של העת החדשה המוקדמת היו כמובן שונות לחלוטין. למן סוף המאה השש-עשרה ועד המחצית השניה של המאה התשע-עשרה, פקידים במנגנון המדינה השתייכו תמיד ל'בית' (household) של אחד מבכירי האימפריה ונחשבו לכפיפיו האישיים. ככאלה, היה עליהם להיות זמינים עבורו כמעט בכל זמן. קשרי החסות האישיים, האנכיים, שהיו אופייניים לדפוסי השלטון הסולטאני (ובמידה רבה, גם למשטרים המלוכניים באירופה של אותה תקופה) השפיעו עמוקות על דפוסי הפעילות של המערכת המנהלית. העסקה וקידום היו תלויים בראש ובראשונה בחסותו של ראש ה'בית' ובמקומו שלו במנגנון המדינה. מכיוון שהמערכת היתה מבוססת על מוסכמות שהיו לפחות בחלקן בלתי כתובות, וכן על אינטראקציה אישית, שרידות ותנועה בתוך המערכת היו תלויים לא ביישום תקנות אלא בדבקות בקוד תרבותי שהיה משותף לבני האליטה. בקוד זה צייתנות וכניעות היו מידות חשובות שכל תגמול וקידום היה כרוך בהן. מידות אלה הודגמו שוב ושוב באמצעות טקסים יומיומיים קטנים כמו הגשת הקפה והנרגילה, דרך הישיבה מול הבכיר, דרכי הפניה אליו ועוד. כפי שהראה אהוד טולידאנו, המתנה היתה אחד מן הטקסים הרווחים והמפורשים ביותר של יחסי הכוח האנכיים האלה.

שליטה מלאה בזמן של הכפופים לו: מושל מצרים, מֵהְמֵת עלי פאשא (1769-1849) עם אנשיו.

עבור בכירים במדינה העות'מאנית, כפיית המתנה על הכפופים להם היתה אקט ברור של הפגנת אדנות. הכפיפים, מצדם, היו אמורים להדגים את צייתנותם ומסירותם לאדון באמצעות ההמתנה, כלומר על-ידי ויתור מוחלט על השליטה בזמן שלהם. ראוי להדגיש שגם בסביבות עבודה מודרניות שבהן קביעת מועדים ומשכי זמן מוגדרים לפגישות ולמטלות היא הנורמה, דפוסי המתנה נותרים מעוגנים ביחסי כוח. גם היום בכירים יכולים להרשות לעצמם לגרום לזוטרים לחכות. אולם בדרך כלל יחסי הכוח הבלתי שוויוניים מוגבלים על ידי כללים ומוסכמות חברתיות הנשענות, לפחות להלכה, על תפיסה אגליטרית יותר ועל אידיאל של שוויון בפני החוק (ובמקרה זה, בפני השעון).

אף כי השימוש בשעונים באימפריה העות'מאנית התרחב במחצית השניה של המאה השמונה עשרה, לפני המחצית השניה של המאה התשע עשרה בכירים עות'מאנים בדרך כלל לא קבעו שעות לפגישה עם כפיפיהם. תחת זאת, הזוטרים היו מזומנים לחכות בחדר ההמתנה. בדרך כלל, אחד המשרתים היה מודיע לאדון על הגעתו של כל אדם וקיבל ממנו איתות כמה זמן יהיה על אותו אדם להמתין לפני שיתקבל. אדם שנאלץ לחכות זמן רב יכול היה להסיק מזה שחסדו של האדון אינו נתון לו עוד. משך ההמתנה, במיוחד כשנמדדה מול האחרים שמחכים באותו חדר המתנה היתה אינדיקציה ברורה של קרבה לאדון. כמו אופייה של האינטראקציה החברתית בתוך המערכת המנהלית, ההמתנות הללו היו מאוד אישיות. בשבתו בחדר ההמתנה חיכה הזוטר לאדם ולא לשעה מסויימת שנקבעה לתחילת הפגישה. היכולת לקבוע מתי תתחיל הפגישה וכמה זמן תארך היה באופן בלעדי ומוחלט בידיו של האדון.

מכיוון שבדרך כלל לא נקבעו שעות מדוייקות לפגישות, לא היתה משמעות ל'הגעה בזמן'. לאיחור, לעומת זאת, היו יכולות להיות השלכות קשות. בהקשר זה, איחור של הכפיף פירושו כפיית המתנה על הבכיר או במלים אחרות, היפוך של יחסי הכוח כפי שהללו התבטאו בדפוסים של הקצאת זמן. בדיוק בשל כך, הצד השני של ההמתנה היה חיפזון. בדיוק כפי שהכפיף נדרש לוותר לחלוטין על שליטה בזמנו, אסור היה לו לבזבז את זמנו של אדונו. התגובה המיידית של משרתים למחיאת הכף של אדוניהם, עניין שנוסעים אירופיים הרבו להתייחס אליו, היה ביטוי לתפיסה זו.

מאגר של דימויים ומוסכמות שהיה משותף לבני האליטה המשרתת של השושלת העות'מאנית העניק משמעות לדפוסים אלה ותרם לתיחזוקם. היצירה התרבותית העות'מאנית בעת החדשה המוקדמת, שהופקה במימונם ובחסותם של הסולטאן ובכירי האימפריה משקפת את הקודים התרבותיים שהבנו את טקסי ההמתנה, תבנתו את ההתנהגויות המצופות והטעינו אותם במשמעות שהיתה נהירה לכל המשתתפים. במיוחד בשירה מוצגת ההמתנה הכנועה כעדות עליונה למסירותו של האוהב לאהובתו (או לאהובו), של הכפיף לאדונו, ושל המאמין לאלוהיו.

המתנות ללא גבול ופעולה מיידית היו, אם כן, ביטוי של מערכת יחסי הכוח האנכיים, הישירים והאישיים שאפיינה את המערכת השלטונית העות'מאנית לאורך רוב שנותיה. בדיוק כפי שיחסי השליטה בתוך המערכת הזו היו בעיקרם בלתי מתווכים על-ידי חוקים ותקנות כתובים, דפוסי הקצאת הזמן היו בעיקרם בלתי תלויים בשעונים. האדון נהנה משליטה מוחלטת וישירה על הזמן של הכפופים לו והם נאלצו פשוט לחכות ולשאת בנטל ההמתנה. שעונים יכולים היו למדוד את משך ההמתנה אך לא לציין את סופה מכיוון שסיום ההמתנה היה נתון בידיו של האדון והאדון אינו כפוף לשעון. דפוסים אלה נותרו על מכונם גם כשהפך השימוש בשעונים רווח יותר, במחצית השנייה של המאה השמונה עשרה. אם להשתמש במונחים העות'מאניים, השעונים היו לעולם עבדים, אף פעם לא אדונים. הם נותרו כפופים לסמכות האישית של הבכיר ואף פעם לא שימשו כסטנדרט עצמאי ובלתי תלוי המחייב את הבכיר והזוטר במדה שווה. לדוגמא, גם כשהחלו בכירי המערכת להגדיר את יום העבודה במשרדי הממשלה במונחים של שעות שעון, רבים מהם לא סברו שהגדרות אלה חלות גם עליהם. במלים אחרות, רבים מאלה שהיו אמורים לאכוף את שעות העבודה לא היו כלל במשרד.

הממשלה העות'מאנית אוכפת שעות עבודה חדשות במשרדים. קריקטורה מתוך העיתון יֶנִי גַזֵטֵה, 7 בנובמבר, 1906

דומה כי טשטוש הגבולות בין 'זמן העבודה' והזמן ה'פנוי' או 'הפרטי', פוגעים ביכולתם של עובדים לנהל את חייהם האישיים מחוץ ליחסי הכוח ומנגנוני המרות של מקום העבודה. את מקומו של הפאשא תפסו אדונים חסרי פנים אך רבי עוצמה. באמצעות השאיפה ל'מימוש עצמי' במקום העבודה, שאיפה המוטמעת בנו מגיל צעיר אנחנו מתקינים עצמנו להתמודדות בעולם מקצועי התובע יותר ובדרך כלל משלם פחות. אנחנו מוצאים עצמנו משקיעים יותר ויותר מהזמן 'הפנוי' שלנו בעבודה, אנחנו זמינים תמיד, דרוכים תמיד. עם עין אחת על טלפון הנייד אנחנו מחכים להוראות. כך אנחנו מדגימים את מסירותנו ונאמנותנו, לא לאדם ספציפי (לפחות לא באופן גלוי), אלא לחברה מסחרית, לשירות המדינה, למדע ולאדונים מופשטים נוראי הוד מעין אלה. על הזמן שאנחנו מכלים בחדר ההמתנה הוירטואלי הזה אנחנו בדרך כלל מעדיפים שלא לחשוב. 

להמשך הפוסט

הממדים המטרידים של המודרניות

הסדנה להיסטוריה חברתית | 20.11.2013 | 09:59

און ברק

לצד הדיווחים המרגשים על דמוקרטיה ישירה בכיכרות ועל הפגנות ענק – אולי הגדולות בהיסטוריה האנושית – נגד משטר עריץ אחד אחרי השני, מגיעות גם ידיעות מקוממות על אלימות מינית כלפי מפגינות וכלפי נשים אחרות במרחב הציבורי המצרי הסוער. בשיח המלווה את הדיווחים, במערב, בישראל, ובמצרים עצמה, ניתן להבחין בשני אופני הסבר הפוכים לכאורה, אך למעשה משלימים. בכל אחת מהגישות הללו יש מידה של אמת, אולם יחד הן יוצרות תמונה מוטה ומסולפת. האחת היא ההנחה כי הטרדות מיניות הן תופעה חדשה, פוסט-מהפכנית, הקשורה בהתפוררות מדינת המשטרה של מובארק והתפרצות הכוחות והיצרים שדיכאה. הנטייה השנייה היא להבין את ההטרדות כשריד של קודים תרבותיים הנהוגים מקדמת דנא בחברות מסורתיות ופטריארכליות, ובפרט בחברות מוסלמיות שאכן מכילות מסורות המתייחסות לגוף האשה כחפץ בבעלות אב, בעל, או אח. כך או כך, אם ההפגנות לא יכולות שלא לעורר התפעלות, נדמה שההטרדות המכתימות אותן מדגימות את כברת הדרך שעל המפגינים לעבור לפני שיהפכו למודרניים באמת ובתמים. אולם הייתכן שהטרדות מיניות הן כבר תופעה מודרנית באופן מובהק, דהיינו לא פועל יוצא של האלימות המהפכנית מחד ואף לא סממן של חברה מסורתית מאידך, אלא סימפטום לתמורות כמו התפתחות הכרך המודרני, חברת הזרים, מערכי היסעים להמונים וגישות מודרניות לכלכלה, למרחב ולגוף? הייתכן שלהטרדות מיניות יש היסטוריה, ושהיסטוריה זו ממקמת אותן לא בעבר הקדמוני והפטריארכלי ואף לא בהווה המהפכני, אלא בעיקר כפועל יוצא של עלייתן לאורך המאה העשרים של תפישות לאומיות, ניאו-ליבראליות ואפילו סוגים מסוימים של פמיניזם?

הטרדות מיניות הופיעו במצרים כתופעה חברתית בשלהי המאה התשע עשרה, אולם בשנים האחרונות מקבל השיח עליהן תפניות חשובות. התלונה הרשמית הראשונה על הטרדה מינית נרשמה רק ב-2008. סרט המבוסס על סיפורה של המתלוננת יצא לאקרנים ב-2010, חרף ביקורת לפיה הוא מוציא את דיבתה של מצרים רעה. בסקר שנערך באותה שנה על-ידי המרכז המצרי לזכויות האשה, 83% מהנסקרות דיווחו כי עברו הטרדה מינית, רובן המכריע (91%) במקום ציבורי או בתחבורה ציבורית. בתגובה, הודיעה סוזאן מובארק, רעיית הנשיא המודח, כי במצרים "אין כל בעיה של הטרדות מיניות" והאשימה את התקשורת במניפולציה זולה. האפשרות לדבר, להתלונן, לייצג ולמחות כנגד הטרדות מיניות ושבירת קשר השתיקה שאפשר אותן, היא אם כן עניין בן שנים ספורות, הקשור לא לתוצאות המהפכה ב-2011 אלא דווקא לתהליכים שהציתו אותה. תשומת הלב התקשורתית החדשה מסייעת לנסח לראשונה את התופעה כ"בעיה" ומאפשרת להיאבק בה בשלל דרכים, אך לצד זאת גם לנצלה כדי לשוות להמון המפגין בכיכרות צביון מאיים.

דברי ימי ההטרדות המיניות במצרים חופפים להיסטוריה של המרחבים הציבוריים בהם הן התרחשו ולאפשרויות הגישה אליהם. נשים בחברות מסורתיות היו חשופות לסוגים שונים של אלימות ודיכוי, בהם אלימות מינית מצד קרוביהן הגברים. תמונת המצב המוכרת לנו כיום במקומות רבים בעולם, של אלימות ביתית אשר מרבית מופעיה הן תקיפות על ידי בני משפחה או גברים אחרים המוכרים לנפגעת, אפיינה גם את הימים שלפני המודרנה. התווספה לה העובדה שנשים עירוניות לא השתתפו בשוק העבודה או יצאו באופן חופשי מהבית. בקהיר שלפני המחצית השנייה של המאה התשע עשרה, בנות המעמדות הגבוהים ובנות מעמד הביניים המתהווה לא היו חלק מהמרחב הציבורי, ולפיכך כמעט שלא נחשפו לגברים זרים ולפגיעתם. הופעתן – נרהיב ונאמר הולדתן – של ההטרדות המיניות, קשורה לתמורות דרמטיות בנוף הבנוי, הפוליטי, והטכנולוגי של מצרים בעת החדשה. האלימות המינית החדשה לא התרחשה בסמטאות חשוכות והיא קשורה דווקא בהופעתן של שדרות רחבות שנועדו להפוך את קהיר ל"פאריס על הנילוס" החל משנות השישים והשבעים של המאה התשע עשרה. השכונה המסורתית, בה הכל מכירים את הכל, התחלפה במרחב ציבורי חדש, מואר בפנסי גז ומפוקח על ידי שוטרי מקוף במקום גברתנים מקומיים. "הרחוב הערבי" החדש הפגיש נשים וגברים שלא הכירו זה את זה, מפגש שדחף אותם לחפש נוסחאות חדשות של הגדרה קולקטיבית. הלאומיות המודרנית, הרעיון המהפכני לפיו קבוצה של זרים קשורה בעבותות של היסטוריה, תרבות, או דם, היא תולדה של המפגש הזה.

כמו במקומות אחרים בעולם, במצרים הטרדות מיניות הן תופעה המאפיינת את הכרך המודרני וההמון שגדש את שדרותיו: הרחובות החדשים והסלולים אפשרו תנועה של עגלות וכרכרות ובמהרה גם מערכות היסעים להמונים. בשנות התשעים של המאה התשע עשרה הופיעה החשמלית ברחובות קהיר ואלכסנדריה (כמה שנים לפני שתושבי לונדון נהנו מפלא טכנולוגי זה בצורה סדירה), וגם שם שמה נקשר בתשוקה. בעשור הראשון של המאה העשרים הוכתרה הטראם הקהירית כמערכת תחבורה "נשית", כיוון שאפשרה לנשים לנוע בעיר בחופשיות ובזול – גם בקרונות המיועדים להן בלבד וגם בקרונות המשותפים. אולם תוך שנים ספורות מהופעת החשמלית, החלו מקומוני הבירה לדווח על התפתחות תחביב חדש של גברים צעירים, שהחלו לנסוע להנאתם ב"טראמוואי" על מנת להנות מחברה נשית זו באופנים פסולים. עבור גברים שמגעם עם המין השני הצטמצם עד כה לבנות משפחה, נפתחה כעת האפשרות להביט, ועבור חלקם אף לפנות בדברים או לגעת בנשים זרות. ממדי התופעה החדשה היו כאלו שב-1898 היה צורך להזיז את תחנת החשמלית ממקומה המקורי ליד בית הספר לבנות אל-סונייה כדי להגן על התלמידות מהטרדה. הטרדות מיניות היו מנת חלקן של נשים צעירות אפילו בקרונות לנשים בלבד. גיבורת הסיפור הריאליסטי משנות השלושים "אני חופשיה" לאחסאן עבד אל-קודוס, תלמידת אל-סונייה, מתלוננת על כך שחברותיה המבוגרות לקרון נוהגות לצבוט אותה ולמשש את גופה כדי להעריך אם תהיה שידוך הולם לבניהן.

הקונדוקטור: "מדוע אתם מצטופפים ככה,
כולכם על ספסל והיא על ספסל לבדה?"
קריקטורה מתוך 'אל-פֻקַאהַה', 5 בינואר, 1927.

הפתרונות שהוצעו במפנה המאה להטרדות המיניות החדשות היו מנה נוספת ממה שהתניע את התופעה מלכתחילה – השתלבות גוברת של נשים במרחב הציבורי: האינטלקטואל המצרי קאסם אמין, מי שהוכתר כ"פמיניסט הערבי הראשון", קידם את האג'נדה הזו בין היתר כדי לכונן גברים מסוג חדש ומתוחכם, כאלו שמראה אשה לא ירגש עד אובדן העשתונות. אכן, וכפי שעולה ממכלול כתביו, אמין התעניין פחות בנשים עצמן, ויותר בבעליהן, בניהן, ובסדר היום הלאומי החדש של שחרור מכבלי השלטון הקולוניאלי. הוא וממשיכי דרכו הגיבו לטענות השליטים הבריטיים, ובראשם לורד קרומר, לפיהן "מעמד האשה" במדינה מהווה אינדיקציה לכך שמצרים אינה זכאית לעצמאות פוליטית (גם קרומר התעניין בקידום ענייני נשים רק מן השפה אל החוץ, ולאחר שסיים את הקריירה הקולוניאלית שלו קיבל על עצמו את ראשות הליגה האנטי-סופרז'יסטית בלונדון). בתגובה, ניסחו "הפמיניסטים" המצרים משוואה בה שחרור האשה והשחרור הלאומי הפכו למטרות הקשורות זו בזו באופן אינטימי.

הפיכת הפמיניזם לפרויקט לאומי התרחשה במקביל להפיכת האומה לישות נשית שיש לשחרר אותה ולהגן עליה, פרויקט פוליטי ואסתטי שהיו שותפים לו, לצד מנהיגים פוליטיים, גם אנשי רוח דוגמת נגיב מחפוז, שברבות מיצירותיו הגיבורה הנשית היא אלגוריה לאומה. תוך כדי כך הפכה ההגנה על הגוף הנשי/לאומי לעניין אבסטרקטי, בניגוד קיצוני לתפישה המסורתית והפטריארכלית  שהגדירה נשים כקניין קונקרטי של אביהן או בעלן, תפישה דכאנית ואלימה בבית פנימה, אך מגוננת מחוצה לו, היכן שהגברים הכירו זה את זה ונמנעו מלפגוע איש ברכוש או בכבוד רעהו. הדיכוי\הגנה הפטריארכלי של השכונה התחלף בהגנה המופשטת של מדינת הלאום הפוסטקולוניאלית והזכויות שהעניקה לאזרחיותיה. אולם בפועל הייתה הגנה זו חלשה יותר כיוון שבמדינות שנאבקו נגד שלטון זר, לב העניין במאבקים ל"קידום מעמד האשה" מעולם לא היה הנשים עצמן, אלא עניינים אחרים שנתפשו כחשובים יותר, ובעיקר שחרור ופיתוח לאומי. הפמיניזם שהתפתח במדינות אלו היה במקרים רבים אידיאולוגיה אינסטרומנטלית שנרתמה לשירות אדונים אחרים ואידאולוגיות אחרות, גבריות על פי רוב.

כמו שורשיהן, גם התרחבותן והשתנותן של ההטרדות  ומוקדיהן משקפות שינויים במרחב הציבורי. למשל, החל משנות השבעים החלו נשיאי מצרים – תחילה אנואר סאדאת ואחריו חוסני מובארק – לנטרל את מדינת הרווחה הנאצריסטית. במקום לפתח את התחבורה הציבורית הם פעלו במרץ על מנת לפרקה, לדוגמה על-ידי החלפת החשמליות העירוניות במוניות, מיניבוסים, ואוטוסטרדות, בהתאם לחזון האמריקני של חברת המכונית הפרטית. בשנות השבעים אנו עדים לעיסוק חדש בהטרדות מיניות שליוו תמורות אורבניות אלו, ובמיוחד כאלו הקשורות להתגברותה של ה"זחמה" (דוחק, צפיפות), למשל בסיפורים קצרים מאת יוסוף אידריס על הטרדות באוטובוסים מתפקעים, כעת בלוויית תמה חדשה: חוסר הלגיטימציה החברתית לדבר עליהן. קשה לקבוע בביטחון, אך יתכן שקשר השתיקה שנשבר לאחרונה נטווה בדיוק אז. יש לכך אינדיקציה נוספת: שנות השבעים הן גם הרגע בו חוזרת הרעלה (בה ראה קאסם אמין סיבה להטרדות מיניות ברחוב) אל המרחב הציבורי, בנימוק שכיסוי הראש דווקא יסייע למנוע את ההטרדות. המסר לפיו נשים חסודות לא מוטרדות לא היה רק שקרי – הוא גם סייע בשכלול מנגנון האשמת הקורבן, או לפחות השתקתה. וכך, משהפכה נוכחותן של נשים במעגלי התעסוקה וההשכלה לעובדה מוגמרת, השיח הער על נוכחות זו הלך והושתק.

במצרים, כמו גם במדינות בעלות מורשת קולוניאלית ופוסטקולוניאלית דומה דוגמת הודו, הרוב המכריע של ההטרדות המיניות המדווחות מתרחש כיום באמצעי תחבורה מופרטים אלו, ההופכים לצפופים יותר ויותר, באופן המקל על המטרידים לבצע את זממם ולהתחמק מעונש. הן המטרידים והן קורבנותיהם נאלצים לכתת רגליהם בכרכים פקוקים ובאמצעי תחבורה עמוסים לעייפה, ולתמרן בין שתיים ולעיתים אף שלוש משרות – כיום האופן היחיד בו מצרים ומצריות רבים יכולים להקים ולפרנס משפחה. במשך שנים נהגה מדינתם לפצות על ההגנה המועטה שהעניקה להם כאזרחיות ואזרחים במס שפתיים של גאווה לאומית, רטוריקה ששימשה כחסם לאפשרות לדון בבעיה ולהתמודד עמה. בכך היא אפשרה תיעול של התסכולים המיניים והתעסוקתיים להם היא אחראית אל אפיקים מוכחשים (ולפיכך פרוצים) של הטרדה. וכך, כשהם מתחככים זה בזו בתשתיות מתפקעות, מצרים ומצריות נוהגים כאנשים מודרניים: למעשה כך נראים יחסי מגדר מודרניים במקומות רבים במה שנהוג לכנות "הדרום הגלובלי", שבמרחביו המופרטים ככל שצפוף, מחניק, ורע יותר, כך מחריש ההלל למולדת כל קול אחר. את ההטרדות המיניות במצרים אין לראות כאינדיקציה למסורתיות או דתיות אלא דווקא כאינדיקציה לוואקום שמלווה את היעלמן. הגדרתן החדשה כרעה חולה כרונית היא נדבך מרכזי במאבק להפיכת המרחב העירוני לציבורי במלוא מובן המלה.

להמשך הפוסט

"אהבת לרעך" ותחי המהפכה: על בית חולים יהודי במהפכה האיראנית

הסדנה להיסטוריה חברתית | 15.11.2013 | 07:08

ליאור שטרנפלד

 מהפכת 1979 באיראן היתה אחת המהפכות העממיות ביותר במאה העשרים. למרות שהפכה לאחר מעשה ל"מהפכה איסלאמית" היא החלה כמהפכה שסחפה את רוב קבוצות האוכלוסייה, כולל מיעוטיה הרבים של איראן. מבחינה זו לא היתה הקהילה היהודית של טהראן יוצאת מן הכלל. הניצחון של הפלגים האיסלאמים האפיל והשכיח את חלקן של קבוצות אחרות באותו מאבק לאומי. בנוסף, העוינות שצמחה מאז בין איראן לישראל מביאה לאחדות אינטרסים ולנראטיבים דומים בקרב שני הצדדים הניצים: הן עבור השלטון האיראני, הממאן לחלוק את "הזכויות" על המהפכה, והן עבור ישראל, נוח להשכיח את חלקם של יהודי איראן במהפכה. אולם סיפורים כמו הסיפור שלפנינו מראים את מידת שותפות הגורל שחשו רבים מיהודי איראן עם שאר אזרחי המדינה, והם מערערים גם את הסיפור המוכר אודות תמיכה בלתי מסויגת של ישראל ותומכיה בשלטון הרודני של השאה.

 בלב הרובע היהודי ההיסטורי בטהראן ניצב עד היום בית חולים יהודי הנקרא על שם מייסדו, ד"ר רוחאללה ספיר. בכניסה לבניין מקדם את פני הבאים שלט גדול בו כתוב הפסוק: "ואהבת לרעך כמוך" בעברית ובפרסית. הפסוק היה, לטענת רבים מהמטופלים, המשפט המנחה בפעולת בית החולים מאז היווסדו בתחילת שנות ה-40 של המאה העשרים, אולם בשנות המהפכה באיראן הוא התגלה כמחייב במיוחד. אז עוד נודע בית החולים בשמו הקודם, בית החולים על שם כורש הגדול (בִּימַארִסְטַאן-י כּוּרוּש כָּבִּיר) – המלך שנודע בהיסטוריה היהודית כמשחררם של היהודים מגלות בבל, ובהיסטוריה הפרסית כמעניק "הצהרת כורש" המפורסמת.

 

צוות בית החולים ספיר בטהראן על רקע שלט הכניסה. מקור: העיתון 'תמוז' שיצא לאור בטהראן

 המהפכה של 1979 הייתה למעשה שיאו של רצף הפגנות המוניות והתנגשויות בין מפגינים לצבאו הנאמן של השאה. ההפגנות, שהחלו כבר ב-1978, הסתיימו לא אחת  בפצועים רבים. למן השלבים הראשונים למהפכה למדו המפגינים כי פינוי לבית החולים  עלול להיות מסוכן, שכן בתי החולים הממשלתיים חויבו לדווח למשטרה החשאית (הסאוואכ) על הגעת מפגינים פצועים. האחרונים הובלו אחר כבוד לחדרי חקירות ויצאו מהם אך לעיתים רחוקות. לא עבר זמן רב והמפגינים למדו כי בית החולים היחידי שמעולם לא הסגיר פצועים לסאוואכ היה בית החולים היהודי. על רקע זה ביקשו יותר ויותר מפגינים להתפנות לשם וכך החל מתרקם אחד משיתופי הפעולה המעניינים ביותר של מהפכת 1979.

 באותם ימים החלה לפעול במסגרת הקהילה היהודית באיראן קבוצת אינטלקטואליים יהודיים, רבים מהם יוצאי מפלגת ה"תוּדֶה" הקומוניסטית. "אגודת האינטלקטואלים היהודים האיראנים" וחבריה ביקשו לעודד הצטרפות פעילים מקרב הקהילה היהודית לתנועות המהפכניות. הקבוצה אף הצליחה לזכות בבחירות לראשות הקהילה שנערכו במרץ 1978. שניים מחברי הקבוצה ישבו בכלא של השאה על פעילות אנטי-מלוכנית ושם הכירו את מי שהיה לימים נציגו באיראן של ח'ומייני הגולה בפריז, אייתוללה סייד מחמוּד טַלֶקָאנִי. כאשר גברו תדירות ההפגנות ועוצמתן קיבל הקשר בין טלקאני וקבוצת היהודים משמעות מעשית: יחד עם צוות בית-החולים הקים טלקאני יחידות עזרה ראשונה שנסעו ברחובות טהראן ואספו מפגינים פצועים לבית החולים "כּוּרוּש כָּבִּיר".

 ביום העשורא (אחד הימים החשובים והמקודשים ביותר בלוח השנה השיעי) שחל ב-11 בדצמבר 1978, נערכה בטהראן אחת ההפגנות הגדולות ביותר נגד השאה. העיתונות האיראנית של אותם ימים העניקה להפגנה זו את השם "הפגנת המיליונים", והיא עדיין זכורה כאבן דרך חשובה במאבק להפלת השאה. בהפגנה זו גם נקבע שיא השתתפות של היהודים (ההערכות נעות בין 5000 ל- 12000 מקרב 80 אלף יהודי המדינה או 40 אלף יהודי הבירה באותה עת).  בית החולים היה מוכן כראוי לאירועי יום העשורא. ד"ר ג'לאלי מספר כי "באותו בוקר התקשרו אלי מ'מַדְרָסֶה עַלַוִי' [מוסד אופוזיציוני מוכר] וביקשו שנשאיר בכוננות את כל הצוות לאותו יום. באותו יום 70 או 80 אחוזים מהפצועים הגיעו ל'ספיר' או 'כורוש כביר' כפי שנקרא אז. המצב  נמשך כ-72 שעות". רבים מאנשי צוות בית החולים לא ששו להשתתף במהפכה, אולם גם הם נרתמו למאמץ בעיקר בשל סיבות הומניטריות וכיוון שהמחשבה על הסגרת פצועים למשטרה החשאית היתה בגידה בעקרונות בהם האמינו.

 לאחר המהפכה הקימה קבוצת האינטלקטואלים עיתון יהודי מהפכני, שזכה לתפוצה נאה מעבר לגבולות הקהילה היהודית. העיתון נקרא "תמוז" כיוון שראה אור לראשונה בחודש יולי (תמוז), לאחר כינון השלטון החדש. בגליונו השני פורסמה ב"תמוז" כתבה בת שני עמודים על תפקודו של בית החולים בזמן המהפכה. "בחודשי המהפכה היה בית החולים 'כורוש כביר' למוסד שסייע למהפכה תוך שעובדיו לוקחים סיכונים אישיים", נכתב בה. המאמר הביא מדבריה של האחות פראנגיס חסידים: "היום התפתח בצורה מפתיעה. הלכתי לקבל מטופל שהגיע עם כדור ברגל. עוד לא סיימתי לטפל בו כאשר מטופל נוסף נכנס, וכל דקה נכנסו עוד ועוד מטופלים נוספים. במשך שעות ביה"ח נראה היה כמו חזית במלחמה". לא זאת בלבד אלא שאנשי בית החולים נאלצו להתמודד עם אנשי הצבא אשר באו לדרוש את הסגרת הפצועים. חסידים המשיכה: "לפתע שמעתי רעש אדיר מחצר בית החולים כאשר ראיתי אנשים במדים וחיילים לבוש אזרחי מחפשים את המורדים. הם הקיפו את בית החולים במשך 24 שעות, אבל לא הסגרנו איש".

 מיד לאחר המהפכה הולאמו רוב מוסדות הציבור באיראן, ובהם  גם בית החולים על שם כורוש כביר. הועדה המהפכנית שינתה את שם בית החולים משמו של המלך הפרסי הקדום לשמו של ח'וֹסְרוֹ גוֹלָסוֹרְחִ'י, פעיל שמאל איראני שהוצא להורג על ידי משטר השאה בתום משפט ראווה מתוקשר. הקהילה היהודית ומשפחתו של דוקטור ספיר החליטו להילחם בהחלטה זו, תוך שימוש בזכרון הפצועים הרבים שטופלו בבית החולים בזמן ההפגנות. תוך זמן קצר הוגשה קובלנה ובה ביקשו להחזיר את בית החולים לרשות הקהילה היהודית ולשנות את שמו לשם מייסדו. הבקשה התקבלה לאחר דיון קצר ומאז נקרא בית החולים היהודי, בית החולים ספיר.

 הקהילה היהודית הייתה חלק בלתי נפרד מהמארג החברתי האיראני ובניה ובנותיה יוצגו בכל תחנה על גבי הקשת הפוליטית, מתומכי המלוכה ועד למהפכנים חברי מגוון תנועות רדיקליות. סיפורו של בית החולים ספיר ממחיש את מנעד האקטביזם הפוליטי ממעורבות פוליטית טהורה ועד להצטרפות ממניעים הומניטריים. לא רק זאת: אם חברי הקהילה נהנו מזכויות יתר מתוקף היותם קהילה דתית מוגנת, הרי שהם השתמשו בזכויות אלו על מנת להושיט יד מסייעת לשכניהם, תוך יישום הציווי: "ואהבת לרעך כמוך".

 * ליאור שטרנפלד הוא דוקטורנט במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת טקסס באוסטין, ארה"ב. תחום מחקרו הוא היסטוריה חברתית איראנית.

 

להמשך הפוסט

שחיתות עכשיו ואז: הרהורים בעקבות זיכוי ליברמן

הסדנה להיסטוריה חברתית | 10.11.2013 | 18:02

 אבי רובין

 מדי שנה מפרסם הארגון הלא-ממשלתי Transparency International  את מדד השחיתות העולמי, המדרג מדינות על פי רמת השחיתות במגזר הציבורי בהסתמך על מחקרי מומחים וסקרים. מאז נכללה מדינת ישראל במדד בפעם הראשונה (1996), ניכרת הידרדרות רציפה בתחום השחיתות, ואם משווים את הנתונים מאז ועד היום, ניכרת צניחה מהמקום ה-14 בטבלת השחיתות אל המקום ה-39 בתוך שש עשרה שנים בלבד. האם ישראל היא מדינה מושחתת? האם השחיתות פושה במגזר הציבורי בישראל?  האם שחיתות הפכה לנורמה מקובלת במרחב הציבורי בישראל? האם רשויות החוק נכשלות באופן עקבי בביעור פרקטיקות של שחיתות במגזר הציבורי? בכל אחת מהשאלות הללו ורבות אחרות שניתן לשאול יש משום הבעת עמדה ערכית ביחס לסוגיית השחיתות, וכל שאלה מבטאת תפיסה שונה באשר למהותה של התופעה ולהשלכותיה.

שחיתות במגזר הציבורי היא כותרת למגוון של פרקטיקות חברתיות שמשמעויותיהן לא אחידות לאורך התקופות וברחבי העולם. תשורה שנתפסת כמעשה לגיטימי ואף חיוני ללכידות חברתית בתקופה ובחברה מסוימות, מתפרשת כעילה לענישה ואף כליאה בתקופה אחרת. כקטגוריה של ניתוח חברתי, שחיתות מציבה בפני היסטוריונים ומדעני חברה באופן כללי קשיים משמעותיים, לא רק בגלל שמעשים של שחיתות נעשים במחשכים, לעתים בהסכמות שבשתיקה ובקריצות ורק מיעוטם מותיר עקבות, אלא גם בגלל שבחברות רבות לאורך ההיסטוריה של האנושות, האשמה בשחיתות שימשה מנגנון רטורי פופולרי לצורך ערעור מעמדם וסמכותם של יריבים פוליטיים או לצורך הבעת אי-נחת כלפי קבוצות אליטה.

במאות השמונה עשרה והתשע העשרה משפטנים באירופה פיתחו דוקטרינות חדשות של שלטון החוק. במקביל, האימפריה העות'מאנית, שחלשה על חלקים נרחבים של המזרח התיכון והבלקן, הוצגה כאנטיתזה לשלטון החוק, כחברה שפושה בה עריצות, שחיתות שלטונית ושרירות לב מצד הפקידוּת. הפקיד והשופט העות'מאניים זוהו כסמל לניוונו המוסרי של "המזרח" באופן כללי. דימויים אלה קנו שביתה בכתיבה עיונית ופופולרית במדינות הלאום שנוסדו לאחר התפרקות האימפריה העות'מאנית במאה הקודמת כחלק ממאמץ לייצר מורשות וזהויות לאומיות במדינות החדשות. גם בישראל התקבע בתודעה הקולקטיבית דימויים של "התורכים" (העות'מאנים לא כינו את עצמם כך) כמושחתים. לעתים תיאור ניוונם המוסרי של הפקידים העות'מאנים שימש כאמצעי ספרותי להדגשת מידותיהם הטרומיות של היהודים, כמו בספרה המפורסם של דבורה עומר, שרה גיבורת ניל"י, בו הסופרת מייחסת לאבשלום פיינברג אמירות כמו "המשפט התורכי אינו משפט." לעתים משפטנים ישראלים שאינם מומחים לתולדות ההיסטוריה העות'מאנית הצביעו במחקריהם על "תרבות הבקשיש" העות'מאנית כאחד ממקורותיה ההיסטוריים של תרבות האי-ליגליזם שמאפיינת לכאורה את המרחב הציבורי בישראל. בהתייחסויות מסוג זה, שחיתותם של העות'מאנים מוצגת כעובדה היסטורית שאין עליה עוררין. מחקרים בהיסטוריה חברתית מהשנים האחרונות מראים שאין מקום לגישות מתנשאות ביחס לאדוניו המוסלמים של אזורנו בעבר בכל הנוגע לטיפול בשחיתות.

מאז שהמדינה העות'מאנית הפכה לאימפריה בקנה מידה עולמי, כלומר מאז המאה החמש עשרה, מערכת משפט ממוסדת ומתפקדת נתפסה כתנאי הכרחי לעצם קיומה התקין של מדינה שחלשה על מגוון עצום של אוכלוסיות, שחיו בחלקים נרחבים של שלוש יבשות. במרוצת המאות התפתחה דוקטרינה המניחה שפקידי המדינה בדרגים השונים ישאפו באופן טבעי לנצל את סמכויותיהם לרעה, והֲגנה על הנתינים מפני נטייה זו הייתה אחת ממחויבויותיו הבסיסיות של הסולטן. על סמך הנחת עבודה זו, נוסדו מנגנונים שזימנו בפני נשים וגברים מחוץ למעגלי האליטות ערוצים להביע מחאה ולהתנגד לשרירות לבם של מושלים ופקידים, למשל באמצעות פנייה לבית המשפט המקומי והגשת פטיציות לסולטן. ברור שלא היה בכך כדי לבער באופן שיטתי תופעות של ניצול סמכות לרעה באימפריה רחבת ידיים שלא היו בה אמצעי תקשורת ותחבורה מהם נהנים בני ובנות התקופה המודרנית.

כחלק ממעבר כולל של חברות אירו-אסיאניות לעידן המודרני במהלך המאה התשע עשרה, גם אופיים של מוסדות המדינה העות'מאנית הוגדר מחדש, ובתחומים רבים ניכר תהליך של שינוי מבני שהיה כרוך גם בהגדרה מחודשת של מהות היחסים בין המרכז השלטוני לבין נתיני הסולטן, שהפכו ל"אזרחי המדינה". מערכת המשפט עוצבה מחדש תוך שילוב של עקרונות צדק ומשפט שרעיים ביחד עם דוקטרינות ומבנים שפותחו בצרפת וגרמניה. שינויים אלה זימנו בפני הממשלה העות'מאנית אמצעים חוקיים חדשים שלא רק קיבעו את התפיסה החשדנית כלפי פקידי המדינה הזוטרים והבכירים, אלא אִפשרו למשמע אותם בדרכים חדשות. וכך, במחצית הראשונה של המאה התשע עשרה נחקקו חוקים שהדגישו את עקרון האחריות האישית של פקידים והגדירו קטגוריות ברורות של התנהגות בלתי הולמת. חלק גדול מדיני העונשין הוקדש ללוחמה בהתנהגות לא ראויה של עובדי מדינה מתוך הכרה מצד הנהגת המדינה בכך שהצלחת הניסיון לחזק את יכולת המשילוּת הייתה תלויה בצייתנותם של עובדי המדינה, ונעשה מאמץ להשליט משמעת בקרב הפקידוּת. עד כמה יושמה ההלכה למעשה? אופי הפיקוח על עבודת השופטים, החוליה החשובה ביותר במערכת הצדק של כל מדינה, נותן אינדיקציה.

תלמידים בבית הספר האימפריאלי לעובדי מדינה, שלהי המאה התשע עשרה. מקור: ספריית הקונגרס

מסמכים מהתקופה מעידים על כך שהתנהגותם של שופטים הייתה נתונה לפיקוח רציף ומחמיר. הנהגה של פרוצדורות דיווח ותיעוד קפדניות ואיסוף שיטתי של נתונים סטטיסטיים, לצד פיתוח מנגנוני ערעור, עשו את בתי המשפט ברחבי הפרובינציות לספר פתוח תחת עינו הבוחנת של המרכז האימפריאלי (ואם להשתמש במינוח העות'מאני, "האוזן האימפריאלית"). כתוצאה מכך, שופטים רבים נענשו באמצעות פיטורין ואף כליאה בגין עבירות שונות, החל מהתנהגות בלתי הולמת וכלה בקבלת שוחד. במיוחד מסקרנת הקטגוריה הראשונה, המעורפלת יותר של "התנהגות בלתי הולמת", שכללה מגוון של מעשים שהובילו לקִצן של קריירות מבטיחות בתחום המשפט. במסגרת קטגוריה זו תועדו מקרים בהם שופטים נענשו בגין הטחת עלבונות בבעלי דין ואף נקיטה באלימות גופנית כלפיהם וכלפי בעלי תפקידים בבית הדין. מעצרים בלתי חוקיים שאושרו בידי שופטים הסתיימו בענישה פלילית. מעצר בלתי חוקי, לצורך העניין, היה כזה שלא גוּבה בניירת שהוגדרה על פי חוק, או שניכרה רשלנות במילוי הטפסים המתאימים. ככלל, כל חריגה מהנהלים המפורטים שהגדירו את עבודת בית הדין חשפה את אנשי הסגל המשפטי להליכים פליליים. מתועדים מקרים קיצוניים ממש, כמו למשל בית המשפט בערכאה ראשונה בעיר הקארי שבדרום מזרח אנטוליה, שכל סגל השופטים שלו נאשם בהפרה של נהלים ושחרור של חשוד בניגוד לנהלים. אפילו סחבת במתן פסקי דין הייתה עילה להגשת כתבי אישום נגד שופטים, כמו המקרה של שופט חוקר מהעיר אמאסיה בצפון אנטוליה, או המקרה של אב בית הדין הפלילי לערעורים בדיארבּקיר, שנאלצו להתמודד עם כתבי אישום בגין עיכוב במתן פסקי דין. למה הכוונה בעיכוב? שופט פלילי מהעיר סיוואס הועמד לדין בגלל שדחה את מתן פסק הדין בארבעים יום לאחר תום המשפט.

דיון בבית משפט עות'מאני – שלהי המאה התשע עשרה

האם מקרים אלו מעידים על שחיתות מערכת המשפט העות'מאנית או שחיתות הפקידות באופן כללי? אין בידינו מסד מספק של ראיות היסטוריות שיאפשר לקבוע שמערכות אלה היו מושחתות יותר או פחות ממערכות דומות במדינות אחרות. כאמור, שחיתות במגזר הציבורי היא נושא לא פשוט למחקר היסטורי. אולם אפשר לקבוע שבמהלך העשורים האחרונים לקיום האימפריה העות'מאנית, עובדי מדינה היו מודעים למחירים הכבדים שנתבעו מפקיד, מושל או שופט שהחליט לסטות מדרך הישר כפי שהוגדרה בידי המחוקק, ונתפס בקלקלתו, בין אם בקבלת שוחד ובין אם בחריגה מנהלים.

ובחזרה מאז לעכשיו, משם לכאן. מזה שנים רבות מערכת אכיפת החוק בישראל נתקלת בקשיים של ממש במאבקה בשחיתות ציבורית, קשיים שנובעים בין היתר מפגמים בחקיקה ומגישה סלחנית של בתי המשפט ביחס לאנשי ציבור. מחוקקים בישראל לא מעוניינים להתמודד עם הערפול האינהרנטי של עב̤רת מרמה והפרת אמונים (העברה השכיחה עליה עומדים נבחרי ציבור למשפט), למרות שערפול זה מקשה על עבודת אוכפי החוק. לא פעם ניצבת הפרקליטות מול מתקפה ציבורית ששוחקת את מעמדה, בעוד שאנשי ציבור שהורשעו בסעיפים כאלה ואחרים או שכשלו בתחום האתיקה חוזרים לזירה כמנצחים. כשלים אתיים חמורים במגזר הציבורי, שמופיעים בדוחות השנתיים של מבקר המדינה לא מבשילים לכדי כתבי אישום, ונראה שהשפעת החשיפה של כשלים אלה על האמון שבוחרים רוחשים לנבחריהם הולכת ונחלשת. התפתחויות אלה, וההידרדרות הרציפה במיקומה של ישראל במדד השחיתות העולמי מצביעים על האפשרות שישראל הופכת למדינה מושחתת, לא בהכרח בגלל שיש בה יותר פקידים ואישי ציבור מושחתים ביחס למדינות אחרות, אלא בגלל סובלנות הולכת וגדלה בציבוריות הישראלית לפרקטיקות שלא עולות בקנה אחד עם כללי האתיקה הציבורית או עם הוראות החוק. ודאי שיש הבדלים משמעותיים בין מדינה אימפריאלית מהמאה התשע עשרה לבין מדינת לאום קטנה בראשית המאה העשרים ואחת, ואולי אין מקום להשוואה. אולם יש מקום ללמוד מהעות'מאנים משהו על סטנדרטים של אחריות אישית בתחום האתיקה הציבורית.   

  * ד"ר אבי רובין הוא מרצה בכיר במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב.

 

  

 

להמשך הפוסט

הקרימינליזציה של צריכת חשיש במזרח התיכון

הסדנה להיסטוריה חברתית | 05.11.2013 | 14:08

ליאת קוזמא

 

הוויכוח על הפיכת הקנביס לחוקי מסרב לגווע. בישראל, כמו גם בארצות אחרות, פועלים יחידים, ארגונים ומפלגות להכשרת הקנביס. אך מדוע חשיש אסור בשימוש, בעוד שחומרים משני תודעה אחרים, כגון אלכוהול, ניקוטין וקפה מותרים ומתחזקים את הכלכלה העולמית? ההסברים המוכרים לקוחים מההקשר ההיסטורי האמריקאי: למשל, אינטרסים של יצרני הטבק, יצרני התרופות ואפילו יצרני חבלים הגנו על חוקיותם של מוצרים מסוימים ותמכו בהפללה  של קנביס. הסבר אחר קושר את איסור הקנביס לתקופת היובש בארצות הברית: איסור על אלכוהול, שהביא בתורו לשגשוגה של המאפיה. תקופת היובש הגיעה לקיצה בכל הנוגע לאלכוהול, ואילו הקנביס, שלא נהנה מלובי חזק, נותר בלתי חוקי. הסבר שלישי קשור לאיבתם של האמריקאים, בראשית המאה העשרים, כלפי מהגרים מקסיקאים שהביאו איתם את המריחואנה – קישור שהוריד עוד יותר את הפופולריות של קנביס.

הסברים אלה חשובים להבנת ההיסטוריה של הקנביס, ולו בשל המרכזיות של ארצות הברית ב״מלחמה בסמים״ במהלך המאה העשרים. לקנביס ותוצריו, עם זאת, יש היסטוריה נוספת, קרובה יותר, באזורנו, החיונית להשלמת התמונה. מצרים ייצרו וצרכו חשיש במשך מאות בשנים. אולם, החל משנת 1880 לערך גידול, מכירה וצריכה של חשיש הוצאו מחוץ לחוק במצרים. הרשויות המצריות שרפו שדות חשיש ופשטו ללא רחם על בתי קפה שהגישו את החומר. האיסור הביא להתפתחות של מערכת הברחות, שלמעשה מלווה אותנו עד היום. הגבלת הגידול והשיווק של חשיש במצרים היא שהביאה לתחילת הגידול של הצמח בהר הלבנון. תעשיית החשיש הלבנוני היא אם כן  בת לא יותר ממאה שנה, והיא נולדה מתוך ניסיון של חקלאים להרוויח מן הדרישה המתמשכת לחומר, דרישה שלא יכולה היתה להיענות בשל המגבלות במצרים. ההיסטוריה של חשיש באזורנו, אם כן, קשורה להתפתחויות שהתפרסו על פני כחמישה עשורים, בין האיסור של 1880 ועד לראשית שנות השלושים של המאה העשרים, עת התבססה תעשיית החשיש הלבנונית.

שיירת מבריחי חשיש. מקור: העיתון המצרי אל-דוניא אל-מצוורה, 1930).

במחצית השנייה של המאה התשע עשרה חלו תמורות משמעותיות באופן שבו מצרים (ולא רק הם) תפסו את משמעותה של מודרניות. להיות מודרני משמעו היה לנטוש תפיסות מסוימות ולאמץ אחרות: אלו קשורות, למשל, ביעילות ובתפיסת הזמן, בסגנון לבוש ובמקומן של נשים בחברה. התעצמותם של קשרים בין מצרים למעצמות אירופה הניבה טקסטים שכתבו דיפלומטים, סופרים ואפילו תיירים אירופאים, על מה שראו במצרים, והתמונה שהצטיירה בהם לא הייתה מחמיאה במיוחד. מעמד הביניים המצרי החל אף הוא לבוז לצרכני החשיש ולייצר טקסטים ברוח זו. חשיש שיחק תפקיד בהבניית המודרניות, בשני אופנים. ראשית, הדימוי שרווח בספרות המערבית ובספרות מעמד הביניים המצרי היה של המצרי כבטלן המתבשם באדי החשיש. שנית, צריכת החשיש לא התיישבה עם תפיסות חדשות של יעילות והתייעלות. המצרי המודרני לא אמור לטשטש את עצמו בחשיש וגם לא לשבת שעות על גבי שעות עם נרגילה – הוא אמור, לכל היותר, לקחת הפסקת סיגריה או לשתות קפה תוך כדי עבודה. לשני מניעים אלה נוסף גורם שלישי – טיעונים רפואיים בגנותו של החשיש, ובעיקר השפעתו על היכולת השכלית. כל אלה חברו למהלך של הוצאת החשיש מחוץ לחוק ב-1880. 

למהלך זה היו שלושה מרכיבים. הראשון היה הפסקת גידול החשיש במצרים: מרכיב זה היה הקל ביותר לאכיפה בשל המבנה הגיאוגרפי המצרי והשליטה ההדוקה של השלטון המרכזי על הגידולים. שדות חשיש אותרו בקלות יחסית ובוערו. המרכיב השני היה הצריכה, וכאן נמצאה המשטרה המצרית במאבק חתול-ועכבר מתמיד אל מול הצרכנים ובעלי בתי הקפה. רשימות בתי הדין הקונסולריים במצרים מתארות את מערכת ההגנות שאפשרה לבליינים לחמוק מהמשטרה: שער, שומר שהונחה לשרוק כשהמשטרה מתקרבת, חצר פנימית ובתוכה באר, שאפשרה להפטר מהחומר האסור לפני הפשיטה. כל אלה התגמדו לעומת משטר הקפיטולציות, היינו, הפריבילגיות החוקיות מהן נהנו אזרחים זרים באימפריה העות׳מאנית ובכלל זה מצרים. נתין זר יכול היה, פשוטו כמשמעו, למכור את שמו לבעל בית קפה: מכיוון שנהנה מחסות קונסולרית, בית הקפה היה חסין כמעט מהתערבות המשטרה.

המרכיב השלישי, שאפשר את המשך הצריכה, היה ההברחות. כאן, הגיאוגרפיה של מצרים הייתה בעוכריהן של רשויות האכיפה: רצועת החוף הארוכה של מצרים ומרחבי המדבר העצומים שאפשרו הברחות מצפון, דרום ומזרח. מכיוון שחשיש היה מותר בגידול כמעט בכל מקום אחר  באותה התקופה, חקלאים יוונים, אתיופים, סודאנים, ומאוחר יותר (בשנות העשרים של המאה העשרים) גם לבנונים, בולגרים ואפילו רומנים ויוגוסלבים ״התגייסו״ כדי לעמוד בביקוש.

ב-1882, בעוד תהליכי ההפללה של החשיש מתהווים, נכבשה מצרים על ידי בריטניה. הנחלה הקולוניאלית המשמעותית ביותר של האימפריה הבריטית הייתה הודו, ושם קנביס הותר בשימוש וממשלת בריטניה נהנתה ממיסים שנגבו על מכירתו. בריטניה לפיכך המשיכה את המדיניות המצרית הקודמת, אך ללא חמדה רבה, ושקלה לא אחת לשנותה, בטענה כי איסור החשיש ואכיפתו יקרים בהרבה מהתרתו. כנגד טיעון זה, רופאים בריטיים שהוצבו במצרים החלו, החל משנות התשעים של המאה התשע עשרה, לדווח על קשר סיבתי בין עישון חשיש לבין שגעון. למעשה, הם דיווחו כי 30% מהמאושפזים בבתי החולים לחולי נפש במצרים עישנו חשיש. טענה זו הייתה (ועודנה) בעייתית משני טעמים: ראשית, מכיוון שמצרים רבים עישנו חשיש, סמיכות של צריכה ושגעון לא העידה בהכרח על קשר סיבתי, ואף יכולה היתה להעיד על קשר הפוך, דהיינו שבעלי מחלות נפש פנו יותר לעישון חשיש, כדי להקל על סבלם. שנית, דו״חות בתי החולים לחולי נפש העידו בפירוש על חוסר אמון בעדות מטופליהם – כלומר, הם הניחו שמטופלים שטוענים שאינם צורכים חשיש, בוודאי משקרים. שני טיעונים אלה, מפריכים באחת את הקשר בין שגעון לצריכת חשיש, או לפחות מפחיתים באופן משמעותי את משקלו. קשר זה, עם זאת, שימש גם את האליטה המצרית וגם את הרשויות הבריטיות, להוכחת חיוניותו ונחיצותו של איסור החשיש.

שוטרים מצריים עם מבריחי חשיש עצורים. מקור: העיתון אל-לטאאף אל-מצוורה, 1930

בראשית המאה העשרים, וביתר שאת החל משנות העשרים של מאה זו, החלו הבריטים לתרגם את המאמצים לבלימת הברחות למאמצים דיפלומטיים. יצואנית החשיש המרכזית למצרים באותה עת הייתה יוון, הממוקמת מצדו השני של הים התיכון. שיקולים מדיניים של יוון עצמה אל מול בריטניה, הביאו אותה לאסור את ייצור החשיש ולשרוף שדות, כפי שעשו המצרים ארבעים שנה קודם לכן. חקלאים יוונים רבים איבדו את מקור פרנסתם, ומצרים, את ערוץ הייבוא הפורה ביותר שלה. תוצאה אחת של מהלך זה הייתה שחקלאים ממדינות דרום-מזרח אירופה החלו לייצר חשיש (עד שגם מדינות אלו מיהרו לאסור את גידולו במהלך שנות העשרים).

רק אז, בעיקר בעקבות האיסור ביוון, נכנסה לבנון לתמונה. עמקים שלמים הוסבו לגידול חשיש, ופלשתינה/א״י החלה לשמש פרוזדור להעברת חשיש מנקודת היצור לנקודות הצריכה. העדויות שבידינו מהתקופה מרמזות שצריכת החשיש בפלשתינה/א״י הייתה מעטה ביותר; רשויות המנדט טענו כי הצרכנים הם פועלים מצרים בלבד. שלטון המנדט הצרפתי בלבנון לא היו חרוץ כמו היוונים בבלימת גידולי החשיש: הצרפתים טענו כי צריכת חשיש בשטחם אינה רבה וכי היא מהווה למעשה בעיה מצרית, שאין להם כל עניין לעסוק בה. קשריהם עם כמה מהמשפחות החזקות של בעלי האדמות, אף הרתיעה אותם מעימות ישיר עם מגדלי החשיש, ומקרי שריפת שדות בשנות העשרים והשלושים היו נדירים ולא סיפקו את רשויות השיטור במצרים.

מזוודות בעלות תחתית כפולה ששימשו להברחת סמים. מקור: העיתון אל-לטאאף אל-מצוורה, 1930

כל הנאמר עד כה מסביר כיצד השפיעה המדיניות המצרית על איסור החשיש וייצורו באזורנו, אך לא מתחרה בהסברים האמריקאים שציינתי לעיל באשר לאיסור החשיש ברוב העולם, איסור שראשיתו באותה התקופה ממש. אולם, הסיפור האמריקאי והסיפור המצרי נפגשים בשנת 1925 בז׳נבה. מצרים הייתה אז עדיין בשליטה בריטית, ובאופן נדיר, בוועידה שארגן חבר הלאומים נגד סחר בסמים, השתתף גם נציג מצרי, מחמד אל-גינדי שמו. נרגש להטביע את חותמו ולהפגין את ריבונותה של ארצו, היה זה אל-גינדי שביקש להוסיף את החשיש לרשימת הסמים האסורים בסחר בינלאומי. האיסור המצרי, הוא טען, הופך לבלתי אפקטיבי כאשר מדינות אחרות מתירות ייצור וייצוא של החומר. על כך הוא הוסיף, שחשיש מסוכן לא פחות מאופיום, ואחראי ל-60% ממקרי השיגעון בארצו (וכך הוא לא רק הכפיל את הנתון המיושן שצוין לעיל, הוא גם התעלם מרופאים מצרים ובריטים בני זמנו שכבר טענו שלא ניתן להוכיח קשר סיבתי, ובוודאי לא בממדים כאלה). לבסוף, הוא התריע שחוסר נכונות להצביע בעד הצעתו יערער את אמינותו של חבר הלאומים, ויציגו כארגון שחרד אך ורק לסכנות המאיימות על שלומה של אירופה, אך לא על אלה המאיימות על המזרח. ארצות הברית, דרום אפריקה ואיטליה חברו להצעה המצרית, ולאחר דיון קצר היא התקבלה ברוב קולות, בעיקר של נציגים שהתנצלו שמעולם לא שמעו על חשיש, אך נאומו של אל-גינדי שכנע אותם.

לסיכום, שורשיו של איסור החשיש, זה האזורי וזה העולמי, נעוצים בין השאר בחוויית המודרניות של מצרים. חברו כאן אינטרסים כלכליים, מידע רפואי שנוי במחלוקת וגאווה לאומית – שהשפיעו על ההיסטוריה של פשיעה ושיטור, על יחסים בינלאומיים, ועל יכולתנו ליהנות (או אולי לחשוש) מחשיש לבנוני. 

להמשך הפוסט