פעם בשבועיים שלושה דיויד לנדאו היה מתקשר ומתחיל לדון איתי בשאלה "מה הארץ צריך לומר על זה". כך הוא גרר אותי למסע של חקר הישראליות והציונות. ואני אפילו לא ידעתי שזה קיים בי

לנדאו. מה יש לנו להגיד על זה?


פעם בשבועיים-שלושה דיויד לנדאו היה מתקשר ומתחיל לדון איתי בשאלה שברומו של עולם או ליתר דיוק ברומה של ישראל. כיוון שאני איש מעשי להפליא, זה לא פשוט לגרור אותי לדיונים תיאורטיים. אבל דיויד הצליח. גם כי הוא היה העורך הראשי (כלומר אין אופציה להתחמק) וגם כי הוא תמיד הציב את השאלה "מה אנחנו צריכים לומר על זה"; וזו מבחינתי – שאלה מאוד מעשית. יש נושא, יש מספר מילים. אז המשימה ברורה. מהשיח הזה יצאו לא מעט מאמרי דעה על מצבה של החברה הישראלית  ועל השאלה שהיום היא כל כך אקטואלית "מהי ציונות" – חלקם מאמרי מערכת, חלקם מאמרים חתומים.

אני מאוד מתגאה ביכולת שלי כעורך ומנהל להוציא מאנשים דברים שהם בכלל לא ידעו שקיימים בהם. דיויד לנדאו עשה את זה במקרה שלי. הוא הוציא אותי מעמדת הפרשן שמביע עמדות רק על התחומים שהוא מסקר ושלח אותי לחקור מקומות חדשים. לחקור אני יודע. זה היה מרתק, אני מקווה שזה היה גם מועיל. זה לא היה קורה בלי דיויד לנדאו שנפטר השבוע אחרי מחלה קשה.

וכן, יש גם צד פחות נחמד לסיפור הזה. לנדאו היה חרדי וחלק לגמרי על תפיסת סיקור החרדים שלי והיו חילוקי דעות לא פשוטים. אבל הוא נפטר ועכשיו הזמן שבו מדברים על מה שהיה טוב. אביא פה תקציר וקישורים לחמישה מאמרים. לא בטוח שכולם עוצבו בשיחות איתו, אחד מהם נכתב אחרי ששנינו הפסקנו להיות עובדי הארץ. אני בטוח שכולם נכתבו כיוון שהוא עזר לי ללכת למקום הזה.

הבעיה היא לא הפוליטיקאים – אלא אנחנו. 27.3.2006. "בריחה מקבלת אחריות, נטייה להטיל את האשם באחרים והימנעות עקבית מהסקת מסקנות אישיות הן בין המאפיינים הבולטים של הציבוריות הישראלית. הכלל הזה לא חל רק על הפוליטיקאים, אלא גם, ובעיקר, על הבוחרים. לכן בימים האחרונים נשמעים אין-ספור הסברים לאדישות שפשתה בציבור ולחשש שרבים לא יטרחו לבוא לקלפי, בעוד שהאמת הכואבת נאמרת מעט מדי: הבעיה העיקרית היא לא הפוליטיקאים, אלא הציבור. ואת הבעיה הזאת הרבה יותר קשה לתקן… הפוליטיקאים שלנו הם תבנית נוף בוחריהם. הם עסוקים בקומבינות בדיוק כמו הציבור שהם מייצגים. כאלה אנחנו".

לאן נעלמו כל הגיבורים? 15.8.2006. "מכתב שרשרת שהפיצו אנשי ימין באינטרנט מעלה את השאלה, למה לא זכה סיפור הגבורה של רב סרן רועי קליין לפרסום ולתהילה המגיעים לו. בקרב בבינת ג'בייל קפץ קליין, סגן מפקד גדוד 51 של גולני, על רימון והציל בגופו את חייליו… נשאלת השאלה, אם יכול להיות שהמעשה של רועי קליין לא זכה לתהילה לה הוא ראוי, כי אנחנו כל כך לא מבינים אותו. כי במדינה שבה החשש הכי גדול הוא לצאת פראייר, קשה מאוד לאנשים להבין או להעריך מעשה כה אצילי של הקרבה עצמית… בחברה שבה מעשה מופת הוא למכור את הסטארט-אפ שלך בכמה מאות מיליונים, דומה שלא נותר עוד מקום להעריץ גבורה בשדה הקרב…. אין מנוס מהמסקנה: להיות גיבור מלחמה מת זה לא רווחי, לא אופנתי ולא מעודכן".

שיטת משטר זה לא גרביים. 1.1.2007. "לא ברור מה הפתרון לחוליים הרבים של שיטת המשטר הישראלי, ואם יש כזה בכלל. ברור שדבר אחד ישראל אינה צריכה: מהפיכה בשיטת המשטר. כל מהפיכה היא הימור מסוכן, אם לא משחק ברולטה רוסית… הבעיה העיקרית של הדיון על שיטת המשטר היא ההנחה, שכל בעיה אפשר לפתור. כל זמן שהמדינה קרועה מבחינה פוליטית, בהכרח תהיה בה בעיה של חוסר יציבות וחוסר יעילות. אפשר לנסות לשפר, אפשר למזער נזקים, אך אין ודאות שאפשר לפתור את הבעיות. עדיף להישאר במידה מסוימת של חוסר יציבות וחוסר יעילות מלהמר על הקופה כולה. לא בטוח שהמשטר הדמוקרטי בישראל מסוגל לעמוד בעוד הרפתקה".

ועדת חקירה היא גוף ממחדל. 26.10.2009. "יש תפקידים שקשה להבין למה מישהו עוד מוכן למלא אותם. אחד מהם הוא מפקד בצבא. בכל מבצע צבאי אנחנו מרמים אותם מחדש, שולחים אותם להילחם בשמנו, ונותנים להם (כאילו) גיבוי של 90% מהציבור. בכל פעם אנחנו נותנים להם לחשוב… שאולי הפעם לא יידרשו לשלם על שיצאו להילחם בשבילנו. ובכל פעם אנחנו בוגדים בהם מחדש, ומפקירים אותם בשטח לוועדות החקירה. חשוב לזכור: ועדת חקירה היא לא גוף לחקר האמת. ועדת חקירה היא גוף שעצם הקמתו קובעת שהיה מחדל והיה פשע. היא ממחדלת… עוד לא מונתה ועדת החקירה שתתפזר בהודעה: "מצטערים, מיניתם אותנו לשווא".

הילדים שלנו – אם לפחות הם היו מאושרים. 13.6.2006. "אם יש דבר שמאפיין את שיח ההורים החילוני בשנים האחרונות זו תחושת התסכול העמוקה. התחושה שגידלנו דור שחושב שרק מגיע לו, שמצפה שיעשו בשבילו ולא יודע לעשות בעבור אחרים; שמכיר היטב את זכויות הילד אבל לא שמע על חובותיו;… גידלנו דור שסמליו הם הביטוי "בא לי" (כמו "בא לי קלפים של סופרגול") והשאלה "אפשר" (למשל: "אפשר ת'אוטו?", "אפשר 200 שקל?") והמום כשהתשובה היא "לא". הטלוויזיה לימדה אותם שהשאיפה הכי גדולה בחיים היא לא קריירה, לא להשפיע ולא לשנות את העולם, אפילו לא להיות חשוב או בעל כוח, אלא פשוט להיות מפורסם… אם הם לפחות היו שקועים בעצמם אבל מאושרים… רק שהם לא".