בלי ששמנו לב, התרחב לאחרונה הדיון הפומבי בסוגיות אסטרטגיות ודומה כי ה"מקורות זרים" הוזזו הצידה. הסבר אפשרי, ולו חלקי, מצוי בשתי התפתחויות מהעת האחרונה. הראשונה, אכיפה אמריקנית-רוסית מהירה של ההסכם לפירוק הנשק הכימי בסוריה שיצרה נוף אסטרטגי חדש שאינו מוכר לישראלים – ושפה חדשה, משוחררת יותר.

לא בכל יום מסולקת קטגוריה שלמה של נשק בלתי קונבנציונלי ממפת האיומים במזה"ת. שהרי איראן חתמה ואישררה את האמנה הכימית, ישראל רק חתמה, אך משמעות הדבר שחייבת  למלא בתום לב את הוראותיה של האמנה למניעת השימוש , האחזקה והפיתוח של נשק כימי. מצרים  – במעמד מפוקפק כמו צפון קוריאה – לא חתמה ולא אישררה  את האמנה הכימית אך נמצאת בהסכם שלום עם ישראל.

התפתחות שנייה, שייתכן ופתחה דלת שלא היתה קודם לדיון פומבי בסוגיות פרוליפרציה -הגילויים הגרעיניים בסדרת התעודה של הערוץ הראשון "לא תשקוט הארץ" לציון 40 שנה למלחמת יום הכיפורים.

דיון אסטרטגי מפתיע בפתיחותו שהתערבב בדיון האיראני. ראובן פדהצור הסיק מנאום נתניהו באו"ם ורמיזות לתקיפה עצמאית באיראן ("איום חלול" לדעתו) כי על ראש הממשלה "להפנים את הצורך להחליף  דיסקט ולהתחיל לחשוב ברצינות כיצד לחיות עם איראן גרעינית" ("איך נחיה עם איראן גרעינית" הארץ , 7 באוקטובר).

אמיר אורן ( "מדינות הגרעין ומעמד הביניים" הארץ, 20 באוקטובר) מצדיק בניתוחו את תחושת ה"קיפוח" של המדינות ש"התגרענו", למזלן הרע, אחרי חמש מעצמות הגרעין הרשמיות של אמנת NPT – כיום "מועדון השלוש" ובו הודו, פקיסטאן וישראל וה"בן החורג" צפון קוריאה. הפתרון שהוא מציע: ישראל "תשודרג – ותולבן פעילותה הגרעינית" במעמד חדש באמנת NPT. בלשון פשוטה, די לעמימות ומעבר למאזן הרתעה גלויה.

ירון לונדון סבור במאמרו "לחיות עם הפצצה" (ידיעות אחרונות, 21 באוקטובר) – בהסתמך על מקורות זרים וסדרת התעודה על מלחמת יום הכיפורים בערוץ הראשון – כי הנהגת איראן רציונלית, ובאמצעות יכולת מכה שניה "השכלנו להרחיק" את תרחיש האיום ה"אפוקליפטי".

המשותף לבעלי הדעה שהבאנו: הבנה כי תרחיש מלחמת מנע ישראלית הוא חלום באספמיה (והרחבנו על אי קבילותה של מלחמת מנע בפוסטים קודמים ב"שיח אסטרטגי"), ומצד שני, נואשות לא מוסברת ואי אמון בפתרון דיפלומטי-אמריקני למשבר הגרעין האיראני בדרכי שלום. לגישה כוחנית ולזלזול במכשירים מדיניים-דיפלומטיים יש מסורת ארוכה אצלנו. עוד מימי המתח שבין ה"אקטיביסטיים" ( "להרוג ערבים ולהרתיע")  ובין משה שרת והמצדדים ב"קו המדיני".

כיוון שכך, המלצתם היא לפתור את המשבר האיראני בדרך השלישית: מאזן של הרתעה הדדית וכינון מזה"ת ובו שתי מעצמות גרעין אזוריות – איראן וישראל. זאת המשמעות של אסטרטגית "לחיות עם הפצצה".

מסלול רביעי , מדיני-דיפלומטי בליווי אמצעי פיקוח ואימות מחמירים , של פירוז המזה"ת  כנראה אינו בא בחשבון בדיון הציבורי. הרעיון של  אזור נטול נשק גרעיני , בדגם של הסכם טלטלולקו לפירוז אמריקה הלטינית ( הסכם אזורי כפוף לאמנה הגלובלית NPT ) ששם קץ לשאיפות הגרעיניות של ברזיל וארגנטינה  - היה נחלתם של בודדים אצלנו. עוד מימי ישעיהו לייבוביץ והועד לפירוז המזה"ת בשנות ה-60.

לא נרחיב כאן, אך נדגיש : מבחינה אסטרטגית-אנאליטית קיימים ארבעה מסלולים אפשריים לפתרון המשבר האיראני. באסטרטגיה נהוג לשקלל ולבחון את מאזן היתרונות והחסרונות של כל אחד מהם. תזכורת נחוצה לנוכח הנטייה הבינארית  לצמצם את היריעה  האיראנית ל"פצצה או הפצצה".

בתיזה של הרתעה הדדית במזה"ת ("לחיות עם הפצצה") מספר נקודות תורפה שהופכות אותה לבלתי אפשרית. בניגוד לאמונה הרווחת , פונדמנטליזם אידיאולוגי ו"איכות" הדמוקרטיה אינם הנושא. הנהגת מדינה שתחזיק בפצצה – תהיה רציונלית ולא תשתמש בה. עניין של תודעה: פועל יוצא של הכרה בהרס מאסיבי מוחלט שנושא עמו הנשק הגרעיני. כמו שקרה בהתגרענות סין של מאו טסה טונג וברית המועצות של סטאלין. מדובר בהבחנה אנאליטית , ולא בהמלצה.

הבעייה העיקרית תהיה בשילוב , בצד שלהם כמו בצד שלנו , של מערכות מודיעין- שליטה-פיקוד שנוטות לכשלים (טכניים ואנושיים) עם נטייה אינסטינקטיבית למכה מקדימה. השתלשלות האירועים והדיונים במטכ"ל ובממשלה ביומיים הראשונים של מלחמת יום הכיפורים היא דוגמה מייצגת. מערכות המחשבים והטכנולוגיות המתקדמות לא שינו את התמונה. תחשבו על התקפה מתוך טעות מודיעינית , התקפה בגלל תקלה טכנית או התקפה בגלל אי הבנה ופרשנות מוטעית – וכל זאת בקונטקסט אזורי גרעיני ובלי "טלפון אדום".

התוצאה של  "לחיות עם הפצצה" תהיה על כן הרתעה הדדית לא יציבה עם נטייה מובנית להקדים ולתקוף. מאזן ההרתעה לא יוכל להיות יציב מסיבה נוספת: אין סיכוי שנגיע באזורנו למערך מאסיבי וזולל התקציבים הדרוש ליכולת מכה שניה בדומה למעצמות הגדולות בימי המלחמה הקרה.  

וקיים מכשול דיפלומטי בלתי עביר. ארה"ב שנמצאת בעיצומו של מהלך דיפלומטי למניעת נשק גרעיני באיראן ולהחזרת איראן לתלם – לא תיתן ידה  ולא תתמוך ,דווקא בימים אלה , בסיום דוקטרינת העמימות (שהיא פרויקט היסטורי משותף). בעיני ארה"ב , נקודת היציאה נמצאת במסלול אחר , בעיתוי אחר.

זאת ועוד: אמנת NPT למניעת התפשטותו של הנשק הגרעיני בעולם היא האמנה האוניברסלית ביותר בעולם  -  והפכה בפועל לאמנה לאיסורו של הנשק הגרעיני.  אמנת NPT היא נדבך מרכזי בסדר העולמי – של חמש מדינות נשק מוצהרות ש"יש להן , וכל שאר העולם שאין לו" .  אין סיכוי למתן לגיטימיות במסגרת NPT למועדון מדינות "מעמד הביניים " בסטטוס מיוחד שמציע אמיר אורן. "מועדון" שפירושו פירוקה של אמנת NPT . ארה"ב המופקדת ( גם פורמלית וגם מבחינת הביטחון הלאומי האמריקני) על שימורה וחיזוקה של NPT לא תיתן ידה לפרימתו ולהפרתו של הסדר העולמי . מכאן עמדתה הבלתי מתפשרת  למניעת נשק גרעיני באיראן.