השקט הרגעי והשתיקה שאחזה את מקבלי ההחלטות אצלנו בסוגיה האיראנית הם מדומים. בעבר הדגשנו בבלוג את הצורך להפריד אותות אמת מרעשי רקע של "איראן דוהרת לפצצה" על מנת לפענח ולהבין את התמונה העובדתית. עכשיו נצטרך ללכת בגישה עקיפה. לנסות להבין מה קורה באמצעות בחינתם של זרמים תת-קרקעיים שרק את השתקפותם אנו רואים בדיון הציבורי. ייתכן ובכנס הרצליה הקרוב יחזור "האיום האיראני" הרגיל ברוח "פצצה בתוך שבועות או חודשים", ואולי דווקא תקנה לה אחיזה הערכת המצב היותר רגועה שהבאנו בבלוג "לאן נעלמה הפצצה האיראנית, תשאלו את אביב כוכבי". האלרמיסטים יערכו לעצמם מסיבה, הבלוג יעקוב אחרי הדיונים בהרצליה וינתח עבור קוראיו.

הסבר אפשרי לשקט בגזרה האיראנית: אי-ודאות ובלבול בצד הישראלי ככל שמתקרבים לתאריך היעד הראשון להסכם הקבע הגרעיני ב-20 ביולי. במיוחד על רקע ההפתעה המוחלטת בישראל עם השגת הסכם הביניים בנובמבר 2013. רעם ביום בהיר בניסוח האהוב על אהוד ברק. ואכן רבות השאלות שמעסיקות את המופתעים. האם להמשיך בטיעון של "הסכם רע" שאף אחד בעולם אינו "קונה", מה גם שאינו נכון מבחינה עובדתית. האם לדבוק בעמדה של "אפס העשרה ואפס צנטריפוגות" שאינה על השולחן כי כבר הוסכם שאיראן תמשיך להעשיר אורניום בדרגה נמוכה לצרכים אזרחיים "פרקטיים" במסגרת NPT ובפיקוח הדוק של סבא"א. האם לנסות להתגמש ולהציג חלופות להסכם הקבע בתחומים החשובים לנו כמו הגבלת מספר הצנטריפוגות ורמת המלאי של אורניום מועשר לצרכים אזרחיים שאיראן תוכל להחזיק בשטחה. האם אפשרית בכלל חשיבה ישראלית במונחים של מתן היתר לגרעין אזרחי באיראן?

גם אם תיאורטית תהיה ישראל מוכנה ל"הגמשה מחשבתית" הרי היא מחוץ למעגל המו"מ בין איראן והמעצמות להשגת הסכם קבע שימסד באופן מפורט ומהודק את הפרמטרים שכבר נקבעו בהסכם הביניים. "הגמשה" ישראלית גם יכולה להיתפס בעין ספקנית ע"י הממשל האמריקני, במיוחד למי שזוכר  את התפקיד הפעיל של איפא"ק בניסיונות לטרפד את הסכם הביניים בסנאט. הממשל ודאי שם לב לחוט המקשר בין התבטאויות שמקורן בסביבתו של ראש הממשלה והניסוחים של איפא"ק והרפובליקנים רודפי אובמה. התחמושת האנאליטית להכשלת התהליך הדיפלומטי בסוגיה האיראנית (למשל הספין וההשוואה המסולפת לצפון קוריאה) מגיעה במקרים רבים מישראל, והיא עלולה לשוב ולצוף לקראת בחירות "האמצע" בנובמבר הקרוב.

וחזרנו לשאלה שבכותרת: היום שאחרי ההסכם, ולאן הולכים מכאן. הסכם שיגרום ל"רעידת אדמה חיובית" ביחסים הבינלאומיים. והרי אישרור מעמדה של איראן כמדינה שאינה בעלת נשק גרעיני באמנת NPT (גם אם בתום "תקופת מבחן" שיגדיר ההסכם) יעניקו חיזוק ותנופה מחודשת לאמנה. תחשבו על ה"תרחישים" שהעסיקו אותנו עד היום בדבר התפרקות NPT ו"התגרענות" מצרים וסעודיה כתוצאה מאיראן – אבל בהיפוך. ויותר קרוב לבית: הסכם הגרעין האיראני מסיר את ענני העמימות מעל תכנית הגרעין האיראנית וסוגר סופית את הדלת בפני "תרחישי מכת מנע". חשוב להזכיר נקודה זאת על רקע ההתרפקות בזמן האחרון וכמעט כמיהה ל"שידור חוזר" של תקיפת הכור העיראקי אוסיראק. כמו כן מושך ההסכם האיראני את השטיח מרגלי התומכים בהצעה, שהיתה מלכתחילה גם תיאורטית וגם פגומה, בדבר "החלפת דיסקט" ומעבר להרתעה גרעינית גלויה. הדיפלומטיה עובדת היטב ונצטרך להתרגל לכך.

ואחרי שאמנת NPT לא התפוררה, נעלמה סכנת הפרוליפרציה הגרעינית, "מכת מנע" באיראן הוסרה מן השולחן ואין "שניים לטנגו" להרתעה גרעינית הדדית במזה"ת בסגנון האמריקני-סובייטי במלחמה הקרה – אחרי כל אלה, מה נשאר לנו ליום שאחרי הסכם הגרעין? כיוון אפשרי לתשובה קבלנו השבוע ב"עימות משודר" יוצא דופן בין ראש אמ"ן לשעבר עמוס ידלין וראש המודיעין הצבאי לשעבר בסעודיה, טורקי אל-פייסל. התשובה במשפט קצר: להתחיל לחשוב במונחים של פירוז גרעיני. ועוד יותר קצר, הסכמי שלום.

להלן התרשמות וניתוח הבלוג למי שלא צפה בדיון בין שניים שרחוקים מלהיות רודפי שלום נאיביים. מה גם שהדיון המשודר לא זכה להתעניינות רבה אצלנו ואנחנו נשתדל למלא את החסר. נכון, הנציג הסעודי ביקש להעביר מסר פוליטי, אך כיאה לאיש מודיעין בא עם משנה אנליטית סדורה. הצד הישראלי שכנראה לא היה מוכן לדיון אנליטי, חזר על עמדות רשמיות ו"מסרי הסברה" (טרור, איום קיומי ומחיקת ישראל מהמפה, איראן מוליכה שולל). לא בכדי העיר הסעודי בנימוס לידלין כי יש צורך לדון בסוגיות שעל סדר היום באופן מושכל "ולא לפנות אל הרגש ולהסיח את תשומת הלב מהנושא החשוב". הבלוג הקדיש מספר פוסטים ל"הסחת הדעת" שמפריעה לנו לראות את תמונת המציאות.

התשובה האנליטית של הסעודי יונקת כפי שהסביר מהצעה איראנית משכבר הימים, עם שיפורים והתאמה לסביבה האסטרטגית: כינון מזה"ת מפורז מנשק גרעיני לפי היוזמה האיראנית מ-1974 שחודשה ע"י הרפובליקה האיסלאמית בתוספת מתן ערובות של מעצמות הגרעין. ערובה למתן "מטריה גרעינית" (כנראה אמריקנית) למדינות האזור, וערובה מטעם חמש מעצמות הגרעין הרשמיות כי מי שיפר ויחרוג מהסכם הפירוז – ייענש. להערכת הבלוג, ערובות גרעיניות ופיקוח הדוק של סבא"א בהיכון חוזי שלום עשויים למלא תפקיד מרכזי ומהיר יחסית באזור שסובל ממחסור באמון הדדי. במקביל ל"צעדים בוני אמון" וכינון דיאלוג אזורי שמטבע הדברים מתפרסים על פני זמן ארוך. צעדים בוני אמון ומסגרת אזורית הם תוספת חשובה, אבל לא תחליף.

ידלין חזר בשידור על הדוקטרינה ההצהרתית של ישראל לפיה נהיה מוכנים לדון בפירוז גרעיני אחרי הסכמי השלום והשתמש במטפורה "לא לרתום את העגלה לפני הסוסים". אין צורך למהר, השלום אינו בפתח. גרירת רגלים היא טכניקה דיפלומטית משכבר הימים. בעבר היה ניתן להסתפק באמירות כלליות והטלת ה"עול" על סרבן השלום בצד השני. לא כך במציאות החדשה שבה יוזמת השלום הסעודית עונה על תנאי יסודי של ישראל – הכרה בישראל וחוזי שלום – ואנחנו נדרשים לתשובה. הנציג הסעודי שרטט בדיון "עסקת חבילה" לפירוז גרעיני שנשענת על "היוזמה הסעודית" להסכמי שלום חתומים עם ישראל ונורמליזציה עם כל מדינות הליגה הערבית בתמורה לפתרון ישראלי-פלסטיני על בסיס שתי מדינות בגבולות 67. "היוזמה הסעודית" התעדכנה ערב מסע הדילוגים של שר החוץ קרי באזור ב-2013  ושימשה בסיס למו"מ הישראלי-פלסטיני שנכשל באפריל האחרון. כישלון שנבע בעיקר, ואחרי שמסלקים את רעשי הרקע, מסירוב ישראלי לכלול את המשפט "על בסיס קווי 67". רצוי לזכור את העובדות שהולכות ונעלמות בהמולת הספינים.

בדו-קרב המילולי שהתפתח ביניהם ניסה ידלין לסכל ולהדוף את יוזמת השלום הסעודית, אך ללא הצלחה. לא ברור מהיכן שאב ידלין כי היוזמה הסעודית היא תכתיב (דיקטאט בלשונו) בבחינת "הכול או לא כלום". והרי מדובר במסגרת לדיון ומו"מ שזכתה לתמיכת כל מדינות הליגה הערבית, ארגון מדינות האיסלאם ובכלל זה איראן, הממשל האמריקני והקוורטט (שכל כך אהוב עלינו בנסיבות אחרות). ניתוח מפורט של "הדיון המשודר" בזווית יוזמת השלום הסעודית ניתן למצוא אצל עקיבא אלדר באל-מוניטור. משונה עוד יותר קביעתו של ידלין כי "74 אחוזים מאזרחי ישראל אינם מודעים ליוזמה הסעודית". ועל כך אפשר לשאול: והיכן היה המכון האסטרטגי שמטעמו נשלח לדיון המשודר בכל הקשור להפצת הידע על היוזמה הסעודית. ממשלת ישראל מתעלמת מהיוזמה הסעודית לשלום כולל, למרות הסעיף החשוב "פתרון צודק ומוסכם" בסוגיית הפליטים שמקנה לה באופן מעשי זכות וטו על "שיבת פליטים". האם הציבור בישראל מודע לכך? אחת ממשימותיו המרכזיות של המכון למחקרי ביטחון לאומי לתרום לדיון ציבורי עובדתי בשאלות של מלחמה ושלום. הממשלה מתעלמת, המכון אינו משמיע קול. לא מפתיע שהציבור לא שמע.

העימות בין ידלין לעמיתו הסעודי היה בבחינת קדימון ודגם מוקטן למציאות האסטרטגית החדשה של היום שאחרי הסכם הקבע הגרעיני. ידלין הביא למערכה את מיטב הטיעונים הישראלים, אך אלו היו בבחינת קרב מאסף של האלרמיסטים הממסדיים והתאימו לנרטיב הישן "איראן דוהרת לפצצה". טיעונים שיתכן ותפקדו היטב בתבנית הישנה של עמימות וחצאי תשובות מצד איראן, אבל יקשה עליהם להשתלב בפרדיגמה החדשה של "אין נשק גרעיני באיראן". החישובים התיאורטיים הבעייתיים שכל כך אהבו אצלנו של "פריצה מהירה לפצצה" בחסות "תכנית חשאית מקבילה" יהפכו ללא רלוונטיים במציאות של הסכם שקוף ופיקוח חודרני ורציף על כל המתקנים הגרעיניים באיראן.

לפעמים חולף זמן עד שהדיפלומטיה והפוליטיקה מפנימות את הפרדיגמה החדשה. באופן פרדוכסלי, העיסוק האינטנסיבי במשבר הגרעין האיראני בעשור האחרון עשוי לקצר את פרק הזמן ולהציב על שולחן הדיונים סוגיות שנחשבו מופשטות ורחוקות כמו פירוז גרעיני. האות להופעתה של סוגיית הפירוז במתכונת חדשה ובזיקה לגרעין האיראני ניתן בנאומו השני של נשיא איראן רוחאני בעצרת האו"ם בספטמבר 2013. נאום שלא זכה לאותה התעניינות כמו הנאום הראשון מספר ימים קודם אשר סלל את הדרך לדיאלוג האמריקני-איראני ולהסכם הביניים. בנאום השני "הנשכח" קרא נשיא איראן למזה"ת מפורז מגרעין ולהצטרפותה של ישראל לאמנת NPT. כאשר מחברים יחדיו את שני נאומיו של רוחאני בעצרת האו"ם נוצרת לראשונה זיקה בין תכנית הגרעין האיראנית ובין פירוז המזה"ת. בבחינת איתות לארה"ב והצבת קווים לדמותו של הביטחון האזורי החדש ביום שאחרי הסכם הגרעין. בשלב זה אין מדובר בהתנייה קשיחה ודרישה איראנית לסימטריה גרעינית, אבל בפירוש מסר לארה"ב שיש להאיץ את הטיפול בנושא שארה"ב התחייבה לקדם בזירה הגלובלית. בשפה הדיפלומטית, איראן יצרה לינקייג' וזיקה בין פתרון הגרעין האיראני ובין פירוז המזה"ת. לא מחר בבוקר, אבל כן נושא חשוב לטיפול אחרי הסכם הקבע הגרעיני. לא מצאנו סימנים שארה"ב שללה את הצעה. זאת ועוד: בפרדיגמה החדשה ובמצב האיראני החדש, טיעונים פרוצדורליים שהצליחו לחסום דיון בסוגיות פירוז בעבר יתקשו למלא תפקידם. לתשומת לב אלה המייחלים להתמוססותה של ועידת הלסינקי לפירוז המזה"ת.

באשר לתפקיד הסעודי שראינו אותו בפעולה בדיון המשודר: המצג שניסו ליצור אצלנו למחרת הסכם הביניים הגרעיני בדבר שותפות אינטרסים בין סעודיה וישראל מול "איום איראני משותף" התגלה כספין קצר מועד. סעודיה הרשמית קידמה בברכה את הסכם הביניים שארה"ב השושבינה המרכזית שלו והביעה תקוה כי יהיה צעד ראשון לקראת "מזה"ת מפורז מנשק להשמדה המונית, ובמיוחד נשק גרעיני". סעודיה מצפה שההסכם יוביל ל"פתרון כולל לסילוק הנשק הגרעיני מהאזור ולפירוז המזה"ת". יש באמירה זאת איתות ליוזמה סעודית חדשה בתחום הפירוז לצד "היוזמה הסעודית" הותיקה לשלום כולל. ראש המודיעין הסעודי לשעבר השלים את התשבץ וסיפק את הפירוט ליוזמה הסעודית החדשה ליום שאחרי הסכם הגרעין. בניגוד להערכה שרווחה אצלנו, סעודיה לא פעלה לכינון ציר נגדי לאיראן החדשה שאחרי ההסכם. כך הגיע לקיצו הספין המשולב של "ברית מאוכזבים" סעודיה-ישראל ופצצה סעודית "מן המדף" הפקיסטני. נראה כי עם היוזמה הסעודית החדשה אנו צפויים לשחקן מוביל חדש במגרש הפירוז הגרעיני. במיוחד לנוכח חולשה דיפלומטית זמנית של מצרים החדשה. זמנים חדשים זמירות ישנות מקבלות משמעות חדשה.

ומשהו מענייני היום. התגובה בישראל לנאום אובמה בווסט פוינט בסוגיות המרכזיות בסדר היום הביטחוני האמריקני התאפיינה לרוב ב"פיל והשאלה היהודית". רון בן ישי סיכם ב-YNET (28 במאי) כי הנאום לא חידש הרבה. לדבריו, אובמה השאיר כמה מנהיגים במזה"ת ש"מפחדים מאיראן גרעינית" עם סימני שאלה וחרדות. האם התכוון הפרשן לחסידי ה"אופציה צבאית" שלפי המטפורה של אובמה רואים כל בעיה כמסמר שמזמין עליו את הפטיש? אולי נמליץ להם לקרוא את הבלוג "שיח אסטרטגי"? בינתיים מבקשים להפנות תשומת לב הקוראים למשפט אחד בנאום בנושא האיראני שבו התייחס אובמה ל"סיכויים להצלחה שעדיין רחוקים" והוסיף כי בפעם הראשונה "יש לנו סיכוי ריאלי להשיג הסכם פורץ דרך". משפט אניגמטי משהו מפיו של הדרג הבכיר ביותר במסע הדיפלומטי עם איראן. הבלוג ימשיך לעקוב ולדווח.