הניחו בצד את מטאפורות השואה של ראש הממשלה לקראת ולהצדקת הנסיעה לקונגרס. התעלמו מרעשי רקע של "איום קיומי" ו"תסמונת מינכן ופייסנות" שהפכו לקונצנזוס החדש בו מתחברים הקצוות: אבי בן צבי ב"ישראל היום" (11 בפברואר) וארי שביט ב"הארץ" (12 בפברואר). איראן אינה שועטת לפצצה וישראל אינה במשבצת של צ'כוסלובקיה. חברי מועדון ההפחדות המתעצם ("יכולת תעשייתית לפצצות רבות בזמן הקרוב" בבשורה עפ"י נתניהו) אינם מספקים הסבר. המנטרה האסטרטגית לכאורה של "מדינת סף גרעינית" שהם נאחזים בה אינה בגדר עובדה. הצבענו מספר פעמים בבלוג על שימוש חופשי ושגוי ב"מדינת סף".

לטובת הקוראים שזה עתה הצטרפו לבלוג: ממעקב וניתוח מה שידוע עד עתה על קווי המתאר של ההסכם המתגבש עולה דווקא "הסכם טוב". בפוסטים קודמים פירטנו את היתרונות לביטחון ישראל. בסוף התהליך יאושרר מעמדה של איראן "מדינת שאינה מדינת נשק גרעיני" באמנת NPT שכל מתקניה הגרעיניים תחת משטר פיקוח יוצא דופן בחומרתו. מצב שיקשה עליה ביותר לייצר חומר בקיע (אורניום מועשר 93 אחוזים או פלוטוניום) ויעניק לארה"ב מרחב התרעה לגילוי מוקדם של הפרות אפשריות. אין חומר בקיע – אין פצצה. מניעת חומרים בקיעים ולא ספירת צנטריפוגות בפיקוח היא ליבת הסיפור.

גם דוברים ממחנה האופוזיציה אינם מספקים לציבור בישראל תשובה על בסיס עובדתי. באיזה הסכם גרעין מדובר? מדוע נוסע נתניהו לקונגרס? הדובר הביטחוני של מפלגת העבודה, עמוס ידלין ("תקיפה באיראן היא עניין של לילה אחד וגמרנו") וראש מפלגתו יצחק הרצוג טענו כי נתניהו נכשל בנושא איראן – ומחדליו הפכו אותה ל"מדינת סף". ידלין קבע בראיון (YNET  15 פברואר) באופן יוצא דופן כי נתניהו אחראי לכך "שהאיראנים כבר שנתיים במצב של מדינת סף גרעינית שרק צריכה להחליט מתי תרצה פצצה". בכך ניתן האות לבון טון החדש: מסעו של ראש הממשלה לקונגרס נועד להסתיר את כישלונו המהדהד (בעיניהם) כאשר איראן הפכה למדינת סף גרעינית במשמרת שלו. שימו לב לפופולאריות הגוברת במקומותינו של הביטוי "כישלון מהדהד". בן כספית פרס את הטיעון על פני שני עמודים (מעריב, 13 פברואר) וסיכם: נתניהו נבחר לראשות הממשלה ב-2009 עם "איראן מרוחקת חמש שנים מפצצה – ונוסע לקונגרס עם מדינת סף במרחק שלושה חודשים". הבסיס העובדתי למסקנה זאת אינו ברור והבלוג מחזיר את קוראיו לניתוח הקונספט השגוי של "מדינת סף".

נסכם עד כאן: הבון טון החדש על "מחדל הגרעין של נתניהו" שהנאום בקונגרס בא להסוות – גם הוא חלק ממשחק הסחרירים שעוטף את הסוגיה האיראנית מכל עבר. כפי ניתחנו לא פעם בבלוג, לשכת ראש הממשלה עדין מובילה בראש טבלת הספינים. העובדות נותרות מבוישות בפינה. המשמעויות וההשלכות למרקם היחסים עם ארה"ב – הנכס האסטרטגי – בעקבות "פרשת הנאום" יידונו במאמר נפרד.

נסיעת נתניהו לקונגרס אינה מסוגלת לעצור את הסכם הגרעין. הקונגרס אינו צריך להמתין בנשימה עצורה על מנת לשמוע את הטיעונים שמשמיע ראש הממשלה זה שנים. נתניהו גם לא יוכל לחדש לחברי הקונגרס הבכירים שזוכים (כנראה יותר ממנו) לתדרוך רציף ומסודר מגורמי הממשל על ההתפתחויות במו"מ הגרעיני. על כן נשאלת השאלה: לאיזה תכלית נקבעה הנסיעה לקונגרס ומדוע דווקא בחודש מרס?

יתכן והיו שיקולים פוליטיים אלקטורליים. התשובה נמצאת במישור האסטרטגי. נתניהו נחוש לנאום ב-3 במרס על בסיס הערכת מצב (לא ברור אם מטעם "המעריך הלאומי" אמ"ן מחקר או מטעמם של דורי גולד ורון דרמר) לפיה 24 במרס הוא ה"דד-ליין" הקובע להסכם הגרעין. בראייתו, הנאום חייב להישמע לפני 24 במרס – פן יהיה מאוחר מדי. אחרי "התאריך הקריטי", או שיהיה הסכם או שתבוא "הגאולה" והכל יתמוטט. עפ"י הערכת מצב זאת, הרוב הרפובליקני הלעומתי בקונגרס שעוין את אובמה אמור לספק לנתניהו תנאים נוחים לטרפוד סופי של "הסכם רע". צריך רק עוד מאמץ אחד ודי. מכאן הדחיפות וחשיבות העיתוי בראיית ראש הממשלה.

אך מדובר בהערכת מצב שגויה וקריאה לא נכונה של מסרים אמריקניים באשר לתאריך היעד. בהקשר זה נתניהו נמצא בחברה טובה של פרשנים מובילים שהעריכו כי ה"דד-ליין" להסכם יפוג בחודש מרס. מעטים שמו לב להבהרות בעניין זה בתדרוך היומי של דוברת מחמ"ד (9 בפברואר). לפי הדוברת, תאריך היעד להסכם הסופי הוא ב-30 ביוני 2015. כאשר הכתבים המשיכו ללחוץ, אמרה כי תאריך האמצע של חודש מרס הוא בחזקת "מועד מטרה" גמיש להסכם מסגרת פוליטי ואינו תאריך יעד מחייב להסכם. הצבענו בבלוג על "גמישותו" (SOFT DEADLINE ) של המועד בחודש במרס: בסבב וינה קבעו "1 במרס". אחר כך ובלי שנרגיש הזיזו ל-24 במרס ועכשיו "סוף מרס". באותה דרך ניתן להזיזו לאפריל ומאי.

המסקנה המתבקשת באשר לנסיעת נתניהו: הדחיפות אינה דחיפות ואין הרבה מה "לבלום ולהדוף" בחודש מרס. תאריך היעד המחייב להסכם סופי ב-30 ביוני מוציא את האוויר מבלון הנסיעה הדחופה לקונגרס. סוף יוני הוא תאריך היעד המוסכם על הנשיא אובמה ועל המנהיג העליון חמנאי. זהו התאריך בו מסתיימות הארכות המו"מ. לכך התכוון הנשיא אובמה במסיבת העיתונאים עם הקנצלרית מרקל. ובתמונת ראי באותו שבוע: המנהיג העליון חמנאי שמעדיף "הסכם בשלב אחד על פני הסכם דו-שלבי".

לשאלתו המיתממת של נתניהו שנועדה לספק צידוק אולטימטיבי לנסיעתו הדחופה "למה להסתיר הסכם טוב?" – התשובה פשוטה. זאת דרכה של דיפלומטיה להביא לתוצאות טובות.