הכוחות הצרפתיים נחלו ניצחון בקרב ווטרלו

שלמה פפירבלט | 15.03.2015 | 12:49

לכמה זמן זקוק עם על מנת להתגבר על תבוסה, מפלה, כישלון בקרב? 200 שנה, מתברר, אין בהן די. הצרפתים, ובראשם הנשיא פרסואה הולנד, יורשו למעשה של נפוליאון, חשים בעצם הימים האלה כי נעיצת החרב באימפריה הצרפתית, במערכה ההיא אשר התנהלה ליד העיר בריסל, הייתה רק אתמול, ויש לכבד את כאבם.

עובדה. הבלגים, אשר כהרגלם מארחים את המאורעות הגדולים בחיי אירופה, בהיותם בעלי הבית הגיאוגרפיים של מוסדות האיחוד, ביקשו לציין את מלאת 200 שנה לקרב ווטרלו, הרגע ההיסטורי המכריע והחשוב אשר השפיע לתמיד על מפת היבשת, על הפוליטיקה שלה ועל בני האדם החיים בה, ולטבוע סדרת מטבעות של 2 יורו אשר יישאו על גבם את ציור "האריה מווטרלו" סמלו של הקרב בו נוצחו צבאות נפוליאון בידי הקואליציה עליה פקד הדוכס הבריטי וולינגטון – והושם הקץ לחלומות האימפריאליים של צרפת.

הגיוני. בכל זאת אירוע אירוע.

אולם אז, במפתיע, ובניגוד לכל התחזיות הפסיכולוגיות, החלה הרעשה מאסיבית של תותחים נפוליאוניים בקוטר 12 ליטראות, מכיוון פאריז. מכתב רשמי מטעם ממשלת צרפת (הסוציאליסטית), קבע כי המזימה הזאת ההולכת ונרקמת בבריסל, מיועדת בעצם לקבע "סמל שלילי צרפתי" בעיני חלק מן האירופאים.

המטבע שתוכנן – 200 שנה לקרב ווטלו

המכתב מפרט עוד, כי "הקרב בווטרלו הוא אירוע בעל משמעויות החורגות מעבר למערכה צבאית מסוימת, בזיכרון האירופאי הקולקטיבי". זאת ועוד, טוען המכתב מטעם ממשלת צרפת, "מטבע יורו כזה עלול לעורר תגובות בלתי רצויות אצל צרפתים רבים, וזאת דווקא בימים אלה בהם מדינות איזור היורו מבקשות לחזק את האחדות ואת שיתוף הפעולה…".

מעבר למכתב הרשמי, התחוללה כמובן מערכה של לחצים ושכנועים – וכוחות פרשים פוליטיים נשלחו לבריסל על מנת לעשות את הדרוש לסכל את פרויקט הזיכרון הצורב.

כן, ברור מעל לכל ספק כי היום ההוא, סמוך לעיירה השלווה ווטרלו, צרוב עמוק בנפשם של הצרפתים. 25 אלף מבין 73 אלף חייליו של נפוליאון נפלו בקרב ההוא. גם כוחות הקואליציה האנטי-צרפתית בראשה עמדו הבריטים והפרוסים, אבדו כ-22 אלף חיילים. מנהיגי היבשת שירטטו מחדש את גבולותיה הפנימיים, ובעקיפין, גם בלגיה העצמאית באה לעולם בעקבות זאת. המאה ה-19 הפכה למשהו אחר. עבור חלק מן הצרפתים, כל זאת, נדמה עכשיו, כמו היה אתמול.

ולכן, כעת, למרות שהכל כבר היה מוכן, והטבעת המטבעות עמדה לצאת לדרך, נסוגו הכוחות האירופיים בפני הגדודים הצרפתיים. היה ברור, כי פאריז תבקש להביא את העניין להכרעה בהצבעה, והיה ברור כי בהצבעה על הנושא בקרב מדינות היורו, צרפת תצביע נגד, ומכיוון שהכלל האירופי דורש "פה אחד", הנושא ירד מסדר היום.

לכן, בסופו של דבר, הבלגים הודיעו בימים אלה על ביטול תוכנית הטבעת המטבע – הצרפתים, הפעם, ניצחו. אולם בווטרלו, עשר דקות נסיעה מבריסל, בשדות הירוקים שם ב-18 ביוני של שנת 1815 בונפרטה הגדול איבד את עולמו, הולכות ונשלמות ההכנות לשחזור מונומנטלי של הקרב ההוא – עם אלפי ניצבים חמושים, כוחות פרשים וסוללות תותחים – וגם הפעם, כמו אז, הצרפתים יחטפו. כך מובטח לרוכשי הכרטיסים.

 

להמשך הפוסט

הארכידוכס שדיבר 14 שפות, הקוף ואהובותיו האומללות

שלמה פפירבלט | 10.03.2015 | 01:01

למה אמור לעניין אותנו (ואפילו מאוד) סיפור חייו של לואיג'י סלבטורה מאריה ג'יוזפה ג'יובני בטיסטה דומיניקו ריינרי פרדיננדו קרלו זנוביו אנטונינו – או בקיצור, הארכידוכס לואיג'י סלבטורה מאוסטריה ונסיך טוסקנה – אשר השנה ימלאו 100 למותו?

הסיבות רבות ומגוונות. בנו זה של לאופולד השני הדוכס הגדול של טוסקנה, ובן דודו של קיסר האימפריה האוסטרו-הונגרית פרנץ יוזף, היה החלוץ האירופאי בתחום שמירת הסביבה, הראשון להקים שמורת טבע רחבת ידיים לחי ולצומח ולדבר בחשיבותם לעתיד האנושות. תולדות חייו וסיפורי אהבותיו היו כרוכים בדרמות שאפילו עבור התיאטרון היו נחשבים למלודרמטיים מידי. בין מעריציו הרבים אפשר למצוא קשת רחבה של אישים – מהסופר ז'ול ורן ועד לשחקן מייקל דוגלאס.

מעבר לכך, הוא נחשב לאיש ששלט ביותר שפות מכל אחד אחר בדורו – 14 בסך הכל, כולל יוונית קלאסית ולטינית. לואיג'י סלבטורה נולד בשנת 1847, בפירנצה, וגדל בארמון בובולי אשר בגנים הנפלאים שלו החזיק וטיפל לבדו במי שהיה חבר הילדות הטוב ביותר שלו, שימפנזה אשר לו קרא בשם המקורי: גורילה. האידיליה הגיעה לקיצה בשנת 1859, בעת שהמהפכנים התקרבו לעיר, ומשפחת הדוכס הגדול נאלצה לעזוב ולעבור לטירה בסמוך לפראג. לואיג'י סלבטורה זכה לחינוך מקיף ופתוח, וגילה עניין רב בטבע. בגיל 22 כבר סיים ופרסם כרך מקיף ביותר על חיי החרקים. אולם ראשו היה נתון בעיקר לאהבתו אל הארכידוכסית הענוגה מטילדה, בתו של הדוכס הגדול של צ'שין (בפולין של היום).

לואיג'י סלבטורה (מקור, ויקיפדיה, פבליק דומיין)

האהבה הזאת נתקלה בשני קשיים עיקריים, ראשית, הנערה הובטחה לנסיך אומברטו יורש העצר האיטלקי, ושנית, היא עלתה בלהבות סמוך ליום הולדתה ה-18. היה זה כאשר התכוננה לצאת להצגת תיאטרון בווינה, ולאחר שהמשרתות שלה סיימו להלבישה בשמלת קרינולינה מרובת שכבות מוסלין וקפלים, אשר המשי החיצוני שלה הוברק בכמות נדיבה של גליצרין, על מנת לעשותו נוצץ. בעודה ממתינה לכרכרה, ביקשה מטילדה לעשן סיגריה, ובטרם סיימה, שמעה את צעדיו של אביה מתקדמים לכיוון חדרה. האב הקפדן אסר עליה לעשן, אך היא, כחיקוי לדודתה הנערצת הקיסרית סיסי, עשתה זאת בכל זאת.

בבהלה, היא החביאה את זנב הסיגריה הבוערת מאחרי גבה, ובתוך שניות החלה שמלתה עולה באש. אחוזת פחד החלה לרוץ, מה שכמובן הוסיף ועודד את הלהבות. בסופו של דבר המשרתים השתלטו עליה וגלגלו אותה בשמיכה עבה, אך גופה כבר היה מכוסה כוויות רבות. היא גססה משך שבועיים בייסורים גדולים, ולבסוף מתה.

מטילדה, אהובה בלהבות (מקור, ויקיפדיה, פבליק דומיין)

לואיג'י (או לודוויג, עם יציאתו את איטליה וחזרתו לחיק משפחתו ההבסבורגית) הכואב והאבל – עזב הכל והפליג אל האי מיורקה, מקום שהפך עם הזמן למולדתו השנייה. בתחילה תחת זהות מושאלת "הרוזן של נאודורף", הוא החל לרכוש אדמות באי כחול השמיים, לאורך חוף הים התיכון ומימיו הצלולים, אשר הטבע שלו נותר עוד תמים ופרוע ברובו באותם ימים. בסופו של דבר, הייתה ברשותו אחוזה שהשתרעה על פני 16 ק"מ של חוף – ועד 10 ק"מ אל תוך פנים האי, בין וולדמוסה לבין דיאה.

בצעד שהעניק לו את הכינוי "התימהוני המלכותי", הוא הכריז על אחוזתו כעל שמורת טבע – ופרסם כללים נוקשים לפיהם: "אין לפגוע או לכרות אף עץ, אין לבנות או לסלול אף בית או דרך, אין לפגוע או לצוד אף אחת מהחיות ויש לאפשר להן לחיות בשקט עד מותן הטבעי". במשך השנים, הוא חקר, כתב ופרסם 9 כרכי ספרים אודות החי והצומח של האיים הבלאריים, שמיורקה הוא האי הגדול שבהם. לבוש בגדים פשוטים, אשר היו גורמים להתעלפויות או לחילופין לגערות בקרב בני משפחתו האימפריאלית בווינה, הוא הסתובב באי, ובהנאה רבה בא במגע עם תושביו עובדי האדמה ובעלי המלאכה.

ביום מן הימים הוא הגיש עזרה על אם הדרך לאיכר שאחד מגלגלי עגלתו נפל לבור. בסופו של המאמץ, הושיט לו האיש שטר צנוע, להודות לו על הסיוע. לואיג'י סיפר על כך בגאווה לידידיו, כשהוא מדגיש: "זה הכסף הראשון בחיי שהרווחתי בעמל כפי".

בין ידידיו הרבים, שבאו לבקרו באי, היה גם הסופר הצרפתי ז'ול ורן, אשר בהתבסס על דמותו כתב את הרומן "מתיאס סנדור" (בעברית: "שלושת המורדים", או "נקמת המורד"), וגם, ידידה מיוחדת אשר יש אומרים (היסטוריונים) הייתה הרבה יותר מרק ידידה, הקיסרית אליזבת "סיסי" בכבודה ובעצמה, אשר באה לראותו פעמיים, ובילתה איתו על סיפון היאכטה שלו. יחסיהם הגיעו לקיצם, כרגיל אצלו, כאשר אנרכיסט איטלקי התנפל עליה בצאתה מבית מלון בז'נבה, ודקר אותה בסכינו. היפה בנשות המלוכה באירופה של המאה ה-19 דיממה משך שעה, עד שמתה.

אליזבת "סיסי", היפה במלכות (מקור, ויקיפדיה, פבליק דומיין)

היו לו מאהבות רבות מבין בנות האי, וכמה וכמה ילדים בלתי חוקיים, אשר לכולם חילק אדמות וכסף. אך מי שהעניקה לו נחמה אמיתית בין זרועותיה הייתה בת המקום, קטלינה הומר, בתו של נגר מהעיירה דאיה. יחסיהם נמשכו שנים, הוא בנה לה בית, ונטע עבורה כרמים, ולימד אותה לעשות יינות משובחים. אך סופה, איך לא, היה טרגי. בשנת 1905 היא שכנעה את אהובה לואיג'י להניח לה לצאת למסע של עליה לרגל לירושלים, ושם נדבקה בצרעת, ממנה מתה. את הבית שהיה שלה, רכש כעבור שנים רבות השחקן מייקל דוגלאס, העושה שם את חופשותיו. הוא מעריץ גדול של הארכי דוכס, ומימן את הקמתו של מרכז מידע אודות פועלו.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הזעיק הקיסר את כל בני משפחתו לבוא ולהיות בקרבתו. לואיג'י, כואב את המאורעות, חולה, לא החזיק מעמד. הוא הלך לעולמו ב-1915, ונקבר באחוזת הקבר האימפריאלית בווינה, לא הרחק מאהובתו מטילדה, ומן הקיסרית סיסי. במהלך כל שנת 2015, באי מיורקה, בשורה של אירועים, יציינו התושבים את שנת המאה להסתלקותו של האיש.

להמשך הפוסט

עונש מאסר לכוכבת הקולנוע על ערב עם פוטין

שלמה פפירבלט | 07.03.2015 | 19:26

בעשרות, אם לא מאות עיתונים, מגזינים ואתרי חדשות באירופה הופיעה בימים האחרונים הכותרת הזאת, המבטיחה סיפור מדליק. כוכבת קולנוע? פוטין? עונש מאסר?

התשובה על כל השאלות האלה היא: כן.

כוכבת הקולנוע היא השחקנית האיטלקייה אורנלה מוטי, אחת הנשים היפות ביותר על המסך בסוף שנות ה-70 וה-80 של המאה שעברה, מי שהופיעה בין השאר בסרטים כמו "האשה האחרונה" של מרקו פאררי, או "סיפור של שיגעון פשוט", וכן ב"פלאש גורדון" לצידו של חיים טופול, דילגה גם להוליווד עם הופעה בסרט "אוסקר" לצד סילבסטר סטלונה, ולאחרונה נראתה בהופעת אורח ב"מרומא באהבה" של וודי אלן. מוטי, היום בת 60, מעצבת ומוכרת תכשיטים ברשת חנויות שפתחה, ומגיחה להופעות בתיאטרון. עוד משהו, ברשימת ביטוחי הגוף המפורסמים בהיסטוריה של סלבריטאים (למשל, ריהאנה ביטחה את רגליה במיליון דולר, הגיטריסט קייט ריצ'ארד את ידיו ב-1.6 מיליון דולר, ברוס ספרינגסטין את קולו ב-5.7 מיליון דולר, וכו'), אורנלה מוטי ביטחה בזמנו את שדיה ב-350 אלף דולר. סכום סביר.

אורנלה מוטי, בכבודה ובעצמה (צילום ריטה מולנר, ויקיפדיה, פבליק דומיין)

 

פוטין שבסיפור הזה הוא אכן ולדימיר פוטין, נשיאה של רוסיה ומשחרר חצי האי קרים.

ועונש המאסר? כאן מתחיל הסיפור.

בחודש דצמבר של שנת 2010, על פי חוזה שנחתם כדת וכדין, ואחרי שכבר קיבלה מקדמה בסך של 25 אלף יורו על חשבון – הייתה אמורה אורנלה מוטי להופיע במשך חמישה ערבים בתיאטרון פורדנונה בוונציה. שעות ספורות בטרם עלות המסך על הערב הראשון, הגיע אל מנהל התיאטרון מכתב, ובו צוין כי מחמת שיעול קשה ודלקת גרון נבצר מהכוכבת להופיע באותו ערב ובערבים הנוספים שתוכננו לה. ההודעה הגיעה בצרוף אישור רפואי המעניק לה חמישה ימי מנוחה מוחלטת.

קורה. העיקר הבריאות, תרגישי טוב, יאללה ביי.

אולם, העולם קטן, ולידיעת מנהלי התיאטרון הגיעו כעבור יומיים ידיעות, כמו גם צילומים, על כך שאורנלה מוטי כיבדה בנוכחותה בערב בו הייתה אמורה להופיע אצלם, נשף צדקה שנערך בסן-פטרסבורג, רוסיה, ואף ישבה וסעדה בחברתו של ולדימיר פוטין ליד אותו שולחן במהלך ארוחת הערב. השתעלה עליו? לא נראה.

הנ"ל, זועמים, ביקשו ממנה הסברים – אך אלה לא הגיעו. מכיוון שכך, הוגשה תלונה ותביעה משפטית בנידון, אשר התבררה לה בעצלתיים ולבסוף, בשבוע שעבר, החליט השופט להרשיע אותה וגזר עליה שמונה חודשי מאסר ו-600 יורו קנס. השופט הוסיף, רחמן שכמוהו, כי אם היא תשיב את המקדמה שקיבלה בזמנו, בצירוף פיצוי כלשהו, יהיה מקום לבחון מחדש את פסק הדין.

מכיוונה של מוטי לא נמסרה תגובה על ההחלטה המשפטית.

זה אולי לא סיפור גדול, זה ככל הנראה גם לא מיקרה עם מוסר השכל אוניברסאלי, אך הוא מראה כי מעט עיתונים בעולם יכולים לעמוד בפני כותרת טובה. כמו זאת: כוכבת הקולנוע אורנלה מוטי למאסר בכלא על ארוחת ערב עם פוטין.

 

להמשך הפוסט

שתו פאנטה לזכר הימים הטובים של הרייך ה-3…

שלמה פפירבלט | 04.03.2015 | 23:56

סקנדל מוגז. על מנת לחגוג יום הולדת עגול משהו – 75 שנים – המשקה המוגז פאנטה, השייך לענק הענקים קוקה-קולה, החליט לצאת בגרמניה עם קמפיין חגיגי המדבר על חזרה "לימים הטובים ההם כאשר המשקה הזה בא לעולם…". אלוהים אדירים, יש טיפשות פרסומית גדולה מזאת? הימים הטובים ההם, לא תאמינו, הם ימי שלטון הנאצים בגרמניה.

תקצירון היסטורי. בזמן מלחמת העולם השנייה, וליתר דיוק בשנת 1940, נקלע מפעל קוקה קולה בגרמניה לקשיים מסוימים. ראשית, מותג אמריקני לא היה ממש עניין פופולארי בלשכת הקנצלר. שנית, ימי מלחמה כאמור והבאת הסירופ הסודי מארצות הברית נקלעה לקשיים. שלישית, לא קל היה להשיג את כמויות הסוכר שנדרשו לייצור.

ראשי המפעל החליטו לכן לעשות משקה חדש, מוגז גם הוא, המבוסס על מה שהיה ובין השאר, סיידר תפוחי עץ, שאריות פרי מסוגים שונים, ומי גבינה בתוספת סכרין. זה עבד. זה מכר. עם תום המלחמה העבירה חברת קוקה קולה את הפטנט לארה"ב והוא הצליח ביותר. כיום יש (ע"פ פרסומי המפעל) כ-70 סוגים שונים של פאנטה, מתפוז ועד מנגו, דרך תות ואננס. לישראל, אגב, הגיע המשקה יליד גרמניה בשנת 1976 והופץ תחת השם קינלי. התחפושת לא באה בגלל המוצא שלו, כי אם מסיבה פרוזאית יותר – מפעל קטן בטבריה עשה אז משקה תחת השם "פנטה", הצדדים לא הצליחו להגיע לעמק השווה בנושא המחיר… ולקוקה קולה התאפשר להשתמש כאן בשם המותג שלו רק בסוף שנות ה-90.

בקבוקי פאנטה הקלאסית (צילום מסך מתוך הספוט ביוטיוב)

חזרה לגרמניה. חגיגת הפאנטה (מגרמנית fantasievoll  מלא דימיון) כללה כאמור ספוט פרסומי, סכריני משהו, צבעוני מאוד, והקריינות שלו עושה את הקשר ההיסטורי – "לפני 75 שנה לא היו האמצעים לעשות את הקוקה קולה שלנו…". ואחר כך הגיע המשפט, בתרגום חופשי כאן, בערך בשנייה ה-35 של הספוט, שעשה את הפיצוץ: "על מנת לחגוג אנחנו חוזרים (מחזירים) את הימים הטובים ההם של הפאנטה הקלאסית…".

נו טוב, ברור שלא הכל בגרמניה ומחוצה לה יסכימו עם הגישה כי שנת 1940, מלחמת העולם השנייה צוברת תנופה, הטרוף של היטלר בעיצומו, הזוועות האמיתיות של ההשמדה ההמונית מתקרבות – יכולה להיכנס תחת ההגדרה: הימים הטובים ההם. אנחנו מדברים על תאי הגזים – לא על משקה מוגז. ביקורת רבה הושמעה מכל כיוון, וכמובן גם זעזוע, חברת קוקה קולה הסירה מיד את הפרסומת, דובריה התנצלו והדגישו כי מעולם לא היה לחברה קשר להיטלר, כוונת המפרסם הייתה לנגן על מיתר הנוסטלגיה אל הילדות וכו'.

ניסיתי למצוא בעיתונות שעסקה בנושא את שמו של האידיוט הקריאטיבי שעמד מאחורי הרעיון – ולא הצלחתי. יכול להיות שהוא ירד לבונקר.

רוצים לראות את היצירה ביוטיוב, בבקשה:

 

 

להמשך הפוסט

"לבי צרפתי, אך מה שיש לי בין הרגליים הוא בינלאומי"

שלמה פפירבלט | 01.03.2015 | 22:30

לעיני חברי בית הדין למשתפי פעולה עם הנאצים, הרימה האישה היפה את ראשה ובקול צלול וברור התריסה: "הלב שלי הוא צרפתי, אך מה שיש לי בין הרגליים הוא בינלאומי…". היה זה בתשובה להאשמה כי תחת הכיבוש ניהלה רומן פומבי ממושך עם אובר-לייטננט הנס יורגן סורינג, קצין מטה הלופטוואפה בפריז הכבושה. גזר דין מוות מרחף על ראשה, והיא בתשובה, רגועה, אומרת: "המוות, הוא הסיכון שכל אחד נוטל בבואו לעולם". זהו אחד המיתוסים האופפים את חייה הססגוניים והעשירים בתהפוכות של ארלטי, הגדולה שבין שחקניות הקולנוע הצרפתי בכל הזמנים. כעת, הסיפור הזה הוא גם סרט טלוויזיה – "ארלטי: תשוקה ואשמה", של הבמאי ארנו סליניאק, בכיכובה של לטיסיה קסטה (פרנס 2, 4 במרץ, 20:50 שעון פריז, אם אתם מחוברים לכבלים הנכונים).

התשוקה, על גווניה השונים, הייתה המנוע שהריץ את חייה של ארלטי, אישה גדולה מן החיים, לטוב ולרע, על פי כל קריטריון מוכר. היא נולדה בשנת 1898, בעיר פרבר פריזאית. כאשר מלאו לה 18, נהרג אביה מפגיעת רכב, היא ומשפחתה נותרו בחוסר כל והושלכו לרחוב. בנקאי צעיר ועשיר ושמו ז'אק ז'ורז' לוי, מפתה אותה ומביא אותה לחיות איתו בביתו הנאה, לצד הווילה של קוקו שאנל. הוא מכיר לה את המסעדות הטובות בעיר, את כוכבי התיאטרון, את האמנים הגדולים.

ארלטי (תצלום מתוך ויקיפדיה)

ארלטי משתלבת יפה, היא מתיידדת, היא נאהבת, ולבסוף היא עוזבת את לוי – לטובתו של סוחר האמנות פול גיום, ידידם ומייצגם של פיקאסו, מודליאני ואחרים. היא עובדת כדוגמנית עבור בתי אופנה גדולים, ולשם כך מי שנקראה עד אז לאוני מארי בוחרת לעצמה כינוי מקצועי, ארלט, אשר מקבל עיצוב אחרון והופך לארלטי כאשר היא מוזמנת להצטרף לתיאטרון ולאופרטה, כשחקנית וזמרת. כישרונה הטבעי מתגלה, היא הופכת מהר מאוד לכוכבת, ומשם קוטפים אותה לקולנוע.

שתי המפלצות הקדושות הגדולות של התרבות הצרפתית מאז ועד עולם, ז'אק פרוור, תסריט, ומרסל קרנה, בימוי, נותנים לה תפקידים ראשיים ביצירות המופלאות "מלון הצפון", ו"ילדי גן העדן", והיא הופכת לגברת הראשונה של המסך.

תחת הכיבוש, חייה הופכים לדרמה מלאת תשוקה כפולה, המעמידה בצל כל תסריט דמיוני. היא מנהלת שני רומנים במקביל, אחד עם הקצין הנאצי הנס יורגן, "איזה שם!? הנס יורגן… הסכמתי לתת לו את גופי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, בעמידה" – והשני עם אהובתה הלסבית, אנטואנט, בת אצילים מהעיר ניס. היא אינה יודעת אז, כי אנטואנט, בחשאי, ממלאת תפקיד במחתרת הצרפתית האנטי נאצית.

בסופו של דבר, אהבתה לקצין הגרמני גוברת, והיא מקדישה את עצמה רק לו. תעשיית הקולנוע הצרפתית עוברת כולה באותן שנים לניהול ופיקוח נאצי, אולם הדבר אינו מפריע לרבים מבכירי הענף להמשיך ולעבוד, ולעשות סרטים. כמו גם ארלטי המככבת בהפקות רבות.

לטיסיה קסטה, בתפקיד ארלטי (תצלום, סטודיו ארקור, פבליק דומיין, ויקיפדיה)

באחד הימים, נודע לה כי אנטואנט נעצרה על ידי הגסטפו, היא עוברת עינויים בכלא וככל הנראה תוצא להורג. ארלטי מגייסת אז את כל קשריה בקרב הצמרת הגרמנית, ומצילה את חייה. את התשלום על כך תקבל בעתיד. עדותה של המאהבת לשעבר תציל את חייה בעת משפטי הטיהור של אחרי השחרור. מקלים בעונשה, מאפשרים לה אחרי תקופה מסוימת לעבור למעצר בית, ובסופו של דבר דנים אותה רק לשלוש שנות אי-העסקה כשחקנית.

בתחילת שנות ה-50 היא חוזרת לככב על במות פריז, והקהל שב להעריץ אותה. באמצע שנות ה-60 בעוד היא כובשת לבבות עם תפקידה במחזה "מפלצות הקדושות" של ז'אן קוקטו, מחלה פוגעת במאור עיניה, היא מתעוורת ונאלצת לנטוש את התיאטרון. בשנים הבאות היא מסתפקת בתפקידי קריינות. ארלטי הלכה לעולמה ב-1992, בגיל 94, והפכה לאגדה. כעת גם לסרט.

הערה: במשפט אודות עצמה, המופיע כאן בפתיח, התנסחה ארלטי באופן ברור יותר לתיאור האזור הבינלאומי שלה. אני העדפתי להשתמש בזכות התרגום החופשי.

 

 

להמשך הפוסט

בבריסל ראיתי יהודים חילונים מאושרים…

שלמה פפירבלט | 24.02.2015 | 14:04

אי שם בתחילת שנות ה-90 של המאה שעברה, לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי, באה קבוצה של נשים יהודיות מבוקרשט לבריסל על מנת ללמוד כיצד מאורגנת קהילה יהודית. בין השאר הן ביקרו כאן בבניין המרכז הקהילתי היהודי שוקק החיים והפעילות אשר ברובע סן-ז'יל, סיירו בין קומותיו ואולמותיו, התרשמו מאוד, אף התפעלו, אך ממש ביציאה הייתה להן שאלה אחת: לא שכחתם להראות לנו היכן בית הכנסת?

זהו, שאין בית כנסת.

ה-CCLJ, כך כינויו של המרכז הזה שהוא תופעה יוצאת דופן לחלוטין בנוף הקהילות היהודיות באירופה (ראשי תיבות בצרפתית של "מרכז קהילתי חילוני יהודי"), הוא כיום קונצרן תרבותי-חינוכי יהודי מאוד, אשר הוציא את הקדוש ברוך הוא ואת רבניו מהמשוואה, ובינתיים, השמיים לא נפלו. יש לו תנועת נוער ופעוטון וגנון ובהם עשרות ילדים, יש לו קבוצת תיאטרון, האודיטוריום רחב הידיים שלו מארח קונצרטים ופעילויות מגוונות, קורסים לעברית וערבי שיחה באידיש, וירחון ברמה גבוהה – REGARDS – המופץ לכ-5000 מנויים ואשר חוגג ממש בימים אלה את שנתו ה-50. ויש לו גם עמדות פוליטיות ברורות, אשר הביאו אותו למסלול של התנגשות עם שגרירות ישראל בבלגיה… על זה בהמשך.

אנרי גוטמן, נשיא CCLJ

נשיאו הנוכחי של המרכז הוא אנרי גוטמן, מרצה ויועץ בתחומי שיווק אסטרטגי וניהול, פעיל במרכז עוד מימיו כסטודנט אי שם סביב 1967, אשר על כוס קפה במשרדו סיפר לי השבוע כיצד התחיל הכל, בשנים הראשונות שאחרי מלחמת העולם השנייה. "הם היו קבוצה של צעירים, יתומים, כאלה שהוחבאו אצל משפחות נוצריות, אחרים יצאו מן המחתרות האנטי נאציות, יהודים שרצו להיות בחברת יהודים אחרים. הם נפגשו באופן קבוע, ניהלו שיחות, שיחקו פינג-פונג, ובשנת 1959, מצאו את המקום הזה בסן-ג'יל והקימו רשמית את המרכז.

"הרוח החיה ומנהיגה של החבורה היה דוד סוסקינד. הוא ושותפו ישראל קנובלאוך, היו יהלומנים קטנים, שהפכו בהמשך ליהלומנים גדולים. היה להם 'סידור' מיוחד. את הרווחים חילקו ביניהם חצי חצי – וכל אחד מהם מהחצי שלו העביר חצי לקהילה… הכספים שלהם מימנו את ההקמה והפעילות של המרכז, והתפיסה שעמדה במרכז הכל הייתה זאת של יהדות חילונית".

ומה זה בדיוק אומר? האם אצלכם מצאתם עוד תשובה לשאלה מהו יהודי?

"סוסקינד הלך לעולמו ב-2011, בשנותיו האחרונות, מתוך האלצהיימר, היה משפט שלא שכח: 'אם אין אני לי מי לי', שזאת יכולת השרידות היהודית, הרוח היהודית. 'וכשאני לעצמי מה אני', שהרי אם נתעסק רק בעצמנו מה אנחנו שווים, וזאת הדרך שהובילה אותנו לפעילות הפוליטית, לעמדות התומכות בשתי מדינות לשני עמים בנושא הישראלי-פלשתיני, לסיוע לקהילות מהגרים בבלגיה, ועוד.

"קשה להסביר ליהודים מהי חילוניות יהודית – ועוד יותר קשה להסביר זאת ללא יהודים. רק ישראלים קל להם להבין. אנחנו כאן בבלגיה לא חוששים להגיד כי יהודים הם עם, בניגוד אולי לקהילות היהודיות בצרפת. כאן יש פלמים, ויש ואלונים, אז יש גם יהודים. ומי הוא יהודי על פי התפיסה שלנו – מי שמגדיר עצמו יהודי. די בכך. ילדים המבקשים להצטרף לתנועת הנוער שלנו לא נשאלים מי ומה ההורים שלהם…".

50 שנה לירחון REGARDS – שערים נבחרים

סיפור קטן ומשעשע שמספר לי גוטמן, מדגים את דרכה ואופי הסתכלותה על החיים של תנועת הנוער היהודי החילוני של בריסל. מסורת היא, כי בכל ערב חג המולד, בית החולים הציבורי לילדים של העיר נטוש למחצה. רוב הרופאים, האחיות, אנשי הסגל הולכים לחגוג עם משפחותיהם את המפגש הכי משפחתי בשנה. אז, מחופשים לסנטה-קלאוס, באים חברי תנועת הנוער לבית החולים, ומחלקים מתנות וממתקים לילדים המאושפזים. "נערים יהודיים, מחופשים לסנטה קלאוס, מביאים מעט אושר לילדים אשר בבית החולים הזה רוב רובם ממשפחות מוסלמיות", אומר גוטמן בחיוך.

וחוץ מזה, אומר גוטמן, הם ציונים ללא מרכאות, ועוד לפני מלחמת ששת הימים תמכו במתן הזכויות הלגיטימיות לפלשתינים, וכיום במדינה פלשתינית לצד ישראל, בגבולות 67. הם נגד הכיבוש, נגד ההתנחלויות, "וכל זאת כי טובת ישראל לנגד עינינו". וכך, כאשר בספטמבר האחרון הכריזה ממשלת ישראל על הפקעת 4000 דונם של אדמות בגוש עציון, לא רק ג'ון קרי והאיחוד האירופי יצאו בגינוי קולני, גם ה-CCLJ הצטרף למחאה בהודעה משלו.

בתגובה, הם קיבלו מכתב משגריר ישראל בבלגיה ז'אק רווח, ובו הוא אומר להם (בתרגום חופשי) כי "גילה בתדהמה" את הודעתם, ושואל "האם זה תפקידו של ארגון המגדיר עצמו, בכל זאת, כציוני, להוסיף שמן למדורת האנטי ציונות/אנטישמיות?". גוטמן מצידו הגיב וכתב שהוא "מופתע והמום מההתקפה של שגריר ישראל", וכל חילופי אבני הבליסטראות האלה ראו אור בגיליון של REGARDS שהקדיש את שערו לפרויקט מיוחד תחת הכותרת "האם מותר לנו למתוח ביקורת על ישראל?".

הירחון הזה, אגב (עורך ראשי ניקולא זומרשטיין, עורכת מישנה ז'רלדין קאמפס), נהנה מעצמאות מערכתית ולוקחים בו חלק כותבים בעלי שם ומעמד בתחומם בחברה הבלגית. אתר האינטרנט שלו זוכה לכ-30 אלף מבקרים יחודיים בחודש, יותר ממספר כל יהודי בריסל גם יחד.

גוטמן מסכם ואומר בגאווה, כי קיומו ופועלו של ה-CCLJ "נתנו לגיטימיות ליהדות חילונית, והעניקו לרבים דרך להיות לא פחות יהודים מאלה ההולכים לבית הכנסת".

 

 

 

 

להמשך הפוסט

ה"יהודיה" שמשפיעה על ראש ממשלת צרפת

שלמה פפירבלט | 16.02.2015 | 14:09

סערה גדולה פרצה הבוקר בתקשורת וברשתות החברתיות בצרפת, בעקבות משפט וחצי שהשמיע בראיון רדיו שר החוץ לשעבר רולן דומא, כאילו ראש הממשלה מנואל ואלס, פועל ומתבטא "בהשפעת רעייתו היהודייה".

דומא, סוציאליסט, עורך דין, היה שר החוץ של הנשיא פרנסואה מיטראן, ומאוחר יותר כיהן בתפקיד נשיא מועצת החוקה, רב היוקרה וההשפעה. הוא הופיע הבוקר בראיון ברדיו RMC-BFM לקדם ספר חדש פרי עטו – והאנטישמי הקטן אשר בתוכו קפץ החוצה. התגובות סוערות כאמור, הזמנים הרי קשים, הפיגועים הרצחניים בחודש שעבר ובסוף השבוע, הבוקר נחשף חילול רב היקף בבית עלמין יהודי במז' המדינה, בנימין נתניהו מפציר ביהודים לעזוב ולהגיע לישראל, ואלס מבקש מהם להישאר, מבטיח הגנה וחיבוק, מצהיר על "אהבת צרפת ליהודיה", והנה התבטאות שכזאת. כך או כך, הסיפור הזה מככב כמעט בכל מהדורות החדשות בצרפת מהבוקר. הוא מופיע באתרי החדשות, בערוצים השונים נערכו לגביו ויכוחים בהשתתפות פוליטיקאים ואנשי רוח. הוא מעורר יצרים.

מחשש לחור בהשכלה – למען קוראי הנאמנים, הנה הפרופיל של אותה "אשה יהודיה", אשר השר לשעבר דומא רואה בדמיונו גוררת את בעלה למחוזות החשוכים של אהדת יהודים.

שמה אן גרבואן, היא בת 50. מוזיקאית ונגנית כינור בעלת שם וקרדיט מקצועי בצרפת. סבא שלה, הד"ר קורנפלד, ברח ממולדובה הסובייטית ומזרועות הסטליניזם שלא חיבב במיוחד רופאים יהודים, והתיישב בצרפת. אן הלכה בעקבות אביה, כנר בתזמורת הפילהרמונית של רדיו צרפת, ובגיל 17 החלה ללמוד בקונסרבטוריון הלאומי ללימודים גבוהים בתחום המוזיקה והמחול של פריז. היא מצליחה מאוד, זוכה בפרסים חשובים, ומאמצע שנות ה-80 מתחילה לעבוד עם זמרים פופולאריים בהם מישל ז'ונס ומארק לאבואן, ג'וני האלידיי ואחרים. במקביל, היא שומרת על מקום בעולם הקלאסי, בתור הסולנית של תזמורת כלי הקשת האירופית, פעילה בקרן יהודי מנוחין, ולפני 8 שנים היא מקימה סביבה רביעייה לכלי קשת המופיעה בקונצרטים רבים בצרפת ומחוצה לה – Travelling Quartet.

ראש ממשלה תחת השפעה: ואלס עם אן (צילום, רויטרס)

בשנת 2013, מנואל ואלס, אז שר הפנים הפופולארי מאוד של הנשיא הולנד, מופיע בתוכנית טלוויזיה ונשאל על ידי המנחה אודות תוצאות סקר שפורסם אז – ולפיו 20% מהצרפתיות – מקום ראשון! – בחרו בו כמי שהיו רוצות לנהל איתו רומן… ואלס, רציני, עונה: "אני מאוהב".

זה התחיל אצלו בשנת 2004. הוא היה אז ראש עיריית אברי, עיר בת 50 אלף תושבים, חצי שעה נסיעה דרומית-מזרחית מפריז. יום אחד הוא פגש במקרה את אן, לפני הרבה שנים, כאשר שניהם היו צעירים, היה להם קשר שלא נמשך זמן רב. היא מזמינה אותו לבוא ולשמוע קונצרט שלה.

בשלב זה של חייהם, הוא גרוש, אב לארבעה, היא גרושה, אם לבת. עובר זמן עד שהוא מוצא זמן ומגיע לקונצרט. אך מרגע שהגיע, הוא לא עוזב. בשנת 2010 הם מתחתנים. הסופר היהודי מארק האלטר, ידיד קרוב, סיפר על החתונה ההיא: "זאת הייתה תערובת משעשעת ושמחה באולם של עיריית אברי – אורחים חובשי כיפות שבאו ממנהטן או לונדון, לצד האימאם המוסלמי של האזור".

העיתונות לא עושה לה חיים קלים. המוזיקאית בעלת הרוח החופשית והדיבור מלא הכנות, החורשת את פריז על הקטנוע שלה, זוכה לתחקירים מיוחדים – "היא ביקשה מבעלה לסלק את הצוענים שהתמקמו סמוך לביתם"… "היא ביקשה מבעלה לסייע לידידה שמועדון הלילה שלה נקלע לקשיים"… – סיפורים אשר הסתיימו כולם בבתי משפט בהם הגישה תביעות דיבה.

כאשר ואלס הפך משר פנים מצליח לראש ממשלה מצליח, אשר מוביל בהפרש ניכר בסקרי הפופולאריות על פני הנשיא פרנסואה הולנד, החלו פרשנים רואים בו מועמד רציני לנשיאות בסיבוב הבא. מי שהתחתנה עם ראש עיר קטנה – עוד תמצא עצמה נשואה לנשיא המדינה. לא בטוח שהרעיון נראה לה מושך.

היום, לפחות, לאחר שהואשמה "בהשפעה יהודית" על בעלה, קמו מיד רבים להגנתה. שרת החינוך נג'ט בלקאסם, צייצה מיד בטוויטר ודחתה את "הדברים המזינים את האנטישמיות". חברי פרלמנט מיהרו והצהירו דברים דומים, אחד מהם, קלוד ברטולומה, דיבר על כך שמזכירים לנו כי יש בצרפת גם "אנטישמיות רגילה…".

 

להמשך הפוסט

האוצר הצרפתי צריך לממן הגנה לפילגש הנשיא?

שלמה פפירבלט | 13.02.2015 | 10:53

בקבוקים? גלידת פיסטוק? רהיטי גן? הצחקתם את הצרפתים. חשבי האוצר שלהם צריכים להתמודד עם מימון עניינים מורכבים ועדינים הרבה יותר. אחד מהם מככב היום בכותרות ובערוצי התקשורת השונים ומזין את אש הוויכוח סביב השאלה: האם על המדינה לנפק ולכסות את עלות ההגנה על פילגש של נשיא, שהרי אין לה כל מעמד (ההיפך ממשכב) חוקי ביחס אליו?

מי שזרק את הגפרור, גם הפעם, הוא שבועון החדשות הצהוב-ורוד "קלוזר", אשר הביא לעולם לפני שנה, בינואר אשתקד, את הצילומים של נשיא צרפת פרנסואה הולנד, חמוש בקסדה שחורה, חומק על קטנוע תלת-גלגלי מקן אוהבים פריזאי חזרה אל ארמון האליזה. חשיפת קיומה של הפילגש, ז'ולי גאייה, שחקנית קולנוע, חולל חגיגה תקשורתית עולמית, ופיצוץ כואב בין הנשיא לבת זוגו והגברת הראשונה דאז של צרפת ואלרי טרירוויילר.

ז'ולי ז'ולי, צילום אי-אף-פי

מאז התמקדו ציידי וצרכני הרכילות בקרבנותה הצבעונית והעשירה של ואלרי, במסע הנקמה שלה שכלל רב מכר חושפני שהיא כתבה אודות יחסיהם, בקרוב הסרט… והזניחו משהו את פרנסואה וז'ולי. יותר מזה, נוצר רושם בציבור כי בעקבות החשיפה עלו יחסי הנשיא והשחקנית של שרטון – וזוגיותם התקררה או התפוגגה. הרי ידוע כי למים שאינם גנובים יש טעם של מים.

אך לא ולא. יריבו של "קלוזר" בשוק הסנסציות, השבועון "וואסי", הביא בנובמבר האחרון צילומים מדהימים – ובהם נראה באופן ברור זוג האוהבים מתייחד בנועם על רהיטי גן (!) בפארק הפרטי של ארמון האליזה, משכן הנשיא. הוויכוח הציבורי שפרץ אז (אין כמו ויכוח ציבורי משעמם להצדקת עיסוק ברכילות מרתקת), סבב סביב השאלה: מי צילם? האם יש פפארצי סמוי בארמון? בוגד מבין אנשי הפמליה? והיכן שרותי הביטחון? הרי אם מישהו מכוון עדשה הוא יכול גם, חס וחלילה, לכוון קנה.

הפרסום הזה, מאז ועד היום, לא גרר כל תגובה מצד הנשיא, הממשיך להתייחס לפילגשו (מיל. בעצם, מחמת היעדר בת זוג אצלו, לא?), כאילו אינה קיימת מבחינת הפרוטוקול.

אך ביטחון הוא רק ביטחון, והפרק הטרי הנוכחי בטלנובלה הצרפתית הזאת מבטיח עוד יותר כי הוא עוסק בהוצאות כספיות. "קלוזר" חשף בסוף השבוע, כי ז'ולי גאייה, כבר לא רק שחקנית והיא עוסקת בימים אלה בהפקתו של סרט חדש בכיכובה של סופי מארסו, המצולם בעיר רן. לפני כמה ימים, היא הגיעה להיות נוכחת בצילומים, ומישהו זריז שכל ובעל ידע מוקדם הבחין כי גבר מסוים מלווה אותה כצל, וגבר מסוים נוסף נוהג אותה ברכב מסוים. הוא צילם, ובעקבות הצילומים בדיקה פשוטה בארכיון העלתה כי המסוים הראשון הוא שומר הראש הוותיק והנאמן ביותר של הנשיא, ומבכירי היחידה לאבטחת אישים, כי המסוים השני גם הוא איש היחידה וכי הרכב המסוים שייך למדינה. הקיצור, הגברת מקבלת הסעה ואבטחה אישית וצמודה על חשבון משלם המסים הצרפתי. מסביבתו הקרובה של הולנד נמסר בתגובה: אין תגובה.

או-לה-לה.

"קלוזר", השער שפתח את הפרשה, ינואר 2014

 

להמשך הפוסט

הסרט הראשון בהיסטוריה שהקרנתו נאסרה

שלמה פפירבלט | 11.02.2015 | 11:47

לפני ימים אחדים, עם עוד כחמישים משתתפים שהקור והגשם לא הצליחו להכריע, באולם הקריאה של ספריית פרבר סן ג'יל בבריסל, היה לי העונג להאזין לצאצאיהם של ז'ורז' מלייס והקפיטן דרייפוס (לא המשותפים!), לצפות בסרט שעשה זה על זה, וללמוד כמה דברים יוצאי דופן שעברו מדור לדור במשפחות הנ"ל, – על קולנוע ועל פרשת דרייפוס ועל המפגש ביניהם.

על הסרט, בקיצור: מי שבקי בהיסטוריה של ראשית הקולנוע, או לחלופין ראה את סרטו היפה של מרטין סקורסזה "הוגו" – יודע כי יצירותיו של מלייס, מחלוצי הקולנוע (בעצם, הראינוע)  והבמאי הראשון של סרטים בדיוניים אשר תקע רקטה לירח בעין, התפזרו, או אבדו, או הושמדו, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אחר כך, נעשה מאמץ אדיר לחפש, לשחזר, להציל ולשמר מה שאפשר היה. בין הניצולים גם 9 מתוך 11 אפיזודות קולנועיות אשר ביים וצילם מלייס בעקבות המשפט החוזר לדרייפוס, ואשר הוצגו בצרפת בשנת 1899 – עד אשר יד הצנזורה נחתה עליהם. מדוע? לכך עוד נחזור.

מהסרט, דרייפוס במיטה בתאו באי השדים, הסוהרים באו לקשור את רגליו בסד ברזל

על הקפיטן אלפרד דרייפוס, בקיצור נמרץ: הוא היה קצין בצבא הצרפתי, בן למשפחה יהודית (וצאצא ישיר של רש"י, מהפירוש), אשר ב-1894 הואשם והורשע בבגידה והעברת מסמכים סודיים לאויב הגרמני. הראיות היו מפוקפקות והעדויות שיקריות, אך דרייפוס, היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי היה קרבן נוח, והוא נשלח למאסר עולם באי השדים (אשר שמו האמיתי בתרגום מצרפתית צריך להיות אי השטן), הסמוך לחופי גיאנה, בדרום אמריקה. בזכות מאבק עיקש של בני משפחתו, החל ויכוח פומבי סוער, פוליטי, חברתי ואנטישמי, אשר פילג את צרפת. אמיל זולה תמך בו ופרסם את ה"אני מאשים" שלו, תיאודור הרצל כיסה את המשפט כעיתונאי והחליט שיש צורך במדינה יהודית (בהמשך תוכלו ללמוד משהו מעניין בקשר לזה). בשנת 1899 נערך לדרייפוס משפט חוזר. הוא הורשע שוב, אך זכה לחנינה. ב-1904, נפתחה החקירה מחדש, דרייפוס זוכה לחלוטין, ואף חזר לשרת בצבא.

במפגש המעניין בהנחייתה של ביאטריס גולדוויץ, מנהלת "אימאז'", העמותה הבלגית לעידוד ושימור קולנוע יהודי ותודעה יהודית, באולם הקריאה בסן-ג'יל, פולין דוקלו-לקוסט, בת נינתו של מלייס, מפיקה ומי שמטפלת בעיזבונו, סיפרה כי הוא היה תומך דרייפוס נלהב, נכח בישיבות המשפט החוזר, ואחר כך באולפן הקולנוע שלו שיחזר עם שחקנים את האירועים, הוסיף תפאורות ופעלולים, וצילם את הסרט. "הוא חיפש ממושכות מישהו דומה לדרייפוס שיגלם את דמותו", מספרת פולין, "עד שיום אחד נכנס לחנות לחומרי בניין ונתקל במוכר שדמה מאוד לקפיטן. האיש גויס מיד לתפקיד. מלייס עצמו, אגב, מגלם בסרט את תפקיד אחד מפרקליטיו של דרייפוס".

עוד אומרת פולין על הסרט של הסבא של סבתה שלה: "זה הסרט הפוליטי הראשון בהיסטוריה של הקולנוע. זה גם הסרט הראשון בתולדות האמנות הזאת אשר בנוי מאפיזודות, וזה גם הסרט הראשון אשר הקרנתו נאסרה על ידי השלטונות. מדוע? הסיפור שעבר אצלנו במשפחה טוען כי מיד עם ההקרנות הראשונות, באותם ימים באוהל גדול שהוצב בירידים, זכה הסרט להצלחה גדולה. אולם, השסע בציבור היה עמוק כל כך, והרוחות סוערות כל כך, עד כי כמעט בכל הקרנה פרצו קטטות אלימות בין הצופים, ודם נשפך. בסופו של דבר, פקידי משרד הפנים הוציאו הוראה להפסיק את הצגת הסרט בגלל חשש לשלום הצופים".

מימין לשמאל, מנחת השיחה ביאטריס גולדוויץ, פולין דוקלו-לקוסט, מישל דרייפוס

מישל דרייפוס, פרופסור להיסטוריה בעל מוניטין, אשר תחום התמחותו הוא תנועות הפועלים, מצאצאי משפחת דרייפוס, תרם לשיחה שורה ארוכה של הערות מרתקות. הוא תאר את עוצמת ההשפעה של פרשת דרייפוס על החברה הצרפתית, על הפוליטיקה הצרפתית ואת מימדי האנטישמיות באותם ימים. "אמא שלי העידה באזני כי אפילו בשנים אשר בין מלחמות העולם – שפטו אנשים בחברה על פי זה שהיו דרייפוסרים או אנטי-דרייפוסרים. העיתון הנפוץ ביותר בצרפת בסוף המאה ה-19, 'לה קרואה', אשר מכר אז 500 אלף עותקים מכל גיליון, ואשר רואה אור עד היום, הדפיס אז מתחת לשמו בעמוד הראשון את הלוגו 'העיתון הכי אנטי-יהודי בצרפת'. ולדעתי, פרשת דרייפוס היא עדיין פצע פתוח ומדמם לפחות בצבא הצרפתי. דוגמאות? בבקשה.

"בשנת 1994, במלאת 100 שנה לפרשה, פרסם אחד הקולונלים של צבא צרפת מאמר בביטאון צבאי, ובו הופיעה השורה המדהימה הבאה: באופן כללי, חפותו של דרייפוס מתקבלת כיום על ידי רוב ההיסטוריונים… פרנסואה לאוטר, מי שהיה אז שר ההגנה של הנשיא מיטראן, פיטר אותו בו ביום. באמצע שנות ה-80 הזמין משרד התרבות הצרפתי פסל של דרייפוס מהפסל טים (שהיה גם קריקטוריסט נפלא, של ה"לה מונד"). ההבנה בין הצדדים הייתה כי הפסל יוצב בחצר בית הספר הצבאי בפריז, במקום בו נערך הטקס המשפיל של שלילת דרגותיו של דרייפוס ושבירת חרבו. נהדר. אולם משרד ההגנה הצרפתי התנגד". הפסל, אגב, אחרי שהות של כמה שנים בגני טווילרי, מוצב כיום ברובע ה-6, בכיכר פייר לאפו.

ולסיום, תרם מישל דרייפוס הערה מעניינת אפרופו הסיפור ההיסטורי המתאר את משפטו של הקפיטן היהודי כנקודת המפנה בהשקפתו של חוזה מדינת היהודים, העיתונאי הרצל. לדבריו, למרות מה שעבר עליו, "דרייפוס היה אנטי ציוני מובהק. לדעתו, אותה הביע מספר פעמים, הציונות היא רעיון מיותר לחלוטין וללא עתיד. יהודי צרפת זכו בעקבות המהפכה בזכויות אזרח ואין להם צורך בפלשתינה".

 

להמשך הפוסט