היא בת 63, אנתרופולוגית, מרצה באוניברסיטה ULB הגדולה והנחשבת ביותר בבריסל, מרצה אורחת באוניברסיטאות נוספות, ובימים אלה קיבלה ארבעה עמודים בשבועון הבלגי הנכבד " M… Belgique" על מנת להסביר במאמר שכתבה, מדוע טועות הפמיניסטיות ופעילות ארגונים שונים התוקפות את העיסוק בזנות ומבקשות להוציאו אל מחוץ לחוק. את המאמר היא חותמת בשמה, סוניה ורסטאפן, ובתאריה, זונה ואנתרופולוגית.

לפני שנגיע אל תוכן דבריה, לאלה בכם אשר מתוודעים כאן לראשונה לסוניה, הנה תקציר ביוגרפי. הגברת ורסטאפן עסקה במשך 36 שנים ברציפות בזנות, ברובע החלונות האדומים של בריסל, בסמוך לתחנת הרכבת צפון. "מגיל 22, מרצוני החופשי, ללא שאיש אילץ אותי, כל השנים האלה", היא הדגישה בראיונות שהעניקה בזמנו לעיתונות, כאשר שימשה דוברת בעבר להתארגנות של הפרוצות הבלגיות שנאבקו על זכויותיהן ועל הכרה חוקית בעיסוקן – ובמקביל דרשו מהרשויות לגלות נחישות גדולה יותר במאבק בסחר בבני אדם, באילוץ נשים ממדינות שונות לעסוק בזנות בניגוד לרצונן.

הכפולה הראשונה של המאמר בשבועון

באחת מהרצאותיה לסטודנטים בנושא "מיניות ותשוקה אצל גברים", היא העריכה כי בכמעט ארבעה עשורים בהם הוציאה את לחמה ברובע החלונות האדומים, היו לה כ-30 אלף מפגשים עם גברים, משהו כמו 800 פלוס בשנה, או אם תרצו 16 בשבוע. היא בחרה אותם, מבין הקליינטים שהתדפקו על חלונה, וסגרה את הווילון בפני מי שלא מצא חן בעיניה, או עורר את חשדה.

במקביל לעבודה, היא סיימה תואר ראשון – ובעקבותיו תואר שני – כאשר עבודת המאסטר שלה נשאה את הכותרת "המזוכיזם החברתי והמיני". חלק מהתיאוריות שהיא פיתחה בעבודתה היו מבוססות על ניסיונה עם גברים בעמדות מפתח בחברה ובכלכלה, אשר הגיעו אליה על מנת לזכות במנה של השפלה ושליטה. בגיל 59 היא פרשה מעיסוקיה ברובע החלונות האדומים, והתמסרה לקריירה האקדמית שלה.

במאמר שלה היא משיבה על כמה שאלות קשות מאוד הצצות לעיתים קרובות, כאשר נדון הנושא. הנה כמה מעיקרי דבריה, מקוצרים פה ושם:

על הזונות כקרבנות. "כאשר מדובר בזנות, אי אפשר לדבר על בחירה, כי אם על הסכמה עם מצב. לא כולנו בוחרים את העבודה המפרנסת אותנו. כאשר מתייחסים לזונות כאל קרבנות, כאל נשים אומללות, זהו עלבון. הנשים מסוגי אשר עסקו בזנות לא בחרו זאת, אך הסכימו עם הדבר. אתם מכירים מישהו שעובד באיסוף זבל מתוך בחירה? ברור שלא. מי שעושה זאת מתפרנס מזה מתוך הסכמה. אתם בזים לו? חושבים שהוא קרבן ואומלל?".

זה נורא, אין אב או אם שירצו כי בתם או בנם יעסוק בזנות. "ברור. יש רשימה ארוכה של עיסוקים שאב או אם לא ירצו עבור ילדם. סוחר נשק. מדען המבצע ניסויים בבעלי חיים… ומה יגידו ההורים של כל הנשים העובדות בבריסל כ'מאדם פיפי', הגובות חצי יורו מהנכנסים לשירותים הציבוריים, ומנקות אחריהם. אני לא שומעת בעקבות זאת תביעה להוצאת העיסוקים המקצועיים האלה אל מחוץ לחוק".

פמיניסטיות. "הבנתי סוף סוף למי באמת שייך גופה של האשה. מאבק הפמיניסטיות להפוך את הזנות ללא חוקית מראה כי הן בעצם מנכסות לעצמן את הבעלות על הגוף שלי ושל חברותי למקצוע…".

הכה את הקליינט – הדוגמא השבדית. "מאז שנת 1999 מביאים את שבדיה כדוגמא ומופת להצלחה של המאבק בזנות, בלי לפגוע בזונות, כי אם באמצעות הענשת הלקוחות שלהן. אולם מתעלמים מכמה נתוני מפתח – שבדיה היא המדינה השנייה בין כל חברות ה-OECD מבחינת מספר מעשי האונס, והמדינה המובילה באירופה מבחינת העלייה במעשי הפשעים על רקע מיני בשנים האחרונות. בין 2005 ו-2010 נרשמה עלייה של 57% בפשיעה המינית בשבדיה, ולעומת זאת במדינות שהפכו את הזנות לחוקית, נרשמה ירידה, פחות 38% בספרד, פחות 26% בהולנד, פחות 5% בגרמניה…".

מגע גופני עם זר תמורת תשלום הוא עניין מגעיל. "תלוי אצל מי. זה הרי שונה מאדם לאדם. למשל, הבן שלי הוא סניטר בבית חולים, מה שהוא עושה ביום יום שלו, תמורת משכורת צנועה יחסית, גורם לי לפעמים לבחילה. אני לא הייתי מסוגלת… ובכל זאת, למרות זאת, אני מסכימה שזה עיסוק של אצילי נפש ונדיבים…".

קטע מציורו של האמן הפלמי בן המאה ה-16, יואכים בקלאר – "הבורדל". אין חדש תחת השמש.