נשענתי על משקוף דלת הכניסה לחדר עבודתו של לייב דוידוביץ' ברונשטיין, הידוע יותר כליאון טרוצקי, מייסדו ומפקדו הראשון של הצבא האדום, האיש שהיה אמור ככל הנראה לרשת את לנין כמנהיג ברית המועצות. שולחן הכתיבה הצנוע, המיטה הנזירית בפינה, זה היה המראה האחרון בו חזו עיניו בטרם רוצץ את ראשו הרוצח השליח מן הקרמלין. כאן, בבית המתפורר ברובע קויואקאן  של מקסיקו סיטי, אי אפשר לברוח מן השאלה, כיצד הייתה נראית ההיסטוריה של המאה ה-20, ובכלל, אם טרוצקי ולא סטלין היה מקבל לידיו את האימפריה הסובייטית דאז.

הכל אתמול ברחוב וינה בשכונה המקסיקנית הרדומה נדמה היה מעולף בחום הצהריים, בצל החומה המקיפה את הבית שכב כלב צהבהב, מוכר גלידה דיווש לאיטו על אופניו, לא הרחק מכאן שוכן ביתם של הציירת פרידה קלו ובן זוגה האמן דייגו ריברה, הם היו אלה שקיבלו במקסיקו את פניו של הגולה הפוליטי המפורסם ביותר בעולם בזמנו. טרוצקי, בנו של דוד ברונשטיין, חוואי יהודי מאוקראינה, נולד בעיירה ינובקה ב-1879. בזמן לימודיו באודסה הצטרף למהפכנים שחתרו תחת שלטון הצאר, נעצר ונשלח לסיביר, ברח משם והצטרף לוולדימיר לנין, בלונדון. לאחר תהפוכות רבות, לאחר תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, התמנה טרוצקי לשר החוץ. אולם פלישת הגרמנים לתחומי רוסיה בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הביאה לכך שלנין הטיל עליו את ארגונו של הצבא האדום. טרוצקי כמפקדו העליון של הצבא – נע בין החזיתות ברכבת משוריינת – נשא נאומים חוצבי להבות, ודחף את הכוחות קדימה, אל הניצחון.

חדרו של טרוצקי, המיטה הנזירית, עליה מונח מקל ההליכה שלו

מחלתו ומותו של לנין שיבשו את מהלך העניינים הצפוי בצמרת הסובייטית. בניגוד לרצונו (ולצוואתו) של לנין, השתלט סטלין על מנהיגות ברית המועצות, וראה כמובן בטרוצקי את אויבו העיקרי. אחרי שהודח אט אט מכל תפקידיו, וגורש מן המפלגה הקומוניסטית, יצא טרוצקי ב-1929 לגלות. תחילה חי בטורקיה, אחר כך בצרפת, בנורבגיה, ולבסוף הגיע למקסיקו. כל אותם שנים היה מוקף מצד אחד בעדת מעריצים בני לאומים שונים, אשר ראו בו את מנהיג האופוזיציה לסטליניזם – ומצד שני נרדף על ידי הקרמלין, עד להוראה אשר הוציא סטלין לחסלו בכל מחיר.

בגן הפורח המקיף את הבית אני יושב לנוח על ספסל מתכת צבוע לבן. מימין השפנייה שטיפח טרוצקי, לול התרנגולות שגידל, בתווך ניצבת מצבת בטון ועליה סמל הפטיש והמגל, מאחוריה הדגל הסובייטי האדום, ותחתיה טמון אפרו של האיש. החצר שקטה, המבקרים מעטים, סטודנטים, טרוצקיסטים ממקומות שונים בעולם העולים לרגל. בתוך הבית אני נע ונד בין המטבח הקטן הצנוע שם בישלה לו רעייתו נטליה את ארוחותיו, לבין חדר המזכירות, אשר הדפיסו את מכתביו ומאמריו, השיבו על התכתובת הענפה עם סניפי התנועה הטרוצקיסטית בעולם, וקיבלו את פני המבקרים שהגיעו לשמוע תורה מפי האדמו"ר של המהפכה המתמדת.

שולחן העבודה, שנותר כמו ברגע בו הכה המתנקש. האם במקרה הספר בראש הערימה הוא על חיי סטאלין…?

ב-20 באוגוסט של 1940, הגיע לבית הזה הספרדי רמון מרקאדר, סוכן של השרות החשאי הסובייטי באותם ימים – ה"אן.ק.וו.דה"  - אשר התחזה לאחד מתומכיו של טרוצקי, וביקש ממנו לעבור על מאמר שכתב. בעוד זה קורא בדפים, הוציא מרקאדר מכיס מעילו דוקרן קרח והכה בו בכל כוחו בראשו של טרוצקי. התפתח מאבק בין השניים, שומרי הראש פרצו פנימה לשמע הרעש, ולכדו את המתנקש. הם רצו להרגו, אך טרוצקי בשארית כוחותיו עצר בעדם: "יש דברים שעליו לספר", הוא אמר.

טרוצקי נלקח לבית החולים, נותח בראשו, אך כוחותיו לא עמדו לו. הוא גסס משך שעות ארוכות, ולמחרת היום, ב-21 באוגוסט, מת. בן 60 היה אז. רעיונותיו המשיכו לחיות זמן רב אחריו. בחודש מאי של 1968, חוד החנית של מהפכת הסטודנטים בפאריז, ומי שכבשו את אוניברסיטת הסורבון, היו אנשי הארגון הטרוצקיסטי "נוער קומוניסטי מהפכני".

בדרך חזרה אל תחנת המטרו, עצרתי במסעדה קטנה ללא שם, סעדתי טאקוס עוף ברוטב מולה (שוקולד חריף. מאוד), והרמתי כוס בירה מקומית לזכרו של יהודי יוצא דופן, מכל בחינה אפשרית. 

צילום גדול על קיר הכניסה לבית טרוצקי – רגעי גסיסתו בבית החולים, למחרת ההתנקשות

המצבה, בגן ביתו של טרוצקי. משמר כבוד של קקטוסים מקסיקניים.

בית טרוצקי, קירות מתפוררים, טיח נושר. קשה כנראה להשיג תורמים טרוצקיסטים עשירים…