זה כעת בעונה, אמר לי חורחה הירקן השכונתי, תקנה ותאכל מיד, אחרי יומיים זה מתחיל לתסוס. לקחתי שניים. רכים, דומים לתפוחים ארוכי גוף, אדמדמים-כתומים, ועל ראשם, הפלא ופלא, כרבולת אפורה שהיא בעצם אגוז קשיו. כך נפגשנו אני והמאראניון, בשמו המקומי, הידוע גם כאלקז'איבה, או כקסטניה דה קאז'ו, או בתור קאחואיל או פאחואיל, מדינות שונות באמריקה הלטינית נתנו לו שמות שונים – אך הכוונה תמיד היא לפרי ממנו צומח אגוז הקשיו הפופולארי כל כך.

מקורו בברזיל, והפורטוגזים קראו לו קאז'ו, שיבוש קל של אקאז'ו, שמו בשפת הטופי האינדיאנית. הוא גדל על עץ חסון בעל גזע מסוקס, היכול להגיע עד ל-12 מטרים ויותר. האקלים הטרופי עושה לו טוב, עצי קשיו יכולים להתפשט סביב, מגדלים ענפים מרובי עלים ירוקי עד, באינטנסיביות יוצאת דופן ממש. בשנת 1994 תועד – ונכנס לספר השיאים של גינס – עץ קשיו אשר היקף עלוותו הגיע ל-500 מטרים (חמש מאות!). הפורטוגזים היו אלה שהביאו אותו מדרום אמריקה להודו, ומשם הוא נפוץ  אל אסיה ואל אפריקה.

מאראניונס על צלחתי, בטרם נכרת ראש הקשיו שלהם, והם נטרפו כשעסיסם נוטף על זקני

האדם הראשון אשר התייחס אליו מדעית, תאר אותו והביא רישום שלו לאירופה היה הנזיר והחוקר הצרפתי אנדרה תבט, אשר טייל בברזיל, חקר את סביבותיה ובשנת 1557 פרסם ספר ושמו "הדברים יוצאי הדופן בצרפת האנטרקטית". מלבד הקשיו, הוא תאר גם מנהג מוזר של האינדיאנים אשר שורפים גלילים של עלים מיובשים, שואפים את העשן ונהנים מהחיים. הוא הביא זרעים של הצמחים האלה לצרפת (לפניו הם כבר הובאו לאירופה, אך נותרו באלמוניות יחסית) ושתל אותם באדמת מחוז הולדתו אנגולם. היום העלים האלה ידועים בשם טבק. שלוש שנים אחר כך, דיפלומט צרפתי שלח אבקה של העלים האלה למלכה קתרין דה מדיסיס, עם המלצה להשתמש בהם לריפוי המיגרנות מהם סבל בנה. הטיפול הצליח מעל ומעבר, והחומר ניקשר לשמו של הדיפלומט הזה, ז'אן ניקוט (ניקוטין…).

נחזור לפרי שלנו. בטרם טעמתי ממנו, למדתי, וטוב שכך, כי הבוטניקאים מתייחסים אליו כאל "פרי מדומה", משהו שצומח מתוך הפרח אך הוא רק מצע עליו גדל הפרי האמיתי – הוא האגוז. מדומה או אמיתי, הפרי הזה התגלה כעסיסי מאוד, בעל טעמים עדינים, מתוקים, מדיף ניחוחות טרופיים ונמס בפה. תענוג. הברזילאים אוכלים אותו (אך לא מייצאים אותו, בגלל רגישותו הרבה הוא מתקלקל במהירות), עושים ממנו מיץ, ומתסיסים ממנו אלכוהול.

את שני אגוזי הקשיו אשר נטפו מן הפירות שאכלתי, הסרתי בזהירות והשלכתי לפח. יש להם קליפה המכילה שרף ובו רעל אשר יוצר תגובה בלתי סימפטית אפילו במגע עם העור, ובוודאי אם בלעתם ממנו. על מנת להכשיר אותם לבוא בחברת בני אדם, יש להעביר את האגוזים חימום רציני, או טיגון, להסיר את הקליפה ולנקות היטב את האגוז. תהליך המייקר כמובן את המוצר הסופי.

אם אתם מבקשים לגוון את אופן הצריכה הנפוץ של הקשיו, כחטיף לצד משקה, הרי שבפנמה מגישים אותו בתור קינוח מעניין. מבשלים אותו במים וסוכר, בישול איטי וממושך, עד שמתקבלת דייסה חומה ומתוקה המופיעה בתפריט תחת השם: דולסה דה מאראניון.