לפני ימים אחדים, עם עוד כחמישים משתתפים שהקור והגשם לא הצליחו להכריע, באולם הקריאה של ספריית פרבר סן ג'יל בבריסל, היה לי העונג להאזין לצאצאיהם של ז'ורז' מלייס והקפיטן דרייפוס (לא המשותפים!), לצפות בסרט שעשה זה על זה, וללמוד כמה דברים יוצאי דופן שעברו מדור לדור במשפחות הנ"ל, – על קולנוע ועל פרשת דרייפוס ועל המפגש ביניהם.

על הסרט, בקיצור: מי שבקי בהיסטוריה של ראשית הקולנוע, או לחלופין ראה את סרטו היפה של מרטין סקורסזה "הוגו" – יודע כי יצירותיו של מלייס, מחלוצי הקולנוע (בעצם, הראינוע)  והבמאי הראשון של סרטים בדיוניים אשר תקע רקטה לירח בעין, התפזרו, או אבדו, או הושמדו, בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אחר כך, נעשה מאמץ אדיר לחפש, לשחזר, להציל ולשמר מה שאפשר היה. בין הניצולים גם 9 מתוך 11 אפיזודות קולנועיות אשר ביים וצילם מלייס בעקבות המשפט החוזר לדרייפוס, ואשר הוצגו בצרפת בשנת 1899 – עד אשר יד הצנזורה נחתה עליהם. מדוע? לכך עוד נחזור.

מהסרט, דרייפוס במיטה בתאו באי השדים, הסוהרים באו לקשור את רגליו בסד ברזל

על הקפיטן אלפרד דרייפוס, בקיצור נמרץ: הוא היה קצין בצבא הצרפתי, בן למשפחה יהודית (וצאצא ישיר של רש"י, מהפירוש), אשר ב-1894 הואשם והורשע בבגידה והעברת מסמכים סודיים לאויב הגרמני. הראיות היו מפוקפקות והעדויות שיקריות, אך דרייפוס, היהודי היחיד במטה הכללי הצרפתי היה קרבן נוח, והוא נשלח למאסר עולם באי השדים (אשר שמו האמיתי בתרגום מצרפתית צריך להיות אי השטן), הסמוך לחופי גיאנה, בדרום אמריקה. בזכות מאבק עיקש של בני משפחתו, החל ויכוח פומבי סוער, פוליטי, חברתי ואנטישמי, אשר פילג את צרפת. אמיל זולה תמך בו ופרסם את ה"אני מאשים" שלו, תיאודור הרצל כיסה את המשפט כעיתונאי והחליט שיש צורך במדינה יהודית (בהמשך תוכלו ללמוד משהו מעניין בקשר לזה). בשנת 1899 נערך לדרייפוס משפט חוזר. הוא הורשע שוב, אך זכה לחנינה. ב-1904, נפתחה החקירה מחדש, דרייפוס זוכה לחלוטין, ואף חזר לשרת בצבא.

במפגש המעניין בהנחייתה של ביאטריס גולדוויץ, מנהלת "אימאז'", העמותה הבלגית לעידוד ושימור קולנוע יהודי ותודעה יהודית, באולם הקריאה בסן-ג'יל, פולין דוקלו-לקוסט, בת נינתו של מלייס, מפיקה ומי שמטפלת בעיזבונו, סיפרה כי הוא היה תומך דרייפוס נלהב, נכח בישיבות המשפט החוזר, ואחר כך באולפן הקולנוע שלו שיחזר עם שחקנים את האירועים, הוסיף תפאורות ופעלולים, וצילם את הסרט. "הוא חיפש ממושכות מישהו דומה לדרייפוס שיגלם את דמותו", מספרת פולין, "עד שיום אחד נכנס לחנות לחומרי בניין ונתקל במוכר שדמה מאוד לקפיטן. האיש גויס מיד לתפקיד. מלייס עצמו, אגב, מגלם בסרט את תפקיד אחד מפרקליטיו של דרייפוס".

עוד אומרת פולין על הסרט של הסבא של סבתה שלה: "זה הסרט הפוליטי הראשון בהיסטוריה של הקולנוע. זה גם הסרט הראשון בתולדות האמנות הזאת אשר בנוי מאפיזודות, וזה גם הסרט הראשון אשר הקרנתו נאסרה על ידי השלטונות. מדוע? הסיפור שעבר אצלנו במשפחה טוען כי מיד עם ההקרנות הראשונות, באותם ימים באוהל גדול שהוצב בירידים, זכה הסרט להצלחה גדולה. אולם, השסע בציבור היה עמוק כל כך, והרוחות סוערות כל כך, עד כי כמעט בכל הקרנה פרצו קטטות אלימות בין הצופים, ודם נשפך. בסופו של דבר, פקידי משרד הפנים הוציאו הוראה להפסיק את הצגת הסרט בגלל חשש לשלום הצופים".

מימין לשמאל, מנחת השיחה ביאטריס גולדוויץ, פולין דוקלו-לקוסט, מישל דרייפוס

מישל דרייפוס, פרופסור להיסטוריה בעל מוניטין, אשר תחום התמחותו הוא תנועות הפועלים, מצאצאי משפחת דרייפוס, תרם לשיחה שורה ארוכה של הערות מרתקות. הוא תאר את עוצמת ההשפעה של פרשת דרייפוס על החברה הצרפתית, על הפוליטיקה הצרפתית ואת מימדי האנטישמיות באותם ימים. "אמא שלי העידה באזני כי אפילו בשנים אשר בין מלחמות העולם – שפטו אנשים בחברה על פי זה שהיו דרייפוסרים או אנטי-דרייפוסרים. העיתון הנפוץ ביותר בצרפת בסוף המאה ה-19, 'לה קרואה', אשר מכר אז 500 אלף עותקים מכל גיליון, ואשר רואה אור עד היום, הדפיס אז מתחת לשמו בעמוד הראשון את הלוגו 'העיתון הכי אנטי-יהודי בצרפת'. ולדעתי, פרשת דרייפוס היא עדיין פצע פתוח ומדמם לפחות בצבא הצרפתי. דוגמאות? בבקשה.

"בשנת 1994, במלאת 100 שנה לפרשה, פרסם אחד הקולונלים של צבא צרפת מאמר בביטאון צבאי, ובו הופיעה השורה המדהימה הבאה: באופן כללי, חפותו של דרייפוס מתקבלת כיום על ידי רוב ההיסטוריונים… פרנסואה לאוטר, מי שהיה אז שר ההגנה של הנשיא מיטראן, פיטר אותו בו ביום. באמצע שנות ה-80 הזמין משרד התרבות הצרפתי פסל של דרייפוס מהפסל טים (שהיה גם קריקטוריסט נפלא, של ה"לה מונד"). ההבנה בין הצדדים הייתה כי הפסל יוצב בחצר בית הספר הצבאי בפריז, במקום בו נערך הטקס המשפיל של שלילת דרגותיו של דרייפוס ושבירת חרבו. נהדר. אולם משרד ההגנה הצרפתי התנגד". הפסל, אגב, אחרי שהות של כמה שנים בגני טווילרי, מוצב כיום ברובע ה-6, בכיכר פייר לאפו.

ולסיום, תרם מישל דרייפוס הערה מעניינת אפרופו הסיפור ההיסטורי המתאר את משפטו של הקפיטן היהודי כנקודת המפנה בהשקפתו של חוזה מדינת היהודים, העיתונאי הרצל. לדבריו, למרות מה שעבר עליו, "דרייפוס היה אנטי ציוני מובהק. לדעתו, אותה הביע מספר פעמים, הציונות היא רעיון מיותר לחלוטין וללא עתיד. יהודי צרפת זכו בעקבות המהפכה בזכויות אזרח ואין להם צורך בפלשתינה".