לעיני חברי בית הדין למשתפי פעולה עם הנאצים, הרימה האישה היפה את ראשה ובקול צלול וברור התריסה: "הלב שלי הוא צרפתי, אך מה שיש לי בין הרגליים הוא בינלאומי…". היה זה בתשובה להאשמה כי תחת הכיבוש ניהלה רומן פומבי ממושך עם אובר-לייטננט הנס יורגן סורינג, קצין מטה הלופטוואפה בפריז הכבושה. גזר דין מוות מרחף על ראשה, והיא בתשובה, רגועה, אומרת: "המוות, הוא הסיכון שכל אחד נוטל בבואו לעולם". זהו אחד המיתוסים האופפים את חייה הססגוניים והעשירים בתהפוכות של ארלטי, הגדולה שבין שחקניות הקולנוע הצרפתי בכל הזמנים. כעת, הסיפור הזה הוא גם סרט טלוויזיה – "ארלטי: תשוקה ואשמה", של הבמאי ארנו סליניאק, בכיכובה של לטיסיה קסטה (פרנס 2, 4 במרץ, 20:50 שעון פריז, אם אתם מחוברים לכבלים הנכונים).

התשוקה, על גווניה השונים, הייתה המנוע שהריץ את חייה של ארלטי, אישה גדולה מן החיים, לטוב ולרע, על פי כל קריטריון מוכר. היא נולדה בשנת 1898, בעיר פרבר פריזאית. כאשר מלאו לה 18, נהרג אביה מפגיעת רכב, היא ומשפחתה נותרו בחוסר כל והושלכו לרחוב. בנקאי צעיר ועשיר ושמו ז'אק ז'ורז' לוי, מפתה אותה ומביא אותה לחיות איתו בביתו הנאה, לצד הווילה של קוקו שאנל. הוא מכיר לה את המסעדות הטובות בעיר, את כוכבי התיאטרון, את האמנים הגדולים.

ארלטי (תצלום מתוך ויקיפדיה)

ארלטי משתלבת יפה, היא מתיידדת, היא נאהבת, ולבסוף היא עוזבת את לוי – לטובתו של סוחר האמנות פול גיום, ידידם ומייצגם של פיקאסו, מודליאני ואחרים. היא עובדת כדוגמנית עבור בתי אופנה גדולים, ולשם כך מי שנקראה עד אז לאוני מארי בוחרת לעצמה כינוי מקצועי, ארלט, אשר מקבל עיצוב אחרון והופך לארלטי כאשר היא מוזמנת להצטרף לתיאטרון ולאופרטה, כשחקנית וזמרת. כישרונה הטבעי מתגלה, היא הופכת מהר מאוד לכוכבת, ומשם קוטפים אותה לקולנוע.

שתי המפלצות הקדושות הגדולות של התרבות הצרפתית מאז ועד עולם, ז'אק פרוור, תסריט, ומרסל קרנה, בימוי, נותנים לה תפקידים ראשיים ביצירות המופלאות "מלון הצפון", ו"ילדי גן העדן", והיא הופכת לגברת הראשונה של המסך.

תחת הכיבוש, חייה הופכים לדרמה מלאת תשוקה כפולה, המעמידה בצל כל תסריט דמיוני. היא מנהלת שני רומנים במקביל, אחד עם הקצין הנאצי הנס יורגן, "איזה שם!? הנס יורגן… הסכמתי לתת לו את גופי בפעם הראשונה ששמעתי אותו, בעמידה" – והשני עם אהובתה הלסבית, אנטואנט, בת אצילים מהעיר ניס. היא אינה יודעת אז, כי אנטואנט, בחשאי, ממלאת תפקיד במחתרת הצרפתית האנטי נאצית.

בסופו של דבר, אהבתה לקצין הגרמני גוברת, והיא מקדישה את עצמה רק לו. תעשיית הקולנוע הצרפתית עוברת כולה באותן שנים לניהול ופיקוח נאצי, אולם הדבר אינו מפריע לרבים מבכירי הענף להמשיך ולעבוד, ולעשות סרטים. כמו גם ארלטי המככבת בהפקות רבות.

לטיסיה קסטה, בתפקיד ארלטי (תצלום, סטודיו ארקור, פבליק דומיין, ויקיפדיה)

באחד הימים, נודע לה כי אנטואנט נעצרה על ידי הגסטפו, היא עוברת עינויים בכלא וככל הנראה תוצא להורג. ארלטי מגייסת אז את כל קשריה בקרב הצמרת הגרמנית, ומצילה את חייה. את התשלום על כך תקבל בעתיד. עדותה של המאהבת לשעבר תציל את חייה בעת משפטי הטיהור של אחרי השחרור. מקלים בעונשה, מאפשרים לה אחרי תקופה מסוימת לעבור למעצר בית, ובסופו של דבר דנים אותה רק לשלוש שנות אי-העסקה כשחקנית.

בתחילת שנות ה-50 היא חוזרת לככב על במות פריז, והקהל שב להעריץ אותה. באמצע שנות ה-60 בעוד היא כובשת לבבות עם תפקידה במחזה "מפלצות הקדושות" של ז'אן קוקטו, מחלה פוגעת במאור עיניה, היא מתעוורת ונאלצת לנטוש את התיאטרון. בשנים הבאות היא מסתפקת בתפקידי קריינות. ארלטי הלכה לעולמה ב-1992, בגיל 94, והפכה לאגדה. כעת גם לסרט.

הערה: במשפט אודות עצמה, המופיע כאן בפתיח, התנסחה ארלטי באופן ברור יותר לתיאור האזור הבינלאומי שלה. אני העדפתי להשתמש בזכות התרגום החופשי.