יום בחיי סיון קלינגבייל, עיתונאית ועורכת כנסים

סיון קלינגבייל | 30.12.2014 | 23:39

"קוראים לי סיון. קלינגבייל – אבא אשם. מגדלת יחד עם אורי את שלושת גורי לוין: עדי בת ה-12.5, עמיר בן ה-10.5 ויואב בן העוד רגע 7. גדלתי בקיבוץ ניר עוז שבנגב המערבי ועברתי לתל אביב ברגע שיכולתי – אבל בקיץ האחרון הנפש שלי חזרה להיות תושבת בעוטף עזה. בת 42. עובדת לפחות מכיתה א': הספקתי לעשות תורנויות שטיפת רצפה ופינת חי, גיוסים במטע ובפרדס, לעשב, לעבוד בשלחין, להיות פקחית מזיקים בכותנה, לעבוד בחדר האוכל, לחתוך סלטים במטבח, להיות מדריכה בחברה להגנת הטבע, ללמד של"ח בבית ספר, להיות אשת מכירות במולה סנטר, להדריך טיולי משפחות, להדריך טיולים בהודו ובנפאל, למלצר, להיות תקציבאית וסופרווייזר במשרד פרסום, להיות עיתונאית שיווק וקמעונאות בהארץ, לקחת חלק בהקמת TheMarker, להיות העורכת של מגזין TheMarker ולקחת סיכון (מטורף?) ולעזוב את חיי השכירות (הנוחים?) ב-TheMarker לטובת חזרה לספסלי האוניברסיטה וקריירה בתור עורכת תוכן עצמאית. במסגרת חיי החדשים כעצמאית, ערכתי בשנה האחרונה 15 כנסים, קורסים וימי עיון. לקח לי שנה וחצי להבין שהאקדמיה ואני לא ממש מתאימות, ופרופסורית כבר לא אהיה. בין קפיצה מפגישה לפגישה, אני מגישה תוכנית בחינוכית בשביל הלב ובעלת בלוג. וורקוהולית. ניסיתי גמילה. לא הצליח". היום של סיון קלינגבייל, עורכת הבלוג, הוא היום ה-365 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

05:45

השעון מצלצל. בעיניים עצומות צועדת לכיוון המתג שמפעיל את הדוד. כן, אני מודעת לכך שיש דבר כזה טיימר – זאת לא אופציה כשגרים בדירה שכורה.

 

06:45

שוב השעון.

גוררת עצמי לדלת. בחוץ מחכים העיתונים ועל הדלת – השקית עם הלחמניות הטריות. בהמשך אורי יהפוך אותן לכריכים.

 

חוזרת למיטה. פוך, עיתונים ובקבוק מים (קראתי ששלושה ליטר מים ביום הם ערובה לעור פנים מתוח. מאוד משתדלת). וכן, קוראת עיתונים. מנייר. בבוקר TheMarker, הארץ וכלכליסט. בערב גלובס. חייבת לדעת מי כתב מה.

07:05

סיבוב ראשון בניסיון להעיר את הילדים עם חיוך. בבית הילדים היה לנו מטפל שהיה פותח את התריסים ומכריז: "השמש זרחה". מנסה להעיר אותם אחרת – ליטוף, חיבוק, עוד נשיקה; אפילו שהם אומרים: "די אמא".

07:10

במקלחת.

פעם צחקנו שיום אחד נכתוב ספר בשם "אמא מתארגנת בצ'יק צ'ק". הספר יתאר משפחה שבה כולם קמים בבוקר ואמא במקלחת, אבא מכין לילדים ארוחת בוקר – ואמא במקלחת, אבא מכין כריכים ובודק שהילדים מוכנים – ואמא? במקלחת…

07:35

צמה לגורה.

והולכים. די מרוצה מהצמה…

 

הגורים הגדולים הולכים לבית הספר שלהם. לבד. הגור הקטן ואני ממשיכים לבית הספר שלו. 10-12 דקות הליכה.

הרבה פעמים בדרך עובר לי בראש השיר של יהונתן גפן "כשאני וענת הולכים יד ביד". ההבדל הוא שכשאני ויואב הולכים יד ביד, אף אחד לא חולה ושום אסון לא קורה. אנחנו בסך הכל יואב ואמא עם שני תרמילים על הגב. השיחה הזאת של הבוקר יכולה להיות ההבדל בין יום טוב ליום שמתחיל פחות טוב. היום היא הייתה שמחה, ויואב שאל שאלות קשות. כרגיל הבטחתי לו שנשאל את סבתא או שנחפש תשובות ברשת. אמא לא יודעת הכל, ובגיל כמעט 7 הוא כבר אמור לא ממש להתאכזב מזה.

07:58

הגענו עם הצלצול. בדרך כלל מגיעים בדיוק בזמן (לפעמים טיפה אחרי). יורם, השומר, מכיר כל ילד בשמו ומברך כל ילד בברכת "בוקר טוב".

 

08:10

בתחתית. כמעט כל בוקר מתחיל שם. אורי כבר פה. כמה דקות של שקט זוגי.

 

דרור, השותף של אורי, מצטרף אלינו כמו כמעט בכל בוקר (הם לא ממש אוהבים להצטלם…).

 

פותחת מחשב – עמיר השתלט עליו לאחרונה וקבע את הרקע של גוגל. למען הסר ספק, ידי לא הייתה במעל.

סוגרת מול נעם אדרי, המפיק של "סוגרים חשבון", את הליין-אפ של התוכנית. שירה, התחקירנית, היא הטלפון הבא. מבקשת ממנה להזמין את המרואיינים שעליהם סיכמנו.

עוברת לטפל בבלוג. היום שערכתי אתמול בלילה התפרסם בשעה 08:00. שולחת לינק לרותם מימון, עורך הבלוגיה של הארץ, ומעלה סטטוס עם לינק בעמוד הפייסבוק של הבלוג. עוד יום עבר בדרך ל-365 ימים בחייהם של 365 אנשים.

09:15

הפוסט באוויר וגם הליין-אפ לתוכנית סגור. לפחות על הנייר.

עכשיו נשאר רק לחכות לאישורים ולכתוב טקסט ושאלות.

אמורה לעלות לשיחת ועידה עוד כרבע שעה. חוזרת הביתה.

09:30

בבית.

בעולם מושלם מצליחה להימנע מלקבוע פגישות בימי שלישי. אבל העולם אינו מושלם.

09:45

מסיימת שיחה עם ברק מבנק הפועלים שעובד מולי על פורום שירות פנים-ארגוני שאני עורכת התוכן שלו. הטלפון והמייל לא מפסיקים לקפוץ. הבכורה שלי שישבה לידי לפני מספר ימים במהלך יום עבודה, שאלה אותי בתדהמה: "אמא, זה כל יום ככה?!". כנראה שכן… משתדלת לא לאפשר ללחץ לחלחל. לפעמים נכשלת.

10:30

תלמה בירו, מנכ"לית איגוד השיווק, על הקו. כנס איגוד השיווק יתקיים ב-12 בינואר. עובדת עליו עם טרגט-מרקט, תלמה בירו וסיגלית הורן כבר שלוש שנים. לא פשוט לחדש פעם אחרי פעם. מקווה שנצליח גם השנה.

מסיימת את השיחה וחוזרת לכתוב טקסטים לתוכנית ולבדוק עם שירה ורוני איפה אנחנו עומדות. יש משהו יעיל בשיחות טלפון. הרבה יותר יעיל מפגישות. אבל עכשיו צריכה להחזיר את המוח לעסוק בתכנים שעליהם אדבר אחר הצהריים. מכיוון שבשנתיים האחרונות עובדת במקביל על כמה פרויקטים מתחומים שונים לחלוטין, אני מוצאת שהקושי הגדול ביותר במהלך היום הוא המעברים. כן, יודעת, נשים אמורות להיות אלופות במולטי-טסקינג ולהצליח לעשות 50 דברים במקביל. לי קשה עם הקפיצות. בכל פעם מחדש צריכה למצוא את הריכוז שלי וזה גוזל זמן יקר. מה גם שכשאתה עצמאי או "פרילנסר", צריך גם ליזום. מתמודדת עם אי שקט מובנה.

11:00

רעבה רעבה רעבה. יצא קצת שרוף. לא נורא. הריבה תכסה על השרוף.

 

12:30

שוטפת כלים. לפני כן מקפידה לצלם לאורי תמונה של הכיור "לפני". לאחרונה שמתי לב שבכל פעם שהוא מרוקן כיור הוא מצהיר על קיום המשימה. אז הבטחתי לו שאעשה אותו דבר. כן, יש גם תמונה של "אחרי".

 

13:00

מזמינה מונית לאולפן. לא נוהגת. יש לי רישיון נהיגה. אפילו לטרקטור. אבל לפני 12.5 שנים הפסקתי לנהוג, ומאז ב"אבנר" יכולים לנשום לרווחה. הייתה לי מורה לאנגלית שנהגה לומר "לכל אדם יש מום". אחד המומים שלי הוא שאני נהגת מאוד גרועה. השלמתי עם זה. בעיר יש אלפי נהגים ששמחים להעביר אותי ממקום למקום. פעם בדקתי כמה כסף אני חוסכת כתוצאה מכך שאני נוסעת במוניות במקום להחזיק ברכב – מסתבר שזה ממש משתלם (ועוזר לי בדיסוננס הקוגניטיבי).

13:30

עולה לניר להקליט כותרות.

 

13:40

שלום שלום וקצת עדכונים עם שירה ורוני.

13:45

מתה מרעב. מזמינה בפיצרון מרק לפתוח את האף. 

עוברת על הטקסט ועל השאלות לתוכנית.

 

14:30

אצל צפי סמו. המאפרת. ממנה זכיתי לשמוע משפטים בסגנון: "יש לך פנים מאתגרים", "הפרצוף שלך עקום". לה מותר – היא אחראית שאיראה נורמלי.

 

15:00

כבר מוכנה. עכשיו רק צריך לחכות שבן כספית יפנה את האולפן…

15:15

באולפן.

ולנטין מחליף את התפאורה מ"עושים סדר" ל"סוגרים חשבון".

 

15:30

אחרי חזרה זריזה על הטקסט (לקרוא מטלפרומטר זה דבר שדורש תרגול, לפחות בשבילי) עם גידי בר זכאי ושמואל אבואב – הפאנליסטים הקבועים של התוכנית בימי שלישי.

 

16:30

גומרות. הולכות. הפעם בלי תקלות.

קופצת ללחמנינה לקבל זריקת מצב רוח טוב וסוכר.

 

16:40

צועדת הביתה. זה בערך 20 דקות הליכה. 20 דקות שמאפשרות לי להכיל את ירידת האדרנלין, לנשום, להחליף אווירה וגם להסתכל בשביעות רצון של הולכי רגל על הנהגים העומדים בפקקים.

 

16:58

מגיעה בדיוק בזמן לאסוף את הגור הקטן מאימון הקראטה (זה יום שבו אורי עם הילדים, אבל בגלל שאני חוזרת לעבודה עוד מעט – רציתי לגנוב מהם חיבוק). בדרך אנחנו במבצעים את טקס הממתק של אחרי הקראטה. הפעם הוא בחר בחלבה. בדרך כלל זה קליק או ביצת הפתעה.

 

17:20

בבית. סוחטת חיבוקים ומתנצלת שאמא צריכה לחזור לעבודה (קצת מוזר לחבק ולצלם… אפשר עוד חיבוק? לא הספיק לי – צריכה למלא בטריות).

 

17:30

שוב מזמינה מונית. שוב יוצאת. מחר יתקיים הכנס של תאגיד המיחזור תמיר. עבדתי עליו בחצי השנה האחרונה: חודשים של עבודה וצוק איתן אחד שגרם לכך שהדוברים מחו"ל ביטלו והיינו צריכים להתחיל כמעט הכל מהתחלה. בסופו של דבר חושבת שהתוכנית יצאה די מעניינת. עכשיו חזרות לקראת. יוצאת לאוניברסיטה לאולם סמולרש.

18:20

איחרתי. שונאת לאחר (אם כי מישהו שיקף לי לאחרונה שאני מאחרת די הרבה בשביל מישהי שלא אוהבת לאחר. אולי זה קשור לנטייה האיומה להעמיס הרבה יותר מידי על כל יום). הכניסה נראית מצוין. מעבירה את ההתפעלות שלי למירי, המנכ"לית של טרגט-מרקט, ולליאת, המפיקה של הכנס.

יואש, סמנכ"ל השיווק של תמיר, כבר סיים את החזרה שלו. צופה בחזרה של קובי המנכ"ל (אחר כך אתנצל ואבקש מיואש סיבוב חוזר).

 

18:50

נוסעים לנווה צדק לארוחת ערב עם הדוברים שהגיעו לכנס מחו"ל.

יואש נוהג. ברקע מתנגן שיר מצוין שעושה אותי שמחה. התכוונתי לזכור איזה ולהוסיף לינק. שכחתי…

 

20:00

קובי, המנכ"ל של תמיר, לקח על עצמו לבדר את האורחים. מנהל שיחה ערה עם דניס ווייל, שהיה עד לאחרונה סמנכ"ל העיצוב והחדשנות של מקדונלד'ס העולמית, ורון גונן, האחראי על מיחזור בעיריית ניו-יורק ויזם העומד בראש קרן להשקעות במיזמים של קיימות.

 

21:30

מתה מעייפות. מירי ואני מתנצלות והולכות. מנסה לא להתייאש מהעובדה שעוד יש לי עבודה הערב.

22:00

בבית. הגורים עוד לא ישנים. מצד אחד משמח. מצד שני מאוחר…

22:30

יושבת להכין יום בבלוג לפרסום מחר.

 

23:50

כמעט סיימתי.

נשאר רק לתזמן פוסט בפייסבוק למחר.

כשהחלטתי לפתוח את הבלוג – לפני שנתיים וחודשיים – לא חשבתי שזאת עומדת להיות מטלה שתגזול כל כך הרבה זמן. הייתי מלאת התלהבות. לא העליתי בדעתי שלערוך מדי יום "יום בחיי" יגזול ממני כל כך הרבה זמן ויהפוך למשאבת זמן ותשומת לב. ראיתי את הסרט "ג'ולי וג'וליה" ביום הכיפורים. חשבתי שזה יהיה מקסים לעשות בלוג יומי וסחפתי בהתלהבות את ליאור קודנר, סמנכ"ל הדיגיטל של הארץ. היחידים שהזהירו מהמשימה היו אליחי וידל – העורך הדיגיטלי של TheMarker, אמיר טייג, עורך ההייטק, ודבורית שרגל – הלא היא ולווט אנדרגראונד – שתהתה אם אצליח להתמיד. אז הצלחתי. לעתים זה לא היה פשוט (בעיקר אחרי שהפסקתי ללמוד בחוג ללימודי עבודה והבנתי שהבלוג כבר לא יהיה מסד הנתונים של עבודת המחקר האקדמית שלי).

אולי זה גם הזמן לומר תודה לכל האנשים שסייעו לאורך הדרך – לרותם מימון, העורך, שקידם את הבלוג ועזר לו להגיע לחשיפה המרשימה שהוא נהנה ממנה, לעדי ערמון שהחליף אותו כשיצא לחופשת לידה ונתן לי לשאוב ממנו תשומת לב, לעדי, הבת שלי, שסייעה בעריכה (והיא ללא ספק מגיהה הרבה יותר טובה מאמא שלה), לגיא עמיעד שפתח את עמוד הפייסבוק של הבלוג, לכל מי שסייע לגייס ימים, לחברות שלי מימי TheMarker, לרוני לוין, לעידו איתן ולאחיותי שחף ושני שהיו קבוצת תמיכה בימים קשים (ונאלצו לרתום משפחה וחברים), לבן דודי דרור לוינר שמחזיק בתואר "האיש שגייס הכי הרבה מתעדים", ואף תרם יום מחייו, לליאור מנור שהיה הראשון לקפוץ למים ולכל 365 האנשים (פלוס ארבעה ימי בונוס!) שתיעדו יום בחייהם ושלחו אותו אלי. עכשיו אחרי שגם אני תיעדתי יום, אני יודעת שזאת משימה ממש לא פשוטה.

זהו. תם וכמעט נשלם (אנחנו מתכננים עוד כמה פוסטים של סיכום בהמשך). יותר לא אטריד נהגי מונית ואבקש מהם לתעד יום בחייהם, יותר לא אביך את ילדי ולא אפנה לעוברי אורח עם הנאום המוכן: "שלום, קוראים לי סיון קלינגבייל. יש לי בלוג בהארץ שנקרא 365 ימים בחיים של 365 אנשים. הבלוג מבוסס על אנשים המתעדים יום בחייהם בתמונות ובמילים. רוצה להשתתף ולתעד יום בחייך?".

23:59

הולכת לישון. רגע לפני שמשהו פה נהפך לדלעת.

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242 

 
להמשך הפוסט

יום בחיי רותי רודנר, סוף סוף תסריטאית

סיון קלינגבייל | 29.12.2014 | 18:48

"שמי רותי רודנר, סיון הכריחה אותי לתת כותרת שתגדיר מי אני. חושבת שהנוסח המתאים ביותר הוא 'אישה שהחליפה קריירה של שכירה בכירה במהמורות היצירה'. אחרי שנים ארוכות בתפקידי ניהול בטלוויזיה ובאינטרנט, התחלתי לפני חמש שנים לפתח סדרת טלוויזיה. סדרה שצולמה בחודשים האחרונים ובאחת טרפה את סדר היום אוטונומי, שניהלתי בשנים האחרונות סביב פרויקטים, יעוץ, לימודים ושלושה ילדים. השבועות האחרונים בחיי היו בסימן של שעון הפקה והיעדרות ארוכה מהבית, מעבר אמיתי לאזור זמן אחר". היום של חברתי רותי רודנר, יום של אדם המגשים חלום ומוציא את היצירה שלו מהמגירה, הוא היום ה364 ימים בחיים של  365 אנשים.

05:30 

חושך בחוץ… השיער המחומצן שלי חסר מנוחה, תיכף אני אמשמע אותו בעזרת מים ומסרק. אבל האמת שכל כולי ערה כבר מחמש, מעבירה בראש את הסצנות שאנחנו מצלמים היום, ומכריחה את עצמי לצאת מהמיטה רק כשההשכמה מצלצלת. הסדרה שכתבתי במשך 5 שנים הופכת בימים אלה מהזיה ארוכה, ששמורה אצלי על המחשב, למציאות: כל שעת צילום מספקת לנו דקה של חומר בחדר עריכה. אנחנו מצלמים 11 שעות ביום במשך 38 ימים, מה שיוצא כמעט חודשיים של קרקס נודד ברחבי הארץ, שמוקם מדי בוקר במקום אחר ומפורק בבוא החשיכה. אני מותירה בבית הנם את גיא ושלושת ילדינו, וערכות מוכנות כמעט של ארוחות בית ספר לילדים. גיא יקום בשבע ולא יאמין שזה קורה לו… בשבועות האחרונים הבוקר עליו, כולל השכמת הילדים, הכנת הסנדוויצים, ולקיחת הקטנה לגן. אני במילואים.

 

06:20

אני מעדיפה לנהוג במכונית שלנו, ולוותר על מונית מטעם ההפקה. הדרך לבד באוטו, עם מוסיקה משובחת מהשעות הפחות מאוזנות של הרדיו, מלווה כמעט בכל בוקר בזריחה חורפית יפהפיה. היום אני נוסעת לכפר סבא, שם הקמנו בבית ספר נטוש את הקרקס, כלומר את סט הצילומים. 

07:30

שני כהן ומילי אביטל, כוכבות הסדרה, ופצצות של כישרון, בחזרה אחרונה לפני צילום. הן משחקות צמד בחורות הפוכות בכל מובן, שנהיות בעל כורחן שותפות במשרד חקירות. תוך כדי הצילומים, הן הופכות – בסדרה ובמציאות – לחברות הכי טובות.

בראש החץ של הסדרה עומדות ארבע נשים, וסליחה על הקלישאה – אבל זה מורגש: היעדר הצורך להראות כל הזמן שהכל בסדר, ש״קטן עלינו״ בסגנון עדות הזכרים, נותן לצוות מרחב חם ומכיל, והמצב רוח הטוב מצליח להדביק וללכד את החבורה, 30 איש, שכמו יחידת קומנדו מעבירים ביחד את התקופה הזאת.  

 

09:30  

איילת מנחמי, הבמאית של הסדרה, מדגימה למאלף הכלבים שלנו, בדיוק איך היא רוצה שהכלב ישתרע על הכביש. איילת היתה עוד בשלבים המוקדמים עורכת התסריט שלי, והכתה בי ללא רחם בשאלות והערות. העבודה יצרה בינינו ברית אחיות נדירה ומיוחדת, שמאפשרת לנו לחוות על הסט שיתוף פעולה לא טריוויאלי בין כותבת ובמאית. 

 

11:00

אני ממשיכה לנהל את חיי הבית בשלט רחוק, למרות שעות העבודה הארוכות, וההישאבות המוחלטת לימי הצילום, בעזרת שורה של מטלות ותזכורות שהכנסתי ליומן. הן מזנקות ללא שליטה בשתיקה רועמת ששואלת: נו, זכרת?! בשגרה אני עובדת מהבית וסדר היום מאורגן, אפשר לומר, סביב היציאה והחזרה של הילדים מהבית. אבל עכשיו, למשל ב-11:00, אני מזכירה לעצמי לא לשכוח לוודא שיש לאנה ולדויד, ילדי שחוזרים אחה"צ מהלימודים, משהו חם לאכול. 

 

13:00

נתן אלקנוביץ׳ המלביש מסיים תיקונים אחרונים במדים של יניב השוטר… רמת החיקוי למציאות, באדיבותם וכישרונם של אנשי הארט, ההלבשה והפרופס (האביזרים) מצליחה להפעים אותי בכל פרט מחדש. 

 

14:30

טלפון מצוקה מהמטפלת. היא חולה. אני מזנקת מהסט לגן של לילי ומביאה אותה לצילומים. היא כבר מכירה את כולם, ולא בדיוק סובלת מתשומת הלב… כמיומנת היא חובשת את האוזניות, שרק דרכן ניתן לשמוע את מה שמצלמים.  

 

20:00

קראתי לתמונה הזאת שלכת של שיעורי בית – המשמרת השנייה שלי היום, בתפקידי כאמא לשלושה, התחילה כבר בצהריים, וממשיכה היתר שאת בשובינו הביתה לפנות ערב: שיעורי בית, ארוחת טוסט/חביתה (אני לא בדיוק הבשלנית בבית…), ומקלחות. עוזרת לדויד לסדר תיק למחר ולא מתאפקת  - עושה סבב חידודים לכל העפרונות. בתשע מאבדת סבלנות, מייחלת בכל לבי שהם ילכו סוף סוף לישון. אני יודעת שיש לי רק עוד שעה-שעתיים של ערות וחולמת לעשות קצת השלמות של עיתוני הבוקר (מחלה שלי, חשוכת מרפא כנראה) ושל טיפונת טלוויזיה.  

 

22:30

זה נראה מבוים, אבל זה ממש לא. גיא חוזר מהעבודה, ומוצא אותי שפוכה כמו גוויה על הספה. נרדמתי בעל כורחי בדקות האחרונות (!) של התוכנית שלו, שאני מקליטה ורואה בכל ערב, ומדובר כבר בהרבה, הרבה, ערבים. אני מנסה להוכיח לו שהחזקתי מעמד, אבל הוא מוותר לי באבירות ושולח אותי למיטה. 

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242 

להמשך הפוסט

יום בחיי גיא עמיעד, מנהל ובעלים של Keitwo – חברה לייעוץ אסטרטגי, יזם ושותף במספר סטארטאפים

סיון קלינגבייל | 28.12.2014 | 22:49

"שמי גיא עמיעד, בן 42, מתגורר בהרצליה. מנהל ובעלים של Keitwo – חברה לייעוץ אסטרטגי, יזם ושותף במספר סטארטאפים. כששואלים אותי במה אני עוסק אני אומר שאני עוזר לעסקים מעניינים להיות יותר מעניינים. אני מביא את כל הניסיון שיש לי בפרסום, שיווק, טכנולוגיה והבנת הצרכנים לצורך יצירת אסטרטגיה עסקית שרלוונטית לעולם הדיגיטאלי. אני גם אוהב לצלם, לשוט ולטייל. זה היום שלי". היום של גיא עמיעד, שסייע לי רבות במהלך השנתיים האחרונות והקים את עמוד הפייסבוק של הבלוג (ואולי זה הזמן לומר לו 'תודה'), הוא היום ה363 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

06:30

מתעורר עם השעון המעורר של הטלפון לחדר חשוך. אני אוהב לישון בחדר חשוך לגמרי.

07:20

לאחר מקלחת והתארגנות, פותח את היום עם בננה, תה עם נענע ועיתון הארץ.

07:45

בדרך ליפו לפגישה ראשונה היום. איילון דרום מתעתע בכמה קילומטרים ריקים מתנועה. יהיה גשום?

 

08:15

נמל יפו, אחד המקומות שאני אוהב. באמצע השבוע זה שילוב מצוין של ים, סירות ושקט. יש לי זמן עד הפגישה אז אני תופס כמה תמונות.

 !

08:30

פגישה עם לקוח שהגיע לארץ לכמה ימים וחוזר בערב לחו"ל. שיחה על תוכניות ואסטרטגיה ל18 החודשים הקרובים. מתכננים עתיד לפרוייקט מאוד מעניין. אני עם מיץ תפוז-גזר והוא עם חליטת צמחים.

 10:15

ועכשיו למשרד, פקק של בוקר ברחוב הרצל.

 

10:30

איך יודעים שיהיה יום מעניין? אם בכניסה לחניון של הבניין פוגשים את הרצל – אלביס הישראלי. בשעות שהוא עובד שירי שנות השישים הם מוזיקת הכניסה לחניון.

10:35

מגיע למשרד, הדילמה היומית: איזה ספל לבחור לתה?

10:40

דיויד בואי נבחר. אני עובר על כמה אימיילים לקראת פגישה עבודה טלפונית ב11:00.

11:00

שיחת ועידה עם לונדון, תקופת סגירת קצוות לשנת העבודה 2015. 

12:20

יוצא לפגישת צהריים ברוטשילד. לפעמים אלנבי מזכיר את ניו-יורק.

12:30

פגישת צהרים עם רועי אלבז, מנכ"ל פנגו. הוא מאוד מרוצה שהחניון ליד בית הקפה עובד עם פנגו. גם אני. הלכנו על אוכל צמחוני בריא.

 

14:20

חזרה לרכב ויציאה לפגישה. גשום ברוטשילד וזה מצטלם מצוין.

14:45

קניון G צמרות, אני צריך לזכור איפה החנתי את הרכב.

14:50

פגישה עם מיכל מגן, יזמית ובעלת אתר sharing-hr.co.il

15:55

שנקר, הרצאה של דר' איל דורון על חשיבה יצירתית. בדיקת אפשרויות לפרויקט חדש.

 

18:30

הרצאה סופר מעניינת שהייתה שווה את החצי שעה חזרה לתל אביב כדי להגיע לשיעור פילטיס בסטודיו 29. הסטודיו של שמרית וליקה חונך מקום חדש ואני שמח לחזור להתאמן.

20:00

ארוחת ערב על הבר ב'רוטשילד 12' עם רחלי. דרך מעולה לסיים את היום.

22:30

חזרה הביתה. איילון צפון. לילה טוב.

 

 רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242 

 

להמשך הפוסט

יום בחיי נירית קורן-לורנס, ראשת תחום קיימות קהילתית ב'שדמות' – מרכז למנהיגות בקהילה, מכללת אורנים

סיון קלינגבייל | 27.12.2014 | 20:31

"שמי נירית קורן-לורנס, בת 42, נשואה לאמיתי (40). יחד אנחנו מגדלים את ילדינו: אבישג (14), אשכר (11.5) ואוריה (6), וגם את הנרי (הכלב) וג'אפה (החתול). גרים בשכניה, יישוב קהילתי במועצה אזורית משגב שבגליל. העיר הקרובה – סח'נין. היישוב חילוני, אגב, למקרה שתהיתם (כמו כל מי ששומע לראשונה את השם)".

"בעלת תואר שני ב'ארכאולוגיה ציבורית ומורשת'. מעולם לא חפרתי בחפירה ארכיאולוגית (מלבד 3 שבועות אומללים בתואר הראשון), אלא רק בראש, כמו שילדי נוהגים לומר. מסיימת בימים אלה 18 שנים ברשות העתיקות, בתחום חינוך, בו עסקתי בחיבור בין חינוך וקהילה לארכאולוגיה ומורשת קדומה. במקביל, עוברת החודש ממשרה חלקית למשרה מלאה ב'שדמות-מרכז למנהיגות בקהילה', במכללה האקדמית אורנים, שם אני עומדת בראש תחום קיימות קהילתית, ועוסקת בליווי ובהנחיה של תהליכים קהילתיים בתחום הקיימות. ברקע גם כותבת דוקטורט בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, בנושא "תיירות באתרי מורשת ארכאולוגים: בין שימור ארכאולוגי לפיתוח תיירותי"". היום של נירית קורן-לורנס הוא היום ה362 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

06:30

השעון מצלצל. אחרי כמה 'סנוזים' אין ברירה וצריך לקום. מגלה שלידי יש ילד ישן.

 

וזה הנוף שאני מתעוררת אליו כל בוקר. כמו שניתן לראות, לא לאורך זמן. צמוד אלינו בונים את ההרחבה החדשה. אבל עדיין – חיים את החלום: בית צמוד קרקע בגליל, עם 3 ילדים, כלב וחתול…

06:45

אבישג, הגדולה, קמה באופן עצמאי. אני בהכנות של סנדוויצ'ים וארוחת צהריים לבנות. אוריה יאכל ארוחת צהריים בצהרון של תלמה. תוך כדי גם שוטפת את הכלים שנשארו מארוחת הערב של אתמול.

אמיתי עובד בחברת NICE הממוקמת בצומת רעננה (שעה ורבע לכל כיוון, ללא פקקים), ולכן משתדל פעם בשבוע לעבוד מהבית, ופעם בשבוע לישון אצל אחותו בתל אביב. בדיוק הלילה הוא נשאר לישון במרכז. שני תוצרי לוואי לכך, מלבד הגעגוע: ילד מזדחל אלי למיטה באמצע הלילה, וכיור מלא כלים מאתמול בערב.

07:00

מעירה את אשכר ואוריה ומזרזת אותם. אבישג יוצאת להסעה ב 07:20 שתיקח אותה לביה"ס העל יסודי – משגב, 10 דקות נסיעה.

07:45

מורידה את אוריה ואשכר בביה"ס. אמנם ביה"ס ביישוב, ואף במרחק הליכה, אבל האוטו וההרגל עושים את שלהם.

08:00

בנסיעה לעבודה. זה הנוף האופייני בדרך– שדות, עצים, ירוק, חום, כחול. ימשיך ללוות אותי כל הדרך.

08:20

מצטרפת לפגישה שהחלה ב 08:00, יחד עם דני, המנהל של 'שדמות'. זה מקום העבודה שלי. חזרה לשורשים הקיבוציים.

09:00

במשרד, שיחות עבודה 'על הדרך' – עדכון מבתיה, שאותה אני מחליפה בתפקיד, על פגישה שהתקיימה בלעדי; ושיחה עם דני על הפגישה מהבוקר. המסקנה – הפגישה הלכה טוב. אמרתי מה שהייתי צריכה.

10:30

גיחה למשרדי מרחב צפון של רשות העתיקות, ליד משטרת התנועה של נהלל. מקום עבודתי וביתי השני מאז שנת 1999. הגעתי כדי לקחת מסמכים המעידים על סיום העסקתי וגם טופס טיולים.

תוך כדי פוגשת את אנשי ונשות המשרד, היקרים מאוד לליבי, ומקשקשת קצת שיחות עדכון עם כל מי שנמצא. רוב העובדים, אגב, אינם במשרד, כי נמצאים בשטח – חפירות, פיקוחים, סקרים, פגישות. כצעד ראשון  לסיום העסקתי, אני מוסרת את כרטיס העובד שלי לרונית, העוזרת המינהלית של מרחב צפון.

מתחילה לעבוד על טופס הטיולים, לבדוק את מי אני יכולה להחתים מיד, וממי אני צריכה לקבל רשימות של הציוד שאני חתומה עליו, כדי להיזדכות. אני חושדת שאני חתומה על ציוד בעשרות אלפי שקלים: מחשבים, שולחנות, כיסאות, ארוניות, מדפים, מדפסת, ציוד חפירה, סככות צל, מריצות ועוד ועוד. כנראה עוד אשוב לכאן כמה פעמים בשבוע הקרוב.

12:00

נוסעת ליקנעם, לפגישה עם מנהלת מרכז צעירים לבדיקת אפשרויות עתידיות לשיתופי פעולה בתחום קיימות וקהילה.

קופצת ברגע של ספונטניות לעיריית יקנעם, לראות אם תמר, שאיתה עבדתי צמוד בשנים האחרונות בפרויקט סביב פיתוח תל יקנעם, במקרה נמצאת. היא אכן שם והשמחה רבה. אישה יקרה ומופלאה. אנחנו שוקעות בשיחת עדכונים אישיים ומקצועיים.

13:30

חזרה לאורנים, למשרד שלי ב'שדמות'. משלימה הצעות מחיר שיישלחו בעקבות פגישות שהתקיימו בשבוע שעבר. פוגשת את אמא שלי, פני אור (פרופ', בשבילכם, ובעלת תואר כבוד ממלכת אנגליה), שחזרה הבוקר מנסיעת עבודה של 5 ימים באנגליה. היא מרצה באורנים מעל 40 שנה בתחום הוראת אנגלית כשפה זרה, ומספרת לעצמה שהיא בפנסיה. נחמד לעבוד באותו מקום שבו גם אמא עובדת. מקווה שאעשה חיל כמוה. 

15:30

נוסעת הביתה, להספיק להגיע בזמן לתחילת שיעור גיטרה של אשכר, שמתקיים אצלנו בבית. החל מרגע זה מתחיל חלקו השני של יום העבודה שלי.

16:00

הולכת להביא את אוריה מהצהרון, ובהזדמנות זו הכלב, הנרי, מקבל טיול. וגם החתול Jaffa (כמו תפוזי Jaffa, על שום צבעו הכתום) מחליט ללוות אותנו.

16:30

מסדרת קצת את המטבח, מכינה קפה ומרוקנת את הפח של הפסולת האורגנית לקומפוסטר השכונתי. אנחנו מאלה הממחזרים עצמם לדעת: אורגני לקומפוסטר; פלסטיק, ניילון, נייר, קרטון, זכוכית, מתכת, בדים למיכלים הייעודיים במרכז המחזור היישובי. כמעט כלום לא מגיע לפח הגדול. בממוצע אנחנו מרוקנים את הפח הכללי אחת לשבוע-10 ימים.

17:00

גיסתי קופצת לביקור עם הילדים. הם גרים במנוף, יישוב שכן. היא משאירה אצלנו את שני הבנים (5, 0.8) וחמש סופגניות (כל-כך במקום!), והולכת עם הבת הגדולה (8) לחוג. כך כולם נהנים: אוריה משחק עם בן ה 5, ואני והבנות משתעשעות עם הקטן, ולה יש זמן איכות עם עצמה.

בתמונה קפה וסופגניה. ופצירה כמובן. כי ציפרניים זה דבר חשוב ביותר אצלנו בבית

18:30

מכינה ארוחת ערב לילדים. מלאווח פיצה. ספין-אוף על פיתה-פיצה. מעט עבודה, הרבה יסורי מצפון קולינריים.

19:00

אמיתי חוזר מהעבודה. מחכה בסבלנות שהילדים יסיימו לאכול, ואז מוציא את הטאבלט החדש שקנינו, והגיע היום. הקודם התקלקל לפני כשלושה חודשים, ולא התרגלנו לחיות בלי. רבע שעה של 'בונדינג' משפחתי.

20:00

הילדות מתקלחות, אני מחליפה את אמיתי בהשכבה של אוריה, כי הוא הולך ל(עוד) ישיבה של ועדה ביישוב.

21:00

אמיתי ואני יושבים לאכול. כמה דקות של זוגיות שקטה. עדכונים (איך עבר היום, מה עשית מעניין), משימות (לחסן את הכלב, לעשות קניות) ותכניות לסופ"ש (טיול, ביקור אצל הסבים, לימודים).

21:30

אני משתלטת על הטאבלט, מקווה לשעה של unwinding עם האנטומיה של גריי. אבישג לידי, עוד גונבת רגע מעולם המבוגרים לפני שהיא נשלחת למיטה. בסוף הפרק לא מצליח לעלות. אז עוברת למחשב שלי לראות פרק מהעונה הראשונה של בנות גילמור, בהשפעת אבישג.

22:15

נכנסת למיטה.

22:30

נרדמת (כרגיל) עם האור דולק. לילה טוב. מחר יום חדש!

 רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242 

להמשך הפוסט

יום בחיי עמי גיז, מורה דרך

סיון קלינגבייל | 27.12.2014 | 10:32

"שמי  עמי  גיז, בן  54, פרוד  עם  שלושה  ילדים  מקסימים: אלרואי, עדן  ועירד, עובד להנאה ולפרנסה כמורה דרך. זו לי הקריירה  השלישית. אני שף קונדיטור בדימוס ולשעבר גם בעלים ושותף של חברת קייטרינג. בגיל 50 הרגשתי צורך בשינוי ועברתי הכשרה של למעלה משנתיים על מנת לקבל את תעודת מורה הדרך ברשיון משרד התיירות ואני מתמה בעיקר בטיולים הקשורים לתרבות, ארכיטקטורה, פוליטיקה ומיעוטים, נצרות וארכיאולוגיה, יין ואוכל טוב ואין מסעדה או יקב משובח שלא פקדתי- בקיצור טיולי החיים הטובים (מאמין שאם טוב לי אז טוב גם לתייר…)."

"רוב העבודה שלי היא עם לקוחות פרטיים מצפון אמריקה אירופה והמזרח הרחוק ולכן עלי לעסוק המון בשיווק אינטרנטי וברשתות החברתיות. החלטתי להתמקד בפלח שוק המאוד מסוים שנקרא בעגת התיירנים "תיירות אף.אי.טי." או תיירות בודדים. למזלי אני נתקל בכל סוגי התיירים ויצרתי לא מעט קשרים שהובילו אותי לטייל עם מרצים, בכירי היי טק, משפחות, אורחי ממשלת ישראל, מומחים לחקלאות עתיקה, ארכיאולוגים, חובבי טבע וצפרות, מדענים, זמרות אופרה, דוגמניות רומניות, סופרים, וקוראים בקפה". 

"הגעתי למסקנה שהדבר החשוב ביותר במקצוע זה להיות קשוב ועוד פעם קשוב ומאוד רגיש ללקוח ולסביבה. עבודת מורה הדרך יכולה להיות סופר מהנה במיוחד בסוג עבודה כמו שלי, שמוביל אותי להמון אינטימיות ולקשרים בלתי אמצעיים עם התייר, במיוחד עם אלה שמזמינים אותי לשבוע שלם ואז זה הופך לחברות של ממש. היום אחרי שנתיים של עבודה אני יכול לומר בסיפוק רב שאני בהחלט מרוצה מהשנוי המקצועי למרות שהתיירות בארץ רגישה מאוד למצב הבטחוני ולאירועים מסביב אבל בגדול אם אתה שלם עם המקצוע שבחרת לעולם לא תהיה מחוסר עבודה במיוחד לאור העובדה שנבחרתי על ידי אתר ביקורת התיירות העולמי TRIPADVISOR לאחד מעשרת מורי הדרך הטובים בישראל".

"אז קדימה לעבודה…  היום שתיעדתי הוא יום ראשון של עבודה עם משפחה אמריקאית יהודית שנחתה יום קודם בארץ והזמינה אותי ל-7 ימי טיול. היום הראשון מוקדש לתל אביב ומיוחד לסצנת הגרפיטי –  תחום שלא עסקתי בו מעולם בעבר. זו הייתה בקשה מיוחדת מראש ונאלצתי לצאת מהמיטה ב-5 בבוקר ולעשות מה שנקרא חזרה כללית ברחבי תל אביב, שכן לא היה לי שמץ של מושג קודם במה מדובר". היום של עמי גיז הוא היום ה361 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

06:20

כביש ירושלים – תל אביב  

יצאתי מהבית בלי קפה…

לחץ, באמת, למרות שמאחורי מאות ימי הדרכה- גרפיטי על שום מה? קושיה ענקית ואני פעם ראשונה בעניין. הטלתי על עצמי משימה- ללמוד את הנושא לעומק.

בערב הקודם הרמתי טלפון למומחית בגרפיטי- אמיתי יש גם כאלה. אני מעולם לא ייחסתי לעניין שם חשיבות מלבד חיסול חשבונות בצבע .

נוהג וחושב איך אני יוצא מהפלונטר הזה הכי חזק בעולם…

 

06:55

מיכל הבחורה שהתייעצתי איתה אמש- שלחה אותי לאזור המוסכים של פלורנטין בין רחוב אליפלט לרבי מבכרך וכך אני מוצא עצמי משוטט בין מוסכים נטושים לנגריות ומצם מכל הבא ליד. הקיר הראשון שמשך אותי זה תולעת - אדם על בניין רעוע. מדליק וכבר התחלתי להשתחרר מלחץ העצום שהייתי בו- יש סצנת גרפיטי מדהימה בעיר.

 

07:10

הקיר הבא זה מטורף לגמרי. ממש תקוע ולא משתלב בשום דבר ונמצא סמוך לעוד עשרות  ציורי קיר וצריך עין חדה. המפלצת שבקיר אני קורא לו. לצייר קוראים גי והוא בעד אל.אס.די.

 

07:15

הקיר הבא זה כבר קיר של מוסך רגע לפני שהוא פותח. אני רואה ראש שוכב ענקי שמציץ עלי.

07:30 

הרעב תקף אותי וחזרתי לאוטו.

את ארוחת הבוקר הבאתי איתי. יוגורט ושתי פרוסות לחם מלא עם אבוקדו, הכי כיף בעולם, כמעט כמו ארוחת הבוקר של הילטון תל אביב.  

 

08:15 

בכניסה להילטון תל אביב. קבעתי עם המשפחה בשמונה וחצי ויש זמן להירגע. הלובי של הילטון מלא במשפחות יהודיות שבאו לקריסמס ואני מה סקרן לפגוש את התיירים שלי בפעם הראשונה אין מה לעשות- הנוף מהלובי מקסים, של ים כחול ושמיים בהירים.

 

09:00 

התיירים שלי באוטו ויצאנו לכיוון המושבה האמריקאית ביפו. משפחה סופר חמודה- זוג עם שתי בנות וכולם אוהבי צילום, ואמנות, אני בטוח שזה הולך להיות אחלה של טיול- 8 ימים מלאים לפני, כל המתח משתחרר. את התמונה הבאה צילמתי סמוך לרחוב אוארבך והשילוב של הכחול בציור עם השמים הבהירים עשה לי את זה.  

 

09:45

אחרי שסיימנו באזור פלורנטין נסעתי לדולפינריום. שם השילוב של המבנה הנטוש הענק הזה יחד עם ציורי הקיר והים מאחור פשוט מטורף. האווירה מצוינת וכולנו נהנים ללכת ולצלם.

 

10:20

עליתי ליפו העתיקה. פרק הגרפיטי הסתיים. לפחות לבינתיים. יפו אחד המקומות הכי כיפים בארץ. גלריות, היסטוריה, ותצפית נהדרת על תל אביב. את התמונה הבאה בחרתי לצלם אצל אילנה גור במטבח שלטעמי זו אחת הגלריות המדהימות בארץ. 

 

10:45  

ירדנו לשוק הפשפשים, כמו חנות ממתקים לשתי הילדות מדנבר. ברור שאין בקולורדו דברים כאלה. 

 

11:45  

רעב. מסתבר שכולם רעבים Lunch  Time, ויש בקשה לאוכל ים תיכוני מזרחי. הפתרון הכי טוב בסביבה זה הזקן והים- שפע סלטים ודגים טריים. חגיגה.  

  

13:00

הליכה חזרה לאוטו. נמל יפו, רשתות ודגים מתים, דייגים. לאמריקאי שמעולם לא היה הים התיכון זו חגיגה במיוחד אחרי ארוחת מלכים שכזו. יש זרימה טובה וכולנו מקשקשים על הרציף…

 

13:15 

מתחם הגלריות בנמל, אני מת על החללים הגדולים האלה, קצת תמונות, פוסטרים, ריבות, ציורי קיר, ריהוט וזה גם נותן לי קצת זמן לעצמי. אני חייב קצת שקט מה לעשות.  

 

13:30 

נכנסים לקונטיינר, חלל ענק, בר מסעדה עם עיצוב תעשייתי. ציורי קיר ומערכת תופים. מת על זה אני מציע להם אולי עוד איזה דרינק אחרון לפני החזרה לאוטו.  

 

14:20

מוזיאון יצחק רבין. הסיור נמשך שעתיים תמימות ואני לא סוגר תפה. יש כל כך הרבה מה להגיד כאן. רבין זה הסיפור של המדינה. דרך המסע במוזיאון אני מעביר בתמציתיות את גלי הגאות והשפל של הישראליות.

בתמונה כאן העברתי להם את האווירה שקדמה לרצח הנורא. רבין במדי קצין אסאס- אין זוועה גדולה מזו- הזילות של השואה מצד אחד ורבין הבוגד מצד שני, בעיני כתם בך יימחה בהיסטוריה שלנו.

 

16:15

כיכר רבין. עצרתי את האוטו ושחזרתי לתיירים את הלילה הנורא הזה. פשע מתועב שקיבל לדאבוננו תאוריות קונספירציה שונות ומשונות.

ברצח רבין הפכנו להיות ככל העמים ואין נורא מזה. עם נבחר- שטויות, מכה אנושה לכל מה שניסינו לבנות כאן ולערכי הדמוקרטיה וחיי אדם במיוחד.

20:00

הגעתי הביתה אחרי שלוש שעות של פקקים איומים, הורדתי אותם בחמש בלובי והדרך לירושלים הייתה זוועתית. חנוכה, פסטיבלים והשד יודע, כוס יין של יקב יהודה- יין שאני שותף במקצת בהכנה שלו… וקצת גבינה ונרדמתי מה לעשות- מחר יום חדש- חיפה, עכו, מצפה הימים. לילה  טוב .

 

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242

 

 

להמשך הפוסט

יום בחיי ד"ר עינת יניב, רופאה וטרינרית

סיון קלינגבייל | 26.12.2014 | 23:51

"אני ד"ר עינת יניב, בת 57, גרה ברמת חן, אמא לשני בנים: אב"י (21)  ונתנאל (20)  שניהם חיילים בצה"ל. רופאה וטרינרית מאז 1985, מנהלת ובעלים של מרפאה וטרינרית בירושלים, מייסדת ומלמדת במגמה לטיפול בעזרת בעלי חיים במכללת דוד ילין מאז 1997. מטפלת ומפקחת על פינות חי טיפוליות, וכן מטפלת באופן קבוע בבתי ספר ומוסדות לבעלי צרכים מיוחדים, בתי אבות דירות שיקומיות ומוסדות לנוער בסיכון". היום של עינת יניב הוא יום בונוס רביעי בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

08:00

יום א', החופש תם מקפיצה את חיילי צה"ל לרכבת.

10:00

מגיעה למרפאה שלי בירושלים, שם כבר מחכה לי אנסטס  עם החתול שלו. החתול של אנסטס  שהגיע אליי מיובש ועם חשש לדלקת ריאות מקבל טיפול.

הבא בתור נכנס לטיפול בוני בן ה-15 שמקבל ממני טיפול הקלה על בעיות מפרקים. בעקבות כלבים מקסימים כמוהו החלטתי להקים את מיזם ההוספיס הביתי ראשון מסוגו בארץ שמתמחה ותומך בבעלי חיים מבוגרים ובבעלי חיים בסוף דרכם.

12:30

מגיעה לבית ספר יהודה הלוי בירושלים, שאותו אני מלווה כבר 4 שנים, לפגישה עם הילדה האחראית על פינת חי הטיפולית בבית הספר. 

13:15

עוצרת לבדוק כלב בטיול עם אבי, דוג ווקר ירושלמי. 

אני בודקת את בוקסי שיש לו גירוי בבטן מהחגורה, ובאותה הזדמנות בודקת גם את עינו של לירוי אמסטף מעורב.

13:45

מגיעה לחוות אייל ברמת רחל לפינת החי, לבדיקה חודשית שגרתית של עיזים, שרקנים, חולדות ותוכים.

14:30

נפגשת עם גלית לארוחת צהריים ודיון במיזם החדש שלי, הוספיס בית לבעלי חיים.  גלית תנהל את הפרויקט ואנחנו דנות בהמשך תכנית העבודה שלנו בנושא.

16:00

חזרה למרפאה. אלאונורה, לקוחה שמגיעה אליי עם החתולה שלה במיוחד מבית לחם, עומדת בראש ארגון Animal awareness paletine. 

מטפלת בחתולה ג'ינה שנפלה ושברה שתי הרגליים הקדמיות וכן את החך העליון.

 

כחלק ממגוון הטיפולים, לצערי אני גם נאלצת להרדים בעלי חיים בסוף ימיהם. דולסי המקסימה בת ה-16 נפרדה מאתנו אחרי חיים טובים ונעימים.

20:00

יוצאת לאופרה "הספר מסיוויליה" עם חברתי מיכל.

23:30

חוזרת הביתה.

לפני שהולכת לישון, עוברת על בדיקות מעבדה שהתקבלו בערב.

00:15

עוד כמה דקות קריאה בספר ולילה טוב.

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242

 
להמשך הפוסט

יום בחיי לאה סבן, מדריכת רכיבה ומטפלת בילדים באמצעות סוסים ובעלת חוות סוסים

סיון קלינגבייל | 26.12.2014 | 21:21

"שמי לאה סבן, בת 31, אוהבת, משקמת ומאמנת סוסים, מדריכת רכיבה ומטפלת בילדים באמצעות סוסים בחוות "לאהנר", מתגוררת עם סוסי האהובים במושב בני ציון שבשרון. במקור ירושלמית, לאחר פציעה קשה מפיגוע תופת שתפס אותי דווקא ביום הולדתי ה18. אחרי הפציעה עברתי שיקום ארוך שכלל בין היתר רכיבה טיפולית, אז נוצר הקשר העמוק והמיוחד עם הסוסים". 

"הסוסים העמידו אותי בחזרה על הרגליים ובחרתי להחזיר טובה ולהקדיש את חיי לשיקום ולטיפול בסוסים ובילדים. כדי לגור הכי קרוב לסוס האהוב שלי "הנר". וכדי לתת לו את התנאים הכי טובים שיש העתקתי את מגורי לאזור השרון. בחצר הבית בניתי אורווה וקניתי סוסה שתארח חברה להנר. עם הזמן אמא הציעה: "יש לך את כל התנאים לפתוח חווה משלך"… ושמעתי בקולה. כך פתחנו את חוות "לאהנר" המורכבת מחיבור השמות שלנו: "לאה" ו "הנר" (ה' משותפת). היום אנחנו ארבעה סוסים בחוות בוטיק ביתית ומפנקת המשלבת בית ספר לרכיבה טיפולית ומערבית עם מגוון חוגים פעילויות וטיפול בסוסים. הנר הוא החבר הטוב ביותר שלי ושותף פעיל לכל הצלחותיי. היום של לאה סבן הוא יום הבונוס השלישי בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

05:29  

יקיצה סוסית. לפעמים הנר עדיין ישן בשעה הזו ולא מגיע להעיר אותי.

אתה בטוח כבר רעב?! כי אני מאוד עייפה ועדיין חושך בחוץ.
התשובה היא, כנראה, כן! 
קמים, בדיקה כללית שכולם מרגישים טוב, חירבנו בלילה, השוקת עם מים.
מורידה מהם את השמיכות (קובן בשפה מקצועית) ומאכילה ארוחת בוקר שמורכבת מתערובת, גזרים טריים וחציר שיבולת.

עדיין חושך בחוץ. הסוסים אוכלים ואני הולכת להכין קפה עם סיגריה של בוקר, קצת מחשב, מקלחת ומתארגנת לצאת עם הנר לטיול  של הבוקר.

חיבוקי בוקר לפני הטיול.

 

06:30
יוצאים לטייל. קריר. נכנסת בתוך אוברול.

 

07:30

פוגשים את החברות של הנר שגרות בסמוך והרבה דשא.

 

08:30  

לאחר כשעתיים אנחנו חוזרים הביתה דרך השדרה שלנו (הנר היה מעדיף להישאר יותר זמן בטיול).

הנר נכנס הביתה וממתין לי בסלון, מפנקת אותו בקצת סוכר ועוד כמה גזרים. זה בריא למצב רוח טוב.

09:00

מתיישבת בפינה בחוץ לעוד קפה , ומארגנת את היום, שיחות עם הורים של ילדים לגבי שיעורי רכיבה, מסבירה על הפעילות, שיבוצי שיעורים במערכת, עוברת על הדואר ועושה חשבונות.

מאושרת לראות את הברנשים שלי מולי.

 

10:00

שיעור רכיבה בשטח עם תלמידה שלי, אני רוכבת על מולאן והיא על שיינר. נהנות מהנוף הפתוח.

12:00

האכלת צהריים. חשוב לוודא שהסוסים אוכלים לאט, מעט והרבה פעמים. מנשנשת קורנפלקס עם הילד.


מחייכת אל המקרר הצבעוני שלנו.

12:30

הנר נכנס לנוח צהריים.

אני מתפנה לעבודות ניקיון ותחזוקה בחווה.


14:30

עוד קצת פינוקים להנר, מחליפה בגדים ומתארגנת לחוג שמתחיל ב15:00.

 

15:00

חוג סוסים וסייסות, החוג של יום שלישי הוא הדובדבן שבקצפת בחווה שלנו. בחוג משתתפים מספר ילדים בגילאים שונים שמגיעים ממש מתוך אהבה לסוסים, אנחנו מטפלים בסוסים, מברישים, עושים צמות, מנקים פרסות, שמים בושם, מאכפים ורוכבים. היום נתנו דגש בלימוד על פרסת הסוס, חשיבותה ותפקידה. הילדים יוצרים ומקשטים פרסות , ולומדים לנקות אותם כשהם על רגלי הסוס. 

 

מחשיך מוקדם.. השתמשתי במצלמות האבטחה לתת קצת מהאווירה. חוגגים בסוף הרכיבה, ארוחת ערב לכבוד נר שמיני של חנוכה. הכנו פיצות עם תוספות.

18:15

האכלת ערב. כמו בבוקר רק עם תוספי מזון של שמן פשתן שבריא למערכת העיכול של הסוסים,  כפית MSM, אבקה מיוחדת שמשמנת את הסחוסים (כמו מגה גלופלקס) ומעט מלח עשיר ביוד – ממש ארוחת מלכים.

שמיכות ללילה, מלא נשיקות, כיבוי אורות, מקלחת ויוצאת.
19:00

נוסעת לירושלים להדליק עם משפחתי נר שמיני של חנוכה, בדיוק לפני שבוע חגגו לי יום הולדת 31 בנר הראשון של החג.

20:15

מגיעה להורים מדליקים חנוכייה ויוצאים לארוחת ערב משפחתית.
21:30

מתיישבים.

 

עם פפינו, אבאל'ה שלי.

23:30

בדרך חזרה הביתה.

 

00:30

מגיעה הביתה. תופסת את נני מנסה לנשנש את הקורנפלקס מבעד לחלון.

 

מלטפת אותו ולוחשת לו, "על הניסים ועל הנפלאות … בימים ההם בזמן הזה"… 

לילה טוב!

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242

להמשך הפוסט

יום בחיי מיטל סיון-שני, מעצבת טקסטיל ואוצרת וינטג' לכלות

סיון קלינגבייל | 26.12.2014 | 14:53

"אני מיטל סיון-שני, מעצבת טקסטיל בוגרת שנקר נשואה פלוס שתי ילדות מקסימות. גרה בקיבוץ גבעת חיים איחוד. אוהבת כמעט את כל מה שהיה פה פעם, לעיתים מרגישה שבאמת הייתי צריכה לחיות פה בעבר… אחרי שנים תעשיית הטקסטיל בארץ ובעולם יצאתי לדרך עצמאית ומאתגרת ומנסה לשלב בעבודתי ובחיי בין אהבתי לוינטג' לבין התשוקה לעולם העיצוב, הטקסטיל, הסטייל והאופנה. אני בעלת המותג נדוניה- אוסף וינטג' לכלה, אורגת בנול, אסיסטנטית בקורסי אריגה בשנקר וכבעלת עסק קטן אני גם עוסקת בשיווק, יח"צ, פרסום, עיצוב גרפי וכו' – עסק של אישה אחת. אז הנה הצצה קטנה למאחורי הקלעים של יום בחיי… תהנו". היום של מיטל סיון-שני הוא יום הבונוס השני בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

06:46

מתעוררת ליום עם תחזית קודרת של גשם כבד במיוחד אבל צריך להספיק הרבה. קמה נחושה, אחרי חצי שעה של snooze, למצות את היום הזה עד תום…

 

07:00

גם הן לא ממהרות לקום, אז משאירה אותן לטיפול של אבא.

 

07:15

אז ככה יצאתי מהבית.

 

08:30

מגיעה לשוק הפשפשים מוקדם בבוקר לחפש אוצרות.

 

08:40

כמה ערמות חביבות מחכות רק לי… יש אנשים שממש נגעלים מזה, לי זה עושה פרפרים בבטן לגלות מה מסתתר שם

 

09:30

מציאה שווה במיוחד שמלה מבית Vanity Fair  משנות ה-50', דברים כאלה עושים לי את היום!

אז מה עשיתי בין 10:00 ל-12:00? פגשתי עוד אנשים נחמדים בשוק כאלה שמכירה וכאלה שעוד לא קישקשנו, דיברנו, פשפשנו, הסתובבנו ובעיקר שכחנו לצלם L

12:00

בדרך לתרגול אריגה בשנקר עם סטודנטיות שנה ב'.

 

12:15

בשנקר. לחזור 10 שנים אחורה זה מרגש!

  

15:30

קונה "גב תמונה" ובד קנווס למוצר חדש בסטודיו נדוניה, מנסה לחשוב כמה צעדים קדימה – לא תמיד זה קל.

 

17:00

בדרך הביתה… זה הכי קרוב שהגעתי לים היום.

 

 18:00

עדיין בפקקים… פותחת משרד באוטו. אני דווקא אוהבת את הזמן באוטו עם הרדיו זמן שבאמת מאפשר חשיבה על תוכניות ומשימות שהספקתי וכאלה שעוד צריך להספיק.

 

19:00

ארוחת ערב – לביבות גבינה.

הנה המתכון:

1 קופסת גבינה לבנה

3 ביצים

3 כפות קמח

3 כפות סוכר (אפשר גם קצת פחות)

כמה טיפות תמצית וניל

מערבבים הכל בקערה ולמחבת…

בתיאבון

19:30

מתעדכנים בפלאפון לפני השינה.

 

20:30

back to work . זוכרים את גב התמונה והקנווסים שקניתי קודם? אז הנה הם בעבודה:

 

21:30

עובדת על האתר החדש של נדוניה.

23:00

פלוס מינוס – סיימתי להיום, לילה טוב.

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242

להמשך הפוסט

יום בחיי פלאי בארי, מנכ"ל חברת Bidalgo

סיון קלינגבייל | 26.12.2014 | 09:46

"שמי פלאי בארי, נשוי לרינת + שני בנים (10 ו-4). גדלתי בערד יחד עם 2 אחיות ואח שהיום הוא גם שותף שלי בחברה. ב-4 שנים האחרונות אני מנכ"ל חברת Bidalgo, סטארטאפ ישראלי שמציע פלטפורמה טכנולוגית מתקדמת לאופטימיזציה של קמפיינים בפייסבוק, בעיקר לעולם המשחקים החברתיים ולאפליקציות הסלולריות. לפני הקמת הסטארטאפ, עבדתי שנים רבות בחברת 888 בה התפתחתי מתפקיד ג'וניר ועד מנהל מחלקה בכיר ובה רכשתי קשרים ויסודות מקצועיים שמלווים אותי עד היום".

"לפני מספר חודשים עשינו רילוקיישן עם כל המשפחה לפאלו אלטו, כחלק מאסטרטגיית הצמיחה וההתרחבות של בידאלגו ולצורך פתיחת הסניף האמריקאי. מאחר ונבחרנו ע"י פייסבוק כשותפים אסטרטגיים חשובים בתחום השיווק ומכיוון שיש לנו המון לקוחות אמריקאיים, הרגשנו צורך להיות קרובים לכאן, מה שמאפשר לנו להגיע לפגישות, כנסים, אירועים וסדנאות רבות שמתרחשות במהלך השנה. בהמשך היום, אני עתיד להשתתף במספר אירועים כאלה". היום של פלאי בארי הוא יום בונוס בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

08:00

לוקח את הילדים לגן ולבית הספר.

80% מהאוכלוסיה שמתגוררת כאן היא לא-אמריקאית והילדים נחשפים לאנשים רבים ממגוון תרבויות (מפה שתלויה בגן ומסמנת מאיפה כל אחד)

  

09:00

בזמן שאני בטלפון בשיחות עבודה, הוואטסאפ המשפחתי, שכולל את המשפחה כאן ומעבר לים, משתולל – תראו מה מצאה רינת בחנות השכונתית:

 

11:00

בידאלגו נמצאת בתאוצה ובצמיחה רצינית מאוד בשנה האחרונה, ולכן אני מחפש כעת משרדים חדשים כאן באזור סן-פרנסיסקו ומגייס עובדים. עכשיו אני ב-University Ave. בפאלו אלטו בסיור משרדים עם מספר מתווכים. הגענו למשרדים האלה, שנראים ממש מתאימים, ואני חושב שאבחר בהם!

 

12:00

יש לי עכשיו קצת זמן להרוג אז אלך לשחות בבריכה של YMCA – חייב לחזור לכושר!

 

13:30

יום נפלא בחוץ ואני בדרך ל"מנלו פארק", משרדי פייסבוק בוואלי לאירוע של הכרזה של תחרות החדשנות ל-2015. אני מאוד אוהב את הקמפוס של פייסבוק, נראה יותר כמו דיסנילנד מאשר מקום עבודה.

  

14:00

אירוע ההכרזה מתחיל והמנהל הגלובאלי של השותפים השיווקיים של פייסבוק, מרצה בפנינו על החשיבות של תחרות החדשנות ועל האפשרות שלנו לתרום לה. כאמור, בידאלגו הוכרה כשותף אסטרטגי שיווקי של פייסבוק, בתור מפתחת של פלטפורמה טכנולוגית לאופטימיזציה של פרסום בפייסבוק. לכן, הוזמנו להשתתף באירוע זה.. המטרה היא לגרום לכמה שיותר רעיונות חדשניים ומגניבים לצמוח ולהתממש, ע"י החברות שבאמת מכירות את הנושא מקרוב, ומה יותר טוב מאשר חשיבה משותפת של כל העוסקים בדבר? הצוותים בישראל כבר עובדים בנושא כמה חודשים ואפילו עורכים תחרות פנימית נושאת פרסים בין הצוותים כדי להגיע לרעיונות הטובים ביותר.

 

17:30

החלק של הכנס נגמר וכעת עברנו לקוקטייל נטוורקינג: שתייה ודיבורים עם הצוות של פייסבוק ושותפים אחרים. אני חוטף משהו לאכול לפני שאני עוזב לאירוע נוסף -

IEFF – Silicon Valley Israeli Executives and Founders Forum event.

 

מבט אחרון על המשרדים של פייסבוק בשעת ערב.

 

גם את זה יש פה: מחכה לקבל את הרכב שלי בחזרה עם שירות החנייה של פייסבוק.

18:15

מגיע לאירוע של יזמים ומייסדים ישראלים בסיליקון ואלי. האירוע מתקיים ב JCC, מקום המפגש העיקרי של הקהילה היהודית אני שמח וגאה להיות חלק מזה!

 

בדרך מהחניה אני נתקל בשלט הזה – טוב ליהודים?

  

פאנל עם נועם ברדין, מנכ"ל Waze והיום עובד גוגל שמציג את סיפור ההצלחה המדהים שלהם, סיפור השראתי וסופר מעניין. נועם מספר בצורה מלאה בהומור והקהל בהיי.

 

21:00

האירוע נגמר ואני בדרך הביתה, מקווה להספיק לראות את הילדים לפני שהם הולכים לישון. בדרך אפשר לראות כבר אווירת חג בפאלו אלטו.

21:30

אני מגיע הביתה בדיוק בזמן לסיפור לילה טוב לשני הבנים.

 

21:50

עוד מעט המשרד הישראלי מתעורר, ואני יכול להנות מקצת זמן איכות עם רינת: לאכול ארוחת ערב, לצפות ברבע האחרון של משחק הכדורסל של הקליבלנד קאבלירס, ולראות איך דיוויד בלאט מנצח בפעם השביעית ברצף, כל הכבוד!

  

23:00

עכשיו השעה 09:00 בבוקר בישראל ואני מתעדכן מול פלג, המנהל של מטה הפיתוח שלנו בישראל ובסינגפור, על כל הנעשה בימים האחרונים: הצטרפות של לקוחות חדשים והגדלת תקציב של לקוחות קיימים, רה-אורגניזציה שאנחנו מבצעים בחברה ובדיקת התקדמות של פרוייקט שיווקי גדול שעומד לפנינו.

 

00:30

רינת הלכה לישון מזמן… אני כותב כמה אימיילים אחרונים וסוגר את היום.

 רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242

להמשך הפוסט

יום בחיי סעיד דיאבאת, רכז הכוון תעסוקתי בעמותת ״קו משווה״ לקידום שיוויון בתעסוקה לאקדמאים הערבים

סיון קלינגבייל | 23.12.2014 | 19:37

"שמי סעיד דיאבאת, עובד כרכז הכוון תעסוקתי בעמותת ״קו משווה״ לקידום שיוויון בתעסוקה לאקדמאים הערבים. בן 28, דור שני לפליטי הכפר סג׳רה שבין טבריה לנצרת. מתגורר עם הורי בכפר טורעאן שבגליל".

"המשפחה שלי מורכבת משבע נפשות: ההורים שלי בשיר וסוהילה, אחי הבכור מוסא שעבר לאוריגון, שבארצות הברית, שם סיים דוקטורט בכימיה וגר עם אישתו ושני בניו; אחותי מייסא, מורה לחינוך מיוחד הנשואה לעדנאן ושלושת ילדיהם: שרה, סמירה ובשאר; אני, אחי מוחמד – סטודנט להוראת האנגלית ונהג אוטובוס ואחותי סנאא, סטאז'רית לסיעוד".

"אני בעל תואר ראשון בפסיכולוגיה ומדעי ההתנהגות מאוניברסיטת בן גוריון בנגב. מסיים השנה תואר שני בחינוך על יסודי לתלמידים בהדרה במכללת אורנים. ארוסתי, ג׳נאן, סטודנטית שנה שלישית להוראת השפה האנגלית. גם היא מטורעאן. הכרנו לפני כשנה וחצי ואנחנו עומדים להתחתן באפריל הקרוב".

"אני עובד בעמותת ״קו משווה״ לקידום שוויון בתעסוקת אקדמאים ערבים בישראל. העמותה הוקמה לפני 7 שנים ועוסקת בתחום התעסוקה. מטרתה העיקרית היא להעלות באופן משמעותי את מספר האקדמאים הערבים המועסקים במשרות הולמות. לשם כך העמותה עובדת עם החברה הערבית ועם המגזר העסקי כדי לייצר כמה שיותר מפגשים מוצלחים בין המעסיקים לבין המועמדים. אני משמש כרכז קריירה ויועץ לסטודנטים הפונים לעמותה בכל הקשור להכוון תעסוקתי. עוזר לסטודנטים במהלך חיפוש העבודה, הגשת המועמדות וההכנה לראיונות. בנוסף מרכז קורסי הכנה לשוק העבודה לאקדמאים ערבים במוסדות ובמכללות ברחבי הארץ מקרית שמונה ועד לנגב. העבודה שלי מצריכה המון נסיעות ברחבי הארץ ואני מקפיד להשתמש בתחבורה ציבורית". היום של סעיד דיאבאת הוא היום ה360 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

06:30

היום מתחיל. בבוקר אני אוהב לעלות לגג הבית שלנו ולהסתכל על בתי הכפר. לפי המראה אני יודע מה  צריך ללבוש כי כנראה הולך להיות יום גשום וקר.

 

06:40

מכין תה ושותה עם אבא, בשיר, במטבח. אמא, סוהילה, כבר הספיקה לחזור מהליכת הבוקר הקבועה שלה שבמהלכה היא ליקטה עילת וח'ובייזה מהשדות של הכפר. מאז שיצאה לפנסיה ממשרד החינוך אחרי 38 שנים, היא מקפידה על אורח חיים בריא וצמחוני.

אבא מכין את הניירות שלו לבדיקות לב-ריאות שהוא עובר מדי שבוע. תופעת לוואי מכל הגזים והרעלים ששאף במשך ארבעים שנות העבודה שלו כרתך.

 

07:15

יוצא מהבית לכיוון הבית של ארוסתי, אוסף אותה וממשיכים לצומת הכפר, משם היא ממשיכה עם הרכב ללימודים שלה בסכנין ואני עולה על קו 430 לחיפה. בימים שג'ינאן לא נוסעת ללימודים אני מחנה את הרכב בצידי הכביש ועולה לאוטובוס. הייתי מוותר על הרכב אם הייתה תחבורה הולמת מתוך הכפר שגדל ומתרחב מדי שנה.

 

07:25

מחכה לאוטובוס ורואה את מספר המשאיות הגבוהה שנכנסות למחצבה שצמודה לכפר שלי. אחד הגורמים המרכזיים לזיהום בסביבת הכפר, שגורם לי ללא מעט סבל עקב מחלת האסטמה שסבלתי ממנה בצעירותי וסימניה עדיין מהדהדים.

 

07:50

באוטובוס אני עובר על המיילים ומצליח לסיים כמה דברים כשברדיו מתנגן השיר "יא חביבתי" של יובל בנאי כשהוא הורס את ה"ח" במילה הכי יפה בשפה הערבית. ג׳ינאן מודיעה לי באס אם אס שהגיעה בשלום למכללה.

 

08:20

מגיע לתחנה מרכזית לב המפרץ. החיים יותר קלים עם המטרונית בחיפה: 10 דקות ואני במרכז העיר. 

 

במטרונית שומעים בערבית את רדיו אל-שמס מתא הנהג. כל יום אני שואל את עצמי למה הנהגים לא מבקשים שיתקנו את הכיתוב של שמות התחנות? לפחות שיתאמצו לתרגם כמו שצריך. גם הכרוז מדבר עם מבטא שגוי כשהוא מקריא את שמות התחנות, צריך לשמוע כדי להאמין.

08:45

מגיע למשרד העמותה ברחוב העצמאות 104 – הנמל מצד אחד והגנים הבהאיים מהצד השני. 

 

 אנחנו במשרד בחיפה ארבעה חברי צוות. עובדים איתי סמי ולוג׳יין ממחלקת עסקים ומראם ממחלקת תיכונים.

09:30

אנחנו מקיימים מפגשי דיאלוג בהם משתתפים כל צוות העמותה שמגיעים גם מהמשרד בתל אביב. בארגון שבו עובדים ערבים ויהודים ביחד חשוב מאוד לשמור על האחדות ושיתוף הפעולה ולקיים שיח תמידי ומתמשך בין חברי הצוות. מפגשי הדיאלוג באים לשמור על הקשר הטוב והידידות ההדדית בין חברי הצוות בעמותה. במפגש של היום המנחות בחרו להעביר את הפעילות "מסכות ותוויות" כאשר לכל אחד מצמידים מסכה עם תווית שונה: דוקטור, מלצר, רווקה בת ארבעים, דוקטור ערבי, מלצר ערבי, רווקה ערביה בת 40… המשימה: עלינו לנסות להיכנס למקומות שונים שבהם יש חוקים לכניסה. כל דמיון בין התמונה למציאות הינו מקרי לחלוטין.

12:30

הדיאלוג מסתיים, אמא שולחת לי תמונות בוואטסאפ להראות לי מה אני מפסיד בבית, מבקש ממנה לשמור לי לערב.

 

 

בינתיים מסתפק בארוחת צהריים חפוזה עם בילאל שקיר, חבר מתקופת הלימודים לתואר הראשון, שמלמד בנגב בבית ספר יהודי בתוכנית "יא סלאם" של קרן אברהם. בילאל, שיצא לחופשת חנוכה, מספר לי על הקשיים של המורים הערבים החדשים שנכנסים ללמד בבתי ספר יהודים, בשבילו זה כבר חלק מהעבר: "הם (המורים החדשים) יתרגלו למצב וילמדו את כללי המשחק". הוא מספר ונזכר ביום הראשון שלו כמורה ועל התגובות המשונות שהיו לתלמידיו בכיתה ד׳: "שאלו אותי אז 'מאיפה אתה?, איפה נולדת?' מה איפה נולדתי? נולדתי פה! בטמרה שבגליל". בילאל מציין שהשאלה הזאת עדיין חוזרת גם היום.

בילאל כאמור במקור מטמרה שבגליל, החליט להישאר וללמד בנגב כמו הרבה מורים ערבים נוספים שמוצאים מקלט (ועבודה) בנגב. הנה, מפריחים את הנגב, מה זה משנה ערבי או יהודי?

 

13:00

אחרי הפסקת הצהריים אני חוזר לשגרת העבודה, מתאם עם המנחים והרכזים שאני עובד מולם באוניברסיטאות ובמכללות לגבי קורסים ומפגשים שעתידים להתקיים. אני מסיים את הפלייר ליום ״מרתון קריירה״ בטכניון שמתקרב. די מרוצה מכישורי העיצוב שלי…

16:00

נוסע לאוניברסיטת חיפה ללוות את המפגש הראשון בקורס קריירה שמיועד לסטודנטים הערבים באוניברסיטה. את המפגש הראשון בנושא: ״מעבר בין תרבויות וכתיבת קורות חיים״ מעביר עמיתי בעבודה סמי אסעד.

בהפסקה ניגש אלי אחד הסטודנטים פורש בפני את חששותיו: "הקורס לא יעזור לי, גם ככה לא יקבלו ערבי שלומד את מקצועות ההייטק". יש משהו בדבריו, אחרי הכל פחות מאחוז אחד מעובדי ההייטק בישראל הם ערבים למרות שרבע מהסטודנטים הערבים לומדים את מקצועות ההייטק וההנדסה. זה לא עוצר אותי לנסות לשכנע אותו שימשיך את הקורס, ושהוא יתקבל לעבודה לא בגלל ערביותו אלא בגלל כישוריו ושהקורס יעזור לו להשתלב בשוק התעסוקה. "אתה רוצה שאני אהיה עם תרבות אחת בבית ובעבודה אני אהיה עם תרבות אחרת?" הוא עונה לי ומשאיר אותי בלי תגובה.

 

19:30

מתחיל את הדרך הביתה אחרי סיום הסדנה, לא לפני שאני מצלם תמונה של מפרץ חיפה מעל בית הסטודנט של האוניברסיטה. 

מנצל את הנסיעה באוטובוס לבדוק עם המנחים הנוספים איך עברו הסדנאות שמתקיימות בעוד 5 מקומות ברחבי הארץ.

 

20:40

האוטובוס לא נכנס לתוך הכפר, אמא מחכה לי בכניסת הכפר עם הרכב שלי. אני מבין שג׳ינאן הייתה אצלנו אחר הצהריים והשאירה את הרכב לאמא.

ברחובות הכפר נהנים מאווירת חג המולד.

 

21:10

מאוחר מידי לארוחת ערב אבל אין כמו האוכל של אמא. בתמונה ששלחה לי בצהריים היה ״הלאיון״ שזה בעצם אספרגוס שגדל לבד בשדות ושאמא ליקטה במהלך הליכת הבוקר. יש גם ח׳ובייזה ועילת.

 

אבא צופה במשחק של בית"ר, ולא, הוא לא אוהד בית"ר, הוא עם הפועל, לא משנה איזה הפועל העיקר שינצחו את בית"ר. אותי הכדורגל הישראלי כבר מזמן לא מעניין, מאז שגרשון עבר לבית"ר הבנתי שהפועל, מכבי ובית"ר זה אותו דבר. בשבילי הפוליטיקה היא אותו דבר כמו הכדורגל, אני אפילו לא מחכה למבזק של המחצית.

 

22:30

שיחת טלפון עם ג׳ינאן שכועסת בגלל שעות העבודה הממושכות והמאוחרות שלי. למרות שיש עוד שלושה חודשים וחצי לחתונה, יש המון דברים לתכנן ולארגן. חושבים לנסוע לקנות את מה שצריך מנאבלס או אלח'ליל (שכם וחברון) כי "שם יש את השמלות הכי יפות" אני מנסה לשכנע את ג'ינאן, ומנסה להסתיר את העובדה שזה גם עניין כלכלי: רק צריך לעבור את הגדר ואפשר לחסוך כמעט מחצית מעלויות החתונה, ובעצם זה אותו דבר כמעט בכל דבר שקונים מירקות ועד רהיטים, רק מוצרי החשמל והמכוניות יקרות שם.

00:00 

לפני שאני נכנע לעייפות ונרדם, מסתכל על אחד הספרים מתוך עשרות שיש לי על המדף: "ויהי בוקר" שקיבלתי במתנה מעמיתה שלי ללימודים לפני מספר שנים. אז הייתי מוכן לדבר על כל דבר ובכל נושא, היום אני מבין שלפעמים אי אפשר לומר את מה שחושבים ושצריך לשקול כל מילה שאומרים, לא פלא שאנשים מחליטים לעזוב ואחרים מעדיפים להישאר ״על הגדר״.

 

 

 רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242

 

להמשך הפוסט