ענת סרגוסטי, בת 61, אמא של שם בן ה28 ("מעצב צעצועים, מסיים השנה לימודים במגמת אמנות בשנקר"). גרה בוושינגטון ("DC, לא במדינה, בעיר"). אבל חושבת שהיא מציגה את עצמה הרבה יותר טוב ממני:

"בקיץ 2013 קיבלתי עבודה חדשה. אחרי שנים בעיתונות, ועוד כמה שנים כמנהלת ארגון חברתי, רציתי מאוד לעבור לעבוד בחו"ל. האינטנסיביות של ישראל, הצורך העמוק להתאוורר, ובעיקר הרצון לחבור לנושא משמעותי נוסף, עמדו מאחורי ההחלטה להצטרף לבצלם ולעמוד בראש המשרד (הקטן מאוד יש לציין) של הארגון בוושינגטון, בירת ארה"ב. זה משרד של שניים בלבד. עיקר העבודה שלנו כאן היא להנגיש את האינפורמציה, הדוחות והנתונים שנאספים בארץ לקהל אמריקני. ארה"ב משמשת שחקן מרכזי ומשפיע בכל מה שנוגע לנעשה בישראל בכלל ובשטחים הכבושים בפרט ולכן חשוב לספק את המידע ולהיות קול לנושא זכויות האדם".

"המשרד של בצלם שוכן במרכז העיר וושינגטון והדירה שלי נמצאת לא רחוק ממנו. האמת היא שאם ממשיכים ברחוב שלי ישר עד הסוף, מגיעים לבית הלבן. אז אני יכולה לומר שאובמה ואני מתגוררים באותו רחוב. ומן הצד השני, עוד רחוב שיוצא מהבניין שלי, במרחק הליכה קצר מגיעים לגן החיות הלאומי (National Zoo) ושם אפשר כמובן לפגוש את זוג הפנדות שהן האטרקציה המרכזית כאן, ואת הגורה הקטנה, שעדיין כאן עד שתוחזר לסין. אם לא ידעתם, אז מסתבר שכל הפנדות בעולם שייכות לסין. סין מצידה משכירה אותן לגני חיות ברחבי העולם, שמשלמים תמורתן שכירות. ומתחייבים שכל גור שנולד יוחזר לסין אחרי תקופה מסוימת".

"מכל מה שידעתי על ארה"ב ומכל עשרות הפעמים שביקרתי כאן, ואפילו גרתי שנה במרילנד, שום דבר לא דומה לעבודה בבירה האמריקנית. שום קילומטראז' של סדרות וסרטים אמריקניים לא מכין לפערים העמוקים בתרבות, בפוליטיקה, בקונטקסט החברתי ועוד. זה מרתק, זה מאתגר".

היום של ענת סרגוסטי הוא היום ה277 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

06:45

אני מתעוררת בדרך כלל ברבע לשבע בבוקר. והולכת להביט מהחלון על מזג האוויר.

מדליקה את הטלוויזיה כדי לשמוע את הדיווח על הטמפרטורות, ומנסה לתרגם את הפרנהייט האמריקני לצלזיוס הישראלי ומתעצבנת בכל יום מחדש – למה האמריקנים שונים מכל השאר ולמה רק הם סופרים בפרנהייט, בפיטים, במיילים וכו'? (טוב, אולי עוד כמה מדינות פחות חשובות בעולם משתמשות בשיטות המדידה האלה, אבל לא הרוב).

אחרי המקלחת, אני שותה קפה בבית. האמת היא שאת הקפה (קפה שחור של עלית) אני מביאה מהארץ. בעיר וושינגטון עצמה עוד לא מצאתי חנות שמוכרת קפה ישראלי. יש בוודאי בפריפריה, ויש כמובן בניו יורק.

כמי שמכורה לעיתונות, אני מנוייה על הניו יורק טיימס בגירסה המודפסת ושמחה לקבל כל בוקר את העיתון. זו דרך טובה להבין את מה שקורה כאן, וכמובן לספק את ההתמכרות שלי בת שנים רבות לשתות קפה עם עיתון בבוקר. אני עדיין מאמינה בפרינט. ואני יודעת שזה ממש לא אופנתי.

09:30

אני יוצאת מהבית.

הפעם אני ברגל לפגישה בבית קפה לא רחוק מהבית.

10:00

פגישה עם עובדת של ארגון זכויות אדם. פגישה להחלפת מחשבות, רעיונות, ודעות. בית הקפה השכונתי מזכיר בתי קפה באזור תל אביב, שבו יכולים לשבת שעות עם המחשב הנייד, לכתוב, לקרוא, לפגוש אנשים וכו'.

11:00

הפגישה הסתיימה ואני בדרך למשרד ברגל. מזג האוויר מושלם, אחרי החורף הבלתי נסבל שבעיקר היה משתק. בדרך אני מקשיבה לגלי צה"ל. יש משהו משעשע ללכת ברחובות וושינגטון ולהאזין לרדיו מישראל. הנגישות הזאת קצת מבלבלת, ועם זאת מאפשרת להישאר מעודכנת גם במה שקורה בישראל. אין כמו רדיו.

העבודה במשרד כמו כל עבודה במשרד: בעיקר מול המחשב. הרבה תקשורת במיילים, קצת כתיבה, הרבה קריאה. לא משהו יוצא דופן.

12:00

זמן ארוחת הצהריים. או לייתר דיוק LUNCH. זהו מוסד שפחות מוכר לנו. לאנץ' זה לא בדיוק צהריים. זו מעין ארוחה קלה, שאוכלים ב-12:00 בצהריים, כי את הארוחה העיקרית אוכלים עם סיום העבודה בערב. בדיוק בשעה הזאת מאות אנשים נשפכים החוצה מהמשרדים ואצים רצים להביא לעצמם משהו לאכול. וכך במרכז העיר, שהוא אזור המשרדים, יש עשרות אופציות ללאנץ'. החל ממסעדות רציניות, ועד לסלטיות, או למטבחי אוכל ניידים. לא רחוק מהמשרד ישנו פארק קטן וסביבו מתקבצים בכל יום לקראת הלאנץ' כמה רכבי מטבח ניידים עם היצע מגוון של אוכל. זה מוסד מוסדר והם קיבלו אישור עירוני לחנות במקום, על פי הגרלה. המגוון גדול. אבל אני בחרתי בסלט. יש המון אופציות לסלטים. האופציה שאני בחרתי Chop’t – מאפשרת להרכיב בעצמי את הסלט מתוך מגוון ענק. ומאחורי הדלפק יש עובדות מיומנות שמרכיבות, וחותכות, ומערבבות, בסרט נע שמתחיל קצת לפני 12 ומסתיים סביב 2:30 שאז כל המסעדות האלה ננטשות ונסגרות.

18:00

אני מסיימת לעבוד ויוצאת באוטובוס לכיוון השכונה שלי. האמת שלעיתים קרובות אני הולכת ברגל, אבל בימים שאני ממהרת, כמו היום, מעדיפה אוטובוס. כל נהגי האוטובוס שאני נתקלתי בהם כאן הם שחורים, ולעיתים קרובות מדובר בנשים שחורות.

נוסעת לחדר הכושר. שעה על ההליכון במהירות גבוהה. מנסה לעשות כושר לפחות 5 פעמים בשבוע. זה היה חשוב בעיקר בחורף, כשאי אפשר היה ללכת ברגל והייתי חייבת להניע את הגוף. חדר הכושר היה אופציה מצוינת.

19:10

חוזרת הביתה.

בודקת את הדואר. הדואר נמצא בחדר דואר, שנעול רק לדיירי הבניין. ולשם גם מגיעות כל החבילות. תרבות המשלוחים כאן מאוד מפותחת ואנשים מזמינים המון דברים דרך האינטרנט.

מתקלחת במהירות, ויוצאת למופע.

הפעם אני נוסעת במטרו, המופע באולם קונצרטים במרילנד, מרחק כמה תחנות במטרו, ובעצם במדינה אחרת מחוץ לוושינגטון.

המופע הוא קולקציה של שירי מחזמרים בביצוע זמרים מקצועיים והתזמורת הסימפונית של בולטימור. כיף גדול.

23:00

חזרה הביתה. עוד מספיקה לראות את התוכנית היומית של ג'ון סטיוארט. קומיקאי שנון וחד לשון שמרבה לרדת על הרפובליקנים בעיקר, על פוקס ניוז בפרט ומאיר בצורה משעשעת וסאטירית תופעות בפוליטיקה האמריקנית. אפשר לראות גם בארץ את התוכניות שלו.

זהו, הסתיים יום.

רוצים גם אתם להשתתף בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים ולתעד יום בחייכם? שלחו מייל לsivan.klingbail@gmail.com

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242