"אני יואב אדמוני, בן 31, אמן רב תחומי – מזה שבוע בוגר תואר שני בתכנית לאמנות במרחב הציבורי, וויימאר, גרמניה. בוגר בצלאל, המחלקה לקרמיקה וזכוכית, 2009".

"אני טס מחר לארץ. בבוקר אני אקח רכבת מוויימאר לברלין ואטוס לתל אביב, ובמידה מסוימת אסיים שנתיים של התרוצצויות בחו"ל". היום של יואב אדמוני שתועד ביומו האחרון בוויימאר רגע לפני שהוא חוזר ל"צוק האיתן", הוא היום ה296 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

08:00

אני קם מהספה עליה אני מתארח בשבועיים האחרונים. את הסמסטר האחרון שלי לא ביליתי בוויימאר. עבדתי בפונדרוסה, מרכז לפרפורמנס ומחול על גבול פולין ועבדתי על פרויקט הגמר שלי – פרפורמנס שעסק במרחבים ירוקים בערי קונפליקט. כך שיצרתי ב-4 חודשים האחרונים 3 מיצגים האחד בירושלים, השני במוסטאר (בוסניה הרצגובינה) והשלישי בטיחואנה (מקסיקו). מנסה להתעדכן בחדשות מהארץ. 

09:30

יוצא מהבית לקראת יום עמוס במיוחד.

 10:00

מגיע ל OMA – האקדמיה למוזיקה אחרת שאירחה את תערוכת הגמר שלנו, weareallpublicnow.

אני מפרק שתי עבודות שעשיתי בשנה האחרונה. האחת היא נוף הררי עם אגם אשר מותאם לאמבטיה והשנייה היא עבודה שעשיתי יחד עם טללית סגל רעיוני – נוף העיר מוסטאר בתור מזרן שטח. מתחיל לחשוב עד כמה העבודות שלי קשורות לארץ, כמה הן סובבות סביב הרצון להגדיר טריטוריה פרטית, ליצור מרחב מוגן.

במידה מסוימת הארץ תמיד נכנסת למזוודה שלי, אני מפרק ומרכיב אותה כל פעם מחדש, אבל בין אם מתוך רצון ובין אם מתוך כורח היא יושבת שם ארוזה וכבדה. אני מרגיש שדרך האמנות שלי אני מפתח קשר אינטימי עם פיסת אדמה, מכניס חלקת טריטוריה הביתה ומנסה לחשוב אותה אחרת מהלאמה, אחרת מניכוס, אחרת מכיבוש.

 

12:30

הצלחנו לסיים יחסית מוקדם. השארתי את האמבטיה כמתנה למקום, אין לי אפשרות לקחת אותה לארץ. סוחב את שאר הדברים לסטודיו שלי. שנמצא בבניין הזה בקומה השנייה.

מנסה לארגן את הסטודיו, למיין, ולארוז מזוודה אותה אקח לארץ. בסוף אוגוסט אהיה פה שוב לקראת פסטיבל שאני משתתף בו, אז תהיה לי הזדמנות לקחת את שאר הדברים.

14:00

הולך אל הפארק בוויימאר, יש שם מקום שנקרא הבית הרומאי. באוגוסט כשאהיה פה אפסל במזרקה פיסת נוף מדברי. לוקח מידות שאוכל להתחיל לעבוד על הפרויקט הזה.

15:00

קונה משהו לאכול בסופר השכונתי והולך לבית בו אני מתארח לנוח קצת.

מתעדכן שוב בחדשות. משימה מאתגרת להבין מה בעצם קורה בארץ מבעד כל המניפולציות התקשורתיות. כל פעם זה תופס אותי, כבדות הלב, החרדה, האלימות. מה לעזאזל אני הולך לעשות בארץ עכשיו? אמנם אף פעם לא אהבתי את וויימאר, ביליתי פה שנתיים של געגועים. לא הצלחתי להתחבר למקום הזה. אבל להיות בחוץ הייתה לי הזדמנות אדירה להכיר את עצמי ואת הייחודיות של המקום שממנו אני בא.חיכיתי לחזור המון זמן, והתאריכים האלו נקבעו כדי שאהיה בערב הראשון של 'פלטפורם', יריד אמנות ועיצוב ברוטשילד 1 שהיה אמור להיפתח ב-17 ליולי ונדחה ל-24 עקב המצב הביטחוני.

חלק מההפסקה מוקדשת לדיונים ארוכים עם אחי גלעד ומיכל אונגר על האם ניתן לקיים את 'פלטפורם' תחת צל האלימות הכבד ששורר בארץ. מפה זה נראה מאוד מייאש להיכנס אל תוך הסיטואציה הזו.

אני מתקלח ומבין שבעצם יש לי יותר זמן ממה שחשבתי היום, ואני מחליט לעשות את הפעולה האהובה עליי בעיר הזו.

17:00  

קפה ועוגה ומחשבות על עזיבה. מנסה לסכם את וויימאר לעצמי, ומתכנן את השבוע הקרוב בארץ. נראה לי שאני לא מוכן למעבר הזה עדיין.

20:30

אחרי קפיצה קטנה שוב לסטודיו לארגון בירוקרטיות וחפצים אני פוגש את אנקי, אמנית גרמניה ואחת ממורות התוכנית ואת איווה, אמנית בולגריה שלמדה איתי לגלידה בכיכר.

21:30

אנחנו מצטרפים לעוד חברים מהתוכנית למשקה אחרון לפני שאני הולך.

23:00

פותח מחשב ובודק עדכונים, יש הודעות על הצעה להפסקת האש, יש בזה משהו מרגיע כמובן. אך יש בי חרדה מהחזרה הזו, היום יותר מתמיד הבנתי כמה שקט יש בעיר המוזרה הזו, שקט שאין בארץ, גם לא מחוץ לשיאי האלימות האלו. אבל כבר מזמן הבנתי שאני חוזר, שיש לי תחושת מחויבות להיות ולפעול בארץ. בשבועות האחרונים התחושה הזו התערערה ושאלתי את עצמי רבות האם נותר מה לעשות בארץ הזו, האם יש טעם או יכולת להיאבק לסיום הכיבוש, להשמיע קול מחאה או באמת לשנות משהו. יש שחושבים שמי שנמצא מחוץ לארץ לא מספיק מבין את המציאות. אך העיניים שלי נפקחו יותר ויותר, אני מקווה לא לעצום אותן שוב.

רוצים גם אתם להשתתף בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים ולתעד יום בחייכם? שלחו מייל ל-sivan.klingbail@gmail.com

רוצים לעקוב אחרי הבלוג? עשו לנו לייק בפייסבוק:  https://www.facebook.com/pages/365/189292141242