יש ימים בחיים שאינם מייצגים את היום-יום השגרתי. כזה הוא היום בחייו של העיתונאי והסופר יגאל סרנה באחוזת ירנטון שבאנגליה המיועדת לכותבים וחוקרים. סרנה גר בתל אביב. ימיו עוברים,לרוב, עם בלוק כתיבה ומסעות בארץ בצייד סיפורים לטור שלו שמתפרסם במוסף השבת של ידיעות אחרונות. סרנה, העביר את החודש האחרון באנגליה באחוזה ליד אוקספורד. המטרה: ללדת ספר. האמצעי: ניתוק, שקט ושלווה.  והיום שלו על מחשבותיו הנודדות הוא היום ה108 בפרויקט 365 ימים בחיים של 365 אנשים.

00:00

היום הזה מתחיל אצלי בחצות. אני יוצא מארוחת ערב ברחוב פאל מאל בלונדון הישר אל השדרה ליד ארמון בקינגהם. המיבנה העצום חשוך כולו, זולת חלון בקומה עליונה. המלכה קוראת במיטה? שומר הגג? אני מחפש את האוטובוס לשוב למיטתי באוקספורד. נכון יותר לאחוזת ירנטון בה אני יושב וכותב מידי שנה משך כחודש. בשעה הזאת לונדון הלילית על פנסי הגז של האזור הזה נראית כמי ששבה אל העבר. שקועה בחצי אפלה.

 

05:50

במיטתי בחדר הדרומי של האחוזה אני מתקשה להרדם. מתנמנם ופוקח עינים אל מול השעון קרוב לשש בבוקר ויורד אל הגן ואל השדות. אני קם טוב בחדר הגדול הנפלא הזה. רגוע. אפילו להתגעגע לאהובתי ולילדי קל יותר מפה. בשדות אני מרים מהקרקע בלוטים, אבנים, ענפים קטנים ואוספם לחדר. אני אוהב את יופים המקובץ. 

 

07:00

אנגלים עם כלבים משוטטים בשדות הלחים מלילה קר. בית קברות כפרי. שבילים צרים בין העצים. גזעיהם של עצים חלולים. משהו בין סרט אימה לבין הספר "אליס  בארץ הפלאות" שנוצר ממש פה. באזור הזה. לא הייתי נדהם לראות גמד יוצא מגזע חלול והלך לטייל.  

 

09:00

אחרי מסעון של רבע שעה במיניבוס של הנהג בראין  מגיעים לאוקספורד. כותב בקפה מסעדה   TSK  שמשמעו: "המטבח של רחוב טירל". הבנין היפה כל כך שייך לארגון גג של ארגונים וולונטריים. אני אוהב לשבת בחדר הכורסתי הזה. אח וקפה טוב וסטודנטים. אני יעיל בבתי קפה רועשים יותר מאשר בחדרי השקט. הרעש החיצוני משקיט את הפנימי ויוצר איזון יעיל. גם בתל אביב אני עובד בעיקר בבתי קפה. התחתית למשל.

 

11:30

נודד רגלית דרך העיר העתיקה אל האזור הסטודנטיאלי הזול, הפחות עתיק, פחות מטופח, של קאולי, ושם בתוך חנות דיסקים, אני יושב בקפה שנקרא "הפול הנחוש".  מקום קטן וצדדי ומתוק. מוסיקה טובה. טיפוסים. לאנגלים יש צד רך למוזרים, למפגרים, לנכים. הם מטפלים בהם ברכות. אשה כזאת מתישבת שולחן לידי ומיד יוצרת שיחה עם זוג. בארץ היו מתרחקים ממנה.

 

16:00

נח חזרה בחדרי. גיליתי מזמן שאם אני חוצה את היום וישן שעה קלה בצהריים, היום מתארך מאד וחלקו האחרון משתרע לפעמים עד 2 לפנות בוקר. במיטה אני קורא את ספר הכתבות של המינגווי הצעיר. הראשונות מעיתון בטורונטו, נפלאות. הוא כבן עשרים וחמש. ראשית שנות העשרים של המאה ההיא. הזמן שבין שתי המלחמות. יש לו חוש ריח נהדר וסגנון פרוע ומרהיב. כתיבה חדשנית גם 90 שנים אחרי. אחר כך הוא מתפרסם, ובגיל 35 הוא כבר כותב לאסקוויר ופתאם הוא נפוח. תמיד במרכז הסיפור, צד, דג, יורה. אני שומט את הספר. אני מעדכן את הפיסבוק. בודק דואר. מתקשר בסקייפ לבת זוגי. שיחות שמטלטלות את הנפש. אהבה ופרידה. התנועה הזו שבין אושר לחרדה.     

 

17:30

חזרה העירה. הולך לקפה שנקרא ג'ריקו או לאחד שמעל חנות האופניים בייקס. אני אוהב בתי קפה שנראים כאילו הם קימים כבר שנים רבות. מה אני עושה שם? אני גומר לכתוב ולערוך ספר שצץ בראשי פה לפני שנתיים. על ישראל שמעבר לפינה. פסימי. אני בא לפה כל שנה עם חומרים שנאספים משך הזמן בארץ, ורק פה כותב. בשלוות אוקספורד צומחת עוגמת הלב של המזה"ת לספר חדש.    

 

20:00

לפעמים אני רוכב על אופניים לאורך התעלה. עד תשע וחצי עוד יהבהב האור ההולך ודועך. השמים כחולים מאד. האופק  אדום. האור רך לצילום. גן האחוזה הופך לאט לאט לסילואטה שחורה. היופי שובר לב.

 

23:00

אני צופה בחדרי, דרך יו טיוב, בסרט על העלמות של שני ילדים באנגליה של שנות השישים. חוקר נחוש, מבוי סתום ורוצח שמתגלה במקרה רק  30 שנים אחרי הרצח. לפעמים בשעה הזאת אני יורד קצת לגן החשוך. דממה. ריח הפרחים. האדמה הלחה. אחר כך שינה מוטרדת בשל השקט הלא מוכר. בחדר מהבהבות ספרות השעון. הזמן רץ אל קיצו.