אף אחד לא מקנא היום ביוחנן דנינו, מפכ"ל המשטרה שמבצע  ניקוי אורוות יסודי, ומזיז ממקומם את כל  הסוסים ששכחו לרכוס את כפתורי המכנסיים. אף אחד לא מקנא בדנינו, לא רק בשל המשבר הניהולי הקשה אתו הוא מתמודד באומץ ראוי להערכה, אלא גם בשל העובדה שמהיום תרחף מעליו עננה שחורה וכואבת : האם ידע?  

הייתכן – שואל את עצמו האזרח הסביר, וכמובן האזרחית -  כי דנינו, 33 שנים במשטרה, לא ראה במהלך עשרות שנות שירותו מה קורה לו מתחת לאף, ומה יותר גרוע, אדם שמשתף פעולה עם תרבות ארגונית קלוקלת, או מנהל שלא ראה בכלל שהיא מתהווה לנגד עיניו?

תרבות ארגונית היא נושא שקל לחלק לשניים – זו הרשמית, הברורה, הנישאת בקול רם בהרמת הכוסית השנתית, ותמיד תהיה נקיה, משתפת, וכוללת את כל הסיסמאות הנכונות: "חדשנות פורצת דרך!", כבוד לחייו של האישיים של העובד!". גם למשטרה יש אחת כזו: "השירות מבוסס על ההכרה בשליחות הלאומית והגשמתה. ערכי משטרת ישראל מהווים מצפן מוסרי המכוון את התנהגות השוטר".

הבעיה היא  שלצד התרבות הארגונית הרשמית מתפתחת תמיד תת תרבות סמויה מן העין, כזו   שהולכת על הקו האפור, שעוברת ליד בקריצה.

כל עובד, בכל ארגון, מכיר אותה.

לפעמים זה  ציוד משרדי שמגיע לילקוט של הילד, לפעמים עובדים ש"שוכחים" להעביר כרטיס בדרך לקניות בזמן העבודה, לעיתים אלה בכירים, הרבה בכירים, שחושקים בזוטרות. וכולם יודעים. כל עובד בכל ארגון מכיר היטב את הרוח הנושבת, הוא  יודע מה אסור, ומה מותר, מה יגרום לבוס שלו להעיף אותו על טיל, ומה יעבור בשתיקה.

בימיה הטובים של וול סטריט, איש לא עודד בנאום חג המולד השנתי מסיבות סמים, זנות ושתיה – התרבות האירגונית הרשמית לעולם אינה טולרנטית כלפי דברים מן הסוג הזה, נהפוך הוא – היא מזעזעת כשהם יוצאים לאור, אבל הם קורים שוב ושוב במקומות בהם תת התרבות היא השליטה האמיתית היא הסלחנית, היא המחליקה, היא המאפשרת שוב ושוב עיגול פינות בחיוך ממזרי קטן. וכולם יודעים , וכולם מכירים, וכולם שותקים כי לכולם נח, וככל שמגלים כלפיה יותר סלחנות, כך היא הולכת ומעמיקה אחיזה. קוראים לזה ריקבון.

זה לא קורה בשבוע, ולא בחודש ולא בשנה.  עומק גועל הנפש הפורץ עכשיו מבין שורות כחולי המדים מוכיח תת תרבות ארוכת שנים וקשה. איפה היה דנינו? איפה היו כל הבכירים שלא מנעו את המדרון החלקלק?

 לא מזמן שמעתי קצין משטרה בכיר לשעבר, נותן הסבר מנומק להיות הארגון הזה המעוז הגברי האחרון. "הן לא רוצות להיות שוטרות סיור" הסביר ברצינות תהומית "לכן לא מתקדמות לתפקידי ניהול". הוא עצמו, וגם דנינו, לא היו מעולם השוטר אזולאי, אבל מה שמותר לגברים, אסור לנשים כנראה, ואם זה, כמו שקבעה המשפטרה בחזונה, "המצפן המוסרי המכוון את התנהגותו של השוטר", פלא  שהארגון החשוב הזה הפך למקלטו של השוטר אז-אולי.