לא מעט נכתב בשבוע שעבר על נתוני הלמ"ס שפורסמו לקראת יום המשפחה והעלו כי כל משפחה שלישית בישראל, פחות או יותר, רשומה אצל רשויות הרווחה. המספרים אכן מבהילים ויש לדון בהם בהרחבה, אבל לא הפעם. הפעם אני רוצה להעלות לכותרות דווקא נתונים מעניינים  ומעוררי מחשבה שנכתבו באותו דו"ח, ואומרים משהו על המשפחה הישראלית.

 מסתבר שאם חשבנו שלא רק באירופה הולכת המשפחה ומאבדת את מעמדה כגורם מרכזי. גם בארצנו הקטנטונת  נראים סימני שחיקה.

  בשנת 2000 חיו בישראל 1.5 מליון משפחות, היום מדובר ב – 1.83 מיליון. לכאורה עליה מרשימה של  22%  אלא שהעלייה במספר התושבים הכללי גבוהה יותר –  25% ( 6.3 מליון איש בשנת 2000 לעומת 7.9 מליון היום). כיוון  שממוצע הנפשות במשפחה הישראלית  ירד  -   3.73 נפשות יחסית ל-  3.76 בשנת 2000, מסתבר שהיום חיים יותר אנשים מחוץ למסגרת המשפחתית (זוג, זוג עם ילדים או חד הורי) מאשר בתוכה.  האם זה טוב לחוסן הנפשי שלנו? לא לגמרי ברור. משפחה יכולה להיות גורם מציק , במקרים קיצוניים אפילו מחבל, אבל גם גורם מחבק, מסייע ומפיג בדידות.

 נתון אחר מעניין, באותו נושא בדיוק, היה העליה במספר האמהות החד הוריות הרווקות , מ-8.400 בשנת 2000 ל-13.5 אלף בשנת 2011,  עליה של לא פחות מ- 60%. הנתון הזה מתכתב יפה עם נתון נוסף:  בראש כ-92% מן המשפחות החד הוריות עם ילדים עד גיל 17 עומדת, כן כן, אישה. מסתבר שבישראל נשים לא מוכנות להעביר את שארית ימיהן ללא ילדים רק כי לא מצאו את הפרטנר הנכון. אולי המשכורות שלנו נמוכות ב-25% בממוצע יחסית לגברים אבל יש משהו יפה בנשים שלוקחות את גורלן האישי  לידיים  ויוצרות לעצמן  משפחה. 

למרות שנידמה שאנחנו הופכים לאחת ממדינות העולם , קרי: משפחה היא לא רק אמא-אבא-ילדים אלא אוסף גדול ומגוון של פורמטים, הנה מגיע עוד מספר שמוכיח שלמרות הפלורליזם אנחנו בעצם מדינה מסורתית לגמרי שלא לומר דתית (ויש שיטענו אף חשוכה) :  כ-95% מהזוגות  הישראלים נשואים כדת וכדין, רק 5%  חיים יחד ללא נישואין או כמו שהלמ"ס קוראת לזה – מגורי יחד.

נכון שמדובר בעליה יחסית לשנת 2000 אז עמד האחוז  על 2.5% בלבד , אבל איפה אנחנו ואיפה דנמרק – 23%, נורבגיה – 26% , הולנד – 20% או ארצות הברית- 11%. אפילו איטליה הקתולית השמרנית מחזיקה ב-6% של מגורי יחד, ואילו אנחנו רצים אל החופה כאילו חצי מאיתנו לא יגיע אל אותה רבנות כדי להתגרש.

הנתון הזה מעניין במיוחד על רקע ההתפתחות של המשפט הישראלי , וגם יחס הקהל הרחב, אל הידועים בציבור.

היום כבר לא חייבים להתחתן כדי "להיות נשואים" בעיני החוק למשל. נכון שיש בענין הזה קצת כאב ראש, אבל עובדה שבמדינות נאורות יותר כל זוג רביעי או חמישי חי יחד כשרק הסכם משותף מגן עליהם, ולא חופה וקידושין וכוס שבורה וטבעת. הו הטבעת.

יתכן שבעוד עשור יקפוץ המספר מ-5%  ל-10% נגיד,(גם המספרים מעבר לים יעלו מן הסתם) אבל בינתיים כדאי לזכור שלמרות שאנחנו נוסעים לים בשבת, לובשים מיני ומחשוף, וחלקנו גם ממש לא מאמין באלוהים – על חתונה "אמיתית" אנחנו מעדיפים לא לפסוח.

אנחנו חילונים, נאורים, ליברלים ופלורליסטים, אבל במדינת הכדת וכדין – הרבנות מנצחת.