הפעם אני רק המארח. אם תרצו, השרת (הלא עיוור). אנחנו בפתחו של שבוע אינטנסיבי. שולחן "משגב לעם" עמוס בפרשיות עגומות וחומרים הנוגעים אליהן. החל ממחר נעסוק בעציר ע' (עראפת ג'אראדת, שהובא היום למנוחות), בלינץ' המתועב שבוצע לרגל פורים באזרח ישראלי תושב יפו, וגם במו"מ הקואליציוני ובכובת הישנה-חדשה שלו – מפלגת הבית העתידי. אבל לרגל פרידה זמנית בהחלט מחייו ומותו של העציר איקס (צילום: סטיב יארו, בית הקברות היהודי במלבורן), אני מבקש להקדיש את הבמה לכמה דמויות מעניינות שנדרשו לסיפורו.

1. עורך הדין מיכאל ספרד שב והזכיר לי אתמול את אחת הכותרות הראשיות ביותר שמסתעפות מהפרשה, ואיכשהו חמקה מתשומת הלב הציבורית: עדיין לא נמצא גורם רשמי או לא רשמי במערכת הביטחון או המשפט ששלל את קיומם של עצירי איקס נוספים. היו פניות בנושא, והן לא נענו. כלומר עד שיובהר לנו אחרת, המערכת לא מכחישה או שוללת את הימצאותם במחשכי הכלא של עצירים ואסירים עלומים נוספים. עולה החשש שיש סיבה טובה לאי ההכחשה הזו.

2. הבלוגר המכנה את עצמו "יהודה בלו" עסק באינטנסיביות בפרשה. בפוסט הלפני אחרון שלו הוא פרסם "סיפור דמיוני" שמכיל את הגרסה האפשרית המלאה ביותר שפורסמה עד כה לסיפור העלילה הטרגי. התסריט התיאורטי שלו חופף במידה רבה את התמונה שהתגבשה אצלי, ואני ממליץ לקוראו. בפוסט אחר סיכם בלו את הכשלים הבולטים בפרשה, אבל נמנע במתכוון מלגעת בתחום המשפטי (שבו לטענתו אין לו הבנה) – כזכור תחום שנדון כאן בהרחבה ועוד יחזור לסדר היום של הבלוג הזה.

3. הטקסט החשוב ביותר של הימים האחרונים התפרסם ב-21.2.13 על בימת ה"דיילי ביסט" (The daily beast). הוא נכתב כתגובה למאמר של חבר מערכת האתר, פרופסור גיל טרוי, שטען – כמו רבים כל כך בישראל – שאין שום בעיה בפרשה. מחבר טקסט התגובה, מייקל רוס, מציג את עצמו כקצין מבצעים לשעבר במוסד – באותה מחלקה שבה הועסק אחריו בן זיגייר-אלון. זה טקסט מדהים, ולא בגלל שהוא חוזר כמעט אחת לאחת על הטענות שהועלו בבלוג הזה מאז התפוצצה הפרשה (רוס גם מכנה אותה "שרשרת של סקנדלים", באפיון זהה ל"כשל מערכתי" ול"קטסטרופה" שאני השתמשתי בהן). כוחו של הטקסט הוא כמובן בפוזיציית ה"אחד שיודע" של מחברו. איתו כבר קצת קשה יותר להתווכח. אני מודה מקרב לב לקורא אורי ברייטמן שהפנה את תשומת לבי לטקסט. אני מודה עוד יותר לחברתי, הקוראת אורית פרידלנד, שתרגמה אותו עבורנו. אני מביא אותו כאן מילה במילה. לא מצאתי איפה לקצץ.

הכותרת הראשית מכריזה על "השערוריות הרבות בפרשת העציר איקס". כותרת המשנה המצמררת שלו היא "בין מרגלים מסתובבת בדיחה, שהקללה הכי נוראה שאתה יכול להטיח בעמית היא 'אני מקווה לקרוא עליך בעיתונים יום אחד'. במקרה הטרגי של בן זיגייר, הקללה לא היתה בדיחה, והוא היה צריך למות כדי שהיא תהפוך למציאות. מיותר לומר שהומור הגרדומים המאפיין את משלח ידי הקודם איבד הרבה מזוהרו". והנה הטקסט במלואו:

הפרופסור גיל טרוי טוען כי זיגייר חרץ את גורלו בעצמו – תרתי משמע – וכי הטיפול שקיבל מידי המדינה היה לא-שערורייתי בעליל, וציית לכל הנורמות המאפיינות דמוקרטיה ליברלית.

אני חולק על טרוי, ואף ארחיק לכת ואומַר כי מה שהולך ונחשף בפרשה זו הוא הרבה יותר משערוריה אחת, ובעצם מהווה את שיאן של שערוריות רבות. בנוסף אני דוחה את הבחנותיו של טרוי בעניין מצבו הנפשי של זיגייר ומניעיו להתאבד.

אני יודע מה זה אומר ללכת בנעליו של זיגייר (והוא בנעליים שלי, שכן הקדמתי אותו בעשר שנים). שירתי במוסד במשך שלוש-עשרה שנים, ובשבע השנים הראשונות מתוכָן הייתי חבר באותה יחידת מבצעים חשאיים שאליה השתייך זיגייר. במשך תקופה קצרה באותו שלב בקריירה שלי, אפילו היינו באותו שדה באותו זמן (אם כי ביחידות שונות). כמו זיגייר, גם אני גדלתי ב"אנגלוספֵירה", עם כל ההבדלים התרבותיים המוּלָדים המפרידים ביני לבין ישראלים ילידי הארץ. אבל במקרה שלי, אפילו לא נולדתי יהודי, ומשפחתי התיישבה בקנדה הרבה לפני שזו הפכה לקונפדרציה (טרוי – מומחה למלחמת 1812 – אולי ימצא עניין בעובדה שאני צאצא ישיר של לורה סיקורד [גיבורת מלחמה קנדית שהזהירה את הבריטים מפני מתקפה אמריקנית, א"פ]). כל הקשקושים הפסיכולוגיים על נאמנויות כפולות ומשברי זהות לא היו מעולם חלק מהמשוואה בשבילי, וגם לא בשביל רבים מעמיתי. נכנסנו לעסק של להיות חוד החנית של הפעילות המבצעית של המוסד כי ידענו שמה שאנחנו עושים חשוב ומחזק ערכים אוניברסליים החלים על כל דמוקרטיה מערבית. אינני רואה שום עדות לכך שזיגייר היה מסור פחות לאידאל הזה.

לדעתי, נסיבות כליאתו של זיגייר בבידוד – לכאורה כאמצעי "להגן עליו ועל אחרים" מטעמי בטחון לאומי – הן שערורייתיות. זיגייר הוחבא על-ידי המדינה אחרי שורת הליכים משפטיים שהתנהלו בדלתיים סגורות. שני התבחינים העיקריים שתובע חייב להביא בחשבון כשהוא בוחן תיק הם, האם התביעה מתיישבת עם האינטרס הציבורי, והאם יש לה סיכוי טוב להצליח. ברור לגמרי שהתיק הזה לא תאם את האינטרס הציבורי, ושהוא מציג את כל המאפיינים הגרועים ביותר של התנהלות משפטית תועלתנית בתירוץ של אינטרס הבטחון הלאומי. זיגייר לא היווה כל סכנה לציבור ואפשר היה לפטר אותו בהליך מקוצר, להכניס אותו למעצר בית, ולדון בעניין בתוך הארגון. זה היה מקרה יוצא דופן שחִייב פתרון יוצא דופן, ואני לא מצליח לזהות שום סימן לחשיבה ביקורתית אצל מי שהחליטו להשאירו בבידוד לפרק זמן בלתי-מוגבל.

שערורייתי לא פחות הוא ניהול הכיסוי של זיגייר בידי מפקדיו במוסד. זיגייר הועמד במצב בלתי-אפשרי שהעמיד אותו בסכנה מתמדת מרגע שנפלה ההחלטה לשלוח אותו לאוסטרליה מספר פעמים כדי לשנות את שמו ואת דרכונו. כל ההחלטות הללו נעשו אחרי שערורייה פומבית ביותר ב-2004, שהציבה את יהודי אוסטרליה ואת תעודות המסע שלהם באור הזרקורים. השערורייה הנוספת היא התנהגותו הגסה והנקמנית בבירור של ASIO (השב"כ האוסטרלי), שהחליט להדליף את שמו ופרטיו של זיגייר לעיתונאי, כנראה במטרה להביך את הארגון העמית ולגרום לו "להתנהג יפה". בין שירותי ביון של מדינות ידידות יש כל הזמן התכתשויות ומגעים לפתרון חיכוכים, והם מתנהלים מאחורי דלתות סגורות. המוסד היה לא פעם הצד הנפגע במקרים כאלה, ופתר את הסוגיה מול השירות הפוגע מחוץ למרחב הציבורי. השערוריות הללו, גדולות כקטנות, גרמו נזק כבד ליכולת המבצעית של המוסד, לקהילה היהודית באוסטרליה, וחשוב עוד יותר, למשפחתו של זיגייר.

אני מתנגד גם לקביעתו של טרוי כי לזיגייר חסרה הקשיחות המנטלית לעבודה במוסד. עם כל הכבוד, לחיות ולעבוד במקומות עוינים במשך תקופות ארוכות תחת מעטה חשאיות הוא דבר שונה לחלוטין מהרפתקאות חובקות-עולם של אקדמאי בעל אזרחות כפולה. בניית סיפור כיסוי היא תהליך ארוך ומאומץ הכרוך בהרבה יותר מאשר לזכור לא להשתמש פה ושם במלה בעברית. למרות הדימוי ההוליוודי, הכיסוי הוא קו ההגנה הראשון, האחרון והיחיד של הסוכן כנגד ביקור ב"בית חרושת לציפורניים" ומיתה חטופה. אין שום הצדקה לטענה שזיגייר לא ניחן במבנה הנפשי הנחוץ להתמודדות עם לחצי עבודתו.

אף שהרקע התרבותי של זיגייר היה אטרקטיבי למגייסיו, כל הדרכונים וכל הזהויות ה"נקיות" בעולם לא שווים שום דבר אם האדם שמשתמש בהם חסר את החריפות הנפשית הדרושה לעבודה. המוסד מקדיש זמן ומאמצים חריגים כדי לקבוע אם הסוכן קוֹרָץ מן "החומר הנכון". אין בכך כדי לומר שאורח החיים הזה אינו גובה מחיר בסופו של דבר. זיגייר חי תחת הכיסוי שלו כמעט עשר שנים, ומחובתם של מפקדיו ופסיכולוג היחידה היה לחפש סימנים לשחיקה ולתשישות המופיעים אצל אנשים, בדיוק כפי שהם מופיעים במטוס שמטיסים אותו בתנאי מאמץ חריגים, במהירות גבוהה מדי ובמשך זמן רב מדי.

אני נרתע מלהעלות השערות לגבי השאלה מדוע זיגייר תלה את עצמו. אני יכול לחשוב על המון סיבות, כולל העובדה הפשוטה שילדתו השנייה עמדה להיוולד, והוא לא ראה אותה מעולם [על פי הידוע לי, היא נולדה כמה ימים לפני מותו של זיגייר, שאכן לא הספיק לראות אותה, א"מ]. אולי המחשבה על הביקור הראשון שלה אצל אביה בעודו בכלא הייתה נטל כבד מנשוא. חלק משמעותי מהאימונים וההכנות שזיגייר עבר התרכז בנכונות לעשות כל מה שצריך כדי להימנע מלמצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח, אבל זה בדיוק המקום שבו המדינה שמה אותו. אינני יודע באיזו מידה הוא בגד, אבל ברור עד כאב שהוא נבגד, על-ידי שתי המדינות, כל אחת בדרכה הנמהרת. אולי זוהי השערורייה האמיתית, שחמקה מעיניו של פרופסור טרוי.

—————
עד כאן גמלאי המוסד מייקל רוס. אנחנו נמשיך בקרוב מכאן. הבטחנו לא לשקוט, ונקיים את אי השקט עד שהאמת תצא לאור.

משגב מבינתי

 מילא ששב"ס סירב לפנייתי ולפניית עיתונאים רבים אחרים לבקר בתא בידוד מס' 15 בכלא איילון. אבל איך ייתכן שכבוד השופטת דפנה בלטמן-קרדאי לא ראתה לנכון לבקר בו במהלך חקירת נסיבות המוות של העציר איקס, שארכה שנה וחצי?!