בדצמבר 2010 ראיינתי בירושלים את קווין ראד, שר החוץ האוסטרלי. ראד, מינוי טרי במשרד החוץ אחרי שהודח בידי מפלגתו מראשות הממשלה בקנברה, שהה בישראל כמה ימים, נפגש עם בכירי ממשל ולא התחמק כמובן מביקור ביד ושם. הוא ביקר כאן על תקן ידיד ישראל רשמי שמייצג את האינטרסים הבינלאומיים של ידידת ישראל רשמית. "היינו המדינה הראשונה שהצביעה באו"ם בעד תוכנית החלוקה, ואנחנו גאים בזה", אמר לי בפתיחת הראיון, "אחד מקודמיי בתפקיד היה יו"ר הועדה לענייני פלשתינה והוביל את רעיון שתי המדינות ב-1947. כלומר היינו פה מההתחלה, וזה עוד בלי להזכיר את הקהילה היהודית המשגשגת שיש לנו באוסטרליה". אני שוחחתי עמו במלון קינג דיוויד בשעת צהריים; אחר הצהריים הוא נועד עם ראש הממשלה בנימין נתניהו במעונו, ומשם הוסע לנתב"ג. למחרת הגשתי את הכתבה למערכת ה"מוסף לשבת" שבה עבדתי. התאריך היה 15 בדצמבר 2010. באותו יום מצא את מותו בן זיגייר. הוא מת בתלייה, כשלצווארו כרוך סדין שנקשר לסורג הברזל בתא 15 בכלא איילון. כמו שאר אזרחי ישראל, לא ידעתי על כך כמובן דבר. זה אפשר לי לפרסם ראיון נינוח עם שר החוץ האוסטרלי, שאותו סיימתי בשאלה מתבקשת. "בתקופתך כראש ממשלה זכור גם מקרה של שני ישראלים שפעילותם פחות מצאה חן בעיניך. אני מדבר על שני אנשי המוסד שגירשת אחרי ההסתבכות בדובאי. עד כמה הכעיס אותך הסיפור הזה?

'כמו שאמרתי, חילוקי דעות בין ידידים זה דבר שקורה. העמדה שלנו לא הוכתבה מכעס, אלא מעיקרון. והעיקרון שהוא שאנחנו מגנים על האינטגריטי של מערכת הדרכונים האוסטרלית. ואם יש מדינה שמנצלת אותה לרעה, אנחנו נוקטים בפעולה. אז נקטנו בפעולה, ובלי להתנצל'.

אבל קיבלתם התנצלות מישראל?

'אני לא נוהג להתייחס לתקשורת דיפלומטית'.

אבל זה מאחורינו?

'זו הייתה בעיה מהסוג שצץ פתאום. אתה מטפל בה, וממשיך הלאה'.

השבוע מלאו שלושים לחשיפת פרשת חייו ומותו של זיגייר, הוא העציר איקס. ביהדות נהוג לערוך גילוי מצבה במועד הזה. לזיגייר הוקמה מצבה כבר בדצמבר 2010. הנה היא.

אבל רק בחודש החולף הפכה המצבה השחורה הזו (צילום: סטיב יארו, בית הקברות היהודי במלבורן), והסיפור המטריד מאוד שעומד מאחוריה, לנחלת הכלל. מבחינת המערכת הביטחונית והמשפטית בישראל, זיגייר ומותו ענו להגדרה של "בעיה מהסוג שצץ פתאום. אתה מטפל בה, וממשיך הלאה". אלא שמרגע שהפרשה נחשפה, אי אפשר יותר להמשיך הלאה. בטקסטים הרבים שפרסמתי כאן על הפרשה קראתי להקמת ועדת חקירה ממלכתית ועצמאית שתחקור לעומק את כל ההיבטים של המקרה, ותוציא אותו ואתנו מחושך לאור. לצערי המערכת הפוליטית נמנעה ברובה בינתיים מלהרים את הכפפה. היה לה משא ומתן קואליציוני על הראש, וגם תחילת מושב בכנסת. אני מקווה שלפחות אחדים מהח"כים יתעשתו בקרוב ויחזרו לשרת את האינטרסים הציבוריים של אזרחי ישראל. תיק זיגייר נוהל מספיק זמן באפלה. למערכת יש אינטרס ברור להשאיר אותו באפלה. אחדים מסיני השאלה שמלווים אותו התפוגגו מאז הפרסום, אבל רבים-רבים אחרים רק צצו או התחזקו. את מאמץ ההסתרה וההשתקה הרב-זרועי האדיר צריך למוטט ככל הניתן, תחת מגבלות ביטחון ישראל. בינתיים עוסקים בכך בעיקר עיתונאים שאכפת להם. חיתוך המצב שמוגש כאן מתבסס על מידע שנאסף, כאן ובמקומות אחרים. חלק מהמידע שיובא כאן מבוסס גם על חומרים שאסף בעמל ובכישרון הבלוגר המרתק יהודה בלו, שעמו אני מקיים דיאלוג פורה בנושא. זו דוגמה יוצאת דופן לשיתוף פעולה בין בלוגרים, כשרק טובת העניין מנחה אותנו. שנינו סבורים שבפרשת העציר איקס, חיי אדם במדינת ישראל הפכו שווים לקליפת השום, ושנחוץ כל מאמץ כדי לברר את האמת – לתועלת ולטובת מדינת ישראל.

1. הביטו רגע בתמונה הזו, מיום חתונתו של זיגייר. למעשה היא מבטאת היפוך מצב. פרצופו של זיגייר גלוי, וכל שאר הפרצופים מטושטשים. אבל המציאות הייתה הפוכה: העציר איקס פעל בחשאי מטעם מדינת ישראל, ואחר כך גם נחקר ונעצר ומת בחשאי. פרצופו הוא זה שטושטש. לסובבים אותו, כולל בני משפחתו, יש פרצוף אמיתי. נוח לנו לראות אותם מפוקסלים. זה מקל מאוד על ההתמודדות עם השלכות מותו של איש מוסד בכלא ישראלי. מקלה על כך גם העובדה שבני המשפחה עומדים בסירובם לשוחח על הפרשה. גם אני כמובן ניסיתי. השב"כ הזהיר אותם מלהוציא מלה וחצי מלה, והשתיקה מצויה במעקב. השבוע הזדמן לי להציץ בתצלום לא מטושטש של זיגייר עם בתו הבכורה. זה היה רגע מצמרר, קורע לב. פתאום לא היו פיקסלים לשכך את הטרגדיה. אב צעיר וחייכן מחבק ילדה קטנה בשמלת בובה ורודה. זה לא ממש משנה מי כרך בסופו של דבר את הסדין סביב צווארו של זיגייר. התנהלות הפרשה מלמדת שמדינת ישראל דנה אותו למותו. מגיע לנו להבין איך ולמה, כדי שסיפורים כאלה לא יחזרו על עצמם.

2. מספרים לכם שהפרשה לא מעסיקה אפילו את אזרחי אוסטרליה, ארץ מוצאו של זיגייר. אל תאמינו לקשקוש הזה. בעיתונות האוסטרלית התפרסמו בחודש האחרון עשרות רבות של עדכונים ותחקירים על הכתבה. בכתבה נרחבת שראתה אור לפני כמה ימים ב"סידני הראלד" הושם דגש על התרשלות משרד החוץ האוסטרלי בעניינו של זיגייר. נמנתה שם שורת תקלות במעקב אחר גורלו ובתיעוד הדיאלוג המדיני-חשאי שניהלה קנברה מול ישראל. בראיון שקיימתי מבלי דעת עם שר החוץ ראד יום לפני שזיגייר מת, שאלתי אותו על עמדת אוסטרליה בנוגע למעצרו דאז של האזרח האוסטרלי ג'ולאין אסאנג', מייסד ויקיליקס (ראד עצמו היה מנפגעי ויקיליקס; ההדלפות ציירו אותו בעיני הממשל האמריקאי כליצן היסטרי ורודף פרסום). זה לא הפריע לו להשיב לי כי "המדיניות של הממשלה האוסטרלית ברורה מאוד. כל ההאשמות כלפי מר אסאנג', בשבדיה או בענייני ויקיליקס, צריכות להתנהל במסגרת החוק. אנחנו אומה של חוקים. הצעד הראשון בהליך פלילי הוא לבדוק אם בוצעו עבירות, ואז לדון בהן. אנחנו לא מסתכלים עליו אחרת מעל כל אזרח אוסטרלי בעולם, כולל חזקת החפות. ולכן באחריותנו לוודא שיש לו ייעוץ קונסולרי, ואנשי השגרירות שלנו בלונדון מבקרים אותו ומגיעים לשימועים בעניינו. אנחנו ממשיכים בזה בדיוק כמו שהיינו עושים עבור כל אזרח אוסטרלי ברחבי העולם, ויש מיליון כאלה בכל רגע נתון". אלא שזה לא מה שנעשה בעניינו של האזרח האוסטרלי בן זיגייר, והיום האוסטרלים מכים על חטא.

3. בדו"ח הרשמי שפרסמה בשבוע שעבר קנברה בלט לעיני נתון אחד, לכאורה מינורי: ישראל דיווחה לאוסטרלים שבני משפחתו של זיגייר ביקרו אותו בכלאו חמישים פעמים. זיגייר נחקר בידי השב"כ החל מפברואר 2012, והושם במעצר בחודש מרץ, כלומר שהה בכלא איילון פחות מעשרה חודשים. חמישים ביקורים בתקופה כזו מעלים ממצוע של יותר מביקור לשבוע. זה נשמע נתון נדיב מאוד לעציר ביטחוני בבידוד. לא הצלחתי עדיין לאשש או להפריך אותו. החשד נובע מהעובדה שכמעט כל פרט שפרסמה עד כה ישראל ביוזמתה על הפרשה התברר כמטעה. יש דיס-אינפורמציה אדירה. היא משרתת את אי הידיעה ואי הוודאות. עניין אותי אם ישראל הרשמית דיווחה אמת לאוסטרליה הרשמית. גורמים במערכת הסכימו איתי שמספר של חמישים ביקורים מצטייר כלא ממש סביר. בשב"ס מסרו לי כי "אין באפשרותנו להתייחס לנאמר מאחר והנושא נמצא עדיין תחת צו איסור פרסום". אין בכך כדי לקבוע שהנתון שקרי. ידוע שאמו של זיגייר שהתה בארץ לתקופה ממושכת במהלך המעצר, ושאלמנתו ביקרה אותו בתדירות כלשהי. כל הביקורים התרחשו בתא המעצר (הסיבה העיקרית לכליאתו בתא המבודד והמצולם לא הייתה בקרה ופיקוח, שכידוע לנו כלל לא התקיימו, אלא המיקום שמאפשר גישה נסתרת לתא).

4. "הארץ" שותף בעתירות שונות שמונחות בפני מערכת המשפט ועניינן הסרת צוי איסור פרסום מעל הפרשה, או חלקים ממנה. במיוחד בולט המשך איסור הפרסום של 18 מתוך 28 עמודי דו"ח חקירת סיבות המוות של זיגייר. אין לכך שום היגיון בטחוני. העתירות מונחות על שולחנה של השופטת דפנה בלטמן-קרדאי, מי שגם חיברה את הדו"ח וגם אמורה כעת לאשר או למנוע את פרסומו. זה הליך מאוד לא הגיוני ולא תקין. על פי מידע שהגיע לידי, בפרקליטות בוחנים אפשרות לחדש את חקירת המוות. ממה שפורסם עד כה, יש יסוד להניח שהחקירה לא הייתה מרחיבה וממצה דיה. בין השאר לא ביקשה השופטת לבקר פיזית בתא שבו נמצא זיגייר ללא רוח חיים, ולא תוחקר עורך הדין אביגדור פלדמן, מהאחרונים שפגשו את זיגייר בתאו. יש עוד הרבה מאוד סימני שאלה. הם מרחפים גם על הדו"ח עצמו, וגם על ההחלטה לשמור את מותו של זיגייר בחשאי. חברת הסחר הביטחוני שאותה כביכול ניהלו זיגייר ושני ישראלים אחרים במילנו נסגרה מייד אחרי שהתברר כי מהותה נחשפה, בעקבות הפטפוט של זיגייר. עברו עשרה חודשים עד למותו בכלא, ועוד שנתיים ושלושה חודשים מאז. איזה נזק ביטחוני יכול היה להיגרם מפרסום מעצרו ומותו? האם לא מדובר בתקופת זמן מספיקה למוסד המהולל כדי לנקות את השטח ולנטרל כל נזק פוטנציאלי נוסף?

5. תאו של זיגייר בכלא איילון נפתח לחצר, שבה הותר לו לשהות שעה ביום. על פי מידע בלתי מוצלב שהגיע לידינו, בחצר מותקנת מצלמה שמכוונת לחלון שלסורגיו נקשר הסדין הרטוב שנמצא כרוך על צווארו של זיגייר. הסוהר במשמרת היה אמור להבחין בכך. ההתרשלות באבחון מצבו הנפשי והפיזי של זיגייר בימים האחרונים לחייו הייתה בלתי נסבלת. הוא בכלל לא הוגדר כאובדני. לו היה מוגדר כך, היו דואגים להוציא למשל את הסדינים מתאו. אסיר שהוגדר בעבר כאובדני סיפר לי ששניים מכללי היסוד שהושתו עליו בתקופה הזו היו שהות בתא בלי סורגים ושינה על מזרן בלי סדין. אבל יהיה לא נכון להפיל את כל התיק על השב"ס. מאנשיו נמנעה גישה חופשית לעציר, וכך גם היכולת לאבחן ולנטר את מצבו הנפשי. ייתכן למשל שתרופת הארגעה הפסיכיאטרית שנמצאה בדמו לא סייעה למצבו, אלא דווקא חיזקה את נטיותיו האובדניות, אם היו כאלה. דבר אחד בטוח: הוא מת כשהוא לתחושתו חף מפשע, ורצה להיאבק על חפותו. הוא היה ציוני ואוהב ישראל עד יומו האחרון. הפטפוט שלו עם גורם זר גרם נזק למאמצי המוסד במניעת התגרענות איראנית, אבל לא נבע מבגידה אלא מהתרשלות. לא ברור עדיין אם המגע שלו עם גורם זר היה מודע או לא מודע, אבל על פי המידע שבידי ובידי גורמים אחרים, חומרת העברה לא הצדיקה עונש מאסר של 20 שנה ולא כליאה בתנאי בידוד קיצוני. עסקת הטיעון שהוצעה לזיגייר, ושבאי כוחו וחלק מבני משפחתו לחצו עליו לקבל, הייתה מטביעה על מצחו אות קין רשמי של בוגד. הוא לא הרגיש כבוגד. הוא גם לא ידע אם מאסרו הממושך ימשיך להתנהל בתנאי הבידוד האיומים שנכפו עליו. בנסיבות הללו, ימים ספורים אחרי לידת בתו השנייה שאותה לא ראה, הוא נדחף אל מותו. יש גורמים רבים במערכת ארגוני הביטחון החשאיים, הן בשירות פעיל והן כאלה ששירתו בה בעבר, שטוענים כי כך לא אמורים לנהוג במי שהיה בשר מבשרה של המערכת.

6. מבחינת הנזק שגרם הפטפוט של זיגייר, אין זה משנה האם פטפט מרצונו או שמישהו ניצל את תמימותו והערים עליו. המידע דלף החוצה. אבל, מבחינת חומרת העבירה ודאי שישנו הבדל בין שני המקרים. אם פטפט מרצונו מדובר בבגידה. אם נגרר לכך בלא ידיעה או החלטה, זו יכולה להיות עבירת התרשלות או עברת משמעת. על הספקטרום הזה ניתן היה להדיח אותו מהמוסד או להעניש אותו באופן מידתי. במהלך חקירתו טען זיגייר שהכל התרחש שלא בידיעתו. בכל זאת דנו אותו לבידוד קיצוני. האם הבידוד הזה היה למעשה חלק מטיוח? האם מישהו בחר לנפח את הפרשה כדי לכסות על כשליו שלו? האם, כמו שנוכחנו לדעת במקרי עבר, הייתה כאן גם נקמנות והתעמרות אישית בעקבות נזק שנגרם ועמל מודיעיני שירד לטמיון? בן זיגייר לא היה צריך למות. תנאי הבידוד שלו היו מופרזים והכבידו עליו מאוד. הוא לא היה יגאל עמיר, שרצח ראש ממשלה מתוך אידיאולוגיה והיה מוכן לשלם את המחיר. זיגייר לא ראה עצמו אשם בעבירות החמורות שהמיטו עליו. הוא לא הבין מאיפה התיק הכבד הזה נפל עליו. הכובד הזה הכריע אותו. הוא מת בעודו בחזקת חף מפשע, מבלי שהסכים להודות בעברות או להיענות לעסקת טיעון שהייתה מנציחה את אשמתו. הוא התאכזב מאוד מכל מערכת המשפט שטיפלה בעניינו. מהפרקליטות, מבתי המשפט, מההגנה שסופקה לו. הוא התעקש לקבל חוות דעת נוספת. הוא רצה לשבור את המצור.

7. יש כאן נתון אחד שחשוב לזכור: האחריות הכוללת על גורלו של זיגייר מרגע שנעצר הוטלה על מערכת המשפט. השב"כ תפקד כגורם חוקר ומייעץ וממליץ, אבל מי שקיבלו את ההחלטות היו תובעים בפרקליטות ושופטי בית משפט מחוזי ועליון. אחת משאלות המפתח שיש לברר היא עד כמה התערבה המערכת המשפטית בשיקול הדעת של השב"כ. עולה החשש שכנהוג בעברות ביטחוניות, הם תפקדו כחותמת גומי. זה נכון גם לגבי תנאי המעצר, וגם לגבי איסור הפרסום לפני ובעיקר אחרי מותו של העציר איקס. חקר הפרשה הזו כמובן אינו נוח למערכת. לא למוסד שגייס והפעיל את זיגייר בצורה רשלנית לכאורה. לא לשב"כ שחקר ועצר ובודד אותו. לא לשב"ס שהפקיר את השמירה על חייו. לא למערכת המשפט שתחת כנפיה התנהלו כל ההליכים הללו. לא למשרד ראש הממשלה שממונה מתוקף חוק על המוסד והשב"כ. לא למערכת הפוליטית שמתחת לאף שלה התרחשה הסאגה הזו. מן הסתם אי הנוחות היא גם חלקם של רבים בציבור הישראלי, שמעדיפים לסמוך בעיניים עצומות על המערכת, חרדים לביטחון ישראל ורואים בכל מי שמבקש להפוך כל אבן בדרך לחקר האמת כבוגד בזכות עצמו ועוכר ישראל. אבל את שאלת היסוד אי אפשר לקעקע: אם הכל התנהל כשורה בפרשת גיוסו, הפעלתו, חקירתו, מעצרו ומותו של האזרח הישראלי-אוסטרלי בן זיגייר-אלון-אלן-בורוז, מדוע יש התנגדות והימנעות גורפות כל כך מלחקור את הסיפור באופן יסודי?

משגב מבינתי

איפה 120 חברי הכנסת ה-19 של מדינת ישראל? מדוע אף אחד לא קם ותובע בקול ברור את חקר האמת, כל האמת ושום דבר פרט לאמת בפרשה הזו?!