לפני כמה שנים פגשתי בחור מקסים. התאהבנו, לא בלי היסוסים. עברנו לגור ביחד, לא בלי דחיות ולבטים. דיברנו על הקמת משפחה משותפת. הוא ידע שאני רוצה כבר להיות אמא, אני השתדלתי לא להניח לו את זה כמו חבל על הצוואר. עברו כמה שנים, והוא עדיין לא מוכן להיות אבא. כשניסיתי לבדוק איתו מתי הוא חושב שיהיה מוכן, הוא ענה שזה כמו לשאול ילד מתי הוא יגיע לגיל ההתבגרות. 

החלטתי לבדוק כמה זמן נשאר לי. חשבתי לתומי, שאם ניתן להפרות ביצית מחוץ לרחם, וניתן להקפיא זרעים וביציות וכל מיני פירוטכניקות רפואיות שכאלה, בוודאי ניתן לברר כמה זמן עוד אהיה פורייה. רופא אחד טען – אחרי גיל 35 את מאבדת את הפוריות כל יום. רופאה אחרת אמרה לי – את לא באמת חושבת שניתן לבדוק את זה, נכון? צאי מנקודת הנחה שאין לך זמן. רופאה אחרת שלחה אותי לעשות בדיקות הורמונליות. אחרי בדיקת דם פשוטה קיבלתי תוצאות שלא הצלחתי לפענח לבד. כשביקרתי אצלה וביקשתי תרגום, היא הסתכלה עלי במבט לא מבין, ואמרה: הבדיקות תקינות, אבל זה יכול להשתנות בכל רגע. אחרי גיל 35 הפוריות של האישה צונחת, ואת כבר מועמדת לטיפולי פוריות ולבעיות. אם את רוצה להיות אמא, כדאי שתתחילי עכשיו.


מסעות ההפחדה האלו, שהגיעו לאחרונה גם לברים בתל אביב לא ממש עוזרים לבחורה לשמור על שפיותה או על קור רוחה. גם אם הטיעון שלהם סטטיסטי בלבד, נכנסתי ללחץ. וקצת נעלבתי. בתחושה של מוצר פגום החלטתי שלא אחכה יותר. אם צריך להתחיל כבר, והרי עברתי את גיל 35 לפני כמעט 4 שנים, אז אתחיל. אני יותר לא מחכה!

כך, לפחות, חשבתי. כי מתברר שלא לשווא קוראים לזה תהליך. וכל מה שיש בתהליך הזה, זה בעיקר המתנה. בהתחלה, המתנתי לביוץ. בניגוד לעבר, אז היה נהוג למדוד ביוץ בעזרת מדחום שבודק את טמפרטורת הגוף לפני שקמים מהמיטה בבוקר, היום מדובר בתהליך מדויק בהרבה. אולטרסאונד וגינלי בוחן כמה זקיקים יש לך, מה גודלם, ומה קוטר הרירית. (זקיק זה התא שבתוכו נמצאת הביצית, שאותה לא ניתן לראות). במקביל, בדיקות דם מראות מה מצבך ההורמונלי. את הבדיקות האלו עושים במשך כמה ימים, החל מהיום העשירי למחזור (כלומר 10 ימים מתחילת הווסת). וזה אומר להיות בקופת חולים בשבע וחצי בבוקר, להידקר במשך כשבוע או יותר בתדירות כמעט יומיומית, ואחרי שאת נראית כמו נרקומנית שידיה מחוררות ומלאות שטפי דם, אולי תהיה לך ביצית אחת לפחות, מוכנה להפריה. לי הייתה אחת, בצד השמאלי. בשמחה קבעתי תור להזרעה. השעות שלפני לא זזו. המתח וההתרגשות הציפו אותי. זה סוף סוף קורה. ואז נתנו לי מבחנה קטנה, ובתוכה נוזל ורדרד (!), איתה נכנסתי לרופא שהחדיר אותו לגופי במכשיר דמוי מזרק.

אחרי ההזרעה שוב – המתנה, הפעם לראות אם יש או אין וסת, כי הקידמה הרפואית לא מצאה דרך לבדוק אם יש הריון לפני האיחור במחזור, רק אחריו. המתח וההתרגשות שהצטברו בי לפני ההזרעה, באו לידי ביטוי במיחושים שונים בגוף. כל דקירה קטנה, כל תזוזה בחלל הבטן, כל תחושת נפיחות – תורגמו להריון שאולי מתהווה בתוכי. חוויתי בחילות, התכווצויות ברחם, עייפות ושלל תחושות שידעתי על קיומן – או שלא. טלטלה של רגשות ושל ציפיה, שאני מנסה בכוח לרסן. לא לפתח ציפיות, להבין שמדובר בתהליך. אי אפשר לזפזפ לתחנה שבה מתרחש כבר ההריון, צריך (לצערי) לעבור את זה לאט לאט, יש שאומרים – בעצב, עם רגעים של תקווה, אכזבה, ציפיה, חששות. ואם לא נקלטתי? ואם כן?

רציתי להיכנס להריון כבר בניסיון הראשון. המומחה לפריון שליווה אותי אמר שזה לא סביר. הרופא שביצע את ההזרעה אמר שדווקא בהחלט כן. כעבור שבועיים גיליתי שהמיחושים היו פסיכוסומטיים לחלוטין. אין הריון, התהליך ממשיך. ל-6 השנים שעברו, בהן בחנתי את עצמי ואת מוכנותי להורות, ול-9 חודשי ההריון המיוחלים, מצטרף עוד חודש. בשאיפה שנשארו לי עוד כמה ביציות, וש-4 המנות שנותרו ברשותי מבנק הזרע יספיקו להצלחה.