אחרי הניסיון הרביעי שלא הצליח, ושהיה מלווה בעצבים והסתיים באכזבה, הבנתי שנדרשים צעדים דרסטיים על מנת שאוכל להמשיך הלאה. אולי המחשבות על מה היה שונה בפעם ההיא, שהצליחה, לעומת שאר הפעמים לא באמת יעזרו לי במציאות, אבל לא הצלחתי להימנע מהן. ובאמת, הייתי אז אחרי חודש הפסקה, אחרי חופשה ארוכה בחו"ל, שבמהלכה אכלתי בריא ועשיתי פעילות גופנית יומיומית. ובנוסף לכל, הרגשתי שאני לגמרי מאוהבת בתהליך, ויוצרת את הדבר הכי יקר לי בעולם.

ברור לי שילדים נוצרים גם בתהליכים כואבים ולא משמחים. יש לא מעט מקרים של הריון לאחר אונס, ואני מניחה שהן לא חשבו על אהבה באותם רגעים. אין לי ספק שאפשר לאכול ג'אנק ועדיין להיכנס להריון. אבל בכל זאת הצבתי לעצמי כמה מטרות בפעם הזו:

1. למצוא רופא טוב יותר. הפעם אני יודעת מה אני מוכנה לעשות ומה לא. ביררתי קצת על הורמונים ועל הפריה חוץ גופית (IVF) ולמדתי שמדובר בתהליך כואב, לא נעים, שכולל סחבת של התעסקויות, הזרקות והתרוצצויות שיכריח אותי להתמודד עם הנושא באופן יומיומי. וזה עוד בלי לדעת מה ההשלכות לעתיד של כל החומרים האלו על הגוף. מאחר ואני מרגישה מחורפנת גם בלי שהזרקתי לעצמי הורמונים מסוגים שונים שמשגעים את המערכת הפיזיולוגית שלי, אני מעדיפה להימנע ככל האפשר מלהגיע לשם. בשביל זה אני צריכה רופא טוב, שמבין מה הוא עושה, ושלא ינסה לדחוף לי כל מיני דברים שלא חייבים.

2. להירגע, ומהר! כל הלחץ הזה, הציפיות, ההתעסקות – לא עושים לי טוב. צריכה לקחת איזה צעד (או שלושה) אחורה ולנשום. לשם כך אני לוקחת חודש הפסקה מהתהליך. החודש הקרוב לא אחכה לביוץ, ולא אחכה לתוצאות ההזרעה. בחודש הקרוב יש לי פטור, ואני מקווה שאצליח לנוח מהמירוץ בזמן הזה, ולאסוף כוח להמשך. 

3. לאכול בריא יותר. מזמן כבר השתכנעתי בקשר שבין תזונה לתפקודי הגוף. והרי ירדתי במשקל במיוחד לקראת ההריון הזה, כדי שיהיה לי קל יותר לסחוב. עכשיו בניתי לעצמי תוכנית בריאות, שמורכבת מדברים שלמדתי שהם טובים לי ודברים שלא. קפאין – אאוט. אני כבר אחרי 5 ימי גמילה, זה לא קשה (חוץ מכאבי הראש ביומיים הראשונים) וכבר אני מרגישה ערנית יותר לאורך זמן. בשבוע הבא – אומר שלום לקמח הלבן (ולחלות, ובורקסים, ועוגיות. אוי וויי) ושבוע אחריו – הייה שלום סוכר. במקומם אני מקבלת בשמחה ג'ינג'ר, סלק ושאר ירקות. אין תינוק בעולם שלא ירצה להיקלט לתוך הרחם הבריא שלי!

4. להתמיד בפעילות גופנית. נושא רגיש, כי בין עבודה לשאר הפעילויות וההתנדבויות שלי לא נשאר הרבה זמן, אבל באמת שהגיע הזמן. 

כך, בתוכנית ברורה ובראש צלול, אני ממשיכה לצעוד לקראתה. הילדה שעוד תהיה לי. בינתיים אמשיך לריב עם עצמי אם זה באמת כה חיוני. על קצת מהמאבקים האלה דיברתי היום בתוכנית הרדיו של אילנה דיין