אני קליפה של בחורה. עושה את הדברים שצריך לעשות על אוטומט. מחייכת כשצריך, מנומסת או מתלהבת כשצריך, הכל למראית עין. בפנים כבר התפרקות מוחלטת של כל המערכות. כמו אישה זקנה שיום מותה קרב, ליבה עוד פועם, היא עוד אוכלת, אבל המבט כבר ריק ואין שם את הנשמה שפעם היתה לה. בניגוד אליה, אני עוד משתתפת בכל הדברים שקורים מסביב. עובדת, נפגשת, מבקרת, אבל הלב לא שם. הוא מכווץ ומלא מרירות על דברים שרציתי שיקרו לי ולא קרו. 

אני קליפה של בחורה. הפנים שלי כועס על כל העולם. על ההריונות שמסביב, על ילדים ותינוקות של אחרים, על התאהבויות, על בחורים. על אלה שאהבתי ואלה שלא, על כל בחור שלא רצה ילד משותף, ובמיוחד על ההוא שמשך אותי באף עד שהגעתי לכאן, משלמת כסף על מנות שהוא מייצר בחינם, נערכת לגדל ילד לבד, ילד שלא ברור מתי, אם בכלל, הוא ייווצר. על הרופא שלי, פרופסור שמנהל מחלקה גדולה בבית חולים גדול, שלא מתזמן את הביוץ ובשל כך הניסיון הקרוב, ממנת הזרע האחרונה שרכשתי, יהיה ככל הנראה נסיון שווא. הכעס מרוקן אותי, ולא נשאר ממני דבר. 

קליפה של בחורה. גם לכתוב כבר לא יודעת. איך מתפקדים בעולם בתור קליפה? הכל קורה על אוטומט, בצורה מכנית. שיגרה של הרגלים, נטייה להסתגרות, פתיל קצר (מזל שהחוק מגן עלי מפני איבוד מקום העבודה), רשימת מטלות שמסמנים עליה וי. מדי פעם שוכחים דברים, מדי פעם מפשלים. הסביבה, שבמקרה שלי יודעת בדיוק מה אני עוברת, מבינה. מבטי רחמים והיסויים של שקט הם מנת חלקי היומית. קרובים מסתירים הריונות, חברות מתקשרות חסרות אונים. לרגעים, גם אני קצת מרחמת עליהם, שאינם יודעים מה לעשות או איך להגיב. 

אני קליפה של בחורה. חייבת להיות כזאת, כי עם כל כך הרבה רעל בתוכי, לא יכולה לאפשר לעוד רעל לחדור. אם הייתי יכולה, הייתי יוצאת לחופשה עכשיו. חופשה מהשיגרה, חופשה מעצמי. אבל אין לי כוח להניע גם את זה. בקושי רב אני מביאה את עצמי לקום בבקרים, לתפקד, לעשות פרצוף שמח לעוד בחורה (צעירה ממני, כמובן) שנכנסה להריון. לשמוח לעוד ילד או תינוק שנולד למישהו אחר. והקליפה הזו מתחילה להרקיב.