אני גיבורה! עברתי את הבדיקה המפחידה, ונשארתי בחיים כדי לספר עליה. דבר ראשון, לא ממליצה לעבור את הבדיקה בלי להתכונן. קחו משהו להרגעה, משהו נגד כאבים, סממו* את עצמכן במה שניתן ולו רק ליתר ביטחון. (*הממליצה אינה רופאה וזה). אני נרגעתי עם רסקיו, טיפלתי בכאב בכדורי אופטלגין (למרות שאופטלגין נוזלי עובד מהר יותר) ובארניקה, שזו תרופה הומיאופטית שעוזרת לגוף גם נגד הטראומה, אותה קיבלתי ממישהי שעוסקת בתחום. עם הקוקטייל הזה, ובליווי אמא שנהגה, המתנתי בתור שעה וחצי. בחנתי טוב טוב את הנשים האחרות לפני ואחרי, ובניגוד לטקסטים שקראתי באינטרנט – לא זיהיתי סימני לחץ או בכי. החתימו אותי על הצהרה שאני לא בהריון, וביקשו ממני לבצע בדיקת הריון נוספת, ליתר ביטחון. וידאו שוב ושוב שאני קוראת את טופס ההסכמה וחותמת עליו, שהגעתי עם מלווה ושלקחתי משכך כאבים. בבדיקה עצמה בחורה נחמדה הסבירה לי בדיוק מה לעשות לפני (לפשוט חלק תחתון וללבוש חלוק) ואחרי (יש פדים לשימוש, היות והנוזל נוטה להישפך החוצה וללכלך), הרופא היה סימפטי, כשביקשתי הוא הסביר לי בדיוק מה הוא עושה והיה סבלני לשאלות. האסיסטנטית שלו לחצה לי את היד וליטפה לי את הכתף כשראתה שאני לחוצה, וברגעים בהם כאב לי היא היתה שם כדי להרגיע אותי. זה אכן כאב. 2-3 דקות בהן הוא מחדיר את הנוזל, וכאבי מחזור בעוצמה גבוהה, תוך כדי שאסור לך לזוז, העיפו אותי לתקרה. עם כל התרופות והסמים זה כאב מאוד, אבל בדיעבד אני יכולה לומר שזה היה מהיר ולא נורא. איך זה יכול להיות? יכול להיות! לדעתי לצוות שליווה אותי היתה חשיבות גבוהה בתהליך הסימפטי יחסית שעברתי בבדיקה שאינה סימפטית כלל. בסיום הבדיקה לא קמתי מייד. חיכיתי שהכאב יישכך, שהסחרחורת תחלוף, שהדופק ירד. בינתיים התענגתי למשמע הבשורות שאיכשהו לא שמעתי בזמן אמת – הבדיקה תקינה, הכל בסדר. ואמא שלי, שישבה בחוץ, היתה גיבורה לא פחות לראות את הבת שלה עוברת בדיקה לא נעימה בכלל, ולתמוך כמו שרק אמהות יודעות. אחרי הבדיקה הקפדתי לנוח במשך יומיים, בהם עוד היו סימני כאבים וחלושס. אני עדיין לא מבינה למה אי אפשר לתת חומר טישטוש במקום, כפי שנותנים למי שעובר קולנוסקופיה או בדיקות דומות אחרות בהן מחדירים צינורות וחומרים לתוך הגוף. אולי, אם גם גברים היו עוברים את הבדיקה הזו, המצב היה שונה.