כמה תגובות לבלוג מאשימות אותי באנוכיות, משום שאני רוצה להפוך לאם יחידנית. אני מסכימה אתכם, באופן חלקי. הורות היא עניין אגואיסטי. אנחנו מביאים ילד לעולם שלרובנו אין בו בטחונות כלכליים, מדיניים ובכלל. בכל יום אנו עלולים לאבד את משרתנו, את חיינו, וכמובן שמצבנו המשפחתי עלול להשתנות. זוגות עשויים להיפרד, יחידים אולי ימצאו זוגיות, הריון יכול להוליד יותר מילד אחד וכיו"ב היתכנויות. יש מי שמתרגמים את הרצון לילד כפחד מהזדקנות, כצורך בהמשכיות, אבל זה לא העיקר.

במקרה שלי אני יכולה להעיד, שהרצון לילד אינו נובע משיקולים ענייניים או הגיוניים בכלל. מדובר ברגשות, בתחושות ואולי, אני חוששת, בהורמונים. מדובר בצורך פיזי בלתי ניתן לריסון או לשליטה. קצת כמו חרמנות עזה, אני חרמנית בטירוף – לתינוק. תחושה שגורמת לי לשנות תוכניות ללימודי תואר שני או לנסיעה להודו. שגרמה לי לדחות אהוב שלא קיבל את רצונותיי כפי שהם. ואפילו החשש שאולי לא אוכל באמצעיי הדלים לגדל ילד בדיוק כפי שהייתי רוצה, לא מצליח להאפיל על הרגש שמסתער על כל חלקה טובה של היגיון. המשאב היחיד שיש לי ואינו מוגבל – הוא אהבתי. אז אתם צודקים, זה אכן עניין אגואיסטי. אבל האם באמת הורות מתוך זוגיות היא אחרת? האם יש משהו בדברים האמורים ששונה כשמדובר בזוג? אולי סטטיסטית, אבל גם זה לא בטוח.

כל המשתנים של כלכלה וביטחון ממילא אינם רלוונטים. אנחנו לא באמת יודעים מה יהיה מחר. גם משפחה שמתחילה כאבא-אמא-אח-אחות אינה מוגנת מצרות. ככל שיותר אנשים מעורבים ביחידה הבסיסית, כך אנו מערבים גם יותר דעות, רצונות והתנגשויות-אגו. אז אולי מודל שמציג הורה אחד וילד אחד הוא דווקא האיזון הנכון?

מאוד קל להיות הגבר שצועק: אני הכי חזק ובלעדיי אי אפשר. תצעק, לא אכפת לי. להפך, ככל שתצעק חזק יותר אדבוק עוד יותר בדעתי, שעדיף לי לבד. יש מצבים בהם עדיף להיות אנוכית מאשר להמשיך להחזיק, למשל, במודל שלא באמת דורש את טובת הילד והאישה, אלא את טובת הגבר. הבחירה שלי להיות אנוכית לא שונה בהרבה מבחירתם של, נניח, גברים מסויימים, להרבות את זרעם. למזלי, התאפשר לי להנות מהפרי הזה בלי לחוש את המרירות. אז יש קשיים בדרך, יש פחדים, יש לבטים. ויש גם אדם אחד שיכול לדעת מה לעשות בקשר לזה – וזו אני.

——

מוקדש, באהבה, לכל הנשים ששיתפו אותי בהתלבטויותיהן, ולכל אלה (בזוגיות או שלא) שחשות הזדהות עם הכתוב.