קיבלתי וסת. מעולם לא הייתי מאושרת כל כך מעובדת החיים הלחה והלא-נעימה הזו. נשים בדרך כלל לא נוהגות להכניס את העולם לתוך השחלות שלהן, ובטח שלא לפרסם זאת ברבים בצורה גלויה וחסרת בושה כל כך, אבל בחודשים האחרונים אני בקושי מצליחה להחזיק בפנים את הבשורות המפוקפקות הקשורות בגופי הפרטי.

אני בת 38 וחצי, ובקרוב – בעוד כשבועיים – אתחיל בטיפולי ההפריה הראשונים שלי. בתרומת זרע שנבחרה בקפידה, בתהליך שאורך כבר כשש שנים, אני מקווה להתחיל בפועל את ההריון שאני חווה כבר זמן רב באופן וירטואלי. כדי לא לעזוב את המרחב הווירטואלי לחלוטין, אנסה לתעד את התחושות והלבטים שמלווים אותי. והווסת הזו היא הראשונה (וכנראה גם האחרונה) שמשמחת אותי, כי היא מסמלת את תחילת הנסיונות, שאני מקווה שלא ימשכו זמן רב מדי.

לפני שהכל התחיל, אני עוד זוכרת שלא ממש רציתי ילדים. לא ברור מאיפה זה נבע בדיוק, מתודעה פמיניסטית, מכמיהה לעצמאות או סתם מגועל. הדבר שהכי הטריד אותי היה ריח של תינוקות שהזכיר לי שילוב של ביסקוויט טבול בשתן. הם גם מרעישים ומלכלכים וצריך כל הזמן לטפל בהם, והעדפתי חתול שלפחות לא צריך להרים אותו לגרעפסים. אבל ברגע אחד זה השתנה.

הייתי בעבודה, חבר הביא את הבת שלו, בת כחצי שנה, וחבר אחר החזיק אותה, שיחק איתה והתרגש ממנה. החבר המחזיק הוא הומו. ופתאום שמעתי "קליק". מאותו רגע לא יצא לי מהראש הרעיון לעשות ילדה עם בחור הומו. השילוב המושלם של בני זוג שלא חייבים לחיות ביחד ולמרר זה לזה את החיים, עם צ'ופר של סופי שבוע לסירוגין. כבת להורים גרושים חשבתי שאם נולדים לזה אולי השד לא נורא כל כך, וזה יכול להיות אפילו נחמד לילד, שיהיו לו שני בתים. עברו כמה שנים, הספקתי לנסות לכפות את עצמי על שלושה בחורים הומואים כדי לגלות שדייטים לצורך רומנטי או דייטים לצרכי הורות הם מאוד דומים, ואם לא מפתחים אמון אחד בשני – זה לא יעבוד.

כמה ימים אחרי שנרשמתי לאתר היכרויות לצרכי הורות, הכרתי בחור. אהבה אמיתית ומכרבלת כמו שלא היתה לי כבר שנים, כזו שגרמה לי לחשוב שאולי משפחה נורמטיבית אינה שד נורא כל כך. שנתיים וחצי נהניתי ממערכת יחסים אפופת עונג, כשברקע כל הזמן התנגן אצלי החלום הזה, על הילדה שלי. התעוררתי בלילות לבכי שלא היה, ובכיתי בעצמי בכל פעם שהוא אמר שהוא עוד לא מוכן להיות הורה.

שש שנים זה הרבה זמן, אבל כשמדובר בפנטזיות ובחלומות – הן עוברות מהר מדי. פתאום אני בת 38 וחצי ולא יכולה לחכות אפילו עוד רגע אחד. בחודשיים האחרונים אני עסוקה בלהכין את גופי ואת חיי לתינוק אמיתי. הפסקתי לעשן, התחלתי דיאטה, עברתי לתזונה בריאה בתוספת ויטמינים, נבדקתי אצל שישה רופאים ומכל מיני כיוונים. אחרי שנשללה האפשרות להריון עם החבר הלא-מוכן, ונפסלה האופציה למצוא בחור אחר (לא יכולה לחכות עוד רגע אחד, כבר אמרתי?) הלכתי לכל בנק זרע שהצלחתי לקבוע אליו תור מיידי (ברור שאפרט על זה יותר בהמשך), והנה אני כאן, מחכה לביוץ. ומה עוד נשאר לי לעשות בחודשי ההמתנה האלה, מלבד לשתף את העולם בתהליך הזה, כפי שאני חווה אותו. המשך יבוא.