כבר סיפרתי פה בעבר על כאבי הגב שאני סובלת מהם מאז תחילת ההריון. זה התחיל מזריקת פרוגסטרון שניתנה לי כחלק מטיפולי הפוריות, שהאחות ככל הנראה הזריקה למקום הלא נכון ופגעה לי בעצב. בעקבות הפגיעה במשך יומיים איבדתי יכולת תנועה, ובמשך חודש צלעתי וגררתי רגל. עם הזמן הכאבים באו והלכו, אבל ככל שההריון מתקדם, והרחם לוחץ על העצב, ומתווספים על כך גם שינויים וגדילה של האגן – כך גוברים הכאבים ומוגבלת יכולת התנועה שלי.
 
במקרה שלי זה מיתרגם בעיקר ללילות קטועי שינה, צליעה קשה, הליכה בעזרת תמיכה (אני נעזרת במקל הליכה) וסבל רב. ניסיתי לפנות לרפואה המערבית ולרפואה אלטרנטיבית אבל בינתיים אין מזור של ממש. האורתופד שלח אותי לדרכי בטענה שזה יעבור לאחר הלידה ואין מה לעשות, הפיזיותרפיה (שהצלחתי להתברג אליה רק לאחר הפעלת קשרים וצעקות) מרגישה כמו התעללות חסרת תועלת, אוסתאופטית עזרה לרגעים – אבל פחות ופחות עם הזמן – ושיאצו מקל קצת, לפחות על תחושת המתח, אבל כאמור הבעיה עוד נמשכת ואף גוברת. בינתיים אני מממנת לא מעט בעלי מקצוע, אבל לא מוצאת פתרון.
 
אז מה עושים? מעבר לתחושת התיסכול וחוסר האונים שמתלווים לכאב, הוא גם מקשה עלי לעבוד, מאחר שאיני יכולה לשבת לאורך זמן, ובעבודתי אין מקום לשכב או אפשרות לקחת הרבה הפסקות, וגם אין אפשרות לעבוד מהבית. מיציתי את כל ימי המחלה שלי, וגם את כל ימי החופשה, ונותרו לי עוד 3 חודשים (שהצטמצמו בינתיים לחודשיים) עד ללידה, ללא פתרון או הקלה נראים באופק. 
 
הרופאה שלי טוענת שאין לי מה לדאוג. מילאנו ביחד טפסים לשמירת הריון, שעלי להגיש לביטוח לאומי, והכל אמור להיות בסדר. הבעיה היא שביטוח לאומי לא מאשר כל בקשה (במיוחד כשאין סכנת חיים לעובר או לאם), ושבינתיים – אין מי שישלם לי משכורת על ימים בהם לא יכולתי לעבוד. בנוסף, הסכום שמקבלים על שמירת הריון לא משתווה לשכר שלי, מה גם שמדובר במשכורות האחרונות לפני הלידה (ולפני תשלומי חופשת הלידה מביטוח לאומי). ועוד תוסיפו לזה את ההוצאות הגבוהות הנלוות לכל הטיפולים שאני ממשיכה לנסות, מתוך איזושהי תקווה לפתרון.
 
מאחר שאני חברה בקופת חולים מכבי כבר שנים רבות, ומשלמת על הביטוח היקר ביותר בקופה כל השנים האלו, בנוסף לביטוח בריאות אישי – חשבתי שאולי הם יוכלו לעזור לי. אבל ניסיונותיי לפנות למכבי, אותה קופה שבה הזריקו לי מלכתחילה את הזריקה שפגעה לי בעצב ושגרמה לכל הסיבוך, נתקלו בהתנערות ובתגובות מתסכלות של אין מה לעשות וזה יעבור אחרי הלידה (עוד כחודשיים, כן?). 
 
כיחידנית – אין לי שותף שיכול לתמוך בי ברגעים אלו, כלכלית או אפילו נפשית או פרקטית. אני נאלצת לצלוע לכל הבדיקות והטיפולים, להתמודד לבד עם הבירוקרטיה, ולמצוא לבד פתרונות יצירתיים לעבור את התקופה הקשה הזו בשלום. וכשכל קימה מהספה כרוכה במאמץ וכאב – זה לא פשוט. מזל שיש לי קצת חסכונות, לצד משפחה וחברים תומכים. ומזל גדול שאני לא נוטה יותר מדי לרחמים עצמיים או לפסימיות. ממשיכה לנסות פתרונות שונים, ואמשיך לעדכן במידה שאעלה על איזה קסם שיפתור את הבעיה.
 
בינתיים, מאחר שאני רוב הזמן בבית, שואלים אותי מה אני עושה כל היום. אז ראשית: כל פעולה לוקחת פי שניים זמן, לפחות. רק ללכת מהמטבח לסלון זה מאמץ עילאי שדורש מנוחה אחריו. חלק מהזמן אני קוראת, עד כמה שהגוף שלי יכול לסבול ישיבה או שכיבה ממושכת, וחלק מהזמן אני משלימה את שעות השינה שלא השלמתי בלילה. זה ידוע שנשים בהריון מתקדם (שבוע 32, הידד!) נתקפות צורך או חשק לנקות פתאום או לסדר לקראת התוספת המשפחתית, אבל כשכל פעולת ניקיון – גם הפשוטה ביותר – עולה בהחרפת הכאב, זה לוקח זמן רב יותר גם בביצוע הפעולה וגם בהתאוששות שאחריה. 
 
ובכל זאת, מתוך חוסר האונים, תחושת המוגבלות וגם מאחר שהבית שלי הפך לאחרונה למחסן קטן לדברי תינוקות, התחלתי להכין את החדר לקטנה. ביקשתי עזרה לשם כך, אבל דאגתי שהדברים ייעשו כפי שאני רוצה, ויונחו במקום שנוח לי שיהיו בו. העריסה שקיבלתי, למשל, כבר מורכבת במקומה, החתולים שלי יכולים להתרגל לקיומה ולהתחיל להתמודד עם השינוי הקרב. רכשתי חומרי כביסה לתינוקות (לא מאוד ברור לי למה הם צריכים חומרים אחרים, אבל בעניין הזה אני נגררת) ואת הימים הקרובים אעביר בלכבס, למיין ולסדר את הבגדים שקיבלתי במגירות השידה. הכל הופך למוחשי יותר, ותחושת הסוף/התחלה מתגברת. הלילה למשל, כשהתעוררתי באמצע הלילה וראיתי בזווית העין את העריסה, עלה על שפתיי חיוך גדול שעירסל אותי להירדם בחזרה. מעניין אם הערב או מחר, אחרי יום של כביסות וסידורים, אשלם על כך מחיר כבד של דמעות כאב.