זה היה צפוי שזה יגיע מתישהו. שלוש בלילה ואני לא נרדמת. ולא שאיני עייפה, בשבוע האחרון משהו בגוף משתנה, מתחילה להרגיש התכווצויות וכאבי בטן, ככל הנראה מה שנקרא צירי ברקסטון היקס, שמהווים חזרה לקראת הדבר האמיתי, יחד עם קימות מרובות לפיפי ועייפות אינטנסיבית. שבוע 34, ומתחילה להרגיש את סוף ההריון. 
 
ערימות של כביסה, קיפול וסידור במגירות מאחוריי, וכל דבר מלווה בשאלות משונות שלא חשבתי שיעסיקו אותי: איך יהיה נוח לסדר את הדברים במגירות? באילו מבין כל סוגי הבגדים יהיה נוח להשתמש יותר, ואיזה יהיו נוחים פחות? מי יקח אותי לבית החולים – במיוחד אם זה יקרה באמצע הלילה? מה צריך לארוז לבית חולים? (אני יודעת, יש עשרות רשימות לדוגמה ברשת, ועדיין זה מטריד אותי). איזה עוד דברים צריך להכין מראש? (מישהו שיאכיל את החתולים, אולי מישהו שיהיה פה כדי שלא יפרצו הביתה). ומה יהיה בלידה? האם אני סגורה על המלוות ללידה שבחרתי לי? 
כל השאלות האלו מציפות אותי, לפעמים בהבזקים קלים, וכרגע – שלוש בלילה – במתקפה חסרת רחמים. 
 
היום חזרתי מהשיעור השלישי מתוך ארבעה בקורס הכנה ללידה פעילה שבחרתי לעשות. הקורס מציע שיטה של עשר תחנות ללידה פעילה, שהן למעשה עשר דרכים שונות, פלוס וריאציות, להתמודדות עם כאבי הלידה, להרגעה ולהפגת לחץ. במהלך ארבעה מפגשים של כשעתיים וחצי כל אחד עושים תרגילים, חוזרים עליהם, מקבלים הסברים לתהליכים שונים שעוברים במהלך הלידה וכלים להתמודדות עם הלא נודע הזה. 
 
בדרך כלל, כשזה מגיע להפרשות – אין לי בעיה. לא ממש נגעלת מדם. אפילו קצת מרתק בעיניי שיש כל כך הרבה סוגים שונים של הפרשות שיוצאות מהנרתיק, בזמנים שונים של החודש. אבל כשזה מגיע להפרשות הקשורות בלידה – פתאום אני מתעוותת בגועל ובעתה. היום, כשתירגלנו סיבובי אגן עם נשימות על כדור פיזיו, והמדריכה המליצה לשים בחדר הלידה סדין על הכדור, ולהחליף את הסדין בכל פעם שהוא מתמלא בהפרשות – זה היכה בי שוב. אחרי שידעתי כבר על ירידת מים, ולמדתי על הפקק הרירי, עכשיו יש עוד?! פתאום דמיינתי בצורה ראליסטית יותר את הרגליים רועדות מרוב כאב, את הגוף המותש מחוסר שינה, ממאמץ, מציפיה ומחוסר ודאות. כמי שנוטה להתעלף מכאב – למה לעזאזל הכנסתי את עצמי? 
 
איני מיוחדת. המחשבות האלו, הבעתה וחוסר השינה, הן מנת חלקן של הריוניות מתקדמות רבות. ועדיין כשהן מכות הן חסרות רחמים ומעוררות שאלות ותהיות. בדרך הביתה אמי שאלה שוב אם לא הייתי מעדיפה לקחת דולה ללידה. המדריכה של הקורס היא דולה, והיא התחבבה על שתינו, ואולי בעזרתה אצליח בכל זאת לעמוד בכאב הזה? מייד חשבתי כמובן שאולי אני דורשת מאמא שלי יותר מדי. אולי היא חוששת שלא תצליח לעמוד מולי כשכואב לי ולדעת להגיד לי מה לעשות בצורה מספיק משכנעת מצד אחד, ושלא מסתכנת ביחס חסר סבלנות מצידי מצד שני. לא יודעת מה לעשות. מרגישה צורך להתייעץ עם כמה שיותר חברות שחוו לידה לאחרונה כדי להחליט מה לעשות ולסדר את המחשבות.
 
בנוסף לכל זה, היום התחלתי בעיסוי הפרינאום הידוע לשימצה. מצד אחד – חשבתי תמיד שעיסוי באזור יכול לעשות רק טוב. הרי נעים לי כשנוגעים בי שם, בדרך כלל. אני נהנית מסקס, ומגע באיזור נשמע לי בהחלט סקסי. מצד שני – יש לעיסוי הזה מטרה ספציפית: להכין את האזור למעבר ראש של תינוק, לפתיחת של עשר אצבעות, ויותר מדי נשים מעידות שזה כואב. מבלבל? חכו. איך לעזאזל אני אמורה להגיע לשם כשהבטן שלי כל כך גדולה?! אז נכון, יש מכשיר כזה שאמור לעזור במיוחד ליחידניות כמוני, הוא נקרא אפי-נו, או בשמו העלק-עברי: חתכ׳לס, אבל הוא עולה כ-500 שקלים ובהנחה שזו תהיה הלידה היחידה בחיי – מדובר בהוצאה חד פעמית קצת גבוהה מדי לטעמי. מה גם שלא מדובר במכשיר שמעבירים הלאה. 
 
אז ניסיתי בכל זאת לבד. מילאתי קופסת פלסטיק במים רותחים, זרקתי לתוכה כמה ענפי רוזמרין, טיפטפתי קצת שמן שקדים, וניסיתי להציב אותה במקום שיהיה לי נוח לגהור מעליו, כדי שהאדים ירככו את האזור. עד שמצאתי את המיקום והתנוחה הנכונים – לא הרגשתי דבר. ייתכן שהמים התקררו כבר, אבל כמי שגם ככה מתקשה עם כאבי גב לעבור מתנוחה לתנוחה – העדפתי לוותר ורק שטפתי קצת את האזור החיצוני במים הרותחים של הרוזמרין. 
 
ואז עברתי לשכיבה על הצד, עם רגל אחת מורמת (עד כמה שכאבי הגב מאפשרים לי) ועם שמן פרינאום ניסיתי לעסות את האזור כמו שמסבירים בכל מיני סרטונים שמצאתי. אולי הייתי עדינה מדי, אבל זה לא מאוד כאב. לא שנהניתי, ולא שהיה לי נעים. בהחלט שאלתי את עצמי תוך כדי מה לעזאזל אני עושה והאם אני עושה את זה נכון. אחרי 2 דקות נשברתי. יתכן שזו הסיבה בגינה מומלץ לעשות את זה בשניים, כדי שאפשר יהיה לחלוק את המבוכה, לצחקק עליה, לעודד אחד את השני ולומר – די, עכשיו ברצינות. אם היה מולי פרטנר הרי לא הייתי מעיזה להתקפל. אבל לבד קל לי לוותר ולומר – מחר אנסה שוב ליותר זמן. לבד אני גם נתקעת במחשבות על ההפרשות שייצאו משם בלידה, על כמה זה יכאב וכמה יהיה קשה. מחשבות שאני מנסה להסיט כרגע הצידה ולהיזכר בגור הקטן שעומד לצאת ממני, זו שאני מחכה כבר להחזיק וללטף ולראות ולהריח. להקשיב לה ולהתבונן בה כאילו היתה אייפד קטן וחדש. 
 
המחשבות האלו, של שלוש וחצי בלילה, לא מאוד מסודרות. הן זורקות אותי מהפרשות ללידה, ומהלידה לייצור הקטן. בזמן שסידרתי את הבגדים שקיבלנו במגירות השידה, נתקלתי בכמה בגדים עם הדפסים טקסטואליים. תהיתי האם אלביש את בתי בחולצה שכתוב עליה ״גבר גבר״, או בשמלה מתוקה להפליא עם הכיתוב ״דדי׳ז ליטל פרינסס״. היא הרי לא יודעת לקרוא, אז מה זה משנה? מצד שני – זה לא שחסרים לה בגדים, לדעתי יש לה כבר כמות כזו שאף בגד לא יילבש פעמיים. ובכל זאת, למי אכפת? 
 
וזה מוביל אותי לסוגיה לא פעוטה שטרם התייחסתי אליה כאן: מה אומרים לילד/ה שאין לה/ו אבא? 
האחיין שלי, בן השמונה, שאל אותי לא מזמן איך אני בהריון, או נכון יותר: לא צריך גם בן בשביל זה? הסברתי לו שיש מקום שקוראים לו בנק הזרע ושם מוכרים את החומר שיש לבנים שממנו עושים ילדים, ושקניתי משם חומר כזה. אז האחיינית שלי בת הארבע וחצי קפצה מייד ושאלה: אז לתינוקת שלך לא יהיה אבא?! זה הוביל אותי לדבר איתם על צורות שונות של משפחות, וריאציות על שני אבות, שתי אמהות או אב או אם לבדם. אבל ילדים הם ילדים, והאחיינית שאלה: ואם תכירי מישהו והוא ירצה להיות אבא שלה, אז יהיה לה אבא?! אז לפני שאני הולכת לשידוכים שמסדרת לי אחייניתי בת הארבע וחצי, אני מקווה שהשיחה הזו הכינה אותי במשהו לקראת השאלות שבתי תשאל יום אחד. אני מאמינה בכנות ובאמת. יודעת שארצה להסביר לה את המצב כמו שהוא, בלי לעשות מזה עניין, ובלי לסבך. מאחר ועשיתי את בחירותיי בלב שלם, ומשום שאיני רואה בכך כל פסול, ואף מוצאת במצב הזה יתרון או שניים, אני מאמינה שאסתדר, ושגם היא תחיה עם זה בשלום. ובכל מקרה – כבר התחלתי לשים קצת כסף בצד לטיפול פסיכולוגי, שיהיה. 
 
ארבע לפנות בוקר. המחשבות נרגעות קצת, העייפות גוברת. המנטרה שנשאתי במהלך רוב ההריון חוזרת: טריליוני נשים עברו את זה, וחוזרות ועוברות את זה שוב ושוב. מדובר באירוע חד פעמי שאעבור – וגם אם יהיה לא נעים, עוד קצת וזה מאחוריי לטובת פלא קטן, שאומרים ששווה את כל העסק.