כבר כתבתי בעבר על דעתי בנוגע לריבוי בדיקות הריון בארץ. אבל כשאת בהריון, ושולחים אותך לבדוק את זה ואת ההוא, את לא תמיד יודעת מה לסנן ומה לא. איכשהו, הבדיקות האלו גם מעבירות מהר את משך ההריון. הזמן עובר מביקורת לביקורת, מבדיקה לבדיקה, ובהתאם לאורח חיינו בו אנו רגילים לכמת ולהשוות הכל, גם כאן אנחנו לומדות אם העובר נמצא באחוזון הנכון, איך המדדים שלו ביחס לממוצע, וכבר הוא נתון לשיפוטיות ולמדידה, עוד לפני שנשם את נשימתו הראשונה. 

בשבוע 30 הגעתי לרופאה שלי לבדיקה שגרתית, שכללה גם הערכת משקל. בארץ נוהגים לעשות בדיקת הערכת משקל איפושהו בין שבוע 30 ל-34, והמדד הזה אמור לתת אינדיקציה כלשהי לגבי הלידה ולגבי התקדמות העובר. בהערכת המשקל מודדים באולטרסאונד את אורכם של אברים שונים בגוף (ראש, בטן, ירך וכד'), משווים אותם לאיזשהו ממוצע ונותנים ציון שנקרא אחוזון. מי שמתבשרת שהעובר גדול מדי – לרוב באזור אחוזון 90 – צופים לה לידה קשה ולפעמים מעודדים אותה לניתוח קיסרי. כבר לא מעט חברות שלי חוו הערכת משקל באחוזון 90 ומעלה, ובסוף נולד תינוק ממוצע ביותר. הערכות משקל של 4 קילו התגלו לבסוף כעובר ששקל 3 קילו, והרבה חרדות התבררו כלא מוצדקות. 

עד היום, בכל הבדיקות שעשיתי, בהן הכל היה תקין – נאמר לי שהעוברית קטנה ביחס לגיל ההריון, בעיכוב של כשבוע-שבועיים. מאחר ובמקרה שלי גיל ההריון ידוע והחלטי (בהפריה חוץ גופית אין מקום לסטיות) זה היה קצת משונה, אבל לא הדליק נורות אדומות. שמעתי הרבה זוועות על עוברים גדולים מדי ועל הנזק שנגרם לגוף האישה במהלך הלידה, וחשבתי בהקלה שזה נחסך ממני. בהערכת המשקל בשבוע 30 הרופאה אמרה שוב שהיא קטנה, אבל נמדד גם פער בין גודל הראש לגודל הגוף. ליתר דיוק: הגוף באחוזון 30, הראש באחוזון 5. מה שאומר שבעוד הגוף תואם עיכוב של שבוע בהתפתחות, הראש תואם עיכוב של שבועיים. את ההגיון שמתבקש להוסיף לכך – שכל זה נמדד ביחס לממוצע, ולא כולנו נמצאים בטווח של הממוצע, ומה זה אומר עיכוב בהתפתחות בשלב זה – הרופאה חסכה ממני, ורק שלחה אותי למעקב אולטרסאונד נוסף בעוד שבועיים, כדי לראות את ההתפתחות לאורך זמן.

בבדיקה לאחר שבועיים נאמר לי שעדיין ישנו פער, אבל הפער שומר על עקביות, כלומר לא נצפתה האטה נוספת, וכן נצפתה גדילה מהבדיקה הקודמת. בכל מקרה, מאחר ועדיין אובחן הראש הקטן ביחס לגוף – הטכנאית המליצה שרופא יראה את התוצאות ויבדוק אם יש איזו בעיה ספציפית במוח, ושלחה אותי למוקד הרפואי. קצת חוששת פניתי למוקד – ועדיין לא הבנתי בשלב זה מה המשמעות של ראש קטן, מעבר לפחות קרעים בפרינאום. במוקד, לאחר שעות של המתנה, הרופא הביט בי ושאל: אבל למה באת אלי? את צריכה רופא מומחה שעושה אולטרסאונד וכאלה. נתן לי הפניה לסקירת מערכות מכוונת ושלח אותי הביתה. את התור לסקירה קבעו לי שוב לעוד שבועיים. שבוע 34, ואני כבר מעט פחות רגועה אבל עדיין לא ממש מודאגת, בטוחה שהנה עוד רגע יתברר שזה שום דבר. אבל הרופא שעשה את הסקירה חשב קצת אחרת. 

קודם כל – במהלך כל הבדיקה הוא לא אמר מילה ולא הסביר כלום. לא תראי הנה הראש וזה הלב וכדומה. כששאלתי שאלות הוא אמר – נגמור את הבדיקה ואסביר לך הכל. כלומר, שוב גישת ה"אל תפריעי לי לעבוד" שמרגיזה אותי כל כך. עם סיום הבדיקה הוא אמר: הגעת לכאן עם חשד למיקרוצפלוס (זו הפעם הראשונה בה הבנתי שיש שם לדבר הזה), ואני רואה שבאמת יש עיכוב בגדילה של הראש. בטווח של שבועיים הוא גדל כמו בטווח של שבוע. כרגע את נמצאת בתוך הנורמה, אבל בגבול התחתון של הנורמה – מדד אחד מעל למינימום. והגוף כולו גם קטן – בטווח של אחוזון 19. זה קשור למשהו שאכלתי או לא אכלתי? לא. יש משהו שאני יכולה לעשות בנדון? כאן הוא אמר שצריך יהיה להמשיך לעקוב אחרי ההתפתחות בבית חולים, סביר להניח שבמחלקה להריון בסיכון, בבדיקות פעמיים בשבוע, ואז יחליטו אם אולי משהו ברחם מפריע לעובר להתפתח ואולי צריך ליילד לפני הזמן. מאחר ואני יומיים לפני שבוע 35 זה כבר אפשרי, ולפעמים עדיף. כתב מה שכתב והפנה אותי בחזרה לרופאה שלי. לפני שיצאתי ממנו, ושניה לפני התקף לב קטן, הוא חזר ואמר: זה יכול להיות שיש משהו, וזה יכול להיות כלום. את עדיין בתוך הנורמה, גם אם בטווח התחתון של הנורמה. אבל צריך לבדוק. 

שוב חוסר ודאות מחרפן. הרופאה החליטה לתת לי הפניה למומחה מוח-עוברים באיכילוב, ואמרה שאם לא אצליח לקבוע תור לעוד שבוע – שאעדכן אותה והיא תתערב ותנסה לקדם את התור. "אם הוא יגיד לך שאין מה לדאוג – אז אין מה לדאוג. עליו אני הכי סומכת". שניה אחרי כן היא שינתה את דעתה ואמרה – בעצם, אתן לך הפניה למיון. לכי מחר על הבוקר כדי שלא יאשפזו אותך סתם. הם כבר יפנו אותך אליו, וכך לא תצטרכי להמתין עוד זמן.  בלילה לפני השינה עשיתי טעות חמורה ונכנסתי לגוגל לבדוק מה אומר המיקרוצפלוס הזה. הטווח נע בין שום דבר (מבנה ראש קטן של הראש שנובע מגנטיקה – אבל אין לי הרי איך לבדוק את היקף הראש של התורם) דרך בעיות של תנועות לא רצוניות ואפילפסיה, ועד לזוועות של פיגור. הלכתי לישון עם תמונות נוראיות בראש, ולראשונה מאז תחילת ההריון – תנועת העוברית הקטנה לא הרגיעו אותי אלא רק הלחיצו אותי. כל הזמן הזכרתי לעצמי שהכל יכול להיות בסדר, שעוד אין באמת סיבה לדאוג, אבל הייתי מפוחדת.

מצויידת באמי היקרה, בתיק ארוז למקרה שאולי יאשפזו אותי (כמה התלבטתי אם לארוז גם דברים ללידה, למקרה שיחליטו ליילד אותי לפני הזמן) ובהיסטוריה הרפואית – הגעתי על הבוקר למיון. שוב נתקלתי ברופא שהציץ בהפניה ושאל: אבל למה באת אלינו? (שאלה לרופאים היקרים: נראה לכם באמת שהגעתי סתם כי בא לי?!? הפנו אותי אליכם. לי אין מושג עדיין מה לעשות ומה זה אומר. כשאלמד רפואה בגילגול הבא אדע למי לגשת ולמי לא) הוא הסביר שהם לא עושים את הבדיקות שאני צריכה, ושעלי לקבוע תור לרופא מומחה המוח, אותו אחד עליו הרופאה שלי דיברה. הוא גם דיבר עם הפרופסור והקריא לו את המדדים שנמדדו בסקירת המערכות האחרונה, וזה קבע: תור לעוד שלושה שבועות. שבוע 38 (אם לא אלד לפני, כן?).

רק למחרת, כשהרופאה שלי דיברה איתו ושמעה ממנו שכל עוד אני בטווח של הנורמה אין חשד למיקרוצפלוס שלמעשה מאובחן 2-3 מדדים מתחת לנורמה, ושאין מה לדאוג, הצלחתי להירגע ממש. יכול להיות שבימים רגועים יותר, בלי מלחמה וטילים, וכמובן – בחשיבה צלולה ולא הורמונלית הריונית – הייתי מצליחה לא להילחץ בכלל, מראש. האמת שיחסית לאיום המפחיד בפיגור – תיפקדתי די בסדר, אם מותר לי לתת לעצמי ציונים. כל התהליך הזה הזכיר לי פתאום שפעם, לפני כמה שנים טובות כשרק התחלתי לחשוב על אמהות, האמנתי שלא אוכל להיות אם יחידנית כי אני לחוצה מדי, ואני זקוקה למישהו נוסף שיהיה שם ויאזן אותי. כשהתקשיתי למצוא בן זוג מתאים להורות, התחלתי לעמת את עצמי עם התחושות האלו, וניסיתי למצוא להן פתרון. סימנתי, למשל, את כל האנשים סביבי שעליהם אני סומכת ושאני רואה בהם סלעי ביטחון, ושוחחתי עם חלקם על המעורבות שלהם בחיי כגורמים מייצבים. חלקם הופתעו והשתעשעו מההגדרה, וכולם שמחו להיות שם עבורי. בנוסף, התעמתתי עם פחדים נוספים שהיו בעיניי סימנים לנטיה לחרדה או גורמים מעכבים אחרים. אבל כשעובדים על הבעיות לא תמיד יודעים אם זה עובד. היום, אחרי הדרמה של האירועים האחרונים, אני יכולה לטפוח לעצמי על השכם ולהודות: אני כבר לא חרדתית! אני דואגת כשצריך, וכשיש סיבה, ומוצאת פתרונות להתמודדות. מבחינתי עברתי בהצטיינות יתרה את מבחן הלחץ הראשון של ההורות. מניחה שלי ולבתי יהיו עוד הרבה אירועים כאלו, של חום גבוה ללא סיבה נראית לאופק, של סימנים כחולים שלא ברור אם זה מכה או סרטן ועוד זוועות שאין טעם לדמיין אפילו. יכול להיות שבעתיד אזדקק ליותר עזרה להתמודד עם הדברים, ויכול להיות שאתחשל ואתחזק. מה שבטוח – אתמודד עם מה שיהיה ואקבל זאת כחלק בלתי נפרד מההורות, יחידנית או לא.