מאז תחילת ההריון, שעבר במהירות רבה, אני שומעת מנשים סביבי שהחודש האחרון עובר כמו כל חודשי ההריון שלפניו ביחד. אז החודש התשיעי הגיע – ואני מבינה למה התכוונו חברותיי. הימים זוחלים, לא משום שהם ארוכים יותר מקודמיהם, אלא מאחר וברור וידוע שבעוד איזשהו זמן (שבוע? שבועיים? חודש?) חיי עומדים להשתנות ללא הכר. איני יודעת מתי זה יקרה, באיזה משעות היום, כמה זמן יקח התהליך וכמה כואב, קשה או מתיש הוא יהיה, אני יכולה להתכונן ולהיערך מבחינה טכנית לכל מיני תרחישים – אבל שום דבר לא יכין אותי באמת לחוויה הכה מסעירה הזו, שיכולה להיות קשה ומדהימה בו זמנית. 

בכל לילה לפני השינה אני שואלת את עצמי אם הלילה זה יקרה פתאום. או אולי בבוקר. או שאאלץ להגיע לשבוע 42 ולקבל "איומים" בזירוז. בכל יום אני מלטפת את הבטן ואת הגלים שהעוברית עושה בה וחולמת על הרגעים שאחרי, כשאראה אותה ואוכל להחזיק אותה, ללטף ולחבק, להאכיל, להרדים, או לקלל שתפסיק לבכות. מוצפת ברגשות של אהבה ללא גבולות ליצור הקטן הזה שעוד לא ראיתי – אני שואלת את עצמי כל הזמן איך זה הגיוני בכלל, שאני כבר חשה כאלה רגשות כלפיה לפני שהיא ממש קיימת מולי. והאם יש סיכוי שאתאכזב בפגישה. 

בימים בהם יצאתי לדייטים עם בחורים, היו פעמים שבמהלך שיחות הטלפון או התכתבויות שלפני ההיכרות הרשמית התאהבתי לחלוטין בבחור. אני זוכרת כמה מקרים בהם פיתחתי רגשות וציפיות והייתי מוכנה שיגיע כל יצור שבעולם – כי אני כבר מעונינת. אבל כשהגיע רגע המפגש, ועמד מולי בחור אמיתי, פתאום כל הפנטזיה נהרסה. זה לא קרה כך תמיד, אבל הרגעים האלו צפים כעת בזכרוני ואני תוהה אם גם בבליינד דייט הזה משהו יכול להשתבש. 

לאחרונה גם הכרתי בחור חמוד. מאז שהתחלתי בתהליך לקראת הפיכתי לאמא, היה כל העולם הרגשי שלי מוקדש לתהליך. לא עשיתי ניסיונות להכיר בחורים חדשים כי לא הייתי פנויה לכך. פעמיים קרה שמישהו פתאום מצא חן בעיניי, ובשתי הפעמים האלו – התעברתי. אני מאמינה שההורמונים שנוצרו בגופי מתוך תחושת ההתאהבות עזרו להתעברות. ובשתי הפעמים האלו לא ידעתי איך בכלל אני יכולה לעמוד מולם, כבת זוג פוטנציאלית, כשאני כבר "אפויה" מילד/ה של מישהו אחר. מיותר לציין שהקשרים ההם לא התפתחו ליחסים של ממש, אבל ככל הנראה עשו את שלהם בצורה נפלאה אחרת. עברו כמה חודשים, אני היום בחודש תשיעי, נפוחה משילוב של הריון, עודף משקל, נוזלים ורגשות, ופתאום זה שוב קורה. העלם החמדמד מוצא חן בעיניי, והלב שלי קופץ לרקיע. בזמן שאני כבר מאוהבת לחלוטין ביצורה הקטנה שמתהווה בתוכי, גם הוא זוכה להיות מוכתר בלבי ברגשות עצומים שכבר מזמן לא חוויתי. וזה כל כך טוב ונעים להיות מאוהבת, להתרגש כמו ילדה בת 16, לפנטז שהכל אפשרי – עד שבכלל לא אכפת לי מהמציאות, שהוא לא ממש רואה בי פוטנציאל למשהו (חודש תשיעי, כבר אמרתי?), ושבעוד רגע גם אני לא אהיה פנויה אליו כי את יומי תתפוס מישהי שהתלות שלה בי לא תשאיר מקום לאחרים ככל הנראה. 

אין לי מושג אם גם נשים אחרות, פנויות או בזוגיות, חוות כזה פרץ של רגשות בתקופה הזו. מאוד קל להתאהב כך (לפחות במקרה שלי) מתוך ואקום וגעגוע לקירבה. מאוד פשוט לפנטז על מערכת יחסים, גם אם מדי פעם מהבהבת איזו נורה בראשי שמזכירה לי שלא יהיו עוד לילות של זיונים מתמשכים ללא הפסקה, לפחות לא בזמן הקרוב, וכל רגע רומנטי עלול להיות מופרע על ידי בכי של מישהי שצריכה לאכול או שיחליפו לה. זה לא מפריע לי לחלום במקביל גם עליה – שהיא מעירה אותי משינה ואני לוקחת אותה להניק והיא מלטפת בלי משים את גופי, וגם עליו – שהוא מלטף אותי ולוחש לי מלים שכבר מזמן לא שמעתי. זה גם לא מפריע לי לחשוש עד אימה ממה יהיה אחרי הלידה – כמה זמן יעבור עד שאחזור לתפקד מבחינה מינית? האם אחזור להיות ולהרגיש דברים כמו בעבר או שיישארו טראומות שיהפכו את גופי ואיבריי לספוגים מרופטים ולא מתפקדים? 

בליל הרגשות הזה מציף אותי בשבוע האחרון ללא רחמים. השבוע מישהי שיתפה באיזה פורום סגור של אמהות יחידניות את ההתלבטות שלה אם לעשות ילד/ה בהורות משותפת או מתרומת זרע. מצד אחד, היא ציינה, יש יתרון עצום בבלעדיות הזו, שאף אחד לא מתערב בהחלטות החשובות הקשורות בילד/ה, ומצד שני – האם זה אגואיסטי להביא לעולם ילד/ה ללא אבא? למנוע מהילד/ה את ההבנה וההרגשה מה זה אבא? בעקבות השאלה האמיצה הזו, התפתח דיון מרתק שבו כל אחת שיתפה בשיקוליה ובניסיונה בהקשר. כמובן שהדיון היה מעט מוטה, מאחר והפורום היה של אמהות יחידניות, אבל הערה אחת חזרה ועלתה ברוב התגובות: את לא יודעת מה יהיה בעתיד, אולי יום אחד תכירי מישהו והוא ירצה להיות לאבא לילד/ה שלך? 

ההערה הזו מטרידה אותי מאוד. לפני כמה שנים הגיע לידיי הספר "שנה מעוברת" של מיכל אלמוג. גיבורת הספר נכנסת להריון עם תאומים מתרומת זרע, ובמהלך ההריון מכירה בחור. אני זוכרת שעם הקריאה, ובמיוחד בסיומה, התאכזבתי מאוד מכך שהגיבורה זקוקה בכל זאת לבחור כדי להשלים את האמהות שלה. גם משום שזה נראה לי בזמנו מסיח את הדעת מהסיפור האמיתי, וגם מאחר וזה יצר שני מסרים בעייתיים בעיניי: האחד – שהורות אינה מלאה אם יש רק אב או אם אחד/ת בתמונה, והשני – שהחשיבות של גבר בחיים היא כדי שיהיה לו תפקיד. והתפקיד הוא של אב. מעבר לכך – הוא מיותר, אבל רק שימלא את תפקידו תחת החותמת "אבא". 

מאז עברתי כמה דברים בעצמי, גם לי היתה שנה מעוברת. מההחלטה להיפרד מבן זוגי שלא רצה ילדים – תוך ויתור על ביטחון כלכלי, דרך טיפולים שלא ידעתי כמה זמן יקחו ומה יהיה בסופם, בשילוב עם התאהבויות קטנות בדרך שלמרות ניסיונותיי הקלושים – לא הפכו לרומנים אבל כן הפכו להצלחה בהזרעה אחת ובהפריה חוץ גופית אחת, ועדיין בחודש תשיעי כנראה שגם בי יש משהו שרוצה לפתור, גם אם באופן מאולץ משהו, את שאלת האבהות של ילדתי. מרבית הסיכויים שהסיפור הזה לא יתפתח לכדי רומן, אחרי הכל גיליתי את כל הקלפים בכתיבתי את הדברים עוד לפני שמשהו בכלל התחיל להניץ בצד השני, אבל האם אני באמת בשלה היום להתחיל מערכת יחסים שתהיה מושתתת על אהבה, ולא על החיפוש אחר אבא לילדתי? האם אהיה אי פעם מוכנה לכך? 

בינתיים אין לי תשובות, אבל נחמד לי להנות מתחושת ההתרגשות שעוברת עלי בכל פעם שאני חושבת על הילדה, או על החמוד. כנראה שבכל דרך שבה עושים ילדים – אם מדובר בזוגיות (שבה צריך סבלנות ולהתחשב ולהתאכזב) או בהורות יחידנית (והאחריות העצומה הכרוכה בכך) – יש יתרונות וחסרונות, שמשפיעים גם על ההורים וגם על ילדיהם. והשאלות חשובות לא פחות מהתשובות.