בשבוע 30 להריון, כחלק מהמעקב השגרתי שעושים במדינתנו, ביצעה הרופאה בדיקת הערכת משקל. בדיקת אולטרסאונד שבה מודדים אברים של העובר: היקף הראש, היקף הבטן, אורך עצמות בידיים וברגליים. המדדים נרשמים באיזו תוכנה שמאפשרת להעריך את גובה ומשקל העובר, וקובעת באיזה "אחוזון" הוא, כלומר – איך הוא ביחס לממוצע. 

באותה בדיקה הרופאה אמרה, בהמשך למה שאמרו לי כל ההריון ולא חשבתי שזה בעייתי, שהעוברית "קטנה מדי". כלומר, ביחס לגיל ההריון – היא בפיגור של שבוע או שבועיים. אבל מה שהיא גילתה בבדיקה זו לראשונה – זה שהראש של העוברית קטן ביחס לגוף. מאז נשלחתי למספר מעקבי גדילה נוספים, בהפרשים של שבועיים כדי לראות את ההתפתחות, כל אחד מהם אצל רופא אחר. במהלך המעקבים גיליתי כי מדובר בתופעה שיש לה שם: "מיקרוצפלוס", ובדיקה אינטרנטית הראתה שזה יכול להיות שום דבר אבל עלול להתבטא בפיגור ובזוועה. עכשיו, בשבוע 38, הגיע מועד התור האחרון בסאגה הזו, אצל רופא מומחה למוח עובר, פרופסור מלינגר מאיכילוב. לפני שלושה שבועות הוא כבר אמר שאין לי מה לדאוג, והפער בגדלים הוא בטווח הנורמה ושלדעתו אין חשד למיקרוצפלוס, והתור נקבע לעכשיו. אתמול התייצבתי בבית החולים נרגשת ומחכה לשמוע הרגעה סופית בנושא.

למען האמת, אתמול התחיל רע עוד לפני שהגעתי לרופא. בבוקר גיליתי שהרופאה לא ציינה משהו בהפניה, ושלא אושר לי טופס 17. לאחר בירור בקופת החולים קיבלתי אישור בעל פה, יחד עם הנחיה לתת צ'ק ביטחון והבטחה שזה ייפתר בשבועות הקרובים (כמובן שאצטרך להיטרטר קצת עם פקסים ורדיפות בירוקרטיות בדרך). לאיכילוב הגעתי באיחור קל, ישר לזרועותיו של תור אימתני, בעיקר כדי לשמוע שאותו פרופסור שהרופאה אמרה לסמוך רק עליו – בכלל לא עובד באותו יום. העדפתי לתת למישהו מהצוות שלו לבדוק אותי מאשר ללכת הביתה. כעבור שעתיים וחצי של המתנה מייאשת, בין פציינטים צועקים ומתלוננים לצוות מתוסכל מרוב עומס ורעב (בכל זאת, שעת צהריים), נכנסתי סוף סוף לרופא. 

הוא התחיל בלחקור את כל ההיסטוריה הרפואית של ההריון. סקירה ראשונה, סקירה שניה, מעקבי גדילה בהפרשים של שבועיים וההתפתחות ביניהם. מדי פעם חזר על שאלות שכבר שאל (״אני סתם בוחן אותך אם את זוכרת את החומר״), את כל המידע הוא הקליד באיטיות ובאצבע אחת במחשב. ״תורידי חלק תחתון, תתכסי בפראו ובואי לשכב״, אמר בעודו מעמעם את אורות החדר והצביע על המיטה. זה הדבר הקרוב ביותר למלים סקסיות שנאמרו אלי מזה חודשים רבים, אבל שתקתי. בעודו בודק ומודד את ראשה של העוברית, את בטנה וכל עצם בגופה, הוא לא הצליח להסביר לי מה קורה. כששאלתי שאלות, המדידות הסיחו את דעתו והוא גימגם וחוט מחשבתו נקטע. ניסיתי להתמקד במוניטור אבל פיו הקפוץ, מבטו הממוקד והזיפים הדלילים שעל פניו הסיחו את דעתי. פתאום הוא קרא: ״הו, החזרת לי את האוויר לריאות!״ וליבי החסיר פעימה. כל ניסיון לברר מה קרה נתקל בשתיקה. ״לרגע הדאגת אותי״, הוא הוסיף אחרי כמה דקות ארוכות, אבל סירב לפרט. נזכרתי בדמעות שהציפו אותי בבוקר, כשהטופס 17 לא אושר. הצלחתי להעביר תשעה חודשי הריון כמעט ללא בכי (חוץ מיום אחד בזמן המלחמה כשדאגתי לאחי הקטן שנכנס לעזה), ובבת אחת נהרסה לי הסטטיסטיקה של הריונית רגועה.

העוברית זזה. שולחת את איבריה כאילו לנסות לגרש את היד עם המכשיר שנלחצת חזק על בטני, חזק מדי אפילו. בדיקת אולטרסאונד לא אמורה להכאיב, אבל הוא היה ממש אלים בלחיצותיו. כל זמן הבדיקה אנשי צוות בית החולים נכנסו ויצאו מהחדר, וחששתי שגם הם מסיחים את דעתו. לקראת סוף הבדיקה הוא התחיל לדבר סופסוף: העוברית קטנה מדי, והראש קטן ביחס לגוף, אבל בנוסף לזה יש גם עצירה בגדילה ביחס לבדיקות קודמות ויש מעט מדי מי שפיר. ״את תשנאי אותי עכשיו עוד יותר״, הוא אומר ומשהה רגע את דבריו בדרמטיות, כמו בהפסקת פרסומות באמצע תוכנית ראליטי, ״אבל אני חושב שצריך לשלוח אותך למיון, שיעשו לך מוניטור ויחליטו מה לעשות. יש סיכוי גבוה שצריך ליילד אותך כבר״. ״למה?״ ״כי העובר לא מקבל את התנאים האופטימליים ברחם שלך״, הוא מעליב, ״כנראה משהו לא תקין בשליה, ואין מספיק מי שפיר, וייתכן שבשלב זה יהיה לו טוב יותר בחוץ״. כנראה שזה באמת מדאיג אותי, מאחר ולא עלה על דעתי להתעצבן או לתקן אותו שזו עוברית. אבל המחשבה שאולי עוד כמה שעות אפגוש אותה ואחזיק אותה דווקא מצאה חן בעיניי.

נזכרתי במה שאמרה לי חברה טובה – לברר על כל דבר מה זה אומר ולמה ואיך. ניסיתי לחקור אותו תוך שהוא מקליד את סיכום הפגישה באיטיות, באצבע אחת. רק לקראת סיום הוא נזכר לומר שנשלל החשד למיקרוצפלוס, אותה סיבה שבגינה הגעתי. העוברית שוקלת 2.880 ק"ג, אני בשבוע 38+5, כך שבאמת אין בעיה ליילד בשלב זה, והבנתי ממנו שעדיף כנראה לתת לה לגדול בחוץ, למרות שאין סימנים למצוקת עובר. כשאמרתי שבכוונתי ללדת בבית חולים אחר ("מאיר" בכפר סבא) – הוא המליץ לי לפנות למיון של מאיר ולראות מה הם יחליטו לעשות. "קחי איתך תיק ללידה, ואל תתמהמהי, גשי לשם עוד היום".

בדרך לבי"ח מאיר ניסיתי לסכם את הממצאים. אין מיקרוצפלוס – אפשר להירגע. יש בעיה אחרת, אבל אין מניעה ליילד כבר עכשיו. את הלחץ של אי הוודאות במהלך הבדיקה החליפה התרגשות עצומה – בעוד כמה שעות אפגוש את בתי! במיון במאיר חיכיתי פחות שעות, המוניטור עבר בסדר גמור ויצא תקין, לחץ הדם שלי, לעומת זאת, היה די גבוה, בניגוד למדידות קודמות בהריון. הצוות היה חביב ונעים, והרופא נראה צעיר ונמרץ אך מדי פעם הגיעו רופאים צעירים יותר להתייעץ איתו. כבר כשהסתכל בממצאים של הבדיקה מהצהריים הוא שאל אותי "מה את בלחץ? העובר שלך בטווח הנורמה". כאילו שאני בחרתי להילחץ ולעשות עניין ולהתרוצץ מתל אביב לכפר סבא וליילד לפני הזמן. "אני לא לחוצה", מחיתי, "אני מקשיבה להנחיות הרופא". "אבל למה הוא חשב שמשהו לא בסדר? יש לך מספיק מי שפיר, אמנם בטווח המינימום של הנורמה אבל בנורמה, והיא לא קטנה בכלל – היא אחוזון 30!", "ומה לגבי האטת הגדילה שהוא דיבר עליה? שהיא לא גדלה בחודש האחרון?", "היא היתה 2 קילו ועכשיו כבר כמעט שלושה! אבל אתן הפולניות, רק מחפשות ממה להילחץ". נותרתי בלי מלים. הוא לא נראה לי ממוצא אחר, ואני לא תופסת את עצמי כפולניה לחוצה. העובדה ששני רופאים מסתכלים על אותם נתונים בדיוק ורואים שני דברים מנוגדים תיסכלה אותי, אבל בשלב הזה עוד לא מצאתי מלים להביע את התסכול. הוא עשה עוד אולטרסאונד, ספר את כמות מי השפיר, מדד שוב את הגודל והורה לי ללכת הביתה ולחזור לבית החולים ביום הראשון של שבוע 40 (בעוד שבוע ויומיים) להמשך מעקב.

בהתייעצות טלפונית עם הרופאה שלי, זו שמלווה אותי במהלך כל ההריון, גם היא לא הבינה מה היתה הסיבה שהרופא מאיכילוב חשב שצריך ליילד. "מה שחשוב עכשיו", היא אמרה, "זה לעקוב אחר תנועות העובר. ברגע שאת מפסיקה להרגיש אותו, ומותר לו לישון מדי פעם, אבל ברגע שהוא לא עושה תנועות כרגיל, לכי להיבדק. אל תחשבי פעמיים ואל תחכי לדעת רופא כלשהו". כלומר, כל עוד אין מצוקת עובר, גם היא תומכת בהמשך ההריון ושאין סיבה למהר ליילד.

אז לפחות עכשיו יש לי תיק ארוז לבית החולים, הבנה עמוקה יותר על איך הכל יכול להשתנות תוך רגע אחד, ידיעה מי מוכנ/ה לרוץ להיות איתי בבית החולים בעת הצורך (בהנחה שלא אמשיך לצעוק זאב זאב), וגם אם לצד כל אלה מסתמן תיסכול עמוק מכל החוויה מול הרופאים, עם חוסר הרגישות שלהם, עם האוטומציה שבה הם עובדים לפעמים, עם בדיקות-היתר הנהוגות במדינתנו ועם שיקול דעת שונה לחלוטין מאחד לשני, לפחות קיבלתי סיבה נוספת להקשיב לעצמי ולתחושת הבטן שלי, ותזכורת לאמירה הקלישאתית שאני יודעת מה טוב ונכון עבורי ועבור בתי.