ברגליים נפוחות מבצקת, וכפות רגליים שבקושי נכנסות גם בנעליים הכי נוחות ורחבות שרכשתי במיוחד להריון, עם בטן עצומה בגודלה (לא, זה לא תאומים, ותפסיקו לשאול אותי כבר!) שבכל יום אני מקבלת עליה מסרים סותרים ("היא ירדה! את ממש לפני לידה!", "אוי, הבטן שלך עוד גבוהה, יש לך זמן"), עם כפות ידיים ופנים נפוחות כשל בובה מתנפחת, מיליוני נמשים וכתמים על הפנים שיצאו פתאום החוצה כמו תמרור אזהרה, עם כאבי גב בלתי פוסקים שעכשיו מצטרפים אליהם גם כאבי צירים-מדומים שהולכים ומתגברים אבל לא נהיים סדירים עדיין, עם עייפות בלתי נשלטת, גלי חום, צרבות ועם לחץ כבד על החלק התחתון של האגן, כזה שמרגיש כאילו אני כל הזמן צריכה לשירותים – גם אם הרגע הייתי – וכזה שכואב כשהולכים וגורם להליכה להתברווז עוד יותר, עם כל אלה ביחד אני מתנהלת בימי ההריון האחרונים. תוסיפו לזה חוסר ודאות לגבי מועד הלידה וחוסר יכולת להיערך מראש לקראת האירוע החשוב בחיי, חוסר סבלנות לקראת הפגישה המצופה ולצערי גם חוסר ודאות מסויים לגבי בריאות התינוקת – וקיבלתם מתכון בטוח לאיבוד שפיות.

כמה ניסיתי לשמור על שפיות ועל קור רוח במשך כל התהליך שעברתי. זה היה הדבר שהנחה אותי כל הזמן. וגם אם כתבתי פה וקיטרתי על אירועים מחוץ להקשרם וזה נראה אולי אחרת – ללא ספק הצלחתי למצוא איזון בין חוסר ודאות לבין שפיות, עד לאחרונה. אבל לקראת הסוף, מסתבר, הכל גואה וגועש. אולי זה עניין הורמונלי, אולי סתם איפשרתי לעצמי להקפיד פחות, אבל החודש התשיעי להריון הוא כל כך קשה שאני מתחילה להתחרט שלא בחרתי בניתוח קיסרי, עד כדי כך.

הכל כבר מוכן. העריסה, המצעים, הבגדים, אפילו התיקים שלנו לבית החולים. קרובי משפחה מגיעים מחו"ל כדי להיות אתי ולעזור לי, ורק הקטנה צפה לה במעט מי השפיר שיש בתוכי ומתעלמת מתחינותינו: בואי, צאי כבר, רוצים לפגוש אותך, אהובה. 

האם היא תחליט להיוולד במועד הלידה המשוער? האם תחכה ליום הולדתו של אבי החל בקרוב, או של סבתי כמה ימים אחר כך? האם תבחר דווקא את יום כיפור כמועד לנסיעה לבית החולים או שמא תמתין עד שבועיים אחרי מועד הלידה ועד שיאיימו עלינו בזירוז? 

כל תכנון לימים הקרובים הופך לשני תכנונים: אם אלד אז… ואם עוד לא אז… כל ציר כואב שתוקף את גופי מקפיץ אותי כאילו היה אופנוע שעובר בתקופה שאחרי אזעקות: זה זה? זה לא? לפעמים אני מקבלת את זה בייאוש, ולפעמים בתיסכול. אפילו האדישות רווייה מתחים פנימיים.

לפני כמה ימים הזמנתי את מי שמטפלת בי בשיאצו בחודשים האחרונים. הטיפולים היו נחוצים ועזרו לי להתמודד עם כאבי הגב. הפעם ביקשתי ממנה שתעשה מה שהיא יכולה כדי לעזור לי לזרז את הלידה. יש נקודות בגוף שאומרים שצריך ללחוץ עליהן, כדי לעודד ירידה של אנרגיה למטה ולעזור לעובר להתברג למטה לאגן, יש נקודות שמעודדות צירים או התכווצויות שרירים. הטיפול היה מאוד אינטנסיבי – חלקו על הגבול שבין נעים לכאב, ובמהלכו הרגשתי את הרחם מתכווץ ואת הגוף מגיב. הטיפול נגמר ברפלקסולוגיה להרגעה, כדי להוריד את רמת האדרנלין ולעזור לייצר הורמונים להרגעה. זה נשמע לי כל כך נכון ושמר אותי בתוך עננה של תקווה שהנה זה מגיע. במשך יומיים אחר כך היו לי צירים חזקים מהרגיל. בלילות הלכתי לישון מתוך תחושה שכדאי לי לנוח לפני שזה מתחיל, בשעות הקרובות. אך לא. 

נכון, כל תינוק יוצא בסוף. הם לא נתקעים שם לנצח. אבל זה בהחלט מרגיש כך. 

*****

מוקדש לכל הנשים שמגיעות לשלב הזה, באהבה רבה. אומרים שבקרוב נשכח שזה בכלל קרה, אז הנה – לפחות תישאר לנו מזכרת.