אזהרה: פוסט זה מכיל מידע מפורט ותיאורים גרפיים הקשורים בלידה, בכאבים ובהפרשות הגוף הנלוות. לא לבעלי לב חלש. 

 

 

אקדים ואספר שהלידה היתה חיובית מאוד, באופן מפתיע. אני כותבת את הדברים שבועיים וחצי לאחר שקרו, וחלק מהאירועים אולי התקבעו בזיכרון בצורה אחרת מאיך שנחוו באותו הרגע, אבל אנסה להישאר נאמנה לתיאור מדוייק ככל שניתן. אחד הדברים העיקריים שהציקו לי לפני, תוך כדי ולאחר הלידה, היה קשור בכל מיני הפרשות וג'יפה של הגוף, שלא כל כך מדברים עליהם לפני הלידה, וגם אם ידעתי על קיומם הם הפתיעו אותי בנוכחות שלהם בפועל. לכן אני מפרטת כאן גם את כל הגועל נפש, לא בשביל להוציא לכן את התיאבון אלא כדי שתגיעו מוכנות, וכדי לפתוח את הדיבור גם על מה שנחשב טאבו.

 

למי שלא עקב/ה, הימים האחרונים להריון היו קשים מאוד. הציפיה, תופעות פיזיות שונות, חוסר הוודאות ולחצים של רופאים שונים בנוגע לגודל של אביגיל – גרמו לי להגיע לביקורות תכופות לבית החולים, לקבוע שני טיפולי זירוז טבעי (ולברר לגבי טיפול שלישי) ולהסכים להתערבות רפואית קלה. בשתיים מהביקורות במיון, הרופאה שאלה אותי אם לעשות לי סטריפינג. מדובר בפעולה שנעשית בהחדרת אצבעות לאיבר המין (היא ממילא בדקה פתיחה), שניתן לעשות רק אם יש פתיחה של 2-3 אצבעות, ובה הרופאה מפרידה באצבעה את השיליה מהרחם ומעודדת היפרדות שיליה. הרופאה ביקשה את רשותי לבצע את הפעולה, ביקשתי שתעשה זאת בעדינות, ושאם אתחרט באמצע שתפסיק (כי חברה סיפרה לי שלה זה מאוד כאב והיה מאוד טראומטי). הפעולה לא ארכה יותר מחצי דקה, ולא כאבה לי בכלל. לאחר הפעם הראשונה החלו התכווצויות יותר תכופות בבטן, ולאחר הפעם השניה נרשמה כבר התקדמות של ממש כשיצא הפקק הרירי. הפקק הרירי הוא בעצם גוש רירי בצבע חום-אדמדם שיציאתו מבשרת את הלידה, אבל זה יכול לצאת בין מספר ימים למספר דקות לפני תחילת הלידה. אצלי זה היה כמעט שבוע לפני, ולאחריו נמשכה הפרשה רירית בצבע חום-אדמדם. 

בבוקר יום שלישי התעוררתי וגיליתי שההפרשה הרירית טובלת בתוך שלולית קטנה של נוזל עכור בצבע חום-בז'. זה מאוד הטריד אותי, כי חששתי שמדובר בירידת מים מקוניאלים (מים מקוניאלים הם מים שמכילים מקוניום – צואת העובר – ומחייבים לגשת מייד לבית החולים). התייעצתי עם כמה נשים, ביניהן אחות בחדר ניתוח יולדות, ותוך כדי התייעצויות החלו צירים אחרים משהיו לי לפני כן. תכופים יותר ומעט סדירים יותר. האחות אמרה: אם את כבר עם צירים חכי שזה יתקדם וממילא תגיעי לבית החולים היום או מחר. אמא שלי ואחי הגיעו להיות איתי, וביחד העברנו את הבוקר כשפעם בכ-20 דקות מגיע ציר כואב, אבל כזה שאפשר לחייך או לדבר תוך כדי. 

בשעה שתיים בצהריים ראינו שהעניין לא מתקדם, והצירים לא נהיים תכופים יותר. יצאנו לסיבוב הליכה בשכונה, משהו כמו חצי שעה, שבמהלכה לא היה אף ציר. רק לאחר חזרתנו הביתה הסתדרו הצירים פתאום במרווחים קבועים של 15 דקות בדיוק ונמשכו קרוב לדקה. שעתיים כאלו – וכבר התחלנו לחשב אם נצא לבית החולים כשהצירים יגיעו כל 5 דקות, או אולי כל 10 – כי כבר זמן של פקקים ועדיף שלא ניתקע בדרך. תוך שאנו מתלבטות, ועוד עונות לטלפונים, ואני מתרגלת בכל ציר את התרגילים שלמדתי בהכנה ללידה של נשימות שעוזרות לפתיחה ולהירגעות, של סיבובי אגן בתנוחות שונות והקפצות על כדור פיזיו ובהליכה, פתאום הגיע ציר אחד כואב במיוחד! במשך כל זמן הציר, כדקה, לא יכולתי לדבר, התכנסתי בתוך עצמי ובסיבובי האגן והנשימות, אבל הופתעתי מהעוצמה. רגע לפני כן עוד חשבתי לעצמי – אם אלה צירים אז השד לא נורא כל כך, והנה פתאום הכאב המפלח הזה שאיני מוצאת אפילו מלים לתאר אותו. תוך כדי הציר החלה גם ירידת מים, ואז גם לא היה ספק: מים מקוניאלים. בזמן הקצר ששטפתי את עצמי במקלחת לפני היציאה לבית החולים כבר חוויתי עוד שני צירים חזקים שגרמו לי לחשוש שאלד במקום או בדרך. שאלת השאלות הפכה להיות: מה יהיה אם לא נספיק להגיע לבית החולים, או אם לא אספיק לקבל אפידורל. 

את כאב הצירים איני יכולה לתאר כאן, וחבל – כי דווקא רציתי, אבל מדובר בסוג כאב שהמוח לא מסוגל להכיל, ומדחיק אותו מייד. אני זוכרת שלא הצלחתי לחשוב, שהצירים הרגישו כאילו נמשכים המון זמן ומגיעים כל דקה, למרות שנמשכו קצת פחות מדקה והגיעו כל 3 דקות. העובדה שבבת אחת היתה קפיצה מצירים כל 15 דקות לציר כל 3 – הלחיצה אותי מאוד, וגם את אמא שלי שנהגה בשוליים כדי לעקוף את הפקק ולהגיע מהר לבית החולים. בכל הזמן הזה לא זכרתי שום דבר מההכנה ללידה: לא את העצות לתרגילים, לא את ההרגעה שלידה ראשונה לוקחת זמן, ובטח לא את העצה לנסות להישאר כמה שיותר רגועה וכמה שיותר בתנועה ובזווית שתעזור לעובר למצוא את הדרך להתברג באגן. לא יכולתי לחשוב, לא יכולתי לדבר, ולא לעמוד (אני מכירה בנות שדווקא יכלו רק לעמוד ולא היו מסוגלות לשבת). הדבר היחיד שזכרתי היה הנשימות, וגם בזה התקשיתי. עוצמת הצירים היתה מאוד אינטנסיבית, אבל זכורה לי במעורפל לחלוטין. זה לא כאב שאצליח לשחזר בזיכרוני, ואולי טוב שכך. 

למיון נכנסתי על כסא גלגלים. עצם המחשבה על עמידה על הרגליים נראתה לי בלתי אפשרית. כשעברתי מהכסא למיטה הוא היה רטוב לחלוטין (אה, כן! ממליצה לכן לפרוס שקית אשפה גדולה בין הסדין למזרון או מתחת למושב באוטו אם יש חשש לירידת מים, אחרת הסירחון יישאר ולא ייצא. הטיפ הזה עזר לנו מאוד) ולפני שהספקנו לשים לב כבר הושיבו עליו אישה אחרת שהגיעה למיון עם צירים כואבים, וכל שנותר היה לקוות שגם לה יש רטיבות משלה והיא לא תשים לב שהתיישבה בתוך שלולית עכורה ומגעילה. בבדיקה במיון האחות הכריזה: פתיחה של 2 וחצי אצבעות! רק אז הבנתי שהלידה עוד רחוקה, ושכל הלחץ היה מיותר. יש זמן לאפידורל (מאותה שניה התחננתי לקבל, ועד היום אני מוכנה לנשק את ידיו ורגליו של הרופא המרדים), יש זמן ללידה, אבל הצירים היו כל כך משמעותיים שכל מה שלמדתי בהכנה ללידה נשאר אי שם מאחור, לצערי. 

בסך הכל עברו 5 שעות של צירים משמעותיים, כואבים ותכופים עד לאפידורל (עד שהגענו לבית החולים, עד שהכינו את החדר, עד שהגיע המרדים ונתן לי עירוי ובדק כל מה שבדק). אבל מרגע האפידורל – החיים נראו אחרת. פתאום שמתי לב שכל בני המשפחה שלי אתי. פתאום ראיתי לצידי אנשים, הצלחתי לדבר, לנשום ולהירגע. פתאום התחלתי להנות! השעה היתה עשר בערב, ולא ידענו כמה עוד נעבור. האחות המיילדת הנחמדה מאוד אמרה שהיא מקווה שאשאר איתה עד סוף המשמרת בשבע בבוקר, אני קיוויתי שלא, ולא ידעתי שאלד רק במשמרת הבאה. מדי פעם היא יצאה ליילד מישהי אחרת, מדי פעם שמענו צרחות של יולדת שלא הספיקה לקבל אפידורל או של תינוק נוסף שנולד. עודדנו את היולדות האחרות, צחקנו הרבה, קצת נמנמתי לסירוגין וקצת ריחמתי על אמי וגיסתי, המלוות שלי, שקפאו מקור בזמן שאני מכוסה בשמיכות ובקבוקים חמים. 

הייתי מחוברת בהמון צינורות: עירוי נוזלים, אפידורל, צינור אחד שהחדירו לי לרחם – כן כן, מלמטה, ומעבר לראש של אביגיל – שהכניס שטיפת מים נקיים כדי לאזן את המקוניום וכדי להיטיב איתה, המים נזלו ונשטפו החוצה ומדי פעם החליפו לי את הסדינים. קטטר בגלל השעות שנקפו, ובשלב מסויים כשהיתה הפרעה בדופק העוברי גם שמו לי מסכת חמצן. הטישטוש מהעייפות, מההתרגשות ומהרדמת האפידורל השאירו אותי רגועה יחסית. ההתקדמות היתה איטית, פעם בכמה שעות בדקו את הפתיחה, וכשכבר היתה פתיחה של 9 וחצי היה צריך לחכות שאביגיל תרד למטה בספינות ותיכנס נמוך יותר לאגן. כשהיא כבר ירדה – פתאום לא היו לי צירים והיה צריך לתת לי פיטוצין על מנת לעזור. משמרת הלילה הלכה, משמרת הבוקר הגיעה עם מיילדת חדשה ומקסימה לא פחות, ובסביבות שמונה בבוקר היא באה לעדכן אותי שהנה אנחנו מתחילים. בגלל המקוניום, היא הסבירה, תהיה נוכחת בלידה רופאת ילדים. הם לא יעודדו את אביגיל לבכות, ולא יתנו לה להיות עלי יותר מדקה אלא יקחו אותה מייד לבדיקות – כדי לנקות לה את הפה מצרכיה שלא ייבלעו, ורק אחרי הטיפול בה יחזירו אותה אלי, נקיה ומוכנה.

רגע לפני תחילת הדחיפות ביקשתי בקול רם: שזה יקח 20 דקות, לא יותר, ושיסתיים בלי תפרים. המיילדת אמרה: זה לא סביר, כי יש לך שם נפיחות די גדולה. גיסתי חייכה אליה ואמרה: תהי אופטימית. כשגיסתי מחזיקה רגל אחת, המיילדת רגל שניה ואמא שלי לצידי מחזיקה לי את היד ומלטפת לי את הראש – התחלתי לדחוף. "עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד עוד" היו קריאות העידוד של כולן בחדר, והחיוך לא מש משפתיי. התרגשתי מאוד, במיוחד כשהן עודדו אותי שזה מתקדם יפה, שאני לוחצת טוב ושעוד רגע היא בחוץ. המיילדת השתמשה בשמנים שהבאתי (שמן שקדים ושמן פרינאום, באותם בקבוקים פתוחים שהשתמשתי בהם ממילא לשימון בחודשי ההריון האחרונים) ונתנה לי להרגיש את הראש ואת השערות בין לבין. אחרי כמה דקות היא עברה לעמדת "תפיסה", אמא שלי עברה להחזיק את הרגל במקומה וקיבלה מקום טוב לצפות בהגחתה של אביגולי. בדקות אלו ידעתי שבחרתי מצויין: ההתרגשות של כולנו, המאמצים המשותפים ותחושת הקירבה והחיבור, וכמובן התחושה שכולנו חוות לראשונה חוויה נפלאה מאין כמותה – הציפו את כולנו. 

יותר מהכל אני זוכרת את התחושה המופלאה של רגע היציאה, התפתלות דגיגית בין רגליי, מלווה בדיגדוג עדין ובעוצמה רגשית. זה היה כמו אורגזמה הפוכה! כמו אחרי הנשיקה הראשונה שלי, אני עדיין מנסה לשחזר את התחושה ויודעת ששום דבר בעולם לא ישווה לזה. אביגיל נולדה ב-8 באוקטובר, ב-8 דקות לעשר בבוקר, כשדודתה וסבתה מעודדות משני הצדדים. המיילדת הניחה אותה על בטני והייתי כל כך המומה שהיא היתה צריכה לומר לי – את יכולה להחזיק, ואני מודה שטיפ-טיפה נגעלתי מכל הנוזלים והג'יפה שהיא היתה מכוסה בהם. אבל שמתי את היד על בתי, מהר לפני שיקחו אותה ממני. דקה אחר כך היא כבר נלקחה, כשאמי הולכת בעקבותיה, והוחזרה כעבור כרבע שעה. התינוקת המתוקה שלי נולדה רגועה ודברנית בקול שקט, עם ראש ארוך ארוך כאילו יצאה בלידת ואקום, 3025 גרם של אהבה. אחרי עשר דקות כבר נלקחה להשגחת אחיות ולהמשך בדיקות, ולמעשה נפגשנו שוב רק כעבור שש שעות, שלמרות שאת חלקן ישנתי – היו אלה שעות הגעגועים הראשונות שלי אליה. 

הדרמה בחדר השני נחסכה ממני, רק לקראת יציאתנו מבית החולים ראיתי בטופס השחרור שהיא עברה הנשמה ועזרה לפתיחת מעברי האוויר. אצלנו בינתיים התחילה מיני-דרמה אחרת לגמרי: לידת השיליה. כי מתברר שאחרי לידת העובר צריך עוד ללדת את השיליה, והשיליה שלי לא כל כך רצתה לצאת. אם במהלך הלחיצות של אביגיל עודדנו אותה "יופי גולי!", כך בהוצאת השיליה ליווינו אותה בקריאות "יאללה שולי!". בסוף יצאה שיליה שלמה ובריאה בצורת כבד ענקי, ואני קיבלתי את מבוקשי: שלב לחיצות שהסתיים ב-20 דקות וללא תפרים. 

קשה לומר שבכך מסתיימת הלידה. קודם מגיע שלב של התאוששות (פתחנו בקבוק יין סופסוף!), שינה קצרה (שאולי יכלה להיות ארוכה יותר אם היה שקט יותר במחלקה), קימה ראשונה על הרגליים לפיפי – והלם מהשיטפון העכור והמדמם שיצא משם תוך כדי (היה לי לא נעים שהיה צריך לנקות אחרי את השירותים, רק למחרת התרגלתי לכך שכולן כך ברגעים הראשונים), מקלחת ראשונה שעשיתי בישיבה על כסא כדי להתמודד עם החולשה, ריצה לתינוקיה לקחת את הילדה שלי (!!!), הנקה ראשונה ושניה ושלישית וכו', ורק אחרי ששאלו אותי איך הגב – ההבנה הפתאומית שהכאבים שנמשכו כל ההריון עברו לחלוטין בבת אחת. תופעות הדימום והבצקות לעומת זאת רק התגברו ולקח יותר זמן להתגבר עליהן, אבל גם זה כבר מאחוריי. רק חבל שבטן ההריון לא נעלמת מהר כמותם.

סיפרו לי על הורמונים משתוללים בימים שאחרי הלידה. על בכי ועצבים בלתי נשלטים, על דיכאון אחרי לידה. למזלי, לא חוויתי דבר מכל אלה, אלא רק התרגשות ואושר עצום שהולך וגדל. ההכנה שעברתי לקראת ההורות במשך שנים ארוכות, מלים על גבי מלים שדיברתי וכתבתי בנושא, שאלות ששאלתי ותיחקרתי, כל הספרים שקראתי, ויותר מכל אלה – בתי השקטה, הרגועה והנוחה - הכינו אותי להיות אמא רגועה ובטוחה בעצמה. והלוואי שרק ימשיך כך.