חודש אחרי הלידה, סיכום זמני:
 
שינה
במהלך ההריון הזהירו אותי שיהיה קשה בלי שינה. השבועיים הראשונים היו קלים באופן מפתיע, לא הבנתי מה רוצות המתבכיינות: ישנים בהפסקות, ומשלימים עוד קצת בשנ"צ. בשבוע השלישי הצטברות חוסר השינה כבר החלה להקשות, אבל עם קצת עזרה מאמא ומאחרים הצלחתי לנוח. בשבוע הרביעי כבר דיברתי שטויות והסתובבתי כסהרורית. והלילה הבלתי יאומן קרה: היא ישנה 7 שעות ברצף, ואני התעוררתי בבהלה לבדוק אם יש לה דופק.
 
הורמונים

אמרו לי שההורמונים הופכים אותנו למטורללות למשך כשבועיים אחרי הלידה. הכינו אותי שאהיה עצבנית, שאפרוץ בבכי בלתי נשלט, שום דבר מאלה לא קרה. במקום זה הייתי באופוריה מוחלטת. מאושרת עד הגג, מאוהבת עד לירח. אחרי שבועיים הקשיים החלו להצטבר, בזה אחר זה. מאז אני לא פחות מאושרת או מאוהבת, אבל יותר ראלית ועייפה. 
 
האכלה
הנקה מלאה. מצד אחד – אסוציאציה ממשמרות רפת בקיבוץ, מצד שני – כיף גדול. התדירות הגבוהה של ההאכלות, לצד הדיגדוג הנעים כשזרם החלב יוצא. הכאב החד אם היא צובטת או שורטת, והמגע המלטף של כף ידה הקטנה על חזי. שאיבת החלב המשפילה במכונה, אבל הריפרוף של נשימתה הישר לתוך הלב שלי. יש משהו בתלות הזו ובקירבה הזו שממצים את כל תחושת האימהות לגוש אחד ענק בגרון של אושר מהול בבהלה מגודל האחריות. 
 
הפרשות
בדרך כלל משני הכיוונים במקביל: פליטות וחירבונים. וזה משפריץ ומלכלך. קקי שיוצא משליטה, מכתים את הבגדים ומגיע עד לעורף או שטפונות של פליטות הם עניין יומיומי כמעט. החלפת חיתולים היא מלאכה מונוטונית ונבזית, ומשום מה תמיד באמצע הלילה בשיא העייפות – היא תחרבן ותשתין על שלושה חיתולים נקיים בזה אחר זה, ותפלוט גם על כל משטח ההחלפה או לפחות על הבגדים שלי. הריח הנורא של החיתול המלא בצואה הפך בתוך חודש לריח בושם נעים באפי. ברור לי שכשיתחילו טעימות האוכל המוצק עוד אתגעגע לבושם הזה. ואגב, ידעתם שאור שמש ישיר מסיר כתמי קקי ומעלים אותם לחלוטין?
 
גזים
זה התחיל. הסיוט של כל הורה וכל תינוק. צרחות אימה בשעות די עקביות של היום, שבשביל להרגיע אותן צריך פחות או יותר לקפץ על רגע אחת תוך עירסול, החזקת המוצץ שלא יפול, שמירה על שיווי משקל והשמעת קולות משונים. ולאחר כל הפירוטכניקה הזו, בשניה שנשמע קול פלוץ או גרעפס – נפלטת ממני תגובה בלתי נשלטת של מחיאות כפיים וקריאות עידוד ושמחה.
 
מוצץ
עובד כמו קסם, רק צריך למצוא שיטה לחבר לה אותו לפה שלא ייפול כל הזמן. 
 
בגדים
בחודש אחד כבר פתחתי חשבון עם כמה עניינים הקשורים לבגדי תינוקות: 
1. מידה וגודל. ברור שלא כל ניו בורן שוקל אותו הדבר. וגם 0-3 זה טווח מאוד רחב. לכן אפשר למצוא בגדים במידות אלו בגדלים שונים לחלוטין, חלקם קטנים וחלקם ענקיים. אז הנה רעיון: למה לא לתת מידות לפי משקל? יהיה הרבה יותר פשוט לרכוש כך, או לדעת מה מתאים ומה לא. 
2. תיקתקים. והמון מהם. צריך תואר בשביל לדעת איזה חלק נסגר לאן והרבה סבלנות בשביל לתקתק את כולם. עכשיו נסו לעשות את זה עם תינק/ת בוכה או מתנועע/ת. 
3. אוברול שצריך להעביר דרך הראש. זה פשוט לא הגיוני, ואידיוט מי שהמציא את זה (שמעתם, דיסני?) 
4. צבעוניות. די עם הוורוד לבנות וכחול לבנים! יש כל כך הרבה צבעים יפים, ואנחנו לובשות את כולם (טוב חוץ מאדום). 
5. מה מתאים למה ומתי. אחד הקשיים הגדולים של החודש הראשון הוא לדעת מתי להלביש חולצה עם מכנסיים ומתי אוברול. או לחילופין: מתי להשתמש במכנסיים חתוכים וגרביים ומתי במכנסיים עם רגליות. וכמובן – דילמת האמהות הטריות – כמה שכבות לעזאזל? צר לי לבשר שעוד אין לי תשובות חד משמעיות ויש ימים שאני מחליפה לה כמה בגדים עד למציאת הנוסחה המתאימה. לרוב עד שכבר נמצא הבגד הנכון, הוא יוכתם מייד מפליטה או מחיתול שדלף.
 
מתיקות
העוויות הפנים שמתרגלות בכי, צחוק וכיווצי שפתיים, תנועות הידיים והרגליים הלא רצוניות שלאט לאט משתנות לקראת השגת שליטה, הרמות הראש עד שהוא נופל בפתאומיות, המבט המסומא שהולך ומתחדד, וכעבור כחודש – החיוך הראשון, המפתיע, מחמם הלב שמביא אותי לדמעות אושר. הילדה הזו מסובבת אותי על האצבע הקטנה שלה, וזו רק ההתחלה.