כתיבת הבלוג גורמת לי לחשוב באופן קבוע על האמהות הנכספת, לעמת את עצמי (ואת קוראיי) עם הסיבות, ההסברים, ההשלכות ובמלים אחרות – לעסוק כל הזמן בדבר שעלול להמשך עוד זמן רב. ועל אף שאני רוצה להמשיך לכתוב על התהליך, הייתי שמחה לחשוב עליו פחות.

למעשה, מאז שהתחלתי לכתוב כאן, עברתי רק ניסיון אחד להיכנס להריון, לפני כ-3 חודשים. את הניסיון השני פספסתי בגלל בדיקה (צילום רחם), ואת השלישי נאלצתי לדחות לאחר שמועד טיסה שקבעתי לפני חודשים רבים נפל בדיוק על הביוץ. ניסיון ההזרעה הבא יהיה, ככל הנראה, בעוד כשבועיים (רשמו ביומנים, בבקשה) ועד אז אני מנסה להעביר את הזמן במחשבות על דברים אחרים.

החופשה, שתוכננה לפני זמן רב, אולי לא תוזמנה נכון, אבל היתה נחוצה מאוד. הצלחתי להתנתק מעט ממחשבות כפייתיות על הורות. נהניתי מדברים כאילו זו הפעם האחרונה שאעשה אותם כשאני חופשיה ונטולת דאגה לילד. החופש המוחלט הזה לא גרם לי לרצות את האמהות פחות, אלא עזר לי לחגוג את ימי הרווקות שלי, ולהיפרד בתחושה שהם היו נפלאים – אבל עכשיו הספיק לי. והלוואי שמצב הרוח הנפלא שאתו חזרתי יחזיק מעמד כדי לגרום להזרעה הקרובה להצליח.

בניסיון להיכנס להריון, כמו בחיפוש אחר אהבה, אנשים נוטים לומר דברים דומים. "את רוצה את זה יותר מדי", "זה לא יקרה אם תחשבי על זה", "אתלא רוצהאת זה מספיק", "תחשבי על זה ואז זה יקרה", ושאר קלישאות ששמעתי בשני ההקשרים. הצורך של הסביבה לומר משהו, להביע הזדהות, לייעץ, לנסות לעזור – גורם לנו לפעמים לומר דברים רק כדי לומר משהו, ואני מקווה שאיני חוטאת בכך יותר מדי. לאמונתי, זה לא משנה אם אחשוב על זה או לא, אם ארצה בכך או לא. זה יקרה כשזה יקרה. ובינתיים אני מנסה לתרגם את המשפטים האלה כיד מושטת לתמיכה ולא כלחץ חברתי וסביבתי.

אבל ללא ספק, הייתי שמחה לקבל מתכון להצלחה. מתכון שיסביר לי בדיוק אילו מרכיבים אני צריכה להכניס לתבשיל הזה, כדי שיצליח לי ההריון. כמה חשיבה והתכוונות צריך להכניס וכמה זה כבר יותר מדי, כמה התנתקות מהאובססיה נחוצה וכמה ממנה יעלה לי בהחמצת המנה. ואם היה מתכון כזה, הייתי גם אני מחלקת אותו בחינם לכל עבר, בתקווה שרק נדע להשתמש בו בתבונה. ועד אז – גם אני נאלצת לתמרן בין רצון גדול מדי לניסיון לשחק אותה הארד טו גט.