הריון זו לא מחלה?!?

יעל קציר | 11.07.2014 | 18:47

 

***הפוסט נכתב לפני תחילת המבצע הנוכחי, ונערך תוך כדי*** 

אם יש משפט ששנוא באופן גורף על נשים הריוניות, הרי זה "הריון הוא לא מחלה". ברור שלא, הרי בסך הכל מדובר בPMS שנמשך 9 חודשים; בחודשים של בחילות והקאות; בעלייה פתאומית ומסיבית במשקל; בירידה משמעותית בסידן, B12 וברזל; בכאבי ציצים, רחם, אגן וגב; בצמיחת שערות בכל מיני מקומות משונים על הגוף והפנים; בפגיעה מביכה ביותר בסוגרים הגורמת לבריחת שתן בעת שיעול או אפצ'י; בבדיקות גופניות שונות ומשונות מדי חודש – חלקן כואבות ופולשניות וחלקן פשוטות, אבל כולן כולן אצל רופאים ואחיות שמתעקשים לחזור כמנטרה על משפט אחד: הריון זו לא מחלה. 

כבר שלושה שבועות אני בבית בחופשת מחלה. לא שמירת הריון, כי אין סכנה לי או לעוברית. אלא חופשת מחלה עקב כאבי גב שלא מאפשרים לי לתפקד כרגיל. בימים טובים זה סתם כואב. בימים רעים אני לא יכולה לדרוך על הרגל. כבר לא הולכת אלא צולעת לאטי, לפעמים נעזרת במקל הליכה שהשאילה לי חברה, ומחפשת מזור. רופאת הנשים הפנתה אותי לאורתופד. היא העריכה שמדובר בפגיעה בעצב הסיאתיקה שעובר מהגב ועד לכף הרגל, וכשהרחם גדל בעת ההריון – הוא לעתים לוחץ על העצב וגורם לכאב. אבל מאחר ודיווחתי על רגעים בהם איני דורכת על הרגל – זה נראה לה רציני מדי ודורש בדיקה אצל אורתופד. כל כך הרבה נשים אמרו לי – אין לך מה ללכת לאורתופד, הוא לא יוכל לעזור לך בכלום. לכי ל: כירופרקט, דיקור, אוסתאופטיה, שיאצו, רפלקסולוגיה ושאר פלאי הרפואה הנחשבת במדינתנו לאלטרנטיבית. לתומי חשבתי שעלי ללכת בכל זאת לרופא, לפחות כדי לקבל איבחון.

לא אלאה אתכן בתלאותיי במוקד הרפואי, בקביעת התור ובכל מה שעברתי, אבל כן אספר ששני אורתופדים ש"בדקו" אותי הכריזו שאין להם מה לעשות. ההנחה המקובלת מבחינתם היא שמדובר במצב זמני (זה יעבור אחרי הלידה. אז מה אם את סובלת כבר 6 חודשים ונותרו לך עוד 3, ואז מה אם הכאב הולך וגובר בינתיים), שהם לא יכולים לשלוח אותי לבדיקות רנטגן ולא יכולים למלא את גופי בתרופות (אבל קחי אקמול אם כואב לך) ולא יכולים לנתח (הם אשכרה אמרו את זה לפני שבכלל בדקו מה הבעיה ואם צריך ניתוח). אחד מהם רק ביקש שאצעד קצת לפניו, ורשם לי 3 שבועות מחלה. השני ביקש שאשכב על הגב, הזיז לי את הרגל לכל מיני כיוונים (ברור שצרחתי) וקבע – הפגיעה היא בעצב, אבל לא הסכיאטי אלא עצב אחר בגב התחתון. הוא כמובן לא טרח לתעד את דעתו הרפואית כך שאף רופא אחריו לא יכול לראות את האיבחון. לאף אחד מהם לא היה פתרון, אבל שניהם המליצו שאמצא איזשהו מטפל אלטרנטיבי ואעזוב אותם בשקט. 

אז הריון אינו מחלה, אבל לא בטוח שתצליחי לתפקד כרגיל מתחילתו ועד סופו. ומה ניתן לעשות בעניין? כלום, רק להוציא הון על טיפולים אלטרנטיביים ולחכות שיעבור. רופאת הנשים שלחה אותי לפיזיותרפיה ולמרפאת כאב, אז נראה מה יהיה בהמשך. בינתיים אני נהנית לפחות להרגיש אותה בועטת, יש לה שעות קבועות ורגעים אינטימיים רבים, ולדמיין איך יהיה ומה יהיה אחרי שתיוולד. אני יודעת שנשים רבות חושבות המון על הלידה. אני בינתיים מדחיקה את השלב הזה. מבחינתי קיים הריון מתמשך וארוך (ותקופת המחלה הזו בהחלט מנוצלת על ידי למנוחה ולשינה ככל שמתאפשר לי, בין אזעקה אחת לשניה) ולאחר מכן – המשפחה הקטנה שלנו שתיווצר בקרוב מתינוקת אחת, שני חתולים, ואמא נרגשת. 

אני משתדלת לאסוף סביבי עזרה ככל שמתאפשר לי. החל מציוד (יש לי כבר מיטה, עגלה, עריסה, בגדים, טרמפולינה ועוד המון פריטים שקיבלתי בירושה מחברות, משפחה ומכרים) וכלה באנשים – חברים ובני משפחה. חלקם מדברים איתי על הדרך שלהם לעזור ולהשתתף בגידול בתי, וחלקם נותנים לי עצות שונות לקראת הלידה והגידול. את כל אלו אני סופגת לתוכי, ומנסה למצוא בהם את הדרך הנכונה עבורי להיות אמא. ברור לי שכמה שאתכונן ואתארגן לקראת השלב הזה – אווכח בבוא העת שאין איך להתכונן, ואחוש חוסר אונים למול המציאות שתטפח על פני. אבל אני מאמינה שעצם ההכרה בכך וההבנה של זה מראש – יש בה כדי לעודד אותי ולתת לי כלים בהמשך.

זה לא פשוט להיות בהריון בתקופה של מלחמה (ולא אכפת לי שקוראים לזה מבצע – מבחינתי זה מרגיש כמו מלחמה). המחשבות על העולם האכזר והמציאות הקשה לתוכם אני מביאה את ילדתי לא נותנות מנוח. האזעקות המחרידות את מעט רגעי השלווה עוד לא מכניסות אותי ללחץ (בכל זאת, אני גרה בגוש דן ולא מרשה לעצמי לקטר כשאני חושבת על תושבי הדרום ועל תושבי עזה) אבל הן בטח לא מוסיפות לחיי שום דבר בעל ערך או תועלת. אני חושבת על כל אותם הורים לילדים שגרים באזור המזרח התיכון – איך הם מתמודדים, כל אחד עם בעיותיו, שאלותיו ודעותיו. זה לא עושה לי טוב. מייחלת לכך שהסיטואציה הזו תיגמר ותיפתר כבר, אבל מתקשה להאמין שזה יקרה בחיי או אפילו בחיי ביתי, לאור ריבוי הדעות המנוגדות באזורנו. 

 

להמשך הפוסט

שבוע 26, חודש שישי

יעל קציר | 25.06.2014 | 14:51

סקירת מערכות שניה

"את רוצה את הסקירה הבסיסית או את הסקירה המורחבת?" שאלה האחות בקופת החולים. "מה ההבדל?" שאלתי. "הבסיסית מכוסה על ידי משרד הבריאות והמורחבת בתוספת 200 שקלים", ענתה. "אבל מה ההבדל בין הבדיקות?" הקשיתי. "אין לי מושג. את יכולה לשאול את הרופא. אז מה החלטת?"…

כך התחילה הסקירה השניה. בעת ההמתנה לרופא גיגלתי "סקירת מערכות בסיסית או מורחבת". גיליתי בוויקיפדיה שבעוד שברוב העולם מקובל להסתפק בסקירת מערכות אחת בכל ההריון, בארץ מבצעים שתי סקירות כאלו. שישנה סקירה בסיסית המומלצת על ידי משרד הבריאות, אבל בכל קופה ניתן להרחיב את הסקירה לאיברים נוספים (בעיקר חלקים במוח, היה כתוב שם), ושהדבר מקובל אם ידוע על מומים או בעיות אצל העובר. 

אז לגבי שתי הסקירות במקום אחת – אמנם אין לי עניין בבדיקות עודפות ומיותרות, אבל לא אכפת לי לפגוש לעוד דייט את הילדה הגדלה בתוכי. ובנוגע לסקירה בסיסית או מורחבת, מאחר וטפו טפו עד כה לא התגלו בעיות בכל הבדיקות שעברתי עד עכשיו, נטיתי לכיוון הסקירה הבסיסית. ובכל זאת, כשנכנסתי לרופא – שאלתי את דעתו. "אני לא יכול להחליט בשבילך", הוא ענה. "לא ביקשתי שתחליט עבורי, רק שאלתי מה ההבדל בין הבדיקות", "תקראי בדפים שקיבלת מהרופאה", ענה הרופא בקוצר רוח. התחלה מהממת לבדיקה.

כשעליתי על המיטה, הוא ביקש שוב ושוב שאתקרב אליו, אבל לא הצליח להסביר אם הוא רוצה שאזוז למעלה, למטה או ימינה. שלא לדבר על כך שאישה בהריון, בשלהי חודש חמישי, כבר קצת מתקשה לזוז על המזרן. חוסר הסבלנות שלו ניכר, ולא התאים לי בכלל, אבל רק רציתי לראות אותה כבר. הוא התחיל בבדיקה, ואמר "העובר מאוד קטן". אמרתי "זו היא", והוא ענה "אני מדבר בזכר, מעבר לזה – לא מעניין אותי". בהמשך סוננו גם קללות תוך כדי הבדיקה, אני חושבת שהן כוונו כלפי המכשיר, אבל אולי גם כלפי וכלפי העוברית שלי שזזה מדי פעם. "זה האין בולבול שלו", היה משפט נוסף שהדהים אותי. 

הבדיקה לא היתה מאוד ארוכה, הרופא היה מאוד לא נחמד, אבל העיקר שהכל היה תקין ושהיא עושה רושם חמודה להפליא. יש לה פרופיל מתוק עם פה מושלם שכבר בא לי לנשק, וכל הרופאים חסרי הסבלנות שבעולם לא יעיבו על אושרי. אבל כמה שזה נורא להיווכח בכל פעם מחדש שמקצוע הגניקולוגיה מורכב בעיקר מגברים חסרי סבלנות שפשוט לא מבינים את המטופלות שלהם. כל כך נדיר למצוא רופאה או רופא נעימים, מקצועיים ומכבדים.

 

תוצאות מי שפיר

תוצאות בדיקת מי שפיר. תולעים קטנות ויפות

השבוע קיבלתי בדואר דף ועליו ציורי תולעים. התולעים הם כרומוזומים שלצערי איני יודעת לקרוא או לפענח, אבל כתוב שהכל תקין. בכך נגמרה הסאגה של ההתלבטות הגדולה (אם לעשות את הבדיקה או לא), המתח שאחרי, והתחושה שזה היה מיותר. וטוב שכך.

 

העמסת סוכר

פחדתי, בטח שפחדתי. הדבר הנורא מכל מבחינתי לא היה "סתם" שיגלו שיש לי סכרת הריון, אלא שהפיצוי היחיד שיש בעונת הקיץ בדמות כל הפירות שאני אוהבת – ימנע ממני. כמה אני חולמת על מנגו, מפנטזת על ענבים, אבטיח וליצ'י. כמה אני מחכה כבר לתאנים! הפחד שאאלץ להימנע מכל אלה הטריד אותי מעבר לפרופורציות.

לפני הבדיקה קיבלתי כמה עצות מחברות: להגיע אחרי שאכלתי ארוחת בוקר, ועדיף ארוחה שכוללת ביצים ולא משהו מתוק, כי חשוב לרפד את הקיבה לפני שמעמיסים עליה את כמויות הסוכר של הבדיקה, כדי למנוע בחילה. וגם: להביא אתי לימון סחוט, כדי שאוכל לערבב אותו עם התמיסה שנותנים ולשתות נוזל שקצת דומה ללימונדה מתוקה. הקשבתי לעצותיהן והבדיקה היתה קלילה. לקח לי 2 שניות בערך לשתות את כל הלימונדה, שכמעט היתה טעימה. ואז המתנתי שעה (הבאתי אתי משהו לקרוא) ונכנסתי לבדיקת דם. בערב סבלתי מבחילה והקאתי, ויכול להיות שזה היה בגלל עומס היתר של הסוכר על הקיבה, אבל לא בהכרח (פירוט בהמשך), וחוץ מזה – כל העניין עבר בשלום. למחרת קיבלתי תשובות – אין לי סכרת! היו שלום חרדות, ברוכים הבאים פירות קיץ! בנוסף, הביקורים אצל הדיאטנית והתפריט הזהיר נושאים גם הם פירות משלהם: החודש לא עליתי במשקל, אלא ירדתי (!) כמעט קילו. 

 

 

תופעות לוואי

בעודי מסיימת את השבוע ה-25 להריון, חודש שישי, אני חווה מגוון לא מבוטל של תופעות לוואי, שמכבידות ומעיקות עלי. מעבר לחום הכבד ולירידה בברזל שלא משאירים הרבה אנרגיה (כן כן, עכשיו אני כבר מקפידה לקחת את התוספים שקיבלתי מדי יום), יש גם דברים ישנים וחדשים. למשל כאבי הגב. בכל האתרים אני קוראת שכאבי גב יכולים להיות חלק בלי נפרד מההריון, והם מתגברים ככל שהבטן והעובר גדלים. אבל אצלי זה משהו קצת אחר. בחודש הראשון להריון קיבלתי, בגלל טיפולי הפוריות, זריקות פרוגסטרון. אחת מהן הוזרקה לי בצורה כזו שנגרמה ככל הנראה פגיעה בעצב. במשך יומיים בקושי הצלחתי לקום מהמיטה, ובמשך חודש גררתי רגל. הכאב היה באזור גב תחתון/עצם הזנב, אבל יותר באזור ההזרקה של העכוז השמאלי. מאז אני עדיין סובלת מכאבים שם, שבאים והולכים כבר 6 חודשים. בחודש האחרון הם רק מתגברים, ככל הנראה בגלל העומס והמשקל, ויש ימים שממש קשה לי לקום, ויש ימים שאני צולעת, וההליכה שלי כשל ברווזה מתנודדת מצד לצד. נפלא, נכון? כל מה שניסיתי לעשות מקל מדי פעם על הסימפטומים, אבל לא ממש עוזר לאורך זמן. אני עושה יוגה פעם בשבוע, משתדלת לצאת להליכות מדי יום, אבל גם שוכבת הרבה, בעיקר עם הרגליים למעלה. בעבודה אני יושבת על כדור פיזיו ומדי פעם עוברת לכסא עם משענת, ובנוסף אני הולכת לטיפולים של כירופרקט ושל שיאצו המיועד להריון. פעם אחת גם עשיתי דיקור. הכל מאוד נעים ועוזר לכמה רגעים ולפעמים ימים, אבל הבעיה נשארת. השבוע – עם התגברות משמעותית של הכאב – קיבלתי מהרופאה הפניה לאורתופד. אני מניחה שלא יהיו הפתעות, ושהכאב יעבור רק לאחר הלידה (במידה, כמובן, ולא יהיה נזק תמידי).

תופעה משונה נוספת היא של בחילות והקאות. אני חווה אותה כבר קצת יותר משבוע, והיא לא עקבית – יש ימים בהם אני חשה בחילה וקוצר נשימה, שמקבלים הקלה אחרי הקאה, ויש ימים שהכל בסדר. שמתי לב שזה קורה למשל אחרי שאני אוכלת גבינה צהובה (שכמובן ירדה מהתפריט שלי מייד, בעצב רב), או אם אכלתי יותר מדי (אבל לא תמיד אני יודעת מתי לעצור). הרופאה אמרה שלדעתה מדובר בקלקול קיבה, אבל שמעתי מעוד כמה חברות שהן חוו בחילות והקאות בחודש שישי, עם או בלי שהיו להן כאלו לפני כן, וגם הן הרגישו מעין קוצר נשימה, והגענו למסקנה שככל הנראה העוברית והרחם לוחצים על הקיבה או הסרעפת או משהו מכל אלו. בינתיים אני משתדלת לאכול מנות קטנות של מאכלים בריאים ומזינים, וכשאני כבר נתקפת בבחילה שכזו – אם שיטות הרגעה כמו אכילת קרח, שתיית קולה או תה קמומיל בלגימות קטנות וכדומה לא עוזרות – אני מנסה פשוט לתת לזה לצאת ומרגישה הקלה משמעותית.

צרבות. הנה זה מתחיל. עוד לא היתה לי צרבת של ממש, כי קיבלתי כמה עצות זהב לתופעה הבלתי נמנעת. דבר ראשון – נקודות ללחיצה. החזיקו כף יד אחת כשהיא פונה למעלה, ובעזרת היד השניה סמנו 3 אצבעות לרוחב כף היד מהמפרק כלפי אמת היד. במקום בו נוגעת האצבע השלישית – השאירו את האצבע וליחצו לחיצה ארוכה וממושכת (עיזבו רק לאחר שחשתן הקלה). בלחיצה אתן אמורות להרגיש שהאצבע ממוקמת בין 2 הגידים של היד. אפשר לעשות את זה בכל אחת מהידיים, ולהפתעתי זה עובד באופן מיידי. חוץ מזה יש גם פתרון תרופתי של כדורי טאמס, שמכילים גם קלציום – מה שיכול להקל בהזדמנות זו גם על התכווצויות השרירים ברגליים שמעירות לפעמים מהשינה ומדווחות על ידי הריוניות רבות, והפתרון שמיועד לחודש התשיעי בזמן ששום דבר כבר לא עוזר: לערבב חצי כפית (או כפית) אבקת סודה לשתיה בכוס מים ולשתות. השמועה אומרת שזה עובד כמו פלא. כמובן שבחודש תשיעי הפתרון הכי טוב יהיה, פשוט, ללדת.

והתופעה החדשה שהתחילה השבוע היא של כאבים בבטן. מאחר וקראתי לא מעט על ההריון, אני מתלבטת אם מדובר בבעיטות של העוברית הנמרצת, שלרוב הן חזקות ופתאומיות, או בצירים מדומים או צירים הנקראים ברקסטון היקס. צירי ברקסטון היקס הם למעשה הדרך של הרחם להתכונן ללידה. הם מתחילים לרוב בסביבות חודש שישי, ומרגישים אותם בבטן (בניגוד לצירים אמיתיים שמרגישים בצדדים ובגב). הם גם מופיעים במרווחים לא קבועים, בניגוד לצירים האמיתיים. כשהתחילו הכאבים האלו – מין כאב חד דמוי כאבי מחזור, שיכול להימשך כמה שניות – לא הייתי בטוחה אם היא בועטת או שזה ציר כזה, אבל בכל מקרה, לצד בחילות וכאבי גב – זה לא נחמד. קראתי שחשוב לשתות הרבה כי הצירים האלו יכולים להיות תוצר של התייבשות, ולמרות שעודדו אותי ללכת למוקד לרפואה דחופה – העדפתי להישאר בבית ולנוח. 

אז זה ההריון שלי כרגע, כבר קצת פחות ידידותי, קצת יותר קשה ומכביד, ומסיח את דעתי מהעולם. מקווה שבקרוב אוכל לחזור לעצמי ולכתוב דברים מעודדים יותר.

 

להמשך הפוסט

הצד האפל של ההריון

יעל קציר | 24.05.2014 | 14:53

כמה שחלמתי על הריון הזה, כמה שפינטזתי עליו, כמה שאני נהנית ממנו, כמה שהוא קל יחסית ומשמח וכמה שהתוצאה שתגיע בסופו המתקרב תהיה נפלאה מכל מתנה או יצירה שאי פעם נבראה, כמה שאני מאושרת והכל נהדר – אי אפשר להתעלם מהצד האפל של ההריון. זה המכביד, המלחיץ, הפחות נוח, המאיים. כל אחת חווה את הצד האפל בצורה אחרת, בדברים אחרים. יש מי שנתקלות בבעיות ואיומים בדוגמת בעיות בריאותיות של העובר, יש מי שסובלות מבחילות או חוסר נוחות. אצלי (טפו טפו) אין כאלו. אבל זה לא אומר שאין רגעי משבר. השבוע אני באחד כזה.

לפני שנקלטתי, מצפייה בהריוניות אחרות, הבטחתי לעצמי שלעולם לא אתייחס אל בטן ההריון כאל שומן. כל הנשים (הרזות, בטח רזות) שאמרו על עצמן שהן שמנות רק בגלל שגדל בגופן יצור קטן יותר או פחות, עצבנו אותי. בעיניי גוף האישה המתעגל ומתמלא הוא ברכה ולא קללה. כך, לפחות, חשבתי – כשזה קרה לאחרות. 

וזה לא שהמשקל שלי לא היה עניין בעייתי עוד לפני כן. אמנם בילדותי זכיתי להיות רזה מאוד בלי להתאמץ, ובצבא לא נתנו לי לתרום דם כי שקלתי פחות מ-50 קילו, אבל בסביבות גיל 30 כבר עליתי ועליתי ועליתי במשקל, והיום אין זכר לבחורה הרזה ההיא שיכולה לאכול הכל. בעשר (או יותר) השנים האחרונות אני מפנימה דיאטות, מעלה ומורידה במשקל, ולא מצליחה להתמיד בכלום, לא באכילה בריאה ולא בספורט. לפני ההריון היה לי מאוד חשוב, למשל, להתחיל במשקל נמוך כדי שיהיה לי קל יותר לסחוב. זה עבד לתקופה – אכלתי בריא והקפדתי על הליכות וריצות, אבל ככל שנמשכו טיפולי הפוריות וככל שחוויתי יותר אכזבות של אי-היקלטות – כך זנחתי את ההרגלים הבריאים והטובים ופיציתי את עצמי ברביצה ובאכילת כל הדברים הטעימים האפשריים. 

גם בהריון, אחרי שב-3 החודשים הראשונים עליתי קילו אחד בחודש, ולא משנה מה או כמה אכלתי – חשבתי שזה בסדר לאבד רסן. כל עוד אני אוכלת סלט אחד ביום, ושותה מיץ ירקות מידי בוקר – מה יכול להיות רע, לא? ואז בחודש הרביעי עליתי 4 קילו בחודש אחד. השקילה הבהילה אותי, הבטחתי לעצמי להקפיד יותר על אכילה נבונה ובריאה, אבל איזה טעים זה טילון מגנום, נכון? וכמה נחמד שאפשר להזמין פיצה. ואמרתי סלט? גם במנת פלאפל יש סלט! וכך הגיעה השקילה של החודש החמישי, ו-4 הקילו שעליתי שוב הפתיעו אותי, אבל יותר מכך החריד אותי המספר שנראה על המשקל, שאיני מעיזה לחזור אחריו בקול או בכתב מרוב שהוא מפחיד ומבהיל. והנה המחשבה שרציתי לא להתעסק איתה מוציאה מפי את המלים האסורות: אני שמנה! 

אחות ההריון ששקלה אותי הביטה בי במבט קשה. החיוך סר מפניה, ובבת אחת נהפכתי לתלמידה נזופה. יצאתי משם בתחושת עלבון, זעזוע ואכזבה. אני לא רוצה להיות שמנה וכבדה. כאבי הגב המציקים, איבוד התנועה והגמישות, האיטיות – כל אלו מורגשים פתאום יותר מתמיד. ויחד איתם זועק בתוכי הקול הפמיניסטי ומזכיר שהמשקל שלי הוא לא עניינו של אף אחד, שכל אחת חווה את ההריון בצורה אחרת, שהמרדף אחר הרזון הוא עוד דרך להגביל נשים ולגרום לנו להרגיש רע עם עצמנו. מבולבלת ועצובה החלטתי שיותר חשוב לי להחזיר לעצמי את התנועה ואת תחושת הקלילות והאופטימיות מאשר לאכול עוד גלידה, אבל לא הצלחתי להפסיק להכאיב לעצמי עם שאלות כמו איך הגעתי למצב הזה, איך זה שאני רק בחודש חמישי וכבר עליתי 11 קילו, ואיזו חסרת אחריות אני שלא הקפדתי להתעמל עד עכשיו. 

ניסיתי לדבר על זה עם כל מיני נשים. עיקר התגובות היו מזועזעות (11 קילו?!?!), מלחיצות (את חייבת לקחת את עצמך בידיים בשביל התינוקת שלך) ושופטות. ביקשתי נחמה, חיפשתי מישהי שתגיד לי שזה בסדר, אבל כשקיבלתי הבנה היא כוונה לצורה שלי (את תצליחי להוריד אחר כך את הכל אם תרצי, ממילא לא יהיה לך זמן לאכול) ופחות לבריאות התינוקת. האם המשקל שלי בהכרח יביא לפגיעה בעובר? אין לי מושג. אבל זה מה שחשוב לי. 

24 שעות לאחר השקילה, וכבר שיניתי כיוון לחלוטין: תיאמתי פגישות עם דיאטנית ועם מדריכת כושר להריון, התחלתי שיעורי יוגה (שגרמו לי בינתיים לכאבי גב נוראיים אבל אני מקווה שזה ישתפר), עברתי לבגדי ונעלי ספורט וכבר הספקתי ללכת את חצי תל אביב ברגל, וכמובן – אני מקפידה יותר על התזונה. ביי ביי מגנום, להתראות גבינות משמינות. היוש נשנושי ירקות. עבר עוד יום, ואני כבר מרחמת על עצמי מעט פחות, אבל הצד האפל ממשיך להכות בי. משום מה ההריון הנפלא ונהדר הפך להיות קשה, בעייתי ומעיק. ברגע אחד העולם התהפך עלי, ואני מחכה שכבר יגיע הרגע שהתינוקת תצא, רק בשביל שאפטר מהכובד הזה. 

אז נכון שצריך לקחת דברים בפרופורציה. לא קרה שום דבר נוראי (עדיין. טפו), אני לוקחת עצמי בידיים והכל באמת בסדר. אבל למי יש כוח להסתכלות חיובית כשכל מה שבא לי זה לחזור להשתבלל בתוך חוסר הדאגה ולא לחשב אם אכלתי מעט מדי או יותר מדי? מה גם שכל הזמן מנקרת במוחי המחשבה – האם באמת כל כך נורא לעלות 20 קילו במקום 12? ואם אכלתי סלט בצהריים, מותר לי לפנק את עצמי באיזה קרטיב מרענן? אולי הדיאטנית תדע לענות לי על זה. מעניין אם אצליח להקשיב לה.

להמשך הפוסט

פירפורי אהבה בחודש חמישי

יעל קציר | 13.05.2014 | 21:59
 

רם סמוכה, לבבות חתונה, 2001

 
תמיד הייתי קלה להתאהב. מאז הגן אני מכירה את הרגש הזה, על פירפוריו השונים. לא תמיד צריך שיהיה מישהו ממשי בצד השני, כבר התאהבתי ממכתב מרגש, ממשפט ששמעתי, מסיפור שקראתי. הדמיון שלי יודע להשלים את החסר ולצקת לתוכו ציפיות רבות.
בימים האחרונים אני חווה את ההתרגשות הזו כלפי זו שגדלה בתוכי, ברגעים החדשים בהם אני מרגישה אותה פתאום. המגע שלה אינו אחיד. לפעמים הוא מרפרף כמו משהו שמדגדג אותי מבפנים, וזה מצחיק וגורם לי לרצות לגרד את האזור כדי להעביר את הדיגדוג, למרות שאני מעדיפה שהוא יימשך. לעתים זה מין כאב חד ממוקד שמרוקן ממני את האוויר בשניה, שולח את ידי ללטף את האזור כדי להרגיע. ולפעמים, כמו לפני כמה דקות, אלה דפיקות קטנות, מעין פעימות, שאני מניחה עליהן את ידי ומרגישה אותן גם מבפנים וגם מבחוץ. התחושה הזו, של הבטן המתהפכת, ממלאת אותי ומחניקה את גרוני, זו אותה התחושה של התאהבות. כשמשהו חדש מתחיל וכל העולם נפתח. כשהכל אפשרי ומאום עוד לא התקלקל. כשכל מה שמזין את הרגש זו פנטזיה אחת גדולה. זה הריגוש ששלח אותי לדייטים בעבר, זה הזיכרון שנותר אצלי מכל כך הרבה אכזבות, וזה הדבר שגורם לכל סיכון להפוך לכדאי מבחינתי.
אבל עכשיו, בסיטואציה הנוכחית, אלו גם הרגעים בהם חסר לי מישהו לחלוק איתו. ולא מאוד משנה מי. זה יכול להיות האבא שלה, זה יכול להיות בן זוג שאין לו עדיין כל קשר איתה, וזו יכולה להיות חברה. העיקר שיהיה אדם שאכפת לו ממני, שאוכל לומר לו: עכשיו, היא זזה עכשיו, תרגיש – הנה פה. והאהבה שאחוש באותו הרגע תקבל ביטוי מול מישהו שכבר קיים, שכבר רואים אותו ומרגישים את נשימתו לידי, ושומעים את קולות ההתפעלות שלו גם. 
הרי עוד מעט, לא עוד הרבה, היא תצא החוצה ותעשה את כל התנועות האלו כשהיא הומה בידיי. אבל עד אז, אני צריכה לחלוק איכשהו את כל הרגש הזה שמפלח את בטני פתאום. התחלתי היום את השבוע ה-20 להריון. אמצע הדרך. רק עוד יוני-יולי-אוגוסט-ספטמבר ואני שם.
 
מוזר. עד שהרגשתי אותה עוד שמחתי בהיותי לבד. אני עדיין מתענגת על רגעים מסויימים, כמו למשל השלב הזה כשאני במיטה, מנסה להירדם, מוקפת בכריות ומסדרת אותן בתנוחה שתהיה לי נוחה, בלי אף אחד שייכנס לי למרחב. אבל ההזדקקות לעוד אדם לצידי מגיעה גם כשאני מנסה להתגלגל החוצה מהמיטה, להרים את עצמי על בטני הגדלה, וכאב מפלח את גבי בכל צעד. על יתר הדברים אני מתגברת מאוד בקלות: אין לי מצבי רוח, החשקים שלי ניתנים לדחייה או לחלופין להיערכות מראש, יש לי עזרה ותמיכה מכל הכיוונים ואני נהנית מאוד מרגעי הבדידות האחרונים שנותרו לי עד ללידה. אבל הצורך לחלוק את כמויות האהבה שאני חשה כלפי העוברית הזו עוד טרם נולדה – מפתיע אותי בעוצמתו ובבהירותו הפתאומיות. 
לפני יומיים ציינו בארצות הברית את יום האם. פוסטים מרגשים של אמהות לבנותיהן מילאו את קירות הפייסבוק, והדביקו גם אותי בהוקרת התודה על התפקיד, עוד בטרם התחלתי למלאו. סימון דה בובואר אמרה "את לא נולדת אישה, את נעשית אישה". אני חושבת שברגעים אלו אני כבר נעשית אמא, עוד בטרם בתי נולדה.
להמשך הפוסט

דיקור מי שפיר בערב יום השואה

יעל קציר | 28.04.2014 | 11:47

בדיקת מי שפיר. צילום: ניר קידר

ערב יום השואה, אני שוכבת על הספה וצופה בטקס ובתוכניות הטלוויזיה השונות. מנסה לזוז כמה שפחות, מנסה לשכוח את הכאב הפרטי שלי. לא זה שקשור לשואה ולהיותי דור שלישי, אלא זה שמציק לי בבטן, גם בגלל המחט שחדרה לתוכה רק לפני שעות בודדות, אבל בעיקר בגלל הפחד והחשש מכך שבחרתי להעמיד את בתי בסכנת חיים. פתאום כל הבדיקה הזו, שנועדה לוודא שבתי לא סובלת ממומים כלשהם, נראית לי כמו חוסר הפנמה מוחלט של לקחי השואה, ואימוץ תורת הגזע. רק לפני כמה ימים שמעתי על כך שבגרמניה לא מעודדים לעשות בדיקת מי שפיר, שבישראל אחוז ההפלות היזומות בגלל מומים הוא הגבוה ביותר (לא בדקתי את הנתון ולא יודעת מאיזה סקר הוא לקוח) ושאנשים עושים הפלה גם בגלל מום כמו שפה שסועה, בעוד שבגרמניה מולידים גם תינוקות "פגומים" בלי יד או בלי רגל. ואני בחרתי לעבור בדיקת מי שפיר, ושוכבת עכשיו על הספה וצופה בהיסטוריה תוך שהיא מהדהדת במוחי. 

את מועד הבדיקה קבעתי לפני חודשים רבים, בלי בכלל לשים לב שהוא נופל על ערב יום השואה. הרופאה שלי ייעצה לי לקבוע תור למי שפיר גם אם אני עוד מתלבטת לגבי הבדיקה, כי תמיד אפשר לבטל את התור אבל קשה להשיג תור בטווח קצר. היא גם המליצה ללכת לד"ר רמי מושונוב שמנהל את מחלקת מי שפיר באסותא, והמלצתה קיבלה גיבוי מעוד כמה מחברותי. התלבטתי קשות אם לעבור את הבדיקה הלא פשוטה, גם בגלל שיקולים בריאותיים: היה לי קשה להיכנס להריון, כבר עברתי הפלה, אחוז הסיכון שאני נמצאת בו נמצא בטווח האפור – לא גבוה ולא נמוך, וגם בגלל שיקולים מוסריים: אני לא בטוחה שבכלל אהיה מסוגלת לעשות הפלה אם יתגלה חשד למום כלשהו, אני מתנגדת לעודף הבדיקות הנהוג במדינתנו, אבל גם איני רוצה להביא לעולם ילדה שאתקשה לטפל בה. לכל שיקול היה שיקול נגדי, האנשים שהתייעצתי איתם אמרו דברים הפוכים, ובסופו של דבר המועד התקרב והגיע בלי שהגעתי להחלטה ממשית. החלטתי לבסוף ללכת לבדיקה בעיקר מאחר והיא נקבעה כבר וסומנה ביומן.

ביומיים שלפני עסקתי בהכנות. מאחר ואני חיה לבד, אצטרך להתמודד לבד עם צורך במנוחה מחד ועם צורך לאכול ולתפקד מאידך. אז הכנתי במקרר גדודים של קופסאות מלאות באוכל, כל הירקות והפירות במקרר נשטפו, עברו ניגוב, וסודרו בצורה נגישה. אפילו הכנתי קופסא עם ירקות חתוכים מראש לנישנוש בריא. מילאתי בקבוקי מים ממכשיר המים שברשותי ופיזרתי אותם במקומות רביצה בבית, שלא אצטרך לסחוב. שטפתי את הבית וניקיתי וכיבסתי וטיפלתי בכל מפגע שאולי יקרוץ לי לקום דווקא בזמן המנוחה מהספה ושעלול לגרום לי לעבוד דווקא כשאסור. והכי חשוב: מאחר ובשבוע האחרון התחלתי להרגיש אותה ממש, והתזוזות והמיחושים בתוך בטני עוד חדשים לי, ופחדתי שגם אם הם יימשכו כרגיל אני עלולה לדאוג מהם מאוד ולהיבהל, דאגתי לכך שחברים ובני משפחה יבואו לארח לי לחברה בשלושת ימי המנוחה, ושיהיה לי כמה שפחות זמן להיות לבד ולפחד מהתחושות שאולי אחוש. 

לבדיקה הלכתי, כרגיל, עם אמא. היא היתה יותר לחוצה ממני. בעיניה הבדיקה הזו מסוכנת ומיותרת, והיא לא ממש הבינה למה אני בוחרת לעבור אותה. אני, לעומת זאת, מאוד רגועה ואופטימית מאז תחילת ההריון, ולא מוטרדת מסכנות או מדברים שעלולים להשתבש. החזקתי לה את היד ונכנסנו. בתחילה הייתי צריכה למלא שאלון, שבו כתבתי בטעות שהיו לי 2 הריונות (נכון, זה השני) ולידה אחת (טעות – ההריון הקודם נגמר בהפלה). כנראה שאני בכל זאת מתרגשת. הרופא היה מאוד נחמד ואדיב, אבל הוא לא ריחם ודיבר גם על הבעיות. "למה את רוצה לעשות את הבדיקה?" הוא פתח ושאל אחרי שעבר על כל הטפסים שלי ותוצאות הבדיקות הקודמות שהבאתי אתי. הסברתי לו שבגלל גילי – 40 – המליצו לי לעבור את הבדיקה, והוא אמר את מה שידעתי אבל לא שמעתי קודם מאף רופא: הגיל אינו פקטור. הוא לקח דף וכתב עליו כל מיני מספרים. סיכון של 1:380 ומטה הוא הסיכון שממנו ממליצים לעבור בדיקת מי שפיר. סיכון של 1:1,500 הוא הסיכון שממנו ממליצים שלא לעבור אותה. הסטטיסטיקה והבדיקות שלי מראות על סיכון של 1:710, וזה אומר שאני נמצאת בטווח האפור שאיתו הרפואה אינה יודעת להתמודד. כשזה מגיע לטווח האפור הם מעדיפים להשאיר את ההחלטה לאם ולא להשפיע עליה. בעיה שלי. במקביל, יש סיכון של 1:300 לעבור הפלה. שאלתי אם בגלל שכבר עברתי הפלה אחת הסיכון שלי להפלה גדל, הוא ענה שלא אבל בלבי ידעתי שהוא לא באמת יכול לדעת. אף אחד לא יודע למה היתה ההפלה, על אף שהרופאים כולם, כולל ד"ר מושונוב, אומרים שרוב ההפלות בשליש הראשון נובעות מבעיות אצל העובר שלא מתפתח כמו שצריך. 

הוא השאיר את ההחלטה בידיי. אמא שלי לידי מנסה לומר לי בלי מלים לרדת מהעניין. הלכתי לשירותים. בראשי התרוצצו המחשבות: האם אני מוכנה לקחת את הסיכון? האם זו באמת בדיקה חשובה כל כך? ומה על כל קופסאות האוכל הערוכות במקרר, וכל האנשים שמוכנים לבקר ולתמוך? לא שזה שיקול, אבל אז אמרתי לעצמי: אם אני כאן, זה אומר שכבר החלטתי. ד"ר מושונוב אמנם פרט בפני באופן מסודר את כל הנתונים, אבל הם לא היו לי חדשים. ידעתי על הנתונים האלו עוד כשקבעתי את התור. אעשה את הבדיקה. "את בטוחה?" אמא שאלה, "לא", עניתי, אבל נכנסתי לעשות את הבדיקה בכל זאת.

ד"ר מושונוב הסביר לי כל שלב, גם לפני וגם תוך כדי. וגם האישה (אחות אולי?) שעזרה לו. הוא גישש עם מכשיר האולטרסאונד, מצא את המקום הבטוח להחדיר בו מחט בלי לפגוע בעוברית, וסימן אותו. הוא חיטא את בטני קודם בסבון ואחר כך בחומר חיטוי אחר, הכניס את העכבר של האולטרסאונד לשקית סטרילית, והוציא את המחט תוך שאנו רואים את העוברית. כשהוא החדיר את המחט זה כאב לי, למרות שקראתי לא מעט חוויות של נשים אחרות ולא לכולן זה כואב. הוא ביקש שאשחרר את השרירים ואמא הזכירה לי לנשום. כשהוא שאב את מי השפיר הרגשתי את אבריי הפנימיים נמתחים, זה כאב לי גם, אבל נשמתי לתוך הכאב. העוברית ניסתה לדחוף אותו עם הרגליים שלה והייתי מרוצה. גם לפני וגם לאחר הבדיקה הקשבנו לדופק שלה, וראינו שהיא בסדר. הבדיקה עברה, ניקו אותי מכל חומרי החיטוי נתנו לי לראות את המבחנות עם הנוזל: זה נחשב נוזל צלול, הם אמרו. הצבע היה שקוף אך מעט צהבהב, כמו שתן. חשבתי על כך שנוזל מי השפיר מורכב בעיקר מהשתן של העובר, ואיך כשהם יוצאים מאיתנו ומשתינים בחיתול או מחוץ לו זה נחשב למלוכלך, למרות שלפני רגע ברחם הם עוד בלעו אותו. עכשיו ממתינים. חצי שעה בחדר ההמתנה, לוודא שהכל בסדר. יומיים בבית בשכיבה או במנוחה – כי זה הזמן שבו רוב ההפלות קורות, ולכן נדרשת זהירות. עוד שבוע או שבועיים כדי לצאת מכלל סכנה להפלה, שלושה שבועות מיום הבדיקה לתוצאות ראשוניות ועוד שבוע או שבועיים לאחר מכן לתוצאות סופיות.  אה, ושבוע לאחר הבדיקה צריך ללכת לרופא לעשות אולטרסאונד על מנת לשמוע דופק ולוודא שהעוברית בסדר.

 אז עכשיו אני במנוחה, צופה בתוכניות יום השואה, נהנית מביקורים ומתשומת לב של חברים ומשפחה, ההתכווצויות שהיו בחצי השעה הראשונה כבר נרגעו מזמן, אבל הבטן עוד לא שקטה. אני מדברת אל העוברית, שרה לה, כדי שתרגיש בטוחה שוב אחרי שחדרו לה למרחב הפרטי בגסות כזו. 

 בשנים קודמות בערב יום השואה, כשסבי וסבתי ניצולי השואה עוד היו בחיים, נהגנו לארח להם לחברה בערב זה, לראות איתם טלוויזיה ולהקשיב לזכרונותיהם. כשסבא נפטר וסבתא הפכה כבר דמנטית – הייתי יושבת ומקריאה לה את זכרונותיה מאותם ימים, ורואה איך היא בוכה בשקט, בלי קול, ומרגישה את ידה אוחזת חזק בידי לאות תודה. התלבטתי אם לאור תוכניות משרד החינוך ללמד את השואה כבר לילדי הגן כדאי לי אולי להקריא לבתי את הזכרונות של סבי וסבתי החל מעכשיו, אבל אולי כדאי שאלמד אותה את הלקח שלימדתי עכשיו את עצמי – שתורת הגזע היא דבר שצריך להילחם בו ולהתרחק ממנו, בכל מקום בעולם, ועל אחת כמה וכמה אם אנחנו יהודים ודור שלישי או רביעי לשואה. הבדיקה הזו היתה מיותרת ולא מוסרית, ואני מאוד מקווה שלא גרמתי נזק. טפו.

להמשך הפוסט

סקירת מערכות: והזוכה הוא… היא…

יעל קציר | 11.04.2014 | 13:15

 

השעות חלפו לאט, התחושה היתה שהשעון נעצר בכלל. ברגעים האחרונים הייתי כבר פקעת עצבים ולא יכולתי לחכות בסבלנות. אין ספק שכל תהליך ההורות הזה, עד היום, העביר אותי כמה וכמה שיעורים בדחיית סיפוקים, לא שזה מלמד אותי משהו כרגע. חדר ההמתנה היה עמוס וחששתי שמא יקראו למישהי אחרת לפניי. ההורים שלי היו עסוקים בשיחת השלמת-פערים, הם לא נפגשו כבר הרבה זמן וציחקקו על כך שאישה בת 40 הולכת לרופא עם ההורים שלה. אחרי בדיקת השקיפות העורפית, שהיתה כה מרגשת, החלטתי להזמין גם את אבא להצטרף לסקירה הראשונה, ולהיות איתי ברגע בו אדע אם יש לו נכד או נכדה. 

כשנכנסנו לרופא היו רק 2 כסאות למלווים, אז נעמדנו שלושתנו בחוסר נוחות, עניתי על שאלות והוצאתי את הטפסים שהיו אתי – תוצאות בדיקות קודמות, תאריך IVF, הפניה לסקירה ותמונות מהשקיפות. כשהרופא אמר שייתכן שהבדיקה תהיה וגינלית ולא רק בטנית השתדלתי לא להסתכל לאבא שלי בעיניים והלכתי לרוקן את השלפוחית. כשחזרתי אבא שלי התחבא מאחורי הקיר בזמן שאני מסתדרת ומתארגנת על הכסא, ונעזרת בחתיכת נייר לכיסוי אבריי. הרופא הכניס את מה שצריך לתוכי, התמונה עלתה, וקראתי להורים שייכנסו. מתאמצת מאוד לשכנע את עצמי ואותם שזה לחלוטין טבעי, מה שקורה בחדר הקטן והחשוך הזה. 

היה מאוד קשה לתפוס את העובר. בהתחלה ראינו מוח – בבירור, בחלוקה לאונות, ומדי פעם זז איזה איבר והרופא הכריז: הנה יד ימין, או: הנה יד שמאל. די מהר הבנתי שאאלץ לסמוך עליו, כי אני ממש לא מצליחה לזהות מה רואים על הצג. הסימנים השחורים-לבנים-אפורים על המסך זזו והתחלפו, ונזכרתי איך בנסיעות לטיולים ארוכים בילדותי אהבתי לבהות בעננים ולפענח בהם צורות. הנה הלב, הנה הקיבה, אמר הרופא בעוד אני רואה דובי ומכשפה חמודה ופנים מוזרות. מדי פעם כשהופיעו אצבעות – זיהיתי והתלהבתי, אבל הציפייה לגלות אם יש לי בן או בת מנעה ממני את תחושת ההתלהבות. רציתי לדעת כבר! חיכיתי שהוא יגיע לשם אבל העובר היה במנח עכוז בלתי אפשרי, עם הפנים לגב שלי, והרופא התקשה לעבור על האיברים שהוא חיפש. 

בשלב מסויים הוא עבר לבדיקה בטנית, תוך שהוא שואל אם עברתי פעם ניתוחים ברחם, כי הרחם שלי מאוד גבוה משום מה. אין לי מושג מה זה אומר, זה הסביר קצת למה הבטן שלי כל כך גדולה, אפילו יותר גדולה משל חברות בחודש שישי, אבל לא הצלחתי להבין אם זה בעייתי, מעבר לעובדה שהיה ממש קשה לראות. השלפוחית שלי התמלאה שוב, והיה צריך לעצור הכל, להתלבש, לצאת החוצה, להשתין, לחזור להתפשט, לכסות עצמי שוב בחתיכת הנייר – וכל זה כשההורים שלי מתנועעים בחוסר נוחות מעבר לקיר. אם הייתי יודעת שזה יהיה כך – יתכן שהייתי בוחרת ללכת לבד. מצד שני – המון חברות אמרו לי שזו הבדיקה הכי מרגשת, אז למה שהוריי לא יתרגשו ביחד איתי? 

בשלב מסויים שמתי לב שעברתי להתייחס לעובר כאל זכר, ותיקנתי מהר את דבריי. הרופא שאל למה החלטנו שזו בת, ואמרתי שעד שלא רואים בולבול מבחינתי זו היא. אחרי שרוקנתי את השלפוחית פתאום האיברים נראו בבירור יותר, והתחלנו לספור אותם אחד אחד, עד שהרופא הכריז: צדקתם, זו באמת בת! שלושתינו נשמנו לרווחה. לא יהיו מריבות על ברית – כן או לא, לא תהיה אכזבה. הבדיקה היתה תקינה, יש לי תינוקת והכל בסדר.

אני מנסה לבחון עם עצמי, לברר ולחשוב – למה כל כך חשוב לי שזו תהיה בת ולא בן? אני יודעת שאיפושהו, עמוק בפנים, זה לא באמת משנה, ואוהב את מה שיהיה באותה עוצמה, אבל בכל זאת יש לי העדפה ברורה. מאיפה זה בא? מאוד קשה למצוא תשובות לשאלה הזו. אלה הדברים שהצלחתי להודות בפני עצמי עד היום: קודם כל, אני מניחה שמדובר בנטייה נרקסיסטית בסיסית לשכפל את עצמי. מאז ומתמיד כשדמיינתי את הילדה שלי – דמיינתי אותה בדמותי, כפי שהיא משתקפת מתמונות ילדותי. אני לא חושבת שזה בהכרח מעיד עלי שאני מאוהבת בעצמי (כי תאמינו לי, אני לא), אבל מי לא מתרפקת על זכרונות הילדות שלה בחיבה? במיוחד מאחר והיתה לי ילדות באמת עשירה: הייתי הילדה הראשונה להוריי, הנכדה הראשונה לכל סביי וסבתותיי (והיו לי הרבה, גם את אלה של אמי), והילדה הראשונה של המשפחה – עד שנולד אחי כשהגעתי כמעט לגיל 5 המופלג. מבין שנות הבלעדיות הקסומות – ביליתי 3 עם הוריי ביפן, בתקופה בה כמעט לא היו זרים במדינה, וכילדה לבנבנה עם תלתלים בהירים שמקשקשת יפנית שוטף זכיתי להיות אטרקציה. כך שהרצון הקמאי להחזיר לחיים את הילדה המתוקה ההיא נראה לי אך טבעי. אבל לא יכול להיות שזה כל העניין.

השבוע הבנתי דבר נוסף. הקשרים שלי עם נשים במהלך חיי הרבה יותר פתורים מאשר קשריי עם גברים. זו אמירה כוללנית מאוד, וכמובן שישנם יוצאים מן הכלל, אבל עם נשים והומואים יש לי דיבור הרבה יותר קל, עמוק ונכון לי מאשר עם גברים – שם לרוב זה נתקע סביב משיכה או פלירטוט או משהו מגמגם כזה. הפחד שמא יהיה לי בן ולא אדע איך לפתח איתו את הקשר הפתוח והיפה שכבר יש לי עם לא מעט נשים בחיי ככל הנראה הביא לרצון שלי לבת. וזה אף פעם לא רק זה, אבל איכשהו, כשיצאנו מהבדיקה ואבא שלי העיר שזה הרגיש לו קצת כמו גילוי עריות – הבנתי בדיוק על מה הוא מדבר, ושמחתי עוד יותר על שההריון הזה זימן לי בת. 

להמשך הפוסט

מה זה בכלל שקיפות עורפית

יעל קציר | 02.04.2014 | 20:20

 את התור לשקיפות העורפית קבעתי כמעט חודש מראש. אמרו לי שחשוב למצוא את הרופא שמתאים לי ושעדיף לתאם מראש – אחרת לא יהיו תורים. היו כמה ימים של בלבול, בהם תהיתי איך מוצאים רופא לשקיפות עורפית ולפי מה בוחרים, אבל סטטוס אחד בפייסבוק שהניב לא מעט תגובות ענה לי על כל השאלות. הרופא צריך גם את הציוד המתאים וגם הכשרה לביצוע אולטרסאונד. נשים רבות ממליצות על הרופא שהן היו אצלו (והיו כמה הצטלבויות בין ההמלצות), כמובן שהיתה חלוקה בין אלו שפנו לרופא פרטי לאלו שהלכו לרופא מהקופה (אני העדפתי רופא מהקופה) ובסוף בחרתי ברופא שהיו עליו הכי הרבה המלצות, שאמרו עליו שהוא גם חתיך, ושבמקרה מקבל גם בקליניקה מול הבית שלי. כשהתקשרתי לקבוע תור שאלו אם אני רוצה כבר לקבוע גם את הסקירה הראשונה אצלו – וכך עשיתי. 

הבדיקה נקבעה לשעה 22:00 בערב. ככל הנראה כך מקובל בבדיקות אלו. קצת מוזר, בהתחשב בעובדה שרוב הנשים בהריון מתקשות להישאר ערות בשעות אלו, במיוחד בטרימסטר הראשון. לפני הבדיקה גיגלתי קצת כדי לבדוק מה בדיוק אמור לקרות בפגישה. בכל התוצאות מצאתי פירוט טכני על הבדיקה: אולטרסאונד שבודק את עובי הנוזל השקוף שבעורף העובר, ככל שהוא עבה יותר – עלול להעיד על מחלה גנטית כלשהי, כולל תסמונת דאון. ולא מצאתי בכלל תיאורים של נשים שעברו את הבדיקה. מצד אחד – זה מעודד, כי המשמעות היא שהבדיקה אינה דרמטית. מצד שני – ממש רציתי לדעת מה לעזאזל קורה שם. חברות שלי העידו שמדובר בכמה דקות של בדיקת אולטרסאונד, ותו לא. 

אז מה באמת קורה בשקיפות עורפית?

אחרי כמה דקות של המתנה מחוץ לחדר הרופא, תוך שאנחנו שומעות בווליום גבוה את הדופק של העובר של מי שבפנים ומקבלות הקדמה למה שצפוי לנו, נכנסנו – אמא שלי ואני – לבדיקה. בשלב הראשון ישבנו מול הרופא וענינו על שאלות. איזה שבוע, מה מועד ההחזרה, אילו בדיקות עשיתי כבר, מחלות גנטיות במשפחה, ושאר שאלות כלליות. הוא שאל אם בכוונתי לבצע בדיקת מי שפיר והמליץ מאוד לעשות את הבדיקה. הסביר שאמנם קיימת בדיקת דם חלופית, אבל היא גם מאוד יקרה (כ-5,000 ש"ח לפי מה שהבנתי) וגם לא מכסה את כל המחלות האפשריות. הוא גם פירט לגבי השקיפות העורפית – באיזה סיכון לתסמונת דאון העובר שלי נמצא כרגע, בהתחשב בגילי ובנתונים דומים, ואמר שלפי השקיפות נדע אם הסיכויים עולים או יורדים. הרופא היה מאוד נחמד ונעים (ובאמת חתיך!) ועברנו לחלק העיקרי של הבדיקה.

על כסא הגינקולוג, בדיקת אולטרסאונד מהבטן. אמנם זו לא היתה הבדיקה הראשונה שלי מהבטן, אבל עדיין – התרגשתי. הוא איתר מייד את העוברית הקטנה ואת הדופק, אבל התלונן שהיא שוכבת עם הגב אלינו (עם הפנים לגב שלי) ושהוא צריך שהיא תסתובב. שיהיה ברור: בשלב זה ובמהלך כל השקיפות, עדיין לא ברור מה מין העובר. הרופא התייחס אליו כאל זכר, ואני התייחסתי אליה כאל נקבה, במהלך כל הבדיקה. בכל מקרה, הוא מדד את האורך שלה והצהיר שאני לא בשבוע 12 כפי שאמרתי אלא בשבוע 11 וכמה ימים, לפי גודל העובר (ולא משנה שיש לי את תאריך ההתעברות המדוייק בגלל ה-IVF שעברתי). ההבדל היה של יומיים או שלושה, אחרי חישוב שעשינו, והוא בכל זאת התעקש. 

בשלב הזה, בערך, הרופא התחיל לדפוק לי על הבטן כדי שהעוברית תתהפך. כתוצאה מהטפיחות היא התחילה להניע ידיים ורגליים ואמא שלי ואני נדהמנו. לא שלא ידענו שגדל בתוכי איזה יצור, אבל צורת התקשורת הזו הממה אותנו. כשפרצתי בצחוק (היה לי קשה להתאפק) – היא התחילה לזוז ממש. בסופו של דבר, אחרי כמה דקות, היא התהפכה לגמרי, ואני לא בטוחה שיש לי איך לתאר כמה נפלא זה היה! מעבר לכך שכל פגישה עם היצור הזה שאני מגדלת בתוכי מרגשת, העובדה שהיא זזה וחיה וכל זה קורה בתוכי בלי שארגיש יותר מדי – מרגשת עד דמעות. וזה שהיא סרה למרותי וזזה כשצחקתי, כלומר היא מרגישה משהו ממה שאני מרגישה – זה פשוט קסם נפלא שאין כמותו. כל הזמן הזה כשהרופא טפח לי על הבטן האינסטינקט שלי היה לומר לו: די, אתה מציק לה. אבל שיכנעתי את עצמי שזה לטובת שתינו ולמען האמת – זו היתה חוויה מדהימה. במשך כחצי שעה היינו אצל הרופא, צופות במי שתהיה הילדה או הילד שלי, באולטרסאונד ובתלת מימד, מתפעלות כשהיא מניחה ידיים על הפרצוף ומפרשות כל תנועה לסימן (היא מתחבאת, היא מתביישת, היא עייפה). הבדיקה עצמה היתה תקינה. הרופא בדק את העורף, ואת גשר האף שגם הוא עלול להצביע על פגמים גנטיים ועל בעיות, והכל היה בסדר. בסופו של דבר הסיכון הסטטיסטי שלנו ירד פלאים, מ-1:95 ל-1:576. נפרדנו מהרופא וניפגש איתו שוב בקרוב לסקירת מערכות.

 למחרת עשיתי בדיקת דם לסקר גנטי. מדובר בבדיקה שכבר הזהירו אותי שלא לדאוג מהתוצאות שלה מאחר ומדובר בסקר סטטיסטי. עוד אין תוצאות אבל למי שצריכה גם היא לעשות את הבדיקה כדאי לזכור: לעשות את הבדיקה בצמידות לשקיפות, עדיף אחרי ולא לפני, ולהביא את התוצאות של השקיפות כי הם מחברים את כל הנתונים ביחד. ואמנם זו בדיקת דם רגילה בקופת החולים, אבל היא דורשת רישום מדוקדק יותר וקצת יותר פרטים ומידע.

ומה קורה אצלי?

חוץ מהבדיקות אני ממשיכה לגדול. המלתחה שלי משתנה לגמרי לבגדי הריון (ואני נהנית מזה). את רוב הבגדים קיבלתי מחברות ואני מרוצה מכך: כמה שפחות לקנות חדש, לא חסר ציוד כזה שמסתובב באזורינו. ותודה גם למגיבה שהמליצה על כך – מסכימה עם כל מילה שכתבת. ההריון שלי עדיין שמח ומאושר, פשוט ומשעמם (טפו!) ומשום מה מרבית תופעות הלוואי המוכרות מדלגות עלי. אין לי בחילות, וגם המיגרנות נגמרו, ושינויים במצבי הרוח כמעט לא קורים, חוץ מערב אחד שבו זלגו לי דמעות מאיזו סצינה מטופשת בסרט – אבל זה בעיקר שיעשע אותי. מישהי מהמגיבות לפוסט הקודם שאלה אותי איך זה לעבור את כל זה בלי בן זוג, ולמען האמת – אין לי כל כך למה להשוות, כי אני מכירה רק את המצב הנוכחי, אבל איכשהו נראה לי שזה קל יותר. קודם כל – אני יודעת מלכתחילה שעלי להסתדר לבד, לכן אני מכינה הכל מראש, כולל הצטיידות בשוקולד ומלפפונים חמוצים, וכולל הכנת רשת תמיכה המורכבת ממשפחה וחברים. מעבר לכך – יש לי הרגשה שאני מראש מתפנקת פחות ממה שהייתי מרשה לעצמי אם היה לי על מי ליפול, כלומר – להתנפל. עוד לא הגיע היום שבו חסרה לי נוכחות של בן זוג – אבל ייתכן שזה קשור לאופי שלי העצמאי, וכמובן שזה לא כולל צורך מיני עז שמתחיל להצטבר בי. פחדים וחששות היו לי לאורך כל הדרך, וגם עכשיו הם ממשיכים, בערך באותו מינון – לא משהו דרמטי. אבל איכשהו מלווה אותי גם שלווה. אני לא חושבת שאפשר לקרוא לזה הריון טיפוסי – הייתי בטוחה לפי כל מה ששמעתי שאהיה הרבה פחות רגועה ממה שאני, ואני כל הזמן מוכנה לשינוי. 

 הפחד העיקרי שמעסיק אותי כרגע, שהוא אולי בכל זאת קצת שונה ממה שהיה, קשור לעניין הפרנסה. במקום העבודה שלי עובדים בשעות הצהריים/ערב. לא ממש משרה לאם. ואני אוהבת את העבודה שלי ונהנית ממנה מאוד, ולכן עדיין לא יודעת איך אפתור את הפלונטר הזה. אין בכך משהו חדש, ידעתי את זה עוד לפני ההריון, אבל ככל שעובר הזמן גם המשרות הבודדות שהיו בשעות הבוקר – מתבטלות, ואני מניחה שככל שהמועד מתקרב – כך זה הופך מוחשי יותר ומפחיד יותר. עדיין אני מקווה לאיזה פתרון-קסם ומניחה שאאלץ להתמודד עם המציאות בשלב כלשהו. 

ויש עוד עניין אחד קטן. אם אתןם סובלים/ות מרגישות יתר לתיאורים פלסטיים או כאלה שעוסקים בעניינים פחות נעימים, ובכל זאת, משום מה, קוראים את הבלוג, אז קודם כל – כל הכבוד! ודבר שני – אתם יכולים לעצור כאן. באמת. ואם אתןם כמוני מעדיפים לדעת הכל – שתי תופעות בכל זאת מציקות לי השבוע. האחת, מאחר והתחלתי לצרוך ויטמינים להריון (פרנטאל) וברזל, ולמרות שאני מקפידה על ההוראות (להפריד אותם אחד מהשני, להפריד את הברזל ממוצרי חלב ולקחת עם ויטמין סי) – אני מתמודדת עם סימנים של עצירות. זה לא קורה כל הזמן, בעיקר כי אני מתדלקת את גופי במיצי ירקות (בעיקר בשילוב המושלם של גזר-סלק-סלרי-תפוח), בקוואקר ובסובין, עם חיזוקים של שזיפים מיובשים, אבל בימים שזה מצטבר זה פחות נחמד. והתופעה השניה היא כאבים משונים באזור האגן. לא רק שהאגן שלי מתרחב לצורך ההריון והלידה, הוא גם כואב תוך כדי! ובימים ששני הכאבים האלו מתערבבים אני עשויה להיות קצת פחות נחמדה, בלי קשר לשינויי מצב רוח וכדומה. 

 

להמשך הפוסט

למה לא עדכנתי את הבלוג כל כך הרבה זמן

יעל קציר | 19.03.2014 | 10:56

בזמן הטיפולים וההכנה להריון, היתה לי שיגרה קבועה שבה קרו דברים בצורה מעגלית. כשבועיים בהם מתכוננים לביוץ (עם או בלי הורמונים), נקודת השיא של ההזרעה/שאיבה והחזרה, כשבועיים של ציפיה לתוצאת הריון וחוזר חלילה – עד להצלחה. בכל השיגרה הזו קרו כל הזמן דברים באופן קצת שונה, היה תמיד למה לצפות – בטווח שהוא נראה לעין, רוב הזמן גם היה מה לעשות. לתומי חשבתי שגם כשאכנס להריון – אמשיך לעדכן את הבלוג באותה תדירות כי יהיה לי הרבה על מה לספר. אחרי הכל – תמיד יש על מה לדבר, לא?

אבל אחרי שנה שלמה של תיאורי הציפיה, הפחדים, הלחץ וההתרגשות – מגיע הריון שהוא… איך לומר…. (טפו טפו טפו) משעמם למדי. טפו. לא הייתי רוצה הריון אחר. לא הייתי רוצה שפתאום יקרו כל מיני דרמות. אבל המצב השטוח הזה משאיר אותי עם מעט מאוד דברים לספר עליהם, ואני לא מתלוננת. טפו! תופעות הלוואי היחידות שאני יכולה לדווח עליהן הן כאבים בחזה (יש! הוא גדל!), עייפות מאוד גדולה (אני אוהבת לישון!) ורעב כמעט קבוע (מאוד אוהבת לאכול!) – לא משהו מרגש בכלל. אולי איזה 2-3 התקפי מגרנה לא מתוכננים, אבל לא מעבר לכך, בינתיים. הבטן יצאה לי כבר מזמן, בעידוד ההורמונים והתיאבון שלי, וההריון הוא כבר עובדה מוגמרת. ובעיקר – מפחיד אותי לכתוב את זה, שלא לקלקל (טפו!).

מהר מאוד התברר שכדאי שאתאפס על כל מיני בדיקות שעלי לעבור. המידע על הבדיקות מפוזר בספרים שונים, באתרים שונים, ואני הרגשתי צורך לשמוע הכל במסודר מאדם אחד. רציתי שיסבירו לי איזו בדיקה באמת נחוצה, ואיזו רק מומלצת. רציתי שיבהירו לי איפה עושים כל בדיקה, מי הרופאה המומלצ/ת, ושהעדכון הזה יכלול דברים שמתאימים לי – על קבוצת הגיל שלי ועל הבדיקות המקדימות שכבר עשיתי. אז התקשרתי למרפאת אחיות בקופת החולים, וביקשתי פגישת ייעוץ עם אחות מלווה הריון. בפגישה היא נתנה לי הסבר על הבדיקות (בתור התחלה: שקיפות עורפית בשבוע 11-14 להריון, וסקירת מערכות מוקדמת בשבוע 13-17), לקחה ממני כל מיני מדדים (לחץ דם, גובה, משקל, בדיקת שתן) והבהירה שמדובר במעקב אחת לחודש שעלי לעבור מעכשיו עד תום ההריון. 

ניסיונותי במהלך הטיפולים לשמור על איזון ולא להילחץ מדי ממשיכים גם עכשיו. כששמעתי מהרופאה שלי שאני אמורה ויכולה לבחור אם לעשות בדיקת מי שפיר (יש עוד זמן), ושבגילי משרד הבריאות ממליץ לעשות את הבדיקה למרות הסיכונים הכרוכים בה, לא מיהרתי לקבוע תור. אני מנסה בכל כוחותי לשמור על איזון ולא להיות לחוצה יותר. לפחות לא במה שקשור להריון. אני לא רוצה לקבוע יותר בדיקות ממה שחייבים, כי גם ככה היום, בארצנו, עושים הרבה יותר בדיקות מהמקובל במדינות אחרות. מצד שני – לא רוצה להזניח שום דבר. אז אנסה ללכת בין הטיפות ולראות לפי תוצאות השקיפות והבדיקות הראשוניות – מה לעשות הלאה. האם הבדיקה באמת נחוצה והכרחית? ועד כמה היא מסוכנת? ומה עם בדיקות חלופיות? בקיצור –  צעד צעד. 

מבחינה כלכלית אני ממשיכה להיערך לקראת השינוי המתקרב. חסכונות לרכישות בתקופת הלידה, חסכונות לתקופה שבה לא אוכל לעבוד וניסיון לחשוב קדימה איזו עבודה תתאים לי כאם חד הורית. חוסר הוודאות מלחיץ אותי, ואני משתדלת להיערך ולהתכונן עד כמה שניתן. יש לי רשימות של ציוד שצריך להיערך איתו לקראת הלידה, ואני מחפשת כל הזמן קרובי משפחה וחברים עם תינוקות במיל' שיכולים להעביר אלי בירושה ריהוט וחפצים שימושיים. מתישהו גם אצטרך להתמודד עם כל מה שמגיע לי על פי החוק, אבל אני דוחה את זה בינתיים. מה שכן, אחרי ההוצאות על הרופא הפרטי לטיפולים – אני מסתפקת ברופאי קופת חולים, לפחות בינתיים. 

השבוע הייתי בפעם הראשונה בבדיקת אולטרסאונד אצל הרופאה שלי. קודם כל – תמיד העדפתי רופאות נשים על פני רופאי נשים (שלא לומר – על פני רופאים גברים), אבל הרופאה הזו היא באמת כל מה שפיללתי לו. היא לעולם לא תפנה אלי כאל "מותק" או "מידלה", מעולם לא דיברה אתי בהתנשאות ולא היה לה צורך להוכיח לי שהיא יודעת יותר ממני, היא גם לא תגיד לאף אחת: אני הכנסתי אותך להריון, או אני ריפאתי אותך, או בזכותי את ככה וככה – משפט שכששמעתי את הרופא שלי אומר, נתקעו לי כל המלים בגרון. לפני כמה שנים כשהיא נאלצה לעשות לי איזו פרוצדורה מעט פולשנית, וכמעט שבכיתי מרוב כאב, היא החזיקה לי את היד, ליטפה לי את המצח והרגיעה אותי במלים עדינות ובבקשת סליחה. כן כן, הרופאה שלי ביקשה סליחה שהיא הכאיבה לי! ואז היא הגישה לי כוס מים ואמרה שאני יכולה להישאר לשכב כמה זמן שאני צריכה ולא לדאוג משום דבר. וכל זה בגלל שהתברר שאני רגישה לכאב קצת יותר מאחרות. כשחזרתי אליה השבוע, כבר בעת ההמתנה (הקצרה) בקליניקה הרגשתי בבית. כשנכנסתי היא פינתה לי זמן ארוך, מאחר ואמרתי לה שמדובר בבדיקה ראשונה בהריון. היא הסבירה לי על כל השלבים וכל הבדיקות (בגדול – בחצי הראשון של ההריון בודקים בעיקר את התפתחות העובר, ובחצי השני בודקים בעיקר את בריאות האם), שאלה שאלות, נתנה את מספר הסלולרי שלה והציעה הרבה יותר מטיפול, אלא גם עזרה, תמיכה ועצות לרוב. בסוף הגיע שלב האולטרסאונד. זו היתה הפעם הראשונה שעשו לי אולטרסאונד מהבטן, ולא וגינלי. והצלחנו לראות, למרות שהיא הזהירה שהשלב קצת מוקדם. שק ההריון שגדל, ובתוכו זז/ה עובר/ית. קצב התזוזה היה כה מהיר שהתקשינו לעקוב, אבל הצלחנו לזהות את הלב הפועם, והמראה היה כל כך מרגש! יצור קטן, או קטנה, גדל/ה בתוכי, שוחה וזז/ה. בגלל האובססיה שלי שלא להיכנע לתכתיבי השפה (עובר הוא זכר עד שיוכח אחרת) – אני בוחרת בגישה ההפוכה, על פיה העוברית שלי היא נקבה עד שיוכח אחרת. זה מקל עלי להתבטא וזה יקל עלי לכתוב (ועליכםןם לקרוא). 

אז זה ההסבר לכך שלא כתבתי עד עכשיו. לא התייאשתי, לא סגרתי את הבלוג, אלא השתדלתי לאסוף מספיק חוויות מעניינות לכתוב עליהן. מקווה שבקרוב, עם בדיקת השקיפות העורפית וסקירת המערכות, ועם יציאת הבטן עוד יותר, אולי יהיה קצת יותר במה לשתף. בכל מקרה – לקוראיי וקוראותיי הקבועים: תודה שהחזקתם מעמד! התמיכה שלכם אינה מובנת מאליה. 

 

 

 

להמשך הפוסט

ההריון מתבשל – שבוע שמיני

יעל קציר | 19.02.2014 | 19:49

מנסה לבסס את עובדת הריוני לאט ובעדינות. למרות שמדובר בעובדה ממשית, התפישה שלי לגביה נזילה. לא סתם הריון נמשך 9 חודשים, גם אחרי שמחכים ומצפים לו מאוד. זה לא משנה אם זה קורה עם או בלי תכנון – ההלם מלווה את התקופה הזו. בהתחלה זה היה חוסר ודאות: זה באמת זה? אולי פירשתי לא נכון את הבדיקות? אולי הבדיקות משקרות מרוב חומרים הורמונלים שהרופא רשם לי? פרוגסטרון ואסטרוגן – האחד בצורת נרות וגינלים והשני בכדורים לבליעה, פעמיים ביום. אבל הבטא, אותו נתון מספרי שאמר שאני בהחלט בהריון, גם הכפיל את עצמו לאחר יומיים. בדיוק כפי שצריך. (טפו טפו טפו)

ואז נוספו הפחדים. מה אם שוב תהיה הפלה? חששות שמתגנבים למחשבה, גונבים בה חלקות טובות של היגיון, בלי קשר הכרחי למציאות. גם כשהכל מתקדם בסדר, ברור שברגע אחד זה עוד עלול להשתנות ולהתהפך. אז אני לא מאלה ששומרות בבטן, אני מספרת הכל. תוך חצי יום כבר כל מי שמכיר אותי (וגם מי שלא) ידע שאני בהריון. אבל הפחד השפיע עלי בצורה כזו, שכשכולם סביבי שמחו בלב שלם – אצלי היה חצי שמור לדאגה. יש מלים שלא העזתי להוציא מפי, כמו מתרגשת, או שמחה. התחמקתי לתיאורים כלליים יותר כמו איזה כיף זה או נחכה ונראה. אולי גם המבוכה מפסטיבל הברכות שעטף אותי באהבה חמימה ומפתיעה, אולי גם השילוב עם התוכנית שהצטלמתי אליה לפני כמה חודשים ופתאום משודרת דווקא כשאני… -

קשה לפרק פחד לגורמים. במיוחד כשרובו נובע מחוסר שליטה, מאיזה סימן שאלה גדול שתלוי באוויר: האם הכל יילך בסדר? יהיה לי הריון שלם, תקין, שיסתיים בתינוק/ת חי/ה ובריא/ה? ואם אני כותבת את הדברים עכשיו – אני מקבעת את הפחד או מתעמתת איתו? ואם אקבל בהשלמה ובשמחה את ההריון הזה, יהיה לי יותר או פחות מה להפסיד? אבל יום רודף יום, שבוע מחליף שבוע, וכמיטב הקלישאה אני חווה את ההכרה: אני בהריון. ההבנה מתגבשת לאיטה, עם פרצי אושר ורגעי פחד. ואני כבר בשבוע שמיני.

ההתחלה היתה מוזרה, גם בגלל התחושות שלי, אבל גם בגלל שמילאו אותי בפרוגסטרון ואסטרוגן. הבטן התנפחה ונראיתי בחודש רביעי. פעמיים קרה שקמו עבורי באוטובוס ופינו לי מקום לשבת כי "את בהריון, תשבי". מהר מאוד הכאבים בחזה הכריעו וכבר לא יכולתי ללבוש חזיות, וגם רוב הבגדים הרגילים התחילו להיראות עלי מוזר. הרופא רשם לי זריקת פרוגסטרון, בנוסף לכדורים ולנרות, 4 פעמים במשך שבועיים. הלכתי לאחיות קופ"ח שיזריקו לי אותה, כי זו זריקה שנותנים בשריר בטוסיק. באחת הפעמים האחות פיספסה, לא ברור אם פגעה בעצב או שהזריקה לשריר הלא נכון, ובמשך שבוע צלעתי ולא יכולתי לשבת, לשכב או לעמוד בלי כאבים. הרופא במיון רשם לי אופטלגין נוזלי אבל הרוקח לא הסכים בשום אופן למכור לי – מאחר והוא מסוכן בהריון. אז הסתפקתי באקמול. (בדקתי: אופטלגין נוזלי אינו מומלץ בהריון). שבוע אחרי שזה עבר נתקפתי במיגרנה שנמשכה 4 ימים. הפעם כבר לא הלכתי לרופא, נשארתי בבית לנוח והסתפקתי באקמול. קראתי איפושהו ש-70% ממקרי המיגרנה נעלמים בהריון. אבל 5% ממקרי המיגרנה דווקא מתגברים או מתחילים להופיע בהריון, בגלל השינויים ההורמונליים. כנראה שאני במיעוט המיוחד. בינתיים פירשתי זאת כדרך של הגוף להאט אותי, להזכיר לי את המגבלות שהייתי אמורה לזכור לבד: אני בהריון. 

אחרי שנעדרתי כמה פעמים מהעבודה בגלל כל המיחושים האלו, הבוס שלי קרא לי לשיחה. הוא אמר שהוא שוקל להיערך עם איזו מחליפה, או ממלאת מקום, למקרה שאמשיך להיעדר, או אולי אם ארצה להוריד מכמות המשמרות בשבוע. זו היתה שיחה נחמדה ומתחשבת, מצד אחד, כדרכו. אבל אז הוא אמר: בכל זאת, מדובר בהריון בגיל מבוגר. מאותו רגע כבר לא שמעתי כלום. אמרתי לו שיעשה מה שהוא צריך, ויצאתי מהחדר עם חששות חדשים. האם הריון בגיל 40 (עוד שבועיים..) נחשב להריון בגיל מבוגר? האם אני בסיכון לעוד כולירות? קצת מטופש מצידי, מאחר ואין פה שום דבר חדש, ובכל זאת, המלים היכו בי במין הפתעה או עלבון, כאילו לא ידעתי מה הגיל שלי כשהתחלתי עם כל הסיפור.

ההבנה מתרחשת בדרכים משלה, בקצב משלה. אבל השבוע, כשבביקורת רפואית שמעתי דופק לראשונה – זה נחת קצת יותר. בקצב הכפול הזה, בפעימות מהירות ונרגשות, בווליום גבוה שנשמע גם מחוץ לחדר הבדיקה – הצלחתי לתפוס קצת יותר מהמילה הזו, הריון, שהפכה בלתי-מושגת בשנה האחרונה, ופתאום היא כאן, שלי, ממלאה את תוכי ומגשימה את חלומותיי. 

היום אני כבר יותר זמן בהריון מאשר בפעם הקודמת, זו של ההפלה. כבר כבשתי עוד שבוע, ועוד נקודת ייחוס (הספקתי לשמוע דופק, בניגוד לפעם הקודמת בה היתה הפלה יומיים לפני בדיקת הדופק). הבטן הגדולה שלי עומדת לגדול עוד יותר, ועם הזמן אתפוס עוד קצת מהעובדה הבלתי נתפשת הזו, שאני מבשלת עכשיו את ההריון הזה על אש קטנה בתוך הגוף שלי. צומח בתוכי יצור חי שאני אוהבת מעבר לכל דמיון עוד לפני שהייצור קיבל צורה או מין. אני קלישאה מהלכת, אבל אחרי הכל מותר לי. הורמונים וזה, לא?

להמשך הפוסט

ציפיה לילד/ה

יעל קציר | 09.02.2014 | 17:28

מחשבות על ילד/ה

הציפייה לילד יכולה להיות חסרת רחמים. לפעמים זה הדבר היחיד שאני חושבת עליו, לפעמים זה משהו שבועט אותי לתוך מציאות בלתי נסבלת, ולעתים, אמנם רחוקות, אני שואלת את עצמי אם באמת צריך את זה. זה לא חדש מהיום, זה משהו שמלווה אותי מלפני שהתחלתי לכתוב על התהליך, ואולי הגיע הזמן לפתוח את זה ולשתף קצת. 

למה אני רוצה ילד? ולמה דווקא כזה שעושים לבד? הרי לא תמיד רציתי את זה, היו ימים שבהם חשבתי שתינוק זה משהו שאינו הכרחי. אבל אם נניח הוא נחוץ לי (ומה זה בכלל נחוץ בהקשר הזה?) אולי אני לא חייבת לייצר אותו בעצמי? אני יודעת שאני רוצה ילד או ילדה משלי, אולי כדי שיהיה עוד מישהו בעולם שדומה לי קצת, שיונק ממני. לפעמים אני חושבת שזה ממש לא משהו שחייבים, אבל הגוף שלי צועק: זה כן! זה כן! לפעמים אני אומרת לאנשים סביבי שלא יקרה כלום אם לא יהיה, אבל אז אני רואה איזה ילד של מישהו אחר ויודעת שכן. אני לא יודעת מה יקרה אם לא יהיה לי ילד, זה נראה לי חיים מאוד עצובים, ולא רק לי – גם לילד שלא יוולד לי. ואם הוא יווצר בצורה מעט שונה ממה שחשבתי, ממה שציפיתי, אולי זה דווקא יהיה חיובי יותר. 

בעבר בחנתי אפשרות להורות משותפת. הכרתי 3 בחורים פוטנציאליים אבל לא היתה בינינו כימיה טובה מספיק בשביל קשר משמעותי כל כך. לאחר מכן, כשהייתי במערכת יחסים ידעתי שהרצון שלי בילד עומד בניגוד גמור לרצון של בן זוגי לדחות את ההורות. והעדפתי (אחרי חיכוכים והתלבטויות של שנתיים וחצי) לבחור בהורות יחידנית על זוגיות ללא ילדים. אבל תוך כדי התהליך תמיד מכרסם איזשהו חשש מסויים, מה יהיה אם האחריות הזו גדולה עלי (אני לא באמת חושבת כך, אבל לפעמים החשש מתגנב למחשבותיי), מה יקרה אם הילד יצטרך לדעת מאיפה הוא בא, איך אעמוד בשאלות שיום אחד יהיו לו או לה? לרוב יש לי תשובות לשאלות האלו, כי אני מאמינה שילד גדל לתוך מצב מסויים, ואם המצב הזה מוצג בפניו כמשהו אומלל – הוא יחוש אומלל, אבל אם הוא יקבל תמונה יפה וטובה – הוא יגדל עם פחות חסכים. לדעתי זה משהו שבהחלט אוכל להשפיע, ככל שאהיה יותר שלמה עם החלטותי. אבל עדיין לפעמים אני רוצה שתהיה לילד/ה שלי משפחה גדולה, עם עוד אנשים ללמוד מהם. 

צוואה ביולוגית

ואז שמעתי על הרעיון של צוואה ביולוגית. כלומר, כשהורים מעוניינים לתרום את הזרע של הבן שלהם שמת. הרעיון הזה נראה לי כמו משהו ששווה לבדוק אותו. מה שראיתי לעיני רוחי הוא משפחה גרעינית כפי שכבר הורגלתי לחשוב עליה לאחרונה: אני פלוס ילד/ה. ומסביבה משפחה גדולה ועוטפת: האחים שלי ומשפחותיהם, ההורים שלי – כל אחד עם הצד שלו והחבילה שלו, ואפשרות לסבא וסבתא נוספים, ואולי אף דודים נוספים. גם במצב הזה אין אבא, אבל הפעם ישנו רעיון של אבא. ויש לו סיפור, ויש הסבר למה הוא לא בתמונה, ובעיקר – יש מי שיכול לספר עליו. יש בכך משהו רומנטי, לתפיסתי. לא במובן הקלאסי של המלה, אבל במובן הרחב יותר, שלילד/ה יש שורשים ברורים ונוכחים יותר בחייו/ה. 

אז הלכתי לבדוק את הרעיון. בתוכנית "המערכת" בערוץ 2 (יום שני 10 בפברואר 21:00) תוכלו לצפות במפגש שלי עם עו"ד אירית רוזנבלום מארגון משפחה חדשה, עם אם שילדה בן מתרומה ביולוגית ועם משפחה מקסימה וכובשת שמעוניינת לתרום את הזרע של הבן שלהם, כדי למלא אחר הצוואה שהשאיר. היה מעניין להשתתף בתוכנית, ומקווה שלא יהיה מביך מדי לצפות בכך. במיוחד לאור העובדה שאני אמורה לצפות בתוכנית מחר בעת המתנה לרופא. כי בזמן שהתלבטתי וחשבתי מה לעשות, המשכתי בטיפולי הפוריות מתרומת זרע אנונימית. אחרי הכל, בגילי ברור שאין זמן, וצריך להמשיך לנסות כל עוד אפשר. 

כך, בעודי מתלבטת, נכנסתי להריון. וכל השאלות הקשורות להורות – אם אני רוצה את זה באמת או לא (ברור שכן!), אם אעמוד בכך (עמדתי בדרך הפתלתלה שעברתי, אז איך לא?), אם אני באמת חייבת ילד משלי (המממ… שאלה מורכבת עדיין, אבל כרגע זה הפתרון היותר אפשרי) וכל שאר החששות, מקבלים תשובות פשוטות ומיידיות ומתחלפים בפחדים אחרים: האם הפעם ההריון יחזיק מעמד? האם אצליח להגיע לקו הסיום (או למעשה – לקו ההתחלה) של לידת תינוק/ת חי/ה ובריא/ה? ואם חס וחלילה לא – האם אעמוד בכך? 

האפשרות של צוואה ביולוגית לא מתאימה לכל אחת. היא מורכבת ויש בה רבדים רבים. כך גם האפשרות של הורות יחידנית, של הורות משותפת, וגם – תאמינו או לא – של הורות "רגילה" לזוג נשוי. הורות אינה מתאימה לכל אחד או לכל אחת. אבל אלו מאיתנו שמעוניינים בה – לא יכולים לחיות עם המחשבה על פספוס, על ויתור, או על פשרה. בעצם – אדבר בשם עצמי. אני לא יכולה לחיות עם המחשבה שלא אהיה אמא. ומקווה שלעולם לא אצטרך להתמודד עם השאלה הזו, גם לא אחרי הלידה. כי הדבר הכי נורא בעיניי בצוואה ביולוגית, היא ההבנה שההורים למעשה קרועים בין אובדן קשה וקורע לב, לבין רצון להמשיך הלאה. בין הצורך למלא אחר צוואת בנם (או ביתם, במקרה מסויים) לכורח לעמוד למשפט לא רק של שופטי בית משפט, אלא גם של אלה שמתבוננים על התופעה מהצד. 

להמשך הפוסט